שם של התחלה | לרכישה באינדיבוק
שם של התחלה

שם של התחלה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 217
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 33
- 20

סילביה עומדת על שפת הגג של מגדלי עזריאלי ומחשבת צעדים. תחתיה פרושה תל אביב: האורות, המגדלים, זיהום האוויר. בעוד דקה יבחינו בהעדרה — מספיק זמן כדי לנצל את ההזדמנות. רק תוצאותיו של פשע שנכפה על אמהּ עשרים שנה קודם לכן, אלפי קילומטרים משם, יצליחו אולי לשנות את דעתה.

אבא של סילביה מטיח את המטבעות האחרונים שלו על הבר ברחוב 42. בעוד עשר דקות יהפוך מאיש עסקים מצליח להומלס במנהטן של תחילת החורף. הברמן מתעלם מקריאת העזרה שלו. הגשם ממשיך לבעוט בחלונות. סילביה נישאת על פני נהר שוצף, ניתזת מסלע לסלע; מפינלנד, לדרום אפריקה, לישראל. מלחמתה בכל החזיתות מוכרעת רק כאשר שתי אהבות עקשניות כובשות אותה, בזו אחר זו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שם של התחלה”

 

פרסומים בכתבי עת חו"ל

"Criminal" – סיפור קצר. פרסום במגזין Nebesht בשפה הפרסית לצד סיפור של אתגר קרת, 2015 –  לינק
Oscar"" – סיפור קצר. בחירת העורכת – גיליון ספטמבר של כתב העת jewishfiction, 2014לינק

בחירת העורכת בגיליון הקיץ של jewishfiction לצד סיפורים של אשכול נבו וישי שרית לוי.
פרסים

פרס לסופרים בראשית דרכם על "שם של התחלה", משרד התרבות, 2015 לינק

מקום ראשון בתחרות סיפורים קצרים על "פושעת", עכבר העיר וסטימצקי, 2009 לינק

 

מאמרים

"נקודת אור בשלטון הימין" – הארץ 2015

"איך להוציא ספר" – טיים אאוט – גיליון שבוע הספר 2014

"החוק לקבורת ספרים חדשים" – Ynet 2013 לינק

"מכתב השמיניסטים 2013" – חורים ברשת 2012 לינק

"על פופוליזם ואהבה" – כלכליסט 2011 לינק


משבחי הביקורת:

"קולו של אופיר עוז הוא קול רענן, חדש ואמיץ בספרות העברית"

ד"ר סיגל נאור פרלמן, חוקרת ומבקרת ספרות

 

"אחרי שזרק את הגיבורה שלו לכל קצוות תבל ולכל תהומות הנפש, עוז אוחז בחזרה, בכישרון מרשים, בכל החוטים ומחבר את כולם לחבילה מהודקת אחת… יש כאן זהות יפהפייה בין תוכן לצורה, כמו מניפה שנפרשת על פני הגלובוס כולו, ואז שבה ומתכנסת אל הכאן ועכשיו… "שם של התחלה" הוא מעשה אמנות."

רן בן-נון, מבקר ספרות, ידיעות אחרונות

 

"סילביה מקסימה, נוגעת ללב, דמות בלתי שגרתית, מיוחדת במינה"

מיכל חרותי, עורכת ספרות מקור

 

"כל סיפור בספר הוא סיכה נעוצה היטב ובמדויק, עוז מגלה הומור מושחז ואוזן רגישה ביותר לשפה, שהופכת את הקריאה בכל אחת מהיצירות הקטנות שבספר למענגת, כזאת שנעה בין חמלה להזדעזעות מוחלטת מהישירות המכאיבה שבה הדברים נאמרים. וזה נורא, וזה יפה."

עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית

בבוקר, כשאני פותחת את העיניים, אני מרגישה בפעם הראשונה באמת כמו פושעת. כמו האימהות המטורפות האלה שעושות אמבטיה לתינוק שלהן, מלטפות לו את הראש, ואז מחזיקות אותו בתוך המים עד שנגמרות הבועות.

קמה. צועדת לחדר של הבנות. מנערת אותן. ממהרת למטבח. מפשירה ארבע פרוסות לחם. מוציאה מרגרינה מהמקרר. מורחת. מרתיחה. טובלת שני תיוני תה. חוזרת לחדר שלהן. מעיפה את השמיכות. מעמידה אותן על הרגליים, עדיין רדומות. מלבישה אותן בחצאיות תואמות. קולעת להן צמות. מוליכה אותן למקלחת. מורחת לשתיהן משחת שיניים. חוזרת למטבח. אורזת שני סנדוויצ'ים עם מרגרינה לבית הספר. הן מגיעות. מתרסקות על הכיסאות. אנחנו שותות תה. אנחנו שותקות. אני תולה עליהן תיקים. נוקשת להן בלחי. שולחת אותן לבית הספר.

חוזרת למטבח. מתיישבת. מחכה. מוודאת.

קמה. לוקחת מזוודה על גלגלים. פותחת את המקפיא. מוציאה שקיות לחם. שמה על השולחן. מוציאה עוד שקיות לחם. שמה על השולחן. חוזרת למקפיא. שולפת אחד. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. שולפת שני. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. מניחה מעליהם סמרטוטים. מהדקת טוב טוב. סוגרת את הריצ'רץ'. מחזירה את שקיות הלחם למקפיא. יוצאת החוצה. הולכת לפגוש את פרדריק.

במקרה נפגשנו, לפני שבועיים, באמצע הרחוב. חמש שנים לא התראינו. ישבנו בבית קפה. הוא סיפר על עצמו. השנים עשו לו טוב. יש לו עסק פרטי משהו. לא זוכרת. לא הקשבתי. לא עניין אותי. באמצע נשברתי. סיפרתי הכול. בכיתי. זה הוא הציע לקבור אותם בחצר שלו. מה יכולתי לעשות. חמישה ימים הם יושבים שם במקפיא כמו שני ספינקסים קטנים, מחכים שאמא תעשה סוף סוף משהו, שתמציא להם מנוחה נכונה. לא הייתה לי ברירה. הסכמתי.

במעלית אני מרגישה כמו דיילת שמבריחה סמים מעבר לאוקיאנוס בשביל איזה מאפיונר קולומביאני. ידעתי שהמעלית תיתקע. ידעתי שהכול יהיה נורא. ידעתי ששוטרים יחשדו במזוודה, ייגשו אלי ויבקשו ממני לפתוח אותה. שוטר אחד יציץ פנימה, יסיט ביד אחת את הסמרטוטים, יסתכל לי בעיניים בלי להיות מופתע, ויבקש ממני בקול שקט להתלוות אליהם לתחנה.

המעלית לא נתקעה. יצאתי לרחוב. המזוודה לא עניינה אף אחד. שוטרים לא זינקו עלי. הלכתי למטרו.

לפני שבוע, כשלקחתי את החתולים לווטרינר, ישבו אתי בחדר ההמתנה שתי נשים שמנות ששיכלו רגליים וליטפו את החתולים הסיאמיים שלהן שהיו מונחים בהתאמה על ירכיהן. כשהנחתי את הכלובים על הרצפה הן לכסנו אלי את המבט. לא, אני לא כמוכן, אמרתי להן בלב, אני לא קניתי את החתולים שלי גזעיים, עם תעודות רשמיות, בחמשת אלפים פרנק. אני אספתי אותם עוד כשהיו גורים, ממשפחה שרצתה להיפטר מהם, לזרוק אותם לרחוב, לתת להם למות. הנשים השמנות חזרו לדבר ביניהן. לבסוף הגיע תורי. הרמתי את שני הכלובים ונכנסתי. הנחתי אותם על השולחן. דיברתי עם הווטרינר. הוא לא אמר כלום. רק הורה לאסיסטנטית שלו להכין שתי זריקות הרדמה. פתחתי את הכלובים. הקטנטנים רחרחו את דרכם החוצה. חיבקתי אותם. מחצתי אותם. נישקתי אותם. נתתי להם את הליטופים הכי טובים שהיו לי לתת. הווטרינר עמד בצד והמתין. זזתי הצידה. הווטרינר הזריק להם את החומר. צפיתי בהם כשהם הסתממו; צולעים־נמרחים על שולחן האלומיניום, לא מבינים מה קורה. בסוף הם נרדמו. ליטפתי אותם. מקצה האף עד קצה הזנב. העברתי אצבע רכה על הלחי ותחת הסנטר, כמו שהם אוהבים. הווטרינר לקח אותם לחדר אחר כדי להרוג אותם. ישבתי בפינה כמו ילדה שאמרו לה לחכות למנהלת כדי לקבל עונש. הוא חזר. שתקתי. הוא אמר את המחיר. רעדתי. אין לי מספיק, אמרתי. הוא לא הבין. אמרתי: ביררתי, המחיר הוא זה וזה. נכון, הוא אמר, זה המחיר של הפרוצדורה, אנחנו גובים סכום נוסף בשביל הקבורה. זה לא סכום גבוה, גברת. זה בסדר, לא צריך, אמרתי מהר, אני אקח אותם. הוא לא הבין. התעקשתי: אני אקח אותם. מהכיס הוצאתי את החסכונות האחרונים שלי ושמתי על השולחן. הוא אמר, אין לך כרטיס אשראי? אמרתי: לא. הוא אמר, יש לך איפה לקבור אותם? שיקרתי: כן.

יצאתי החוצה עם שתי הגוויות של החתולים בתוך הכלובים. לא הסתכלתי על שתי הנשים שעדיין המתינו עם החתולים הסיאמיים שלהן. תסתמו, שתקתי, בכלל איזו זכות יש לכן; יושבות פה עם מעילי פרווה ומתנשאות עלי, כאילו שהייתה לי ברירה, כאילו שהייתי מרדימה אותם אם היה לי כסף. הכנסייה נותנת צדקה לבני אדם, שתדעו לכן, לא לחתולים.

הגעתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. עטפתי אותם בעיתון ודחפתי אותם לתוך המקפיא, הכי עמוק שיכולתי. הסתרתי אותם עם שקיות מלאות בלחם. סגרתי. הבנות חזרו אחרי שעה. אמרתי להן שהם ברחו. אמרתי להן שהם מצאו בית אחר לגור בו, בכפר, עם דשא, ועצים לטפס עליהם, ועכברים לרדוף אחריהם, ובנות בדיוק בגילן שמטפלות בהם יפה. כל אחר הצהריים הן צעקו ואני בכיתי. הן צעקו שאני אשמה שלא שמרתי עליהם. אמרתי, נכון. הן צעקו עליי שאני לא יכולה לדעת שטוב להם. אמרתי ששתי הבנות התקשרו מהכפר ואמרו שלחתולים כיף בבית החדש ושהם כל הזמן מתגעגעים אליכן, ומיד ניתקו. הן צעקו עליי שאיך הבנות בכלל יודעות את מספר הטלפון שלנו. אמרתי: בגלל הצ'יפ. הן צעקו עליי שאני שקרנית. אמרתי שאני לא. הן שתקו. מאז הפצע מגליד אצלן ומתפשט אצלי.

במטרו החתולים מתחילים לטפטף. אני כל כך טיפשה. איך לא חשבתי על זה. אני מדמיינת את שתי הגופות הקטנות שלהם נוזלות ומרטיבות את העיתון, נקוות בתחתית המזוודה, ומטפטפות את הטיפות האלה שאני רואה בעיניים שלי נושרות על הרצפה. אחרי ארבע תחנות מצטברות הטיפות לכדי שלולית קטנה מתחת למושב שלי. כולם רואים ושותקים. אני מנסה לכסות את המים האפורים עם המזוודה; מתכננת שכל פעם אזיז אותה קצת כך שהנוזל תמיד יהיה מוסתר. אני מסתדרת עם זה לא רע, אבל את הריח אי אפשר להסתיר. התחנה שלי מגיעה. אני קמה ראשונה. בורחת החוצה. ממהרת להחליף לרכבת הפרברים. חוצה את התחנה ממוקדת ונחושה. המזוודה נגררת מאחורי, מציירת על הרצפות שובל של מיץ חתולים.

ברכבת הפרברים אני עוברת קרון אחר קרון. כולם מלאים. לבסוף אני מוצאת מקום. מתיישבת. מתפללת שרק הנסיעה הזו תעבור בשלום, שאף אחד לא יבוא לשבת לידי, שהכרטיסן לא יגיע. אני דוחקת את המזוודה לפינה, מתחת לשולחן. אבל החתולים ממשיכים לנזול לי מהמזוודה כמו ברז מטפטף. אנשים מתחילים לאתר את מקור הריח. קול שיעול מאחורי. אנשים פותחים חלונות. זוג קם ועובר לקרון אחר. ואני יושבת קפואה. רצינית מאוד. תוקעת את העיניים בחלון כאילו אני היחידה שלא שמה לב מה קורה אצלה מתחת למושב; נוסעת תמימה שמחכה בסבלנות לתחנה שלה. זה הכול בגלל הרצל.

אופיר עוז נולד ב-1977 בבאר שבע. מתגורר כיום בקיבוץ מעברות.

 

ספרו השני "שם של התחלה" זכה בפרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם, 2015. הסיפור הפותח את הרומן "פושעת" זכה בתחרות הסיפור הקצר של עכבר העיר וסטימצקי.

 

הסיפור "אוסקר" מתוך "שם של התחלה" זכה לבחירת העורכת מתוך המהדורה ה- 14 של אתר jewishfiction.net

 

ספרו הראשון, "אני הורגת אותך", יצא לאור ב-2007

 

החל משנת 2011 כותב את הבלוג "לשבור את המגירה", המתעד את מסע ההוצאה לאור של ספרו השני, בצירוף עצות לכותבים וליוצרים בתחום הפרוזה והשירה.

 

ספריו

אני הורגת אותך, טרקלין, 2007

שם של התחלה, פרדס, 2013

X