של עכברים ואנשים | לרכישה באינדיבוק
של עכברים ואנשים

של עכברים ואנשים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 139
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

"של עכברים ואנשים", ספרו של ג'ון סטיינבק, היא אחת הנובלות העזות ביותר בכל הספרות האמריקנית, והייתה ההצלחה הספרותית הגדולה של סטיינבק (חתן פרס נובל לספרות לשנת 1962) שנתיים לפני 'ענבי זעם'. 117,000 עותקים שלה נמכרו בפברואר 1937, החודש הראשון להופעתה. זהו תרגומה הראשון של הנובלה לעברית, מידיה המיומנות של טל ניצן, שרואה אור בסדרת הספריה החדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לני הוא בחור ענק רפה-שכל, משולל מודעות וזיכרון, ובעל כוח פיזי בלתי-נשלט, שהוא כלל אינו ער לקיומו. חברו ג'ורג', הגורר אותו עמו מנעוריהם, כמין הרגל או משימה ומעמסה שהורסות את חייו, הוא היפוכו הגמור של לני: איש קטן וזריז, שקול ובעל לשון ומחשבה. במציאות הקודרת של הדיפרסיה האמריקנית (המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 למאה הקודמת) נודדים השניים כפועלים שכירים מחווה לחווה בקליפורניה. הם מאבדים מקומות עבודה בזה אחר זה בגלל "הדברים הרעים" שלני עושה בלי-דעת, בתום יַלדי מכמיר-לב. לני רוצה ללטף כל דבר שמוצא-חן בעיניו, וכך הוא מצמית את כל אשר יאהב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “של עכברים ואנשים”

ביקורות נבחרות

יותם שווימר על הספר ב-ynet ספרים

 

טל ניצן בראיון על תרגום הספר

 

על הספר ב-וואלה תרבות

קילומטרים אחדים מדרום לסוֹלֶדָד נקלע הנהר סָלינָס קרוב לגדת הגבעות וזורם עמוק וירוק. מימיו אף חמימים, שכן החליקו מתנצנצים על־פני החולות הצהובים באור השמש, לפני שהגיעו לקטע העמוק והצר. בצִדו האחד של הנהר מעפילה ההתגבעות המזהיבה אל הרי גַבִּילָן האדירים והסלעיים, אך בַּצד של העמק תחומים המים בעצים – ערבות רעננות ומוריקות מדֵי אביב, הנושאות בחריצי עליהן התחתונים שרידים משיטפונות החורף; ושִׁקמות, אשר בדיהן וענפיהן הנטויים, הלבנים והמנומרים, מתקמרים מעל לאפיק. על הגדה החולית, תחת העצים, נחים העלים עמוקים וכה פריכים, עד שלטאה תקים מהומה גדולה אם תרוץ ביניהם. ארנבים מגיחים ממעבה החורש לשבת על החול בערב, והקרקע הלחה מתכסה בעקבותיהם הלֵיליות של דביבונים, ובפסיעותיהם הפזורות של כלבים מן החווֹת, ובעקֵבות דמויות המשולש המשוסע של צבאים הבאים לשתות בחושך.

יש שביל דרך עצי הערבה ובקרב עצי השִׁקמה, שביל שכבשו והידקו הנערים היורדים מן החוות לשחות באפיק העמוק, וכבשו והידקו הנוודים היורדים יגעים עם ערב מן הדרך הראשית לחנות בחבורות סמוך לְמים. מול הענף האופקי הנמוך של שִׁקמה ענקית יש תלולית אפר, פרי מדורות רבות; הענף שָׁחוּק וחָלָק מכל הגברים שישבו עליו.

ערבו של יום חם החל להניע את הרוח הקלה בין העלים. הצל טיפס במעלה הגבעות לעֵבר הפסגה. על הגדות החוליות ישבו הארנבים בשקט, כמו אבנים מגולפות, אפורות וקטנות. ואז נשמע מכיוון הדרך הראשית קול צעדים על עלי שקמה פריכים. הארנבים מיהרו בלי קול לתפוס מחסה. אנפה נוקשה התרוממה לאוויר במאמץ ונעה בכבדות במורד הנהר. לרגע היה המקום חסר־חיים, ואז הופיעו שני גברים מן השביל ונכנסו אל השטח הפתוח שליד האפיק הירוק.

לאורך השביל הם צעדו בטור עורפי, ואפילו בשטח הפתוח נשארו זה אחר זה. שניהם לבשו מכנסי ג'ינס ומקטורני ג'ינס עם כפתורי פליז. שניהם חבשו כובעים חסרי־צורה, שחורים, ושניהם נשאו שמיכות מגולגלות במהודק, זרוקות על שכמם. הראשון היה קטן וזריז, פניו שחומים, עיניו חסרות־מנוח, תוויו עזים וחדים. כל חלק וחלק בו היה מוגדר היטב: ידיים חזקות קטנות, זרועות צנומות, אף דק וגרמי. מאחוריו צעד היפוכו, גבר ענקי, פניו חסרי־צורה, עיניו בהירות, גדולות, וכתפיו השמוטות רחבות; והוא הלך בכבדות וגרר מעט את רגליו, כפי שדוב גורר את כפותיו. זרועותיו לא התנפנפו מצדדיו, אלא נתלו ברפיון.

הגבר הראשון נעצר בבת־אחת בשטח הקירח, וזה שבעקבותיו כמעט התנגש בו. הוא הסיר את כובעו ומחה את רצועתו הפנימית באצבעו וסילק ממנה את הזיעה. חברו הענקי שמט את שמיכותיו והפיל את עצמו ארצה ושתה מפני המים של האפיק הירוק; שתה בלגימות ארוכות, ניחרר אל תוך המים כמו סוס. הקטן ניגש אליו בעצבנות.

"לֶני!" אמר בחדות. "אלוהים אדירים, לֶני, אל תשתה כל־כך הרבה". לֶני הוסיף לנחרר לתוך המים. הקטן רכן אליו וטילטל אותו בכתפו. "לֶני. אתה הולך להיות חולה כמו אתמול בלילה".

לני טבל במים את כל ראשו, כולל הכובע, ואחר־כך התיישב על הגדה והמים נזלו מכובעו על הז'קט הכחול שלו ובמורד גבו. "זה טוב", אמר. "תשתה קצת, ג'ורג'. תיקח לך לגימה טובה גדולה". הוא חייך באושר.

ג'ורג' התיר את צרורו ושמט אותו בעדינות על הגדה. "אני לא בטוח שאלה מים טובים", אמר. "הם נראים קצת מטונפים".

לני שיכשך בכפתו הגדולה במים וכישכש באצבעותיו כך שהמים קיפצו בנתזים קטנים; עיגולים התפשטו על פני האפיק אל הצד האחר וחזרו. לני צפה בתנועתם. "תראה, ג'ורג'. תראה מה עשיתי".

ג'ורג' כרע ליד המים ושתה מכף־ידו בגריפות מהירות. "הטעם בסדר", הודה. "אבל הם לא נראים כמו מים זורמים. אף־פעם אל תשתה מים לא זורמים, לני", אמר בלי תקווה. "אתה היית שותה גם מתעלת ביוב אם היית צמא". הוא התיז מים מלוא כף־ידו על פניו ושיפשף אותם תחת סנטרו וסביב עורפו. אחר־כך החזיר את כובעו לראשו, הדף את עצמו אחורה מהנהר, משך אליו את ברכיו וחיבק אותן. לני, שהתבונן בו, חיקה אותו בדיוק. הוא הדף את עצמו אחורה, משך אליו את ברכיו, חיבק אותן, והציץ אל ג'ורג' לראות אם עשה הכל כראוי. הוא משך את כובעו מעט נמוך יותר אל עיניו, כפי שהיה הכובע של ג'ורג'.

ג'ורג' בהה במים בקדרות. שולי עיניו היו מואדמים בשל אור הסנוורים של השמש. הוא אמר בכעס, "היינו יכולים לנסוע ישר עד לחווה אם הנהג־אוטובוס המנוול ההוא היה יודע על מה הוא מדבר. 'תמשיכו רק עוד קצת בדרך הראשית', הוא אומר. 'רק עוד קצת'. כמעט שישה קילומטרים מחורבנים, זה מה שזה היה. לא רצה לעצור בכניסה לחווה, בשביל זה. מדי עצלן להיכנס לשם. אולי גם בסוֹלֵדָד לא נאה לו לעצור. זורק אותנו החוצה ואומר, 'רק עוד קצת ברגל'. אני מתערב שזה היה יותר משישה קילומטרים. איזה חום מחורבן".

לני הביט בו בביישנות. "ג'ורג'?"

"כן, מה אתה רוצה?"

"לאן אנחנו הולכים, ג'ורג'?"

הקטן משך לפתע מטה בשולי כובעו והזעיף פנים אל לני. "אז כבר הספקת לשכוח, מה? אני שוב צריך להגיד לך, נכון? אלוהים אדירים, איזה ממזר משוגע אתה!"

"שכחתי", אמר לני חרש. "ניסיתי לא לשכוח. נשבע לך באלוהים שניסיתי, ג'ורג'".

"בסדר, בסדר. אני אגיד לך שוב. אין לי שום דבר אחר לעשות. רק להגיד לך כל הזמן דברים ואז אתה שוכח אותם, ואני אומר לך שוב".

"ניסיתי וניסיתי", אמר לני, "אבל זה לא הצליח. על הארנבים אני זוכר, ג'ורג'".

ג'ון סטיינבק נולד למשפחה מהמעמד הבינוני בסאלינס קליפורניה, מקום אשר שימש כרקע לרבים מסיפוריו. לאחר שנשר מהלימודים באוניברסיטת סטנפורד, ולאחר ניסיון כושל לכתוב רומן על נושא מיתולוגי ("גביע הזהב"), הוא מצא את דרכו בכתיבת סיפורים על קליפורניה וסיפורת המתארת את האנשים הפשוטים בתקופת השפל הגדול. עם הזמן הוא נתפס בעיני רבים כקול המבטא את תחושות חסרי האמצעים בתקופת השפל הגדול.

שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי המהולל איליה קאזאן הניב שני סרטי מופת – "ויוה זאפאטה" – ו"קדמת עדן". לסטיינבק היו תחומי עניין רבים, בהם ביולוגיה ימית, ג'אז, פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה וסיפורי עם.

בשנת 1962 זכה בפרס נובל לספרות על "כתיבה ריאליסטית ובעלת דמיון, המשלבת סימפטיה והומור ותפיסה חברתית חדה".

בשנת 1964 העניק לו הנשיא לינדון ג'ונסון את "מדליית החירות הנשיאותית".

סטיינבק מת בניו יורק, כחודשיים לפני יום הולדתו ה-67. לאחר מותו, בשנת 1987, כאות הוקרה על עבודתו בביולוגיה ימית, זכה יחד עם 'אד ריקטס' שסוג של רכיכה ימית "Eubranchus steinbecki" תיקרא על שמו.

סטיינבק כתב בסגנון נטורליסטי בדרך כלל על דלי האמצעים בני מעמד הפועלים. ספרו הידוע ביותר "ענבי זעם" מספר את סיפורה של משפחת ג'ואד, משפחה עניה מאוקלהומה ועוקב אחר מסעם לקליפורניה, ומאבקיהם לשרוד לאחר הגעתם לשם. על ספרו זה זכה סטיינבק בשנת 1940 בפרס פוליצר לספרות.

"קדמת עדן" היא עבודתו השאפתנית ביותר של סטיינבק, בה הוא מסב את תשומת הלב לאי הצדק החברתי ולפסיכולוגיה האנושית בסאגה המתרחשת בעמק סאלינס, ואשר מתבססת בחלקה על סיפור גן העדן.

 

 

מקור – וויקפדיה

X