שלושה ארונות קבורה לבנים | לרכישה באינדיבוק
שלושה ארונות קבורה לבנים

שלושה ארונות קבורה לבנים

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 266
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 32

פדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה הפופולרי במדינה הקרויה מיראנדה, שממשלתה מושחתת ואכזרית, חוטף שלוש יריות בראש בעודו אוכל מנת פסטה, חודשים ספורים לפני עוד מערכת בחירות מכרעת.

לורנסו קנטונה, נגן קונטרבס צעיר ומכונס בתוך עצמו, שהדמיון בינו לבין אקירה בולט לעין כול, מגויס על-ידי האופוזיציה להתחזות למנהיג המנוח, שיקום מהמתים ויוביל אותה לניצחון. קנטונה מפנים את ההתחזות הרבה יותר מהצפוי ויוצא לקרב על חייו ועל עתיד המדינה. 'שלושה ארונות קבורה לבנים' הוא מותחן, ספר פעולה, סיפור אהבה, וסאטירה פוליטית כאחת – וריאציה לטינו-אמריקאית פרועה ומלאת ברק על נושא חילופי הזהויות בספרות.

העלילה המסחררת, הכתיבה השנונה וההומור השחור של אנטוניו אונגר מאירים את מאבקו של הפרט, ואת הדילמות המוסריות הנלוות אליו, במערכת שלטונית מסואבת וחסרת מעצורים, אולי בדרום אמריקה ואולי בכל מקום.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שלושה ארונות קבורה לבנים”

בקרוב…

לפני שמתחילים

 

דבר אחד הוביל לדבר אחר.
בשבע בבוקר עמדתי להתאמן על הסונטה השלישית (השמימית) של המאסטרו קֵפּיס כשנקרע מיתר בקונטרבס שלי, וכשנקרע השמיע צליל כמו זה שמשמיע חתול חי כשדורכים לו על הזנב, תופעה מעניינת, כי לאמיתו של דבר המיתר היה עשוי ממעיים של חתול מת.
אחרי שעה, בשמונה, אבא סירב לקנות את הלחם לארוחת הבוקר למרות שעד אז עשה את זה, זקוף מאוד ודייקן מאוד, כל בוקר בכל יום, בכל אחד מהימים בארבעים השנה האחרונות. אבא לא אמר כלום. הוא רק סירב, ככה, בלי לתת שום הסבר.
בשתים־עשרה, כדי לסגור את הבוקר, צעיר לבוש בחולצה כתומה ניגש לשולחן שלידו ישב פדרו אָקירָה ואכל קנלוני נפוליטנה, אמר לו באוזן שלוש מילים ברורות מאוד ("הנה לך, בנזונה") וירה לו שלושה כדורים בראש, שנחת בעיניים פקוחות לרווחה על צלחת הקנלוני. בניגוד לשני האירועים הראשונים, האחרון, למרבה המזל, לא קרה אצלי בבית.
* * *
דבר אחד הוביל לדבר אחר, וזו הייתה רק ההתחלה. אני מתייחס לראש המונח בצלחת הקנלוני. כבד ואילם וחירש, מחובר לגופו החסון של פדרו אקירה בצוואר חזק וגברי. חף מכל ידיעה על כל ההשלכות שהדומייה שלו התחילה לחולל מחוץ למסעדה האיטלקית, בראשים אחרים וברחובות אחרים פחות צדדיים ויותר מרכזיים. השלכות שהפכו למעשים שעכשיו, מכאן, מהמרחק הנחוץ, נראים כמו נמלים מבוהלות שמתרחקות זו מזו, נמלים שבורחות מהצל של עצמן. אבל כל זה קרה אחר־כך, חמש שעות אחרי האירוע הגורלי הראשון שכבר תואר בקצרה, פקיעת המיתר של הקונטרבס שלי, שלא נראה ראוי להתייחסות אבל הוא כן, ומי שקשוב לפרטים עוד יגלה מדוע.
כשנקרע המיתר, כשישבתי על שרפרף הנגן כמו באמצע פלאנטה נידחת, בשבע ורבע בבוקר, נאלצתי להניח שהיום הזה יהיה שונה. ניגשתי לחלון, הבטתי רגע בשמים (כחולים), נאנחתי כמו שרק אני יודע להיאנח והחלטתי להחליק בחשאיות מְרבית לאורך המסדרון, כשאני מנסה לדרוך רק על הלוחות השקטים יותר בפרקט, ואז ירדתי במדרגות על קצות האצבעות והגעתי לרהיט זכוכית מפואר, ירושה מאִמי, שם הוסתרו נכסי האלכוהול של המשפחה. כלומר נכסי האלכוהול שלי, כי אבא מתנזר מאז 1974 ואין בני משפחה חוץ ממנו וממני בבית הקטן והאפלולי בשכונת לָה אֶסְמֵרָלְדַה, זירת ההתרחשות הזאת שטרם התחילה להתרחש.
בהתחשב בשעה המאוחרת הנחתי שאיאלץ לבטל את השיעור הקסום שלי – אני אוהב את המילה הזאת ותמיד אהבתי, קסום – השיעור הקסום שלי באדריכלות הבארוק במחלקה הקסומה גם היא ללימודים כלליים באוניברסיטה הלאומית הלא כל־כך קסומה של רפובליקת מיראנְדָה. כלומר, לא אלך לשיעור של שמונה. הוויתור על השיעור היומי, ואיתו הוויתור על השיקופיות המאלפות שבהן הייתי זוכה לראות את החזיתות (המונומנטליות) של פיאצה נאבוֹנה ברומא ואת המזרקה (המרשימה) של בֶּרניני, את כל האבן (המוצקה כל־כך) של הבארוק, כל המשקל הזה של האדריכלות ושל התרבות שמעל האדריכלות ושל האווירה שבתוך האדריכלות, כל זה, מרגע שעלה בדמיון, קרס פתאום בְּחור שחור שנעלם כאילו לא היה מעולם, והפך לגירוד בגרוני היבש, מין עקצוץ שמסוגל לעקור הרים ממקומם.
הגיעה השעה להכין את הקוקטייל הראשון של היום. ערבבתי את קוביות הקרח והוודקה והסוכר ועלי המנטה בלי להשמיע שום רחש, כי חשבתי (ברוב תמימותי) שלאבא נשארו עדיין ארבעים דקות עד שיקום ויכסה את גופו הזקוף והיבש בחלוק משבצות משובח, ינעל את נעלי הבית הכחולות ויֵצא כמו תמיד עטוף היטב בחליפת הקרב שלו, לקנות לחם לארוחת הבוקר. צעדתי בצעדים קטנים וזהירים במסדרון של הקומה השנייה, מלוּוה בכוסית הוודקה־מנטה השנייה שלי (הראשונה נלגמה אגב התבוננות ענוגה בצמחי הגן), צעדתי בצעדים זהירים עם הכוס המוחבאת בכיס הענק של הפיג'מה, בלי לשפוך אפילו טיפה, ביד קפואה מקרח אבל בגוף יציב מאוד, ואז, מבעד לזווית עיני הימנית, האישון שלי הבחין שאבא כבר לא מי שהיה.
סובבתי את הראש העגול והצלול שלי והבטתי בו בכל עיני הימנית ובכל השמאלית גם כן, בשתי עיניים וביד קפואה שנשארה עדיין בכיס. אבא כבר לא היה מי שהיה. לא מי שהיה תמיד באותה שעה של היום. בכל יום שהוא. הוא לא עמד מול המראה הסגלגלה שירשנו מאמי ותיקן את צווארון הפיג'מה, הוא לא יישר את כנפי החלוק שלו כאילו זה חלוק של מאפיונר מהסרטים, הוא לא מתח את השרוולים ולא כחכח בגרון כמו תרנגול קרב חצי מת וגם לא כמו אדון בחלוק. לכל זה לא היה זֵכר. אבא עדיין היה שׂרוע במיטה. הוא לא זז. לבן ושדוף, כמו פסל שַיש. הוא אפילו לא הסתובב להביט בי. בי. בבן שלו. בבנו שלו. כמעט שפכתי את הנוזל היקר במקום לא מכובד במיוחד. זזתי מפֶּתח הדלת, עשיתי כמיטב יכולתי להוציא את הכוס מהכיס בלי לשפוך אפילו טיפה, ובלי לערבל את עלי המנטה לקחתי אותה לחדרי. הסתרתי אותה בארון, בין הנעליים. מוטרד מהמראה של פסל השיש, אך בשליטה מלאה בכל עשתונותי, כלומר יציב, חזרתי לזירת האסון. שם ניסיתי לחלץ את אבא מהמיטה בלי תוצאות של ממש, כשאני משתדל לא לעשות שימוש בכוח פיזי, גם אם מדובר בפסל שיש, אלא רק בכוח הרצון.
סיברתי את אוזנו במשפטים מפצירים. כמו ילד. אחרי שלוש או ארבע שורות אבא נעץ בי את עיניו האפורות וקטע את המליצה הכי מוצלחת שלי ואמר שאני יכול לדבר כמה שאני רוצה, אני יכול גם לעמוד על הראש, אני יכול להתפשט אם אין לי שום דבר טוב יותר לעשות, אבל הוא משם לא זז. ושאעוף לו מהעיניים. עכשיו. שאסתלק.
מבוכה ודכדוך וצער הן המילים שעולות לי בראש (ונעלמות בחזרה בלי שביצעו את משימתן). אחרי כמה רגעים של שיתוק התקרבתי לקצה המיטה, שם נחו רגלי הפסל. כדי שיראה אותי טוב. הנחתי את שתי ידי העוצמתיות על מותני והבטתי בו כמו שרק אני יודע להביט בו. והזכרתי לו שהוא זה שהביא אותי לעולם, שמאה הקילוגרמים של משקלי הם ממשיים, וגם, שבשעת הצורך אני מסוגל לייבב כמו כלבלב.
"תעוף מפה," אמר לי. "אני עושה מדיטציה."
* * *
בקטע הבוקר שחלף בין הרגע הזה עם אבא המאובן והרגע שהיה עתיד לשנות את גורלי, לטובת המשפחה שלי והחברה בכללותה, לא קרה שום דבר ראוי לציון. רק סקרנות מרגיזה שייבשה לי את המעיים וכירסמה בכול. סקרנות לדעת מה הדבר שאבא חושב עליו ולהבין מה גרם לו לסלק אותי מחדרו ובדרך זו להבין גם מה נכנס לו לראש (סקרנות בלתי נסבלת שריחפה כמו כדור אש באמצע החדר שלו: תופעה בלתי רגילה מלוּוה בצליל רוטט, סקרנות שאיימה להצית את הבית ואת השכונה כולה וגם את העיר אם לא תבוא על סיפוקה).
כך עבר לו אם כן הבוקר. שני משקאות המנטה הראשונים הסתובבו לי בראש: על מה הוא כבר יכול לחשוב כשהוא שוכב ככה במיטה, המסכנצ'יק? מה יכול להיות חשוב יותר ממני (בנו שלו)? משקה חמישי: הייתכן שנגזר כיליון מוחלט על קיומנו כמשפחה? וגם, אגב התבוננות בבלנדר במטבח: הייתכן שנקלענו למדבר ששום דבר כבר לא יחלץ אותנו ממנו (אבא על דיונה אחת ואני על אחרת, רחוקה מאוד, בלי שנוכל לשמוע זה את זה לעולם, במשך מאות על גבי מאות בשנים)? בין המשקה השישי לשמיני הבית כולו, ריק, קר, לח, תקוע בראש שלי. עם הרחשים הזעירים שלו ועם כל הברגים שלו. ההרים בעיר מביטים בי ואני מביט בהם בחזרה, בקושי, מבעד לקירות. החפצים של אמא מנסים לדבר ולא מצליחים. הביטחון שאבא בוער בלהבות בחדרו, שרוע עדיין במיטה, חסין בפני השריפה כי הוא הרי פסל שיש לבן. ובסוף, איך לא, התחושה הקסומה שהפכתי לבטהובן חירש.
מאחר שכבר הייתי בטהובן חירש, מאחר ששתיתי אחד־עשר קוקטיילים, יצאתי לגינה והבטתי בפטאטות שפאפא שתל במעגל סביב הפפאיה. בדמיוני ראיתי את שורשיהן חודרים פנימה, יורדים, זוחלים מתחת לרגליים שלי ומאיימים לצאת שוב למעלה ולהיכרך לי סביב הקרסוליים. עצמתי עיניים ופקחתי אותן מול השמים, שם התרוצצו העננים משמאל לימין במשמעת ראויה לציון. בהשראת המראה הזה החלטתי שהכי כדאי להקדיש את הזמן הפנוי הרב שעמד לרשותי לספורט. ספורט זה בריאות. אז הקדשתי, בלי להתמהמה. כפיפות ברכיים. זרועות למעלה ולצדדים. קפיצות מדודות. לנשום כמו שצריך מהאף ומהפה. וכן הלאה וכן הלאה.
בתום התרגול המתיש והמרשים, אחרי שהגעתי בלי קושי מיוחד לדקה הרביעית או החמישית, הלכתי להתרחץ. כשעליתי במדרגות ידעתי שלעולם לא אהיה שוב בטהובן חירש וגם לא אוכל להבין את המבנה המולקולרי של הבית הקטן והאפלולי של אמא בשכונת לה אסמרלדה, כי שוב שמעתי את צעדי. כשהמים בכיור נגעו בלחיי הוורדרדות חשבתי שכך מתבהרות המחשבות של דמויות מסוימות בסרטים הכי גרועים. ושזה עובד, במציאות המציאותית. היה נדמה שבמקום אחד־עשר קוקטיילים של וודקה ומנטה שתיתי רק שמונה או תשעה. שמח בתגלית וגאה בפעילות הגופנית המתישה, כשראשי העגול כבר נקי מאוד, מעוטר בחיוך דיסקרטי שאינו נטול תבונה חריפה, חזרתי למטבח. גנבתי כמה מטבעות מכוס הנחושת שעליה הסמל של רפובליקת מיראנדה כדי לקנות לחם. על הפיג'מה האדומה שהבליטה את צלליתי ההדורה כרכתי את החלוק הגורלי, החלוק הרזרבי של אבא, שהיה תלוי, לח, על חבלי חדר הכביסה.
וכך יצאתי. במצח זקוף מאוד, גאה, נחוש יותר מתמיד להתעמת לבדי עם הסכנות הגדולות ביותר של עירי האהובה.
* * *
בתום שלושת החלקים הראשונים של הפרולוג עם אבא המוצג כאן, מתקרב הסיפור סוף־סוף לנקודת השבר או לרגע המפנה או לנקודת המגוז שלו. כלומר, לאירוע הגדול. זה שלא הוסבר עד כה. וגם לכל ההשלכות שלו, שינחתו על הדמויות (אלה שכבר הוצגו ואלה שאינן מוכרות עדיין), בזו אחר זו, כמו מטר כדורים אחרי חגיגת רחוב.
הבה נשחזר. מי שקשוב כבר יודע שבשעת בוקר מוקדמת מאוד ניזוק אצלי כלי מוזיקלי קשה לנגינה בעל שם מורכב, ושעמדתי בסבלנות סטואית בחלוף השעות, מודאג ביותר, לאחר שראיתי שאבי מולידי אינו רוצה ללכת לקנות לחם ולעומת זאת הוא מתעקש להתחזות לפסל שיש חידתי. נחזור לזירת ההתרחשות. כאילו מדובר בסרט עתיר תקציב, נעשה זוּם ממרומי המסוק על העיר הגדולה ועל שכונת לה אסמרלדה, ושם בשכונה נצפה בדמותו האבירית של המספֵּר־הגיבור שיצא זה עתה, לבדו ובחלוק, להתמודד עם הרחובות השורצים ילדים ואופניים.
נלך עם הגיבור־המספר עד למאפייה, ונעשה קלוז־אפ על גבו הרחב, נשלב גם תמונות ראשונות בסוּפר־קלוז־אפ של פיו הקפוץ ושל מצחו הבוהק בשמש. נרגשים, נחזור שוב להתבטא בלשון עבר, זמן שבלי להחסיר גבורה מהגיבור הרבה יותר קל להשתמש בו מאשר בהווה. נאמר אם כן שהרחובות היו מטונפים באריזות מזון והפרשות של בעלי־חיים. שקיות קלילות בגוון אחד או שניים נעו לבדן לאורך המדרכות. בשמים לא היו ענני סערה. על הדשא בפארק, קרוב מאוד למדרכה, זקוף, ערמומי, ובלי למצמץ יתר על המידה, צעד כבר הגיבור והמספֵּר המוסמך היחיד.
מאחר ששבתי לעשתונותי חשבתי לי שהשכונה מלוכלכת כל־כך עד שבקרוב תפסיק להיקרא אסמרלדה, אבן הברקת. אחר־כך כבר לא חשבתי כלום. מול שני בתים שניסו בלי הצלחה להיות זהים לבית של אבא (הם לא היו קטנים מספיק), שני שכנים רחצו את המכוניות הזעירות שלהם, לבושים בבגדי ספורט שנראו להם אופנתיים מאוד, ואולי גם היו אופנתיים במסגרת אליפות בהיאבקות בסגנון יווני־רומי בשלהי שנות השבעים. נדמה היה שהם לא רואים אותי, השכנים הלא־אופנתיים, ואולי התביישו למראה כנפי החלוק המתנופפות שלי שהסגירו את שִפעת גופי, כי הם העמידו פנים כאילו כלום והתרכזו כל אחד בצינור שלו. הרמתי את הסנטר, משכתי לאחור את הכתפיים, ואחרי כמה דקות של הליכה ביציבה רבת־החסד הזאת הצלחתי להיכנס סוף־סוף למאפייה, הלבבית בדרך־כלל.
מאחורי הדלפק הביט בי האדון חָרָמִיוֹ בפה פעור, אולי התבלבל וחשב שאבא הפך להיות אני במהלך הלילה. הוא עמד לשאול מה קרה לאוריגינל, כשהטלוויזיה התלויה בפינה מתחת לתקרה השמיעה בשיא העוצמה מוזיקה צווחנית שנשמעה צבאית אבל גם כמו מוזיקה של דיסקוטקים או סרטי מדע בדיוני, מוזיקה של מבזק מיוחד. אדון חָרָמִיוֹ לקח את השַלט מהמדף והגביר. מבזק מיוחד, מבזק מיוחד, מבזק מיוחד, חזר שלוש פעמים השדר המפורסם ביותר במיראנדה בקולו המקסים של מי שאוכל לארוחת הבוקר מזון סוסים וקליעי רובים. מבזק מיוחד. לנוכח הפרצוף המתוח של אדון חרמיו שהתרכז בטלוויזיה לא נותרה לי ברירה אלא לדחות עד להודעה חדשה את עילת ביקורי (לחם) ולהסתובב, לא בלי קושי, בהתחשב ברצפה השמנונית. הבחנתי אז שליד שניים מארבעת השולחנות המרובעים במקום יושבים אני לא יודע כמה טיפוסים רכונים מעל בקבוקי בירה חמימה. עשיתי מה שעשו הם: צפיתי בטלוויזיה בדומייה מוחלטת. השקו אותנו בעוד קצת מהמוזיקה הבלתי נסבלת הזאת, בצירוף אנימציה ממוחשבת שנראתה כאילו יצאה מראשו של רובוט, עד שהגיע סוף־סוף המבזק. המיוחד.
שאת תוכנו כבר יודע מי שקשוב וסבלני. פדרו אקירה נורה, לצערו הרב, בעודו נהנה מקנלוני ספוגים ברוטב נפוליטני במסעדה האיטלקית פוֹרְצָה גָריבָּלְדי (נוסדה ב־1967). האירוע השלישי החשוב של היום. הניצוץ שיצית את הפתיל של כל מה שיקרה בהמשך. כבוד נשיא הסנאט של הרפובליקה פדרו אקירה. נורה בעצם האכילה. המנהיג הכריזמטי של כל מפלגות האופוזיציה. מי שאך לאחרונה הכריז על מועמדותו לנשיאות. אביר הרעבים ותקוותם היחידה של העניים. כל זה ועוד הרבה. התמונות הראו רק את החזית של פורצה גריבלדי, עם גג ספרדי של רעפי חרס פלסטי ודלת ברזל צבועה בשחור. מתחת לחלונות הגדולים מאוד של הקומה השנייה, על הגג הספרדי המזויף, היה תלוי שלט מתכת עם אותיות לבנות, אדומות וירוקות, ועליו המילים "מסעדת פורצה גריבלדי, לשירותכם מאז 1967." הרגשתי גוש בגרון. הצטערתי שאני רחוק כל־כך מהבית ושהאדון חרמיו לא יודע להכין קוקטיילים.

אנטוניו אונגר נולד בבוגוטה, קולומביה, ב-1974. הוא למד אדריכלות ואף עסק בה לפני שפנה לספרות. 'שלושה ארונות קבורה לבנים' הוא ספרו השלישי, והראשון המתורגם לעברית. אונגר מחלק כיום את זמנו בין יפו לבוגוטה ועוסק גם בכתיבה עיתונאית. הוא נחשב לאחד הסופרים הבולטים בדורו בשפה הספרדית.

X