שישים ותשע תשעים ותשע 69.99₪ | לרכישה באינדיבוק
שישים ותשע תשעים ותשע 69.99₪

שישים ותשע תשעים ותשע 69.99₪

שנת הוצאה: 2002
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65

אוקטב הוא פרסומאי. הוא מייצר טרנדים, מדמיין קמפיינים, ממציא תדמיות ומעצב מותגים. אוקטב הוא אדון העולם, או כך הוא לפחות חושב. התסריטים שלו עשויים להפוך לחיים שלכם, הסיסמאות שלו יהפכו למנטרות שלכם, המותגים שלו ייכנסו לכם לנשמה. מה שאוקטב קובע היום, אתם תרצו מחר; מה שהוא חושב היום, אתם תעשו מחר. אוקטב ראה הכל וקרא הכל. הוא יודע הכל על העולם. החיים על-פי אוקטב מתנהלים במהירות ובשחיתות: סקס וצרכנות, מרקטינג ותיאוריה ביקורתית, כסף ומותגי תרבות עדכניים, קוק וגלובליזציה. האירועים שהוא מדבר עליהם מתוארים כמזימה של שיתוף-פעולה בין יצרני מותגים ובין המנגנונים לשיווקם, שהבולט בהם הוא עולם הפרסום. אוקטב מבין שהדרך היחידה להתמרד כנגד עולם מושחת וממוסחר שכזה, היא הבריחה קדימה. בשביל זה הוא חי ולכן הוא כותב. אוקטב כותב את הספר הזה כדי שיפטרו אותו. רומן ציני או ספר מוסר? וידוי אוטוביוגרפי או כתב ביקורת חברתית? הרומן 69.99 ש"ח ראה אור במקור תחת השם 99 פרנק ועם הנהגת המטבע האחיד באירופה שב ונדפס תחת השם 14.99 יורו. הספר תורגם ל-21 לשונות ומטבעות והפך לרב-מכר ענק בצרפת, באנגליה ובגרמניה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שישים ותשע תשעים ותשע 69.99₪”

1.

 

הכול זמני: האהבה, האמנות, כדור-הארץ, אתה, אני. המוות הוא כל כך צפוי עד שהוא מפתיע את כולם. איך תדע שזה אינו יומך האחרון?  אתה חושב שיש עוד זמן. ופתאום זה בא, אתה טובע, זמנך אזל. המוות הוא הפגישה היחידה שלך שאינה רשומה בארגונית שלך.

 

הכול למכירה: האהבה, האמנות, כדור-הארץ, אתה, אני. אני כותב את הספר הזה כדי שיפטרו אותי. אם אתפטר, לא אקבל פיצויים. אני צריך לכרות את הענף שעליו יושבת הנוחיות שלי. לחירות שלי קוראים דמי אבטלה. אני מעדיף להיות מפוטר מהעבודה ובלבד שלא מן החיים. מפני שאני פוחד. עמיתים נופלים סביבי כמו זבובים: הלם מים בבריכה, מנת יתר של קוקאין במסווה של אוטם שריר הלב, התרסקות במטוס פרטי, מכונית פתוחה שהתהפכה. והלילה חלמתי שאני טובע. ראיתי איך אני שוקע במעמקים, מלטף את הדגים, הריאות שלי מתמלאות  מים. מרחוק, על החוף, קראה לי אשה יפה. לא יכולתי לענות לה כי הפה שלי היה מלא במים מלוחים. טבעתי אבל לא קראתי לעזרה. וכולם בים עשו כמוני. כל השוחים צללו במים בלי לקרוא לעזרה. אני חושב שהגיע הזמן שאעזוב הכול מפני שאני לא יודע לצוף.

 

הכול זמני והכול למכירה. האדם הוא מוצר ככל המוצרים, עם תאריך תפוגה מגביל. בגלל זה החלטתי לצאת לגימלאות בגיל 33. אומרים שזה הגיל האידיאלי לשוב לתחייה.
 

 

2.

 

 

שמי אוקטב ואני מתלבש אצל APC. אני פרסומאי: וכן, אני מזהם את היקום. אני היצור שמוכר לכם חרא. שגורם לכם לחלום על דברים שלעולם לא תשיגו. שמים כחולים תמיד, בנות לעולם יפות, אושר מושלם, מלוטש במחשב. תמונות מלוקקות, מוסיקה עכשווית. כשסוף סוף תצליחו, בזכות חסכונות, לרכוש את מכונית החלומות שלכם, זו שצילמתי במסע הפרסום האחרון שלי, אני כבר הוצאתי אותה מהאופנה. אני מקדים אתכם בשלושה מחזורי אופנה ותמיד מצליח לגרום לכם להיות מתוסכלים. ה"זוהר" הוא הארץ המובטחת שלא מגיעים אליה לעולם. אני ממכר אתכם לאופנה האחרונה, והיתרון שלה הוא שהיא אינה נשארת לעולם אחרונה. תמיד תבוא אחריה אופנה חדשה שתיישן את קודמתה. היעוד שלי הוא להגיר ריר מפיכם. במקצוע שלי איש אינו מייחל לאושרכם, מפני שאנשים מאושרים אינם צורכים.

 

הסבל שלכם ממריץ את המסחר. בז'רגון שלנו הוא מוגדר "אכזבת הפוסט-קנייה". אתם זקוקים בדחיפות למוצר, אך ברגע שניכסתם אותו יש לכם צורך בחדש. ההדוניזם איננו הומניזם: הוא תזרים מזומנים. הסיסמה שלו? "אני מבזבז משמע אני קיים". אלא שכדי ליצר צרכים, יש ללבות קנאה, לעורר כאב, לטפח חוסר סיפוק: כל אלה הם התחמושת שלי. והמטרה – אתם.

 

אני מעביר את ימי בלשקר לכם ובתמורה משלמים לי ביד רחבה. אני מרוויח שלושה-עשר אלף אירו (וזה לא כולל חשבון הוצאות פתוח, מכונית, אופציות וסעיף שונות). את האירו המציאו כדי שהמשכורות של העשירים ייראו מופקרות פי שישה פחות. אתם מכירים הרבה טיפוסים בגילי שמרוויחים שלוש-עשרה אלפיות אירו? אני עובד עליכם ומעניקים לי מרצדס SLK חדשה (עם הגג שמתקפל אוטומטית לבגאז'), או ב.מ.וו ,Z3 או פורשה בוקסטר, או מאזדה MX5. (אישית יש לי חולשה לדו-מושבית הפתוחה ב.מ.וו Z3 שמשלבת אסתטיקה אירודינמית של המרכב עם עוצמה, הודות לששת הצילינדרים שלה, שמפתחים 321 כוח-סוס, מה שמאפשר לה לזנק מ0- ל100- קמ"ש בתוך 5.4 שניות. וחוץ מזה, המכונית הזאת דומה לפתילה ענקית, ממש יעילה כדי לזיין את כדור-הארץ בתחת.)

 

אני קוטע את הסרטים שאתם רואים בטלוויזיה כדי לכפות עליכם את הלוגואים שלי ומשלמים לי חופשות בסן-ברתלמי שבאיים האנטיליים, או באי לאמו שליד זנזיבר, או בפוקט שבתאילנד, או בלסקאבאן (חבל Quercy). אני מורח את סיסמאות הפרסומת שלי בשבועונים האהובים עליכם ומעניקים לי אחוזה כפרית בפרובאנס, או ארמון בפריגור, או וילה בקורסיקה, או חווה בחבל ארדש, או היכל מרוקאי, או קטמאראן מן האנטיליים, או יכטה מסן טרופה. אני בכל מקום. לא תצליחו לחמוק ממני. הפרסומת שלי מושלת בכל מקום שתניחו עליו את מבטיכם. אני אוסר עליכם להשתעמם. אני מונע מכם לחשוב. הטרור של החדשנות משמש אותי למכור ריק. תשאלו כל גולש: בלי חלל ריק מתחת לפני השטח אי אפשר להחזיק מעמד מעליהם. לגלוש זה להחליק על-פני חור פעור (גולשי האינטרנט יודעים את זה בדיוק כמו האלופים בחופי לאקאנו). אני זה שקובע מה נכון, מה יפה, מה ראוי. אני מלהק את הדוגמניות שיעמידו לכם בעוד ששה חודשים. הודות לעוצמת תפוצתן אתם מכתירים אותן בתואר דוגמניות-צמרת; הנערות שלי יבאסו כל אשה מעל גיל ארבע-עשרה. אתם תסגדו לבחירות שלי. בחורף הבא תזדקקו לשדיים גבוהים מן הכתפיים ולערווה מגולחת. ככל שאני משתעשע יותר עם תת-ההכרה שלכם, כך אתם מצייתים לי יותר. אם אשבח איזה יוגורט על שלטים בחוצות העיר, אני ערב לכם שתקנו אותו. נדמה לכם שאתם נהנים מחופש בחירה, אבל באחד הימים תזהו את המוצר שלי על המדף בסופרמרקט ותקנו אותו, סתם כך, רק בשביל לטעום, תאמינו לי, אני יודע לעשות את העבודה.

 

מממ, כמה טוב לחדור לכם למוח. אני גומר לכם באונה הימנית. החשק שלכם שוב לא שייך לכם: אני כופה עליכם את שלי. אני אוסר עליכם לחשוק באופן מקרי. החשק שלכם הוא תוצאה של השקעה הנמדדת במיליארדים של אירו. זה אני שמחליט היום מה תרצו מחר.

 

כל זה אינו עושה אותי מן הסתם סימפטי מאוד בעיניכם. בדרך כלל, כשמתחילים ספר צריך להשתדל לרתק את הקורא והכול, אבל אני לא רוצה לסלף את האמת: אני אינני מספר נחמד. למעשה אפשר לתאר אותי דווקא כמין חלאת-אדם, שכל מה שהוא נוגע בו נרקב. רצוי שבתחילה תתעבו אותי, לפני שתתעבו גם את העידן שברא אותי.

 

   והמצב הזה נראה נורמלי לכולם. זה לא מזעזע? אתם מגעילים אותי, עבדים עלובים שכמותכם, המשועבדים לכל גחמה נחותה שלי. איך נתתם לי ליהפך ל"מלך העולם"? אני רוצה לפענח את התעלומה הזאת: איך קרה שבשיאו של עידן הציניות הוכתרה הפרסומת לקיסרית. זה אלפיים שנה לא נהנה אידיוט חסר אחריות מכל-כך הרבה עוצמה כמוני.

 

בא לי לעזוב הכול, להסתלק מכאן עם השלל, לקחת איתי סמים וזונות לאיזה אי נידח. (להביט מבוקר עד ערב בסוראיה ובתמרה ממזמזות זו את זו ומשפשפות לי את הזין.) אבל אין לי ביצים להתפטר. בגלל זה אני כותב את הספר. הפיטורין שלי יאפשרו לי לברוח מכלוב הזהב הזה. אני יצור מזיק, עצרו אותי לפני שיהיה מאוחר מדי, רחמים! תנו לי מאה מיליון ואני נעלם מהשטח, נשבע. מה אני יכול לעשות אם האנושות בחרה להחליף את אלוהים במוצרי צריכה המונית?

 

אני מחייך כי יכול מאוד להיות שבמקום להעיף אותי עוד יעלו לי את המשכורת כשייצא הספר לאור. בעולם שאני עומד לתאר לכם סובלים את הביקורת, מעודדים את החוצפה, מתגמלים הלשנה ועושים עריכה לשונית לכתבי ההשמצה. בקרוב יעניקו פרס נובל לפרובוקציה ואני אהיה מועמד שקשה להביסו. המרדנות היא חלק מן המשחק. הדיקטטורות בעבר חששו מחופש הביטוי, צינזרו כל גילוי של מחאה, כלאו סופרים, שרפו ספרי מתנגדים. הימים הטובים שבהם העלו את המנוולים על המוקד איפשרו את ההבחנה בין הנחמדים לרשעים. הטוטליטריזם של הפרסומת נכלולי מכדי לרחוץ בניקיון כפיו. הזן הזה של הפאשיזם השכיל ללמוד מן הבזיונות שקדמו לו (ברלין 1945, וברלין 1989 – אגב, איך זה שכל סוגי הברבריות התפגרו באותה העיר?)

 

כדי לדרדר את האנושות לכלל עבדות בחרה הפרסומת לפנות אל הרובד הנמוך ברכּוּת,  בפיתוי. אנו חיים בשיטת המשטר הראשונה של שליטת האדם באדם, שמולה אפילו החירות נותרת חסרת-אונים. בעצם היא משליכה את יהבה על החירות, זו התגלית הגדולה ביותר שלה. כל ביקורת מעניקה לה את התפקיד הטוב, כל כתב-פלסתר רק מחזק את אשליית הסובלנות המתקתקה שלה. היא משעבדת אתכם באופן אלגנטי. הכול מותר, ואיש לא יירד עליך אם עשית ברדק. השיטה השיגה את מטרתה: אפילו הסרבנות נהפכה לסוג של צייתנות.

 

   עתידנו המעורער ערוך ומוכן לדפוס. אני בטוח שאפילו אתם, הקוראים ספר זה, אומרים לעצמכם: "איזה חמוד הפרסומאי הקטן הזה שיורק לבאר שהוא שותה ממנה. לך, לך הביתה, אתה תקוע  כמו כל אחד אחר, גם יומך יגיע, כמו כולם." אי אפשר לצאת מזה. הכול נעול ומסוגר, חייך, אכלת אותה. מילכדו אותך עם אשראי שתהיה חייב לשלם, עם תשלומים חודשיים, עם שכר דירה. יש לך מצבי-רוח? מיליוני מובטלים מחכים בחוץ שתפנה את מקומך. אתה יכול לקטר כמה שתרצה, את התשובה כבר נתן צ'רצ'יל: "זו השיטה הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות." הוא לא שיטה בנו; הוא לא אמר השיטה הטובה ביותר; הוא אמר הגרועה ביותר.

פרדריק בגבדה הוא פרסומאי, סופר, מבקר ספרות ואיש תקשורת. בגבדה הוא מהדמויות הבולטות ביותר, השנונות ביותר והמתוקשרות ביותר בתרבות הצרפתית העכשווית. ספריו: "זכרונותיו של צעיר מופרע" (הוצאת גראסֶה 1990)."חופשה בחוסר הכרה" (גראסֶה 1994). "אהבה בת שלוש" (גראסֶה 1997). קובץ נובלות "נובלות עם אקסטאזי" (הוצאת גאלימאר 1999).

X