שירי 1933, השיחה על דנטה | לרכישה באינדיבוק
שירי 1933, השיחה על דנטה

שירי 1933, השיחה על דנטה

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 116
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 67

"'שירי 1933  /  השיחה על דנטה' הוא פינג פונג נפלא בין שירה לפרוזה. השירים הם האוורסט של המשורר הגדול הזה והמסה 'השיחה על דנטה' היא לא פחות מהליכה על שדה מוקשים בו שמח המחבר לשמוע את קולות הנפץ ולמחוא להם כפיים.

הנס הזה לא היה קורה בלי התרגום של יעקב לח. לח מצדיע למנדלשטם ביד אחת וביד השנייה הוא דוחף לו לפה את אותיות הא"ב העברי  כדי שזה ישמע  נהדר גם בשפה של התנ"ך".

רוני סומק 

 

בחייו הקצרים והטרגיים של אוסיפ מנדלשטם, גדול משוררי רוסיה במאה העשרים, שנת 1933 היתה עבורו שנה אחרונה של חופש סובייטי יחסי: בשנה שלאחריה הוא נעצר בגין שיר הקריקטורה על הרודן יוסיף סטלין, נשלח לגלוּת ונרדף, עד שבדצמבר 1938 מת מתשישות במחנה המעבר שבמזרח הרחוק הרוסי.

מנדלשטם בחייו כינס קבצים מעטים של השיריו המקוריים והכרך שירים נבחרים. אחרי שנת 1928 נבצר ממנו זכות הפרסום. אך השירה שבתוכו המשיכה לגדול ללא הרף, ועל כך מעידים השירים שבאו אליו בשנות השלושים המוקדמות כפסגת יצירתו. השירים הללו, חופשיים מכל אילוץ, אורגניים וקיומיים, כבר לא היוו את השתקפות המציאות בעזרת כלים שיריים, אלא געש וסער של המציאות עצמה אשר בצורה כזו מייצרת מרחב נוסף משלה; והמחשבה היא אירוע עצמו ולא תיאור של מצב לוגי או פסיכולוגי כלשהו. הם נתפסים כתופעה פואטית תרבותית ייחודית, אחידה ומתמשכת, שניתנת לחלוקה רק על פי שנות או מיקום כתיבתם.

אך השירים של שנת 1933, על פי סדרם ותוכנם, מהווים קובץ העומד בזכות עצמו, ובו, כמו בגביש, משתקפת שירתו המאוחרת של מנדלשטם. הקובץ חדור ברוח השירה של הרנסנס האיטלקי, הוא נפתח בשירים המוקדשים לאָרִיוֹסְטוֹ ולטָאסוֹ, ונחתם בתרגום חופשי של חמש הסונטות מאת פֶּטְרַרְקָה. השירים ה"איטלקיים" הללו משמשים מעין כריכה  לשירי ההוויה הסובייטית. אך מה שמקנה לקובץ את שלמותו הוא המחזור "אוקטבות": 11 שירים בני שמונה שורות כל אחד, שמתחיל בהולדת שיר ובהמשך לוקח את הקורא הרחק אל האינסוף. ולדימיר נָבּוֹקוֹב תיאר את "אוקטבות" "כדבר היפה ביותר שאפשר לכתוב בשפה הרוסית".

ובזכות השירה, גם היצירה הפרוזאית מוצאת את מקומה כאן: המסה המבריקה שנכתבה בשנת 1933 גם כן, שבה מנדלשטם מאיר בניתוח מרתק את "הקומדיה האלוהית" מאת דַּנְטֶה אָלִיגְיֵירִי, ותוך כדי כך מגלה גם את סודותיה הכמוסים של השירה שלו.

תירגם: יעקב לח

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שירי 1933, השיחה על דנטה”

בקרוב…

אריוסטו

 

1

מַר אָרִיוֹסְטוֹ הֶחָכָם, אֲנִין הַדַּעַת,

חֲבִיב אִיטַלְיָה, גְּרוֹנוֹ שֶׁלּוֹ נִצְרַד.

הוּא נֶהֱנֶה לִמְנוֹת דָּגִים אֶחָד אֶחָד

וּמְפַלְפֵּל כָּל הַיַּמִים בִּשְׁטוּת פּוֹגַעַת.

 

וְהוּא, כִּמְנַגֵּן בַּעֲשָׂרָה צִימְבַּלִים,

חוֹתֵךְ לְלֹא לֵאוּת חוּטִי הֶעֱלִילָה,

מוֹלִיךְ הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּלִי כַּוָּנָה תְּחִלָּה

סִפּוּר שֶׁל אַבִּירִים פְּתַלְתַּל, מְלֵא סְקַנְדָּלִים.

 

בִּשְׂפַת הַצִּרְצָרִים מִרְקַחַת מַרְנִינָה

שֶׁל עֶצֶב פּוּשְׁקִין וְרוּם לֵב יַם-תִּיכוֹנִי שׁוֹפֵעַ,

הוּא הִתְחַכֵּם עֵת עִם אוֹרְלַנְדוֹ הִתְפָּרֵעַ,

נִזְדַּעֲזֵעַ כָּל כֻּלּוֹ וְנִשְׁתַּנָּה,

 

וּמְצַוֶה לַיָּם: הָמֵה בְּלִי מַחְשָׁבָה,

וְלָעַלְמָה עַל צוּק: שִׁכְבִי לָךְ מְעֻרְטֶלֶת…

סַפֵּר נָא לָנוּ עוֹד – הַגְשֵׁם אֶת הַמִּשְׁאֶלֶת

עוֹדוֹ הוֹלֵם הַדָּם, הָאֹזֶן קַשּׁוּבָה.

 

הוֹ עִיר הַלְּטָאוֹת חַסְרַת הַנְשָׁמָה,

הַלְוַאי יוֹתֵר אִישִׁים כָּאֵלֶּה הִיא הֵכִילָה,

פֶרָרָה הַקְּשׁוּחָה! וְשׁוּב מִלְּכַתְּחִלָּה:

עוֹדוֹ הוֹלֵם הַדָּם, סַפֵּר וְלוּ דְּבַר מַה!

 

קַר בְּאֵירוֹפָּה. בְּאִיטַלְיָה מוּעָב.

שִׁלְטוֹן מַגְעִיל כְּיַד הַמְּגַלֵּחַ.

וְהוּא הָדוּר יוֹתֵר, יוֹתֵר פִּקֵּחַ,

וּמְחַיֵּךְ מֵחַלּוֹנוֹ הַמְּכֻנָּף −

 

לַשֶּׂה עַל הַגִּבְעָה וְלַנָּזִיר עַל פֶּרֶד,

לְחַיָּלֵי הַמֶּלֶךְ בְּהִלַּת טִמְטוּם

שֶׁל נֶגַע דֶּבֶר, הִשְׁתַּכְּרוּת וְשׁוּם,

וְתַחַת רֶשֶׁת שֶׁל זְבוּבִים כְּחֻלִּים לַיֶּלֶד.

 

אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶצְלוֹ שָׁעָה טְרוּפָה,

לָשׁוֹן לִבְלִי מוּבָן, מַר-מְתוּקָה, זוֹרֶמֶת,

וְהִסְתַּכְּמוּת זוּג הַצְּלִילִים כְּצֶמֶד-חֶמֶד…

פּוֹחֵד לִפְתֹּחַ בְּסַכִּין קַשְׂווֹת צִדְפָּה.

 

הוֹ אָרִיוֹסְטוֹ, שֶׁמָּא בְּעִדָּן חָדָשׁ

נָבוֹא וּנְמַזֵּג בַּתְּכֵלֶת שֶׁל כֻּלָּנוּ

הַכְּחוֹל שֶׁלְּךָ וְקֶשֶׁת יָם הַשְּׁחוֹר שֶׁלָּנוּ.

…הַלֹּא הָיִינוּ שָׁם. שָׁתִינוּ יֵין הַדְּבַשׁ.

6-4 בְּמַאי 1933

 

 

מתוך הפרק האחד עשר של "השיחה על דנטה"

 

לשאלה הישירה "מה היא המטפורה הדנטיאנית?" הייתי משיב: איני יודע, מכיוון שהגדרת המטפורה אפשרית רק באמצעים מטפוריים, וזאת ניתן לבסס מדעית. אך דומני שמטפורה אצל דנטה מסמלת את עמידת הזמן, ושרשהּ אינו במילה "כמו" אם כי במילה "מתי", quando של המטאפורה שלו נשמע כמוcome . ההִמהום של אובידיוס קרוב יותר ללבו מהרטוריקה הצרפתית של וירגיליוס.

שוב ושוב אני פונה אל הקורא ומבקש שיתאר לעצמו דבר מה, כלומר, פונה להקבלה שמטרתה האחת והיחידה היא להשלים את חסרונה של מערכת ההגדרה שלנו.

ובכן, תארו לעצמכם עוגב עצום ממדים ולתוכו, כמו לבית שדלתו פתוחה למחצה, נכנסו ונעלמו בו אברהם אבינו והמלך דוד, כל בני ישראל עם יצחק ויעקב וכל קרוביהם, ורחל שלמענה כה סבל יעקב. ועוד קודם לכן נכנסו לשם גם אדם הראשון עם בנו הבל, גם נח הזקן ומשה המחוקק הצייתן…

לאחר מכן העוגב רוכש לו יכולת לנוע: כל הצינורות והמפוחים נמלאים התפעמות יתרה והוא, זועם ומתפרע, מתחיל לפתע לסגת לאחור.

אילו אולמות הרמיטאז' היו יוצאים מדעתם וציוריהם של כל האמנים מכל האסכולות היו יורדים פתאום מוויהם, מתערבבים ביניהם וממלאים את אוויר החדרים בשאגות פוטוריסטיות ובהתרגשות ססגונית מתהוללת, אז היה יוצא דבר מה דומה ל"קומדיה האלוהית" הדנטיאנית.

 

ליטול את דנטה מהרטוריקה של בית הספר משמע לעשות טובה לא קטנה להשכלה האירופית. אני מקווה שכאן לא יזדקקו למאות שנות עמל, אם כי רק במאמצים בינלאומיים מתואמים נצליח ליצור אנטי-פירוש כנגד המסכנות פרי עטם של הדורות הסכולסטיים הרבים, חוקרי ספרות זוחלים ומחברי כזב של ביוגרפיות. חוסר כבוד לחומר הפואטי הנתפס רק דרך הביצוע, רק דרך מעוף המנצח – זו היתה הסיבה של העיוורון הכללי כלפי דנטה, הבעל והממונה הגדול על החומר הזה, המנצח הדגול של האמנות האירופית, מי שהקדים במאות שנים את עיצובה של התזמורת, התואמת − מה? − את האינטגרל של מקל המנצח…

 

אוסיפ (יוסף) מנדלשטם נולד בשנת 1891 בוורשה למשפחה יהודית מתבוללת עשירה.

אביו, אֶמִיל (חַצְקֶל) בנימינוביץ' מנדלשטם, היה סוחר במוצרי עור, שהתנתק מהיהדות המסורתית בשלב מוקדם בחייו, וזכה בסטאטוס של "סוחר הגילדה הראשונה", אשר התיר לו להתיישב מחוץ לתחום המושב חרף יהדותו.

אמו, פלורה אוסיפובנה וורבלובסקיה הייתה מוזיקאית ילידת וילנה, שבה למדה בגימנסיה רוסית. היא חינכה את בנה באהבה לשפה הרוסית, למוזיקה ולספרות.

בשנת 1897 עברה המשפחה לסנקט פטרבורג. דמות העיר, עם ארמונותיה הקלאסיים, שבה הכול הלך בניגוד לאורח החיים היהודי בגלות, השפיעה רבות על התפתחותו. בין השנים 1900-1907 למד מנדלשטם בבית הספר המתקדם ברוחו, אחד הטובים שהיו בעיר.

בשל הנומרוס קלאוזוס, אשר הגביל את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות ברוסיה, לא התקבל מיד לאוניברסיטת סנט פטרבורג. בין השנים 1908-1910 למד ספרות צרפתית, שפות רומאניות ופילוסופיה באוניברסיטת היידלברג ובסורבון. בשנת 1911 התנצר בכנסייה מתודיסטית בעיר ויבורג – ככל הנראה כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה ברוסיה, ולא מטעמים דתיים, מפני שלא התחיל לקיים את המסורת הנוצרית (כמו שלא קיים את המסורת היהודית). מנדלשטם התקבל לפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובהּ המשיך את לימודיו עד סתיו שנת 1915.

שירת הסימבוליסטים הצרפתים (ובראשהּ שירתו של פול ורלן) השפיעה רבות על יצירתו בתחילת דרכו. מהמשוררים הרוסים השפיעו עליו פיודור טיוטצ'ב ופיודור סולוגוב. בשנת 1912 הצטרף מנדלשטם לזרם האקמאיזם, לאחר שהכיר את אנה אחמטובה וניקולאי גומיליוב. את ההיכרות הזו ראה כמזל גדול. בהצטרפות לאקמאיזם התנתק מהסימבוליזם, שכן זרם אחד היה מנוגד למשנהו: האקמאיסטים ניסו להשתחרר מהסימבוליזם המעיק, המעורפל והמיסטי; יצירתם התאפיינה בדיבור ישיר ומאופק, תוך שימת דגש על מילה בודדת. החיפושים הפואטיים של התקופה הזו ביצירתו של מנדלשטם באו לידי ביטוי במבחר השירים הראשון  "האבן"  שראה אור לראשונה בשנת 1913.

את השירים שכתב בשנות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר איחד ופרסם במבחר "Tristia" (ספר עצבות), 1922. בשנת 1923 פרסם את הספר שנית כגירסת המחבר תחת הכותרת "הספר השני", והקדיש אותו לאשתו נדיז'דה יקובלבנה חאזינה, שאותהּ הכיר בקייב בשנת 1919. בשירים מהספר "Tristia" מסתמן המעבר מסגנון רציונלי לאי-רציונלי וטרגי, לפואטיקת האסוציאציות המורכבות מאוד.

התפתחות הפואטיקה הבאה נשקפת בשירתו של שנות ה-20. היא מתאפיינת בערפול ובאלוזיות תרבותיות רבות. ממאי 1925 ועד אוקטובר 1930 נמשכה תקופת הפסקה ביצירה פואטית, שבה התמקד מנדלשטם בפרוזה.

בשירתו בשנות ה-30 התנתק באופן הפגנתי לא רק מהמציאות הסבייטית, אלא גם מהתרבות הרשמית של המדינה. הוא נטל על עצמו את המשימה לבנות את התרבות החדשה מאפס – את התרבות שלא סומכת על הישגיהם של הדורות הקודמים. המסה "שיחה על דאנטה" (1933) נחשבת לנאום פרידה מהתרבות הרשמית. בשנת 1933, בשיא שנאתו כלפי המשטר הסובייטי, כתב מנדלשטם את המכתם המתנגד לסטלין : "את הארץ תחתינו איננו חשים…"

זו הייתה פגיעה ישירה וכבדה בסטלין – "איש הרים שבקרמלין" (מוצאו של סטלין היה גאורגי). בשל כך נאסר מנדלשטם והוגלה לעיר קטנה בהרי אורל. בהמשך הותר לו לבחור במקום התיישבות, והוא בחר בעיר וורונז', שבהּ גר בין השנים 1934-1937. על פגיעה שכזאת בסטלין זה היה עונש קל מאוד. בשנים אלה מאות אלפים הוצאו להורג רק בשל חשד שלא היו נאמנים למנהיג הרודן.

במאי 1937 התירו למנדלשטם לעזוב את וורונז'. כעבור שנה נאסר שנית ונשלח למחנה אסירים במזרח הרחוק, בקרבת העיר ולדיבוסטוק, שם נפטר מטיפוס ב-27 בדצמבר 1938. המשטר הסובייטי טיהר את שמו רק בשנת 1987.

X