שירה גאולה | לרכישה באינדיבוק
שירה גאולה

שירה גאולה

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 319
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57.60
- 37

יום ההוא היה לי חשק להכאיב באמת. כעסתי ולא לקחתי שום הסוואה. זה היה ואן ויי טיקט — אאוט. קבעתי עם עדינה בתחנת דלק בכניסה לעיר, והיא חיבקה אותי שם ואמרה: "ברוכה הבאה לחיים האמתיים". נשברתי לה קצת בתוך הידיים, הדמעות הציפו אותי, וכאב ראש חד  הִכּה לי ברקות ושיתק אותי. הלב שלי דפק. הייתי אמורה להיות מבוהלת, אבל לא הייתי. הייתי מכווצת ומאומצת כאילו דחפתי הר. בתוך הידיים של עדינה הכול קרס והתמוטט, ועם הדמעות באה לי גם הרגשה משכרת של אושר. של חופש.

שירה גאולה, יתומה מאב, ובת לאם בעלת תשובה שנישאה בשנית, הפעם לגבר חרדי,  נזרקת מתוך חייה המתפוררים ומגיעה לרחוב. היא צוללת אל מעמקי העיר שמתחת לעיר, וזו מקבלת אותה בזרועות פתוחות ומובילה אותה להרפתקה פלילית שאולי תשנה את חייה.

 

נועה ירון־דיין, שבספרה רב־המכר "מקימי" סיפרה על עולמם של החוזרים בתשובה, מתמודדת הפעם עם התהיות שבכיוון ההפוך. את ההוויה התל־אביבית מחליפה ירושלים של מטה, וגם הפעם היא עושה זאת בסיפור קולח ושובה לב.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שירה גאולה”

בקרוב…

הרחוב היה ריק. השעה היתה מאוחרת. הכול קרה מהר ובשקט. יותר מדי מהר, ויותר מדי בשקט. מעגל של תליינים סגר על הקרבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה. עוד קודם היתה לי הרגשה שאני מכירה אותו, אבל העיניים עשו לי את הקליק. זה הבן הקטן של ממן מהדואר. משפחה של צדיקים, האמת. מה אתה עושה פה, ילד? גדלת מהר מדי. מה אתן רוצות, עיניים? תלכו לחפש רחמים אצל מי שנשארו לו רחמים על עצמו, וגם קצת עודף בשביל אחרים. קולות עמומים של בעיטות, של צלעות נסדקות, הרבה דם מהאף, והעיניים. כמו חיה. מבוהל מעצמו ומהמכה הבאה, שהנה היא באה. הוא רק ילד, ילד טיפש, רציתי לצעוק, אבל לא צעקתי. ידעתי שזה לא ישנה כלום. כי עוד זוג עיניים אחד הסתובב וננעץ בי. ובתוכן דם ואש ותימרות עשן. העיניים היפות של אפולו. הוא חייך אלי חיוך קטן וסטרילי של ג׳נטלמן, הוריד את מעיל העור השחור שלו והניח לי אותו בעדינות על הכתפיים. הוא אמר, ״שלא יהיה לך קר", ונבלע בחושך של חדר המדרגות.
הכנסתי את הידיים לשרוולים של המעיל. הרגשתי צמרמורת ובחילה ביחד, ופלאש בתוך הראש שלי האיר והקפיא טוב־טוב את הרגע. את קהות החושים ואוזלת היד. זה היה כאב עמום, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. לא כאב לי על הילד של ממן ששכב שם מדמם ובוכה. כאב לי עלי. איך זה? התחלתי לרוץ. כמה שזה היה מטומטם, זה מה שעשיתי. רצתי בלי לעצור הכי רחוק מהעיניים שלהם ונזרקתי בזולה של אליס לשינה רעה. לחלום מגעיל. חצי מודע. הכול כמו על מגש. כמו הערֵמה של הכבדים בוויטרינה של הקצב. נא. חי ומת, הכול ביחד. אירועי הלילה התערבלו לי בתת־ההכרה, מדממים ויוצרים שרשורים של תובנות עקומות. הצעקות של הבן של ממן בתוך הראש שלי כמו באוזניות בפול ווליום. תן לישון, נו.
״באמא שלי, בספר תורה, בבבא סאלי, בעיניים שלי, לא לקחתי". מסכן מטומטם. ובעיקר שקרן גרוע. בן כמה הוא? אולי ארבע עשרה. כמה הוא לקח לעצמו? אולי מאה חמישים שקל. בסך הכול עיגל פינה בקטנה. שכח שלא מתעסקים עם מי שלא מתעסקים. דפוק.
התעוררתי מכורבלת במעיל הענק שקיבלתי. בוכה על עצמי במקום על הילד. כועסת על עצמי במקום על אפולו. סבתא צילה, כשעוד יכלה לדבר, היתה אומרת שלכל דבר מתרגלים. גם לזה, סבתא? הסתכלתי על השמים דרך החלון המטונף. לפי האור, בטח שלוש בצהריים. על הרצפה מסביב רק מזרונים ריקים. על השטיח כוסות קפה שחור, פחיות רדבול, בקבוק וודקה מחוסל, שקיות במבה ריקות, קופסאות של מנות חמות עם שאריות פירה ובדלי סיגריות תקועים בפנים. הבנות כבר הלכו מזמן. היה שקט, אבל הראש שלי התפוצץ. חלום של צהריים. אמא שלי אומרת שאת החלומות של לפנות בוקר לוחשים לך באוזן מלאכים, ואת החלומות של הצהריים לוחשים לך באוזן שדים. למי אכפת. עקבתי אחרי הכבל של תנור הספירלה ודחפתי את התקע לקיר. הסתכלתי עליו כשהתחמם והאדים, התמתחתי מולו. יאללה קומי. צחצחתי שיניים במים קפואים והסתכלתי על עצמי במראות של ארון האמבטיה, שלוש דלתות, שלוש מראות. תראי אותך. מכל הכיוונים תראי, ועד אין־סוף אחורה. פרצוף. איך רצת כמו מטומטמת, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
הסתרקתי ובלגנתי בחזרה כמו שאני אוהבת. ארזתי את עצמי בחזרה לתוך התיק. לא ייאמן כמה מהר למדתי להתפזר ולהיאסף. הידקתי את המעיל ויצאתי לקור בחוץ. קניתי לי קפה ושתיתי אותו על ספסל בגן העצמאות. הוצאתי את הטלפון. דפוק. היה בטעינה אלף שנה, וכבר התרוקנה לו הבטרייה. טוב, הוא יד חמישית בערך, לא איזה פסגה. הרמקול שלו הרוס וגם המצלמה. פעם היה לי טלפון טוב, גנוב, אבל טוב. אחר כך גנבו לי אותו, ומאז אני על גרוטאות. הכנסתי אותו בחזרה לתיק. ממילא לא היה לי חשק לאף אחד. רציתי לברוח.

נועה ירון-דיין, ילידת 1972, היתה מנחת טלוויזיה ומגישה ברדיו עד שחזרה בתשובה. "שירה גאולה" הוא ספרה השני. ספרה הראשון "מקימי" יצא גם הוא בהוצאת עם עובד.

X