שיכרון יפהפה | לרכישה באינדיבוק
שיכרון יפהפה

שיכרון יפהפה

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 314
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

מתברר כי הרפתקאותיו של טרנטון מדוקס, אחיו של טרביס מ"אסון מהלך" ו"אסון יפהפה", אינן פחות מרגשות מאלה של אחיו. טרנטון היה המלך של האוניברסיטה, חבריו רצו להיות כמוהו, ונשים רצו לאלף אותו. כל זה נגמר, כשהוא הבחין יום אחד בקאמי יושבת לבד ליד שולחן אדום…

המשיכה בין השניים היתה בלתי ניתנת להכחשה, אבל צלה של טרגדיה מן העבר מאיימת עליה…

וכאשר בן למשפחת מדוקס מתאהב, הוא אוהב לנצח, גם אם זה מסוכן…

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מומלץ

    מחכה להספרי ההמשך ….

  2. :

    בדיוק מה שהייתי צריכה.
    אחרי הצפה של רומנים ארוטים משמימים הנה רומן שבמרכזו צעיר וצעירה שובבים-משעשעים-סקסיים-אחראיים,
    שגרמו לי להנות מהחיזור, מהזוגיות הנרקמת לאט ובעדינות ובכבוד.
    רומן רומנטי מקסים ומשעשע (התחת שלך לא מקנא בחרא שיוצא לך מהפה?).
    אפשר בקלות להתאהב בטרנט ובקאמי.
    ויש גם סוד, שמוזכר לאורך כל הסיפור, שהתגלה רק בסוף, בסוף הפרק האחרון והפך לי את הבטן.
    כל הכבוד למקגוויר.

    למי שהתגעגע לספר עושה פרפרים בבטן עם (ספויילר) סצנת סקס אחת. לא צריך יותר מזה.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

המילים שלו הידהדו שם, באפלה שבין הקולות שלנו. לפעמים מצאתי נחמה במִרווח הזה, אבל במשך שלושה חודשים כל מה שהצלחתי להרגיש היה אי־שקט. המרווח הזה הלך ודמה למחבוא נוח. לא בשבילי, בשבילו. האצבעות שלי כאבו, אז הרפיתי אותן, לא מודעת עד כמה חזק אחזתי בטלפון הנייד שלי.
השותפה שלי לדירה, רייגן, ישבה ליד המזוודה הפתוחה שלי על המיטה, רגליה משוכלות. בתגובה להבעה שלי, היא נטלה את ידי. "טי־ג'יי?" היא שאלה.
הינהנתי.
"את מוכנה להגיד משהו, בבקשה?" ביקש טי־ג'יי.
"מה אתה רוצה שאני אגיד? אני ארוזה. לקחתי חופש. האנק כבר נתן לג'וֹרי את המשמרות שלי."
"אני מרגיש פשוט חרא. אני ממש מצטער שאני חייב לנסוע, אבל אמרתי לך מראש. כשאני עובד על פרויקט, יכולים להזעיק אותי בכל רגע. אם את צריכה עזרה עם שכר הדירה או משהו…"
"אני לא רוצה את הכסף שלך," אמרתי ושיפשפתי את עיני.
"חשבתי שזה הולך להיות סופשבוע נחמד. אני נשבע לך שזה מה שחשבתי."
"חשבתי שאני עולה על מטוס מחר בבוקר, ובמקום זה אתה מתקשר אלי כדי להגיד לי לא לבוא. עוד פעם."
"אני יודע שזה נשמע רע. אני נשבע לך שאמרתי להם שיש לי תוכניות חשובות. אבל כשצצים דברים, קאמי… אני צריך לעשות את העבודה שלי."
מחיתי דמעה מלחיי, אבל לא רציתי שהוא ישמע שאני בוכה. עצרתי את הרעד בקולי. "אז אתה בא הביתה לחג ההודיה?"
הוא נאנח. "אני רוצה. אבל אני לא יודע אם אוכל. זה תלוי אם הכול ייגמר עד אז. אני מתגעגע אלייך. מאוד. גם אני לא אוהב את זה."
"אתה יודע אם יש סיכוי שהלו"ז שלך ישתפר פעם?" שאלתי. לקח לו יותר מדי זמן לענות.
"ואם אני אגיד לך שרוב הסיכויים שלא?"
הרמתי גבה. ציפיתי לתשובה הזאת, אבל לא ציפיתי שהוא ידבר כל כך… בכנות.
"אני מצטער," הוא אמר. דמיינתי אותו מתכווץ במושב. "הגעתי לנמל התעופה. אני חייב לנתק."
"כן, או־קיי. נדבר אחר כך." התאמצתי לשמור על קול רגוע. לא רציתי להישמע נסערת. לא רציתי שהוא יחשוב שאני חלשה או רגשנית. הוא היה חזק ועצמאי, ועשה את מה שעליו לעשות בלי להתלונן. ניסיתי להיות גם אני כזו בשבילו. ולא היה שום טעם להתבכיין על משהו שלא בשליטתו.
הוא נאנח שוב. "אני יודע שאת לא מאמינה לי, אבל אני אוהב אותך."
"אני מאמינה לך," אמרתי והתכוונתי לזה.
לחצתי על המקש האדום שעל המסך ושמטתי את הטלפון שלי על המיטה.
רייגן כבר התחילה באומדן נזקים. "הזעיקו אותו לעבודה?"
הינהנתי.
"טוב, אולי תצטרכו להיות יותר ספונטניים. אולי פשוט תיסעי אליו, ואם יקראו לו לעבודה, תחכי לו. ואז כשהוא יחזור, תמשיכו מאיפה שהפסקתם."
"אולי."
היא לחצה את ידי. "או שהוא מכור לעבודה, וצריך לגרום לו להפסיק לבחור בעבודה שלו על פנייך?"
ניענעתי בראשי. "הוא עבד ממש קשה בשביל המשרה הזאת."
"את אפילו לא יודעת באיזו משרה מדובר."
"אמרתי לך. הוא עובד בתחום של התואר שלו. הוא מתמחה בניתוח סטטיסטי ובתצורת מערכות מידע, או מה שזה לא יהיה."
היא שלחה לעברי מבט מפקפק. "כן, וגם אמרת לי לשמור את זה בסוד. מה שגורם לי לחשוב שהוא לא היה לגמרי כן איתך."
קמתי והעפתי את המזוודה שלי. כל תכולתה נשפכה על השמיכה. בדרך כלל הצעתי את המיטה רק כשהייתי צריכה לארוז, עם השמיכה בצבע תכלת שזרועות תמנון כחולות נפרשו על פניה. טי־ג'יי שנא אותה, אבל היא נתנה לי הרגשה שמחבקים אותי בזמן שאני ישנה. החדר שלי היה מורכב מלקט מוזר של חפצים אקראיים, אבל כך גם אני.
רייגן פישפשה בערימת הבגדים ושלפה חולצה שחורה עם קרעים מסוגננים בכתפיים ובחזית. "לשתינו יש לילה חופשי. אנחנו צריכות לצאת. ולתת לאחרים להגיש לנו משקאות לשם שינוי."
לקחתי את החולצה מידיה ובחנתי אותה, בעודי שוקלת את ההצעה. "את צודקת. אנחנו צריכות לצאת. ניסע במכונית שלך או בדרדסית?"
רייגן משכה בכתפיה. "אני כמעט בלי דלק, וישלמו לנו רק מחר."
"אז נראה שניסע בדרדסית."
אחרי סדרת הכנות בחדר האמבטיה רייגן ואני נכנסנו לתוך ג'יפ הסי־ג'יי המשופץ שלי בצבע תכלת. מצבו לא היה הכי טוב, אבל פעם היה למישהו מספיק חזון ואהבה כדי להפוך אותו ליצור כלאיים בין ג'יפ לטנדר. תלמידת הקולג' המפונקת, שבינתיים כבר נשרה מהלימודים, זאת שקנתה את הדרדסית מהבעלים הראשונים, לא אהבה אותה כל כך. כריות המושבים היו חשופות פה ושם במקומות שהעור השחור נקרע בהם, על השטיח היו כתמים וחורים של סיגריות, והגג של המכונית היה זקוק להחלפה, אבל בזכות ההזנחה הזאת יכולתי לשלם עליה בתשלום אחד, ורכב בלי תשלומים היה שיא ההישגים.
נחגרתי והכנסתי את המפתח לסוויץ'.
"צריך להתפלל?" שאלה רייגן.
סובבתי את המפתח, והדרדסית השמיעה קול רחש לא מבטיח. אחר כך המנוע השתנק ופתאום התניע, ושתינו מחאנו כפיים. ההורים שלי גידלו ארבעה ילדים על משכורת של עובד מפעל. מעולם לא ביקשתי מהם עזרה כספית. במקום זה בגיל חמש־עשרה השגתי עבודה בגלידרייה המקומית וחסכתי 557.11 דולר. הדרדסית לא היתה מכונית החלומות שלי, אבל 550 דולר קנו לי עצמאות, ולזה אין מחיר.
עשרים דקות לאחר מכן נמצאנו רייגן ואני בקצה העיר. השתרכנו על רחבת החצץ של ה"רֶד דוֹר" לאט ובהתאמה, כאילו מצלמים אותנו בעודנו צועדות על רקע פסקול מעלף.
קודי עמד בכניסה, זרועותיו הענקיות בגודל הראש שלי. הוא נעץ בנו מבט בזמן שהתקרבנו. "תעודות זהות."
"לך להזדיין!" נהמה רייגן. "אנחנו עובדות פה. אתה יודע בנות כמה אנחנו."
הוא משך בכתפיו. "אני עדיין חייב לראות תעודות זהות."
קימטתי את מצחי לעבר רייגן, והיא גילגלה עיניים ותחבה את ידה לכיס האחורי. "אם אתה לא יודע בת כמה אני בשלב הזה, אנחנו בבעיה."
"בחייך, רייגן. תפסיקי לעשות בעיות ותני לי לראות את התעודה המזורגגת."
"בפעם האחרונה שנתתי לך לראות משהו לא התקשרת אלי שלושה ימים."
הוא עיווה את פרצופו. "מתי כבר תתגברי על זה, מה?"
היא זרקה את תעודת הזהות שלה לעבר קודי, והוא תפס אותה על החזה שלו. הוא העיף בה מבט חטוף, ואז הושיט לה אותה בחזרה במבט של ציפייה. הושטתי לו את רישיון הנהיגה שלי.
"חשבתי שאת נוסעת מחוץ לעיר," הוא אמר, העיף מבט קצר והחזיר לי את הרישיון.
"סיפור ארוך," אמרתי ותחבתי את הרישיון בכיס האחורי שלי. הג'ינס היה כל כך צמוד, שפלא שהצלחתי לתחוב שם משהו מאחור נוסף על התחת שלי.
קודי פתח את הדלת האדומה הענקית, ורייגן חייכה במתיקות. "תודה, מותק."
"אני אוהב אותך. תתנהגי יפה."
"אני תמיד מתנהגת יפה," היא אמרה בקריצה.
"אני אראה אותך אחרי העבודה?"
"כן." היא משכה אותי מבעד לדלת.
"אתם הזוג הכי מוזר בעולם," אמרתי על רקע הבס שזימזם סביבי. כל פעימה של המוזיקה הרעידה את גופי.
"כן," אמרה רייגן שוב.
רחבת הריקודים כבר היתה מלאה בנערי קולג' מיוזעים ושיכורים. סמסטר הסתיו היה בעיצומו. רייגן ניגשה אל הבר ונעמדה בקצהו. ג'ורי קרצה לעברה.
"שאפנה לכן שני כיסאות?" היא שאלה.
רייגן ניענעה בראשה. "את מציעה את זה רק כי את רוצה את הטיפים שלי מאתמול בלילה!"
ג'ורי צחקה. השיער הבלונדיני הארוך שלה גלש בגלים רפויים על כתפיה, ופה ושם הציצו כמה קווצות שחורות. היא לבשה שמלת מיני שחורה ומגפיים ותיקתקה בקופה איזו הזמנה בזמן שדיברה איתנו. כולנו למדנו לעשות כמה דברים בו־זמנית ולעבוד כאילו כל טיפ הוא שטר של מאה דולר. אם היית ברמן זריז, היה לך סיכוי לעבוד בבר המזרחי, ובטיפים שקיבלת שם בסוף שבוע אחד יכולת לכסות חשבונות של חודש שלם.
שם בירמנתי בשנה האחרונה, והועברתי לשם שלושה חודשים בלבד אחרי שהתחלתי לעבוד ב"רֶד דוֹר". רייגן עבדה צמוד אלי, ויחד דאגנו שהמכונה המשומנת הזאת תעבוד כמו שצריך. ג'ורי והברמנית השנייה בְּלִיָה עבדו בבר הדרומי בכניסה. זה היה למעשה דוכן קטן, והן ממש שמחו כשרייגן או אני נסענו אל מחוץ לעיר.
"אז מה תשתו?" שאלה ג'ורי.
רייגן הסתכלה עלי ואז על ג'ורי. "ויסקי סָאוּאֶר."
עיוויתי את פני. "בלי הסאואר, בבקשה."
אחרי שג'ורי הביאה לנו את המשקאות שלנו, רייגן ואני מצאנו שולחן ריק והתיישבנו, המומות מהמזל שנפל בחלקנו. סופי השבוע היו תמיד מפוצצים, ושולחן פנוי בעשר וחצי לא היה מובן מאליו.
החזקתי חפיסת סיגריות חדשה, טפחתי על התחתית שלה כנגד כף ידי כדי לדחוס את הסיגריות, ואז קרעתי את עטיפת הניילון והסרתי אותה. למרות שה"רד" טבע בעשן, כך שרק הישיבה בו עוררה בי תחושה שכבר עישנתי חפיסה שלמה, היה נחמד לשבת ליד שולחן ולהירגע. כשעבדתי, בדרך כלל היה לי זמן לשאיפה אחת בדיוק, והסיגריה התכלתה מעצמה במאפרה, בלי שאעשן אותה.
רייגן הסתכלה עלי בזמן שהדלקתי אותה. "אני רוצה אחת."
"לא, את לא רוצה."
"כן, אני רוצה!"
"לא עישנת כבר חודשיים, רייגן. את הולכת להאשים אותי מחר שהרסתי לך את הגמילה."
היא החוותה לעבר החדר. "אני הולכת לעשן! עכשיו!"
נעצתי בה מבט חודר. רייגן היתה יפהפייה אקזוטית עם שיער ארוך בצבע חום־אגוז, עור ברונזה ועיניים בגוון חום־דבש. היה לה אף קטן מושלם, לא עגול מדי ולא מחודד מדי, והעור שלה נראה כאילו הרגע היא יצאה מפרסומת ל"ניוטרוג'ינה". הכרנו בבית הספר היסודי, ואני מיד נמשכתי לכנות האכזרית שלה. רייגן היתה יכולה להיות מאיימת להחריד, אפילו בעיני קודי, שבגובה מטר ותשעים היה גבוה ממנה ביותר מראש. האישיות שלה הקסימה את אלה שהיא אהבה, ודחתה את אלה שלא.
אני הייתי ההפך מאקזוטית. הקארה החום הסתור שלי עם הפוני הסמיך אמנם היה קל לטיפוח, אבל לא הרבה גברים חשבו שהוא סקסי. לא הרבה גברים חשבו שאני סקסית באופן כללי. הייתי הנערה מהבית ממול, החברה הכי טובה של אח שלך. מכיוון שגדלתי עם שלושה אחים ובן הדוד שלנו קולין, יכולתי להיות טומבוי, אילו הקימורים העדינים אך המובהקים שלי לא היו מרחיקים אותי בגיל ארבע־עשרה מהמועדון שלנו לבנים בלבד.
"אל תהיי כזאת," אמרתי. "אם את רוצה סיגריה, לכי תקני סיגריות משלך."
היא שילבה את זרועותיה. "בגלל זה הפסקתי. הן כל כך יקרות, לעזאזל."
בהיתי בנייר ובטבק שנשרף בין אצבעותי. "זאת עובדה ידועה לתחת התפרן שלי."
השיר הפופולרי התחלף בשיר לא אהוב, ותריסר אנשים התחילו לעזוב את רחבת הריקודים. שתי בנות צעדו לעבר השולחן שלנו והחליפו ביניהן מבט.
"זה השולחן שלנו," אמרה הבלונדינית.
רייגן בקושי הסתכלה לעברן.
"סליחה, כלבה, היא מדברת איתך," אמרה הברונטית והניחה את הבירה שלה על השולחן.
"רייגן," הזהרתי אותה.
רייגן הסתכלה עלי במבט חלול, ואז הרימה את מבטה אל הבחורה באותו מבט בדיוק. "זה היה השולחן שלכן. עכשיו הוא שלנו."
"אנחנו היינו כאן קודם," אמרה הבלונדינית.
"ועכשיו אתן לא," אמרה רייגן. היא הרימה את בקבוק הבירה העוין וזרקה אותו על הרצפה. הוא נשפך על השטיח הכהה, הצפוף. "לכי קחי אותו."
הברונטית הסתכלה על בקבוק הבירה שלה מתגלגל על הרצפה, ואז עשתה צעד לכיוון רייגן, אבל החברה שלה תפסה אותה בשתי זרועותיה. רייגן צחקה בזלזול והחזירה את מבטה אל רחבת הריקודים. לבסוף הברונטית הלכה אחרי החברה שלה לעבר הבר.
לקחתי שאיפה מהסיגריה שלי. "חשבתי שאנחנו הולכות ליהנות הלילה."
"זה היה כיף, לא?"
ניענעתי בראשי והחנקתי חיוך. רייגן היתה חברה טובה, ולא היתה לי שום כוונה להכעיס אותה. גדלתי עם כל כך הרבה בנים וריבים בבית, שזה הספיק לי לכל החיים. הם לא ריחמו עלי. כשלא החזרתי להם, הם פשוט נלחמו בצורה מלוכלכת יותר עד שנלחמתי בחזרה.
לרייגן לא היו תירוצים. היא סתם היתה כלבה תוקפנית. "תראי, מייגן פה," היא אמרה והצביעה לעבר היפהפייה בעלת העיניים הכחולות על רחבת הריקודים. ניענעתי בראשי. היא היתה שם עם טרביס מדוקס, ולמעשה, הזדיינה מול כולם על רחבת הריקודים.
"אח, בני מדוקס האלה," אמרה רייגן.
"כן," אמרתי ורוקנתי את הוויסקי שלי. "זה היה רעיון גרוע. לא בא לי לבלות הלילה."
"אוי, תפסיקי," רייגן גמרה את הוויסקי סאואר שלה וקמה. "הבכייניות הדפוקות האלה עדיין מתכננות לתפוס את השולחן שלנו. אני הולכת להזמין עוד סיבוב. את יודעת שלוקח זמן עד שהערב מניע."
היא לקחה את הכוס שלי והלכה לכיוון הבר.
הסתובבתי וראיתי את הבנות בוהות בי בתקווה ברורה שאקום ואתרחק מהשולחן. לא התכוונתי לקום. רייגן תתעקש לקבל את השולחן בחזרה אם הן ינסו לקחת אותו, וזה רק יגרום צרות.
כשהסתובבתי בחזרה, ישב בחור בכיסא של רייגן. בהתחלה חשבתי שטרביס מצא איכשהו את דרכו לשם, אבל חייכתי לאור הטעות שלי. טרנטון מדוקס רכן לעברי, זרועותיו המקועקעות שלובות על חזהו, מרפקיו מונחים על השולחן מולי. הוא גירד את הזקנקן שניקד את הלסת הרבועה שלו, ושרירי הכתף שלו בלטו מתחת לחולצת הטריקו. שֹערו היה קצוץ כמו הזקן על פניו, לבד מנקודה אחת חלקה סביב צלקת קטנה ליד רקתו השמאלית.
"את נראית לי מוכרת."
הרמתי גבה. "באמת? אתה חוצה את כל החדר ובא להתיישב כאן, וזה המשפט הכי טוב שאתה יכול לחשוב עליו?"
הוא בחן אותי בהפגנתיות מכף רגל ועד ראש. "אין לך שום קעקועים, לפחות לא כאלה שאפשר לראות. אני מניח שלא נפגשנו בחנות."
"בחנות?"
"בחנות הקעקועים שאני עובד בה."
"אתה מקעקע עכשיו?"
הוא חייך. גומה עמוקה הבליחה במרכז לחיו השמאלית. "ידעתי שכבר נפגשנו."
"לא נפגשנו." הסתובבתי כדי להסתכל על הבנות ברחבת הריקודים. הן צחקו והסתכלו על טרביס ומייגן שהזדיינו בעמידה על יבש. אבל בשנייה שהשיר נגמר, טרביס התרחק וניגש ישר לבלונדינית שתבעה בעלות על השולחן שלי. אפילו שהיא ראתה אותו שולח ידיים לכל פינה בעורה המיוזע של מייגן שתי שניות קודם לכן, היא חייכה כמו מפגרת בתקווה שהיא הבאה בתור.
טרנטון צחק. "זה האח הקטן שלי."
"במקומך לא הייתי מודה בזה," אמרתי וניענעתי בראשי.
"למדנו יחד בבית הספר?" הוא שאל.
"אני לא זוכרת."
"למדת אולי באיקנס מתישהו בין הגן ל־י"ב?"
"כן."
הגומה השמאלית של טרנטון שקעה בלחיו בעודו מחייך. "אז אנחנו מכירים…"
"לא בהכרח."
טרנטון צחק שוב. "את רוצה לשתות משהו?"
"כבר הזמנתי."
"את רוצה לרקוד?"
"לא."
קבוצה של בנות חלפה על פנינו, ומבטו של טרנטון התמקד באחת מהן. "זאת שאנון מהבית? אני לא מאמין," הוא אמר והסתובב מאה ושמונים מעלות בכיסאו.
"זאת אכן היא. כדאי שתלך להעלות זיכרונות."
טרנטון ניענע בראשו. "העלינו זיכרונות בתיכון."
"אני זוכרת. די בטוח שהיא עדיין שונאת אותך."
טרנטון הינהן, חייך, ולפני שלקח עוד לגימה אמר, "הן תמיד שונאות אותי."
"זאת עיירה קטנה. לא כדאי לך לשרוף את כל הגשרים."
הוא הנמיך את סנטרו, והקסם המפורסם שלו התעצם עוד יותר. "יש כמה גשרים שלא הדלקתי מדורה מתחתם. עדיין."
גילגלתי עיניים, והוא צחק.
רייגן חזרה עם ארבע כוסיות סטנדרטיות ושני שוֹטים. "פעמיים הוויסקי סאואר שלי, פעמיים הוויסקי הנקי שלך, ושוט 'באטר ניפל' לכל אחת."
"מה נסגר עם כל המתוק הזה הלילה, ריי?" אמרתי וקימטתי את אפי.
טרנטון לקח את אחד השוטים וקירב אותו לפיו, מטה את ראשו לאחור. הוא הטיח אותו על השולחן וקרץ. "אל תדאגי, מותק. אני אטפל בזה." הוא קם והלך.
לא הבחנתי שפי פעור עד שעיני פגשו את רייגן, ואז מיהרתי לסגור אותו.
"הוא שתה את השוט שלך? זה באמת מה שקרה עכשיו?"
"מי עשה את זה?" שאלתי והסתובבתי לראות לאן הוא הלך. הוא כבר נעלם בקהל.
"בן מדוקס."

ג’יימי מקגווייר היא מחברת של שלושה רבי־מכר של “ניו יורק טיימס”. היא ובעלה ג’ף מתגוררים עם ילדיהם בפאתי אניד, אוקלוהומה, עם ארבעה כלבים, ארבעה סוסים וחתול בשם רוּסטר.

X