שותפות מותנית | לרכישה באינדיבוק
שותפות מותנית

שותפות מותנית

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 81
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

שותפות מותנית הוא אסופה קונספטואלית של סיפורים קצרים שביניהם שזורים קטעים ליריים המציעים קריאה אפשרית ומרחיבים את הפריזמה.

המוטיב שסביבו מתקבצת האסופה הוא כרך שנוכחותו דומיננטית. כישות לא-תלויה, כמעט מעצבת, מלווה הכרך את ההתרחשויות בסמלים ובוויז'ואל. הוא מעורר בדמויות ובנו תהיות שמחייבות התבוננות פנימה, אך דווקא בשל החשיפה והפגיעוּת שהוא כופה, הוא מפתה אותנו להפוך דיוקן עצמי לפרסונה קולקטיבית-אנונימית, לטשטש שאלות מטאפיזיות צורבות, ובאופן זה להעמיק עוד את הפער ההולך וגדֵל שבין הצורך באינטימיות חפה מהתניות לבין הקושי לטעת שורש.

קוסטוריצה קוראת את יצירותיה כעורכת אבל עורכת אותן (ויצירות אחרות) כיוצרת. היא אמפתית לדמויות שלה. היא מתמללת ברגישות את התובנות הנפשיות הדקות שבנפשן, ואינה שופטת את בחירותיהן. אדרבה, היא פורשת סביבן מבנה אסתטי, כמעט מוזיקלי, המתאפיין בהרמוניה מדוקדקת בין צורה לתוכן, וכמו מגינה עליהן בַקורלציה שהיא יוצרת בין מבנה המציאות שהיא רוצה לתאר לבין המבנה הספרותי.

שותפות מותנית הוא ספרה השני. לבד באוקיינוס (מעריב,2009), ספרה הראשון, המשלב בין דוקומנט לפיקציה, עורר עניין רב. אסופת השירים מהגרת עומדת לראות אור ב"עמדה". קצת לפני שהבוקר נגמר הוא רומן שבכתובים.

הספר מגיע כקובץ ePub מעוצב הניתן לקריאה על טאבלטים, סמארטפונים ומחשבים אישיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שותפות מותנית”

ביקורות נבחרות

על שותפות מותנית

 

אצל צדוק עלון

 

אצל רן יגיל

איש של חמש

בתל אביב בקיץ אני רואה אותך תמיד בשעה חמש אחר הצהריים תקוע בפקק בחשמונאים פינת קרליבך. רנו לבנה, חלונות מעט פתוחים, שתי ידיים על ההגה. מביט לפנים במבט מרוכז. משתרך בין המכוניות. לא מהמהם, לא מזמזם, לא צופר. ממתין שיגיע תורך לעבור באור הירוק.

אני אוהבת לעמוד שם מימין, ליד מעבר החצייה, מדמיינת מניין אתה בא ולאן אתה נוסע. בודקת בכל פעם מחדש אם תופיע, אם השגרה שלך מתוזמנת כל כך. תמיד בחמש. תמיד באותו המקום.

כולם מסביב זרים לי, וגם אתה, אבל אתה קרוב. יש לך חיים שלמים אצלי בראש, ואולי גם קצת בלב. ואני מלווה אותך כשמגיע תורך להיחלץ מן הפקק, כשאתה ממשיך הלאה, לא במהירות מופרזת, ומחנה את רכבך על אדום-לבן בסיבוב ליד הבית, ואוסף מן המושב הסמוך תיק פלסטיק חום, ונועל את המכונית, ומשלשל את המפתחות לכיס, ומציץ בתיבת הדואר, ומסיר את משקפי השמש, ועולה לקומה השנייה בלי לדלג על מדרגות, ופותח את הדלת בלי מפתח, וממהר למטבח, ומוציא מן הפריזר שניצל כרובית ומחמם אותו בתבנית נירוסטה קטנה, ומסדר פרוסות עגולות של עגבנייה על צלחת לבנה וזורה עליהן מעט מלח, ונוגס בחצי פיתה שנשפך ממנה חומוס וחריף (הרבה חריף), ומנגב את השאריות במפית, ושוטף את הידיים בלי סבון, ומנער מעל הכיור את הטיפות, ומדליק את המחשב שבמסדרון וממקד את העיניים בצג, ומצית וינסטון אדומה מחפיסה רכה, ולוקח שאיפה עמוקה, ושומע אותה מאחורי גבך שואלת אם אתה רוצה לשתות קפה, ומהנהן בתשובה, ולוקח עוד שאיפה מהווינסטון ופולט את העשן הצדה כדי שהיא תניח לפניך את הספל הלבן שאתה אוהב, ומחייך חצי חיוך, והחיוך דועך בשבריר שנייה, והעיניים שלך חוזרות למסך.

והיא מתיישבת בסלון עם ספר סגור ועם הרבה מילים אצורות בפה, ומשכלת את רגליה ומקפידה לזקוף את גבה, ומגניבה לעברך שרשרת מקוטעת של מבטים, וחושבת לעצמה שהשעה כבר כמעט שבע ושטרם הגית מילה, ולא יכולה להתרכז, ולא יכולה להשלים עם הדממה שאופפת אותך, אותה, אתכם כזוג.

פעם, בהתחלה, לא היית כזה. היית נוסע אליה באוטובוס מן הדרום ויורד בתחנה המרכזית הישנה, וצועד ברגל את דרך פתח תקוה ואת שינקין ואת כל קינג ג'ורג', צועד מבחירה ארבעים וחמש דקות, חפוף ורענן וריחני, ונפעם בכל צעד מן החירות שמשתלטת עליך כשאתה בתל אביב. היית מדלג לקומה שלה, ולוקח נשימה עמוקה ליד הדלת ודופק עליה שלוש דפיקות מדודות של לב פועם, ונסוג מעט מן הסף וסופר כמעט בקול את השניות. והיא היתה פותחת לך בעיניים ירוקות מצומצמות, אפופת שינה או לימודים, מנומשת וקצת מרושלת, ומסיטה במחווה של מבוכה את השיער מן המצח, ומחייכת חיוך מאופק, ומעבירה אליך את התחושה שהיא מעט מופתעת ושהיא בכלל שכחה שקבעתם. ואתה היית מתקרב אליה בזהירות ופורשׂ לקראתה את זרועותיך, אחת ועוד אחת, ומטה את הראש לימין ומזמין אותה במבט לצאת לרגע מתוך חייה ולהיכנס לתוך החיבוק. והיא היתה צועדת צעד קטן קדימה ונעצרת במקומה כדי לשקול את ההזמנה, וכעבור השתהות רווית מתח החיוך המאופק שלה היה הופך אט אט לחיוך רחב עם שתי גומות, והיית נושם לרווחה ופוסע לקראתה עוד צעד אחד ומחבק אותה חזק, אבל לא חזק מדי כדי שהיא לא תירתע. והיא היתה לופתת לך את כף היד ומוליכה אותך לתוך הממלכה שלה, וכשהיא היתה רוצה לשחרר, היית מחזיק בה עוד רגע קצר ומרכין את הראש כדי להריח לה את התלתלים, מריח ועוצם את העיניים, שואף בעיניים עצומות את הריח הפשוט והנקי שלה, ומרגיש את החום הזה של ההתרגשות מתפשט לך בגוף ואת הדקירות האלה של האהבה מעקצצות לך בקצות העצבים.

אהבת אותה לפני שלוש שנים. היית מוסר את עצמך במבט, ומנשק לה בשפתיים רכות את המצח ואת כפות הידיים, והאצבעות שלך היו קלות על העור שלה, נוגעות לא נוגעות, והנשימות חמות ואטיות, והלחיים גבוהות ושמנמנות ובוהקות, והחיוך שמתחתן מדושן עונג, אבל לא יותר מדי מדושן, כי היו בך מעט חששות ועדיין לא היית בטוח שהיא שלך לגמרי.

היא החיתה אותך. היא הצליחה לגרד את החלודה מן הרגשות המנוונים והשיבה לך את היכולת להיות משוחרר ובוטח, לצחוק צחוק של הלב ולהקשיב ברוב קשב ולהנהן בנכונות ואפילו לחוש הזדהות. היא היתה הסיבה לשמחה שלך, לסבלנות, לנינוחות. היא שטפה מעליך את כל האפור, עיגלה והבריקה ופערה חלונות כדי שתוכל לראות בבירור את קווי המתאר של העולם – כל כך חדים; את הצבעים הבהירים שלא ראית אולי מאז ילדותך (ורוד ותכלת וירקרק); את האנשים שמסביב – כל כך מובחנים.

היא היתה בת הזוג שלך, המחצית הטובה של זהותך. ואתה הקרבת את האני המפורסם שלך על מזבח האנחנו. היית אסיר תודה. ומתוך דחף זר לך היית חייב לשחרר את ישותה לאוויר העולם, לשאת אותה איתך גם כשהיא איננה, לקרום לה עור וגידים באוזני מכרים ועמיתים, להזכיר את דעותיה, את הרגליה, את טעמה, את השקפת עולמה – שכולם יֵדעו, שכולם יכירו, שכולם יבינו. ובינך לבינך היית הוגה את שמה. הוגה אותו שוב ושוב – אות אחר אות, הברה אחר הברה; הוגה ונפעם מן הפלא.

והיום היא גרה איתך. והיא נמצאת על הדלת ובמשיבון ובארון הבגדים ובין הספרים ועל חבלי הכביסה ובתיבת הדואר ועל המקרר ובין מברשות השיניים, אבל היא רק מתועדת. בבוקר היא מתלבשת באפלה, ומניחה את הפיג'מה מתחת לכר, ומחזירה את כלי האיפור למגירה, ואוספת את השׂערות מן המברשת ומן האמבטיה, ומרוקנת את הבדלים מן המאפרה, ולא משאירה ספל מוכתם בכיור או פירורים על השולחן או נעליים בסלון. היא מתקרבת אליך בעדינות כשאתה עדיין ישן ונותנת לך נשיקה בלתי מורגשת על הלחי השטוחה, ומתעכבת לרגע ליד המיטה כדי לצלם בזיכרונה את המראֶה, ויוצאת מן החדר בדממה, ונועלת את דלת הכניסה, ורואה את דמותך לנגד עיניה במשך היום כולו, ומתפללת חזק בלב שהתעוררת שונה ליום חדש. ומדי ערב היא מחכה לך כשאתה חוזר הביתה מן הפקק של חמש ואוכל את הכרובית עם הפיתה ומתמקם אל מול המחשב ומצית את הווינסטון ושותה את הקפה שהיא מכינה לך כדי שאולי הפעם תגיד תודה והיא תמצא פִרצה ותשאל מה שלומך, ואתה תבין מהקול שלה שהיא שואלת למה הפסקת לאהוב אותה.

כבר זמן רב היא ממתינה בסבלנות לרגע שבו תרים זוג עיניים ותיתקל בעיניים שלה שיש בהן כל כך הרבה כמיהה אליך, ותחינה וגעגועים וגם כאב. היא מחפשת אותך של פעם. היא מחפשת בך רמז לשריד של חיבה, לדרך חזרה. היא מחפשת בך סימן שיוכיח שאתה עוד זוכר את ההתחלה ומתגעגע אליה. אליה. והיא חרדה, היא חסרת מנוחה, מאשימה את עצמה, מרגישה שטעתה טעות חמורה אך אינה יודעת מתי טעתה; אינה יודעת מהי הטעות. ומנסה לשלוט ברוחה, לנשום פנימה את הפחד ולשוות לעיניה את המבט הרוגע, הירוק, שכבש אותך בהתחלה בלא כל מאמץ. אבל הירוק שלה חיוור וכנוע, ואין בו ברק ואין בו אונים. הוא זועק את שמך פעם אחר פעם, ומחריש את אוזניה, ומרעיד את כל חלל גופה, זועק ומייבב וקורא לך שוב ושוב – ואתה ממש שם – אבל אתה כבר מזמן לא שומע.

כשאתה יושב במסדרון, קַרחון שאינו נמס, מייצב את נוכחותך, מתפאר בה, אתה רואה בזווית העין את המבט חסר האונים שלה, ואתה בז לחולשה ומתרעם על החוצפה, ואוצר את הכעס בבטן, ומצמיד בהפגנתיות את הווינסטון לשפתיים ואת העיניים למסך. אתה מרוכז בעבודתך. אתה פורה. העולם שלך ברור ומוגדר, יש בו רק כביש אחד, אין בו פניות או מהמורות, ואין בו יותר צבעים וריחות שיסיחו את דעתך. וגם האישה הזאת כבר אינה מפריעה לך. הזעקות הצורמניות שמהדהדות ממנה אינן מוציאות אותך מן הריכוז. אתה כבוי. שתזעק. שתייבב. העבודה היא מרכז חייך, ורק על עצמך אתה יכול לסמוך, ורק את עצמך אתה צריך לטפח. לפתח.

והיא צריכה ללכת. ואם היא מתעקשת להישאר – שתקבל אותך כפי שאתה, כפי שהיית במשך שנים ארוכות. שתתאמץ. שתשיב מלחמה, מלחמת התשה. שתיאבק. ואם היא בוחרת להיכנע אז שיכאב לה. שתשלם את המחיר. שתתענה. שתיענש. שתיענש על כך שהיא הפסיקה ללבות את רגשותיך. שתיענש על כך שהיא לא שימרה אותם. אתמול היא היתה האושר, ועכשיו היא משוטטת בעליבות משמאלך, מאחוריך, מימינך, מנסה לטשטש את עקבותיה, מאפסת את קיומה, מתפתלת בחרדתה על הספה, מגניבה לכיוונך את המבטים המתחננים, המגומגמים, הלא-פוגעים, ומרוקנת ממך טיפה אחר טיפה את ההתרגשות, את הקלילות, את החירות, את החיוּת, את שרידי הצבע; מרוקנת ממך את התקווה להינצל מעצמך.

יוצרת, עורכת. נולדה בבאר שבע, חיה בתל אביב, הגיעה לירושלים לצורך כתיבת ספר, נשארה בגלל אהבה. יצירותיה פורסמו במגוון כתבי עת ואתרים רשמיים לתרבות ולספרות (2013-2007). ספרה לבד באוקיינוס – דוקו-פיקציה שבמרכזה סיפורו המופלא של סלבה קורילוב (ספרית מעריב, 2009), הגיע לרשימת רבי-המכר של "ידיעות" ועורר עניין רב; אסופת השירים מהגרת, שתראה אור בקרוב (עמדה, 2013), זכתה לציון לשבח של ועדת השיפוט לפרס מילין למשורר בתחילת דרכו (2012); שותפות מותנית ראה אור בעמדה-דגש (2011). סיפורים מתוכו פורסמו לראשונה ב"קשת החדשה" (2007) בעריכת אהרון אמיר ז"ל.

X