שובר הלבבות ללא לב | לרכישה באינדיבוק
שובר הלבבות ללא לב

שובר הלבבות ללא לב

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אנטון זל, נאה, בטוח בעצמו, ואחד היזמים המצליחים בעולם. הוא צריך בדחיפות עוזרת אישית שתעמוד לרשותו ביום ובלילה.

אמי וורת'ינגטון צריכה אתגר חדש. תפקיד העוזרת האישית של אנטון מתאים לה בדיוק, אבל למה הוא מתכוון כשהוא אומר שהעוזרת האישית הקודמת עזבה בגלל בעיות לב? התשובה היא, שכל אישה העובדת אצל אנטון מסתכנת בהתאהבות בו!

לא נורא!! אמי נחושה בדעתה שלא להפוך ל"עוד סימן על רגל מיטתו". והיא כמובן לא מתכננת להתאהב בו…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שובר הלבבות ללא לב”

בקרוב…

מעולם לא איחרה כל כך בחייה. וזה אפילו לא היה באשמתה.
מטוס הנוסעים הנמיך טוס מעל המפרץ, ואמי בחנה היטב את העיר שבה ציפו לה לפני שעות רבות. היא בחנה את שעונה. אתמול למעשה.
השמש העולה ריחפה נמוך מעל הונג קונג, גורמת למיליוני החלונות של גורדי השחקים לנצנץ כזהב. זה היה מראה עוצר נשימה. ביסודיות שאפיינה את כל מעשיה, אמי כבר למדה ממדריכי טיולים את העיר לפרטיה וכעת, מגובה של אלפי רגל, יכולה הייתה להבחין בכמה מציוני הדרך הגדולים.
לא היה לה זמן רב לתרגל את כישורי הגיאוגרפיה שלה. הכול חלף על פני חלונה בשניות ספורות, הנמל, פסגת ויקטוריה, קאולון, רשת הרחובות הצפופה שכבר בשעה מוקדמת זו של היום ניצנצו בה אינספור מכוניות.
היא מיהרה לחפש את מגדל הזכוכית שאליו אמורה הייתה להגיע. המטוס נע מהר. הנה הוא! היא הספיקה להעיף מבט חטוף במגדל שמאות חלונותיו, בעלי הזגוגית הכחולה, זהרו בשמש הבוקר. ואז הוא נעלם. לפחות הספיקה לראות אותו. היא הייתה אמורה להיות שם כבר, מוכנה לראיון שלה, אתמול בשעת צהריים.
אמי וורת'ינגטון הרגישה את בטנה נדרכת בתיאום עם נחיתתו של מטוס הנוסעים. היא בחנה את שעונה. עוד מעט שמונה בבוקר. הראיון שלה עם אנטון זֶל כבר חלף. וכך גם העבודה שאמורה הייתה לבוא בעקבותיו.
הוא כבר נמצא בוודאי במדינה אחרת. נאמר לה בבירור שמר זֶל נמצא בהונג קונג ליום אחד בלבד. והיכן שלא היה, לאנטון זֶל לא היה מוניטין של אדם שמקבל תירוצים. ניתנה לה הזדמנות נהדרת והיא החמיצה אותה. היה זה באחריותה לוודא שתגיע לראיון בזמן. בשל מגוון סיבות היא בחרה בטיסה שהייתה מביאה אותה להונג קונג ארבע שעות לפני הזמן. במקום זאת, הטיסה הביאה אותה להונג קונג באיחור של שמונה עשרה שעות.
האם אי פעם הייתה טיסה עם פחות מזל? התסכול התחיל בלונדון, כששוב ושוב הודיעו שהטיסה מתאחרת; גרועה לאין שיעור הייתה הודעתו הלקונית של הטייס, שבשל בעיות במנוע הם ינחתו לתיקונים בנמל תעופה אסייתי שאת שמו לא יכולה הייתה אפילו לבטא.
אמי רצתה לבכות. העבודה הזו הייתה חשובה מאוד עבורה. היא הייתה אמורה להיות קפיצת המדרגה שלה. היא ידעה שיש לה את הכישורים המתאימים לבצע את העבודה היטב. העבודה הזו הציעה דברים נפלאים – משכורת מדהימה, מגורים בהונג קונג על חשבון החברה, נסיעות, ריגושים.
אבל היא גם הציבה בפניה אתגר גדול. בלי כל קשר לכישוריה, היא מעולם לא עבדה בדרג כזה. היה לה הכול – האינטליגנציה, הביטחון, ההכשרה – הכול פרט לניסיון.
היא הייתה צריכה לשכנע את אנטון זֶל, המוכר כאחד הגברים החזקים והתובעניים בתחום העסקים, שייתן לה הזדמנות. משמעות הדבר שעליה לשכנע אותו להסתכן בהעסקתה; לא מוכרת, צעירה וחסרת ניסיון באופן יחסי, כשיש רבות אחרות עם ניסיון רב שנים בתעשייה, שעומדות בתור גם הן למשרה זו.
כמעט כל רגע במהלך השבועיים האחרונים הייתה טרודה במחשבה איך בדיוק תעשה את זה. מבחינה טכנית, הרגישה שהיא יודעת את התשובות כמעט לכל השאלות שזֶל עשוי לשאול אותה. היא למדה כל פיסת מידע שפורסמה על הפרויקטים הנוכחיים שלו וחקרה בחריצות כל אפשרות. ביכולתה להתאקלם מהר והיא הרגישה מוכנה להטמיע כל דבר שייקרה על דרכה.
זו לא הבעיה.
הבעיה תהיה לשכנע את אנטון זֶל שמישהי צעירה כמוה מסוגלת להתמודד עם הלחץ המתמיד של העבודה.
דודה, ג'פרי קוקסון, שעזר לארגן בשבילה את הראיון הזה, תמצת את העניין: "זֶל נע בקצב שישרוף את רוב בני האדם לעפר. הראיון הולך להיות גיהנום, יקירתי. אבל אם תעברי אותו, את תעבדי במימד אחר."
גם המראה שלה לא ממש יעזור. המראה שלה תואר לעתים קרובות כ'מלאכי'. סביר להניח שתיאור זה התייחס לשערה הרך והבלונדיני ולעיניה הרכות והאפורות, אליהם נלוו עורה הבהיר ופניה הנעימות. התחכום הלא מועט שבאיפור שלה לא ניכר. היא לא נראתה מבוגרת ולו בחודש מעשרים ושמונה שנותיה. למרות שחייה לא היו קלים, הצער והמאבקים שחוותה לא השאירו את חותמם ביופיה. אבל היו הזדמנויות – וזו הייתה אחת מהן – שבהן הייתה מעדיפה להיראות מעט יותר קשוחה ומבוגרת.
היא נזכרה בדבר אחר שג'פרי אמר. "הבסיס שלו בהונג קונג והוא עובד הרבה בכל רחבי דרום-מזרח אסיה. יהיה לו מבחר של עוזרות אישיות שדוברות את השפות המקומיות. את תצטרכי להציע לו משהו מיוחד."
מנועי המטוס רעמו ברעש מחריש אוזניים כשהמטוס התקרב לנחיתה בנמל התעופה קאי-טאק. אמי בהתה דרך החלון וראתה את גגות הבתים חולפים במהירות, כאילו במרחק נגיעה מכנפי המטוס. היא שמעה על גישת הנחיתה הנמוכה והמפורסמת הזו, אבל לא צפתה עד כמה חוויה זו תהפוך את בטנה במציאות!
לא היה לה מושג אם עובד של חברת זֶל ימתין לפגוש אותה. אולי הם כבר התייאשו. תקוותה היחידה – וזו הייתה תקווה קלושה ביותר – הייתה לבדוק אם אולי אפשר יהיה לארגן בזמן קצר ראיון אחר, במקום אחר בעולם. אבל היה לה ברור שהכישלון שלה הוציא אותה מהמרוץ, ושאנטון זֶל כבר שכר מישהי אחרת לתפקיד.
המעבר מהמטוס לטרמינל היה כרוך בדשדוש ממושך ואינסופי דרך מגוון של מנהרות אפורות ומעוררות קלאוסטרופוביה. אמי בדקה את שעונה ללא הפסק וראתה שכבר כמעט עשר בבוקר. בנוסף לכל השאר, כנראה כבר הפסידה את חדר המלון שהזמינה בעיר העסוקה הזו. היא השתוקקה לארוחה, לחדר שקט, למקלחת ואולי אפילו לשעה או שעתיים של שינה.
בסופו של דבר אספה את מזוודותיה, שנראו חבוטות יותר משהיו בלונדון, והלכה בכבדות דרך המכס לאולם הנוסעים כשהיא דוחפת את עגלת המטען שלה לפניה. כשיצאה דרך דלתות ההזזה היא סקרה בציפיה את ההמון, מקווה למצוא דמות מסבירת פנים שאולי מחזיקה שלט הנושא את שמה.
נראה היה שאין לה מזל. ים של פנים בהה בה בחזרה בסקרנות. שלטים נישאו אל על, אבל כיוון שהיו בסינית, בערבית, בהינדו ובשפות נוספות שכלל לא הכירה, הם רק בלבלו אותה.
היא נעמדה, מחפשת בעיניה אחר שלט מזמין אחד בעירבוביה הזו. נוסעים חסרי סבלנות נדחקו על פניה. היא שמעה הערה מרוגזת בסינית. עגלת מטען כבדה התנגשה ברגליה, והיא התנשפה בכאב.
"את חוסמת את היציאה." לקול העמוק התלוותה יד חזקה שאחזה בזרועה ומשכה אותה קדימה מבלי שתוכל להשתחרר. "לאו צה אמר 'שחו נגד הזרם אבל אל תחסמו אותו.'"
אמי הרימה את מבטה בהשתאות. הגבר הגבוה שמשך אותה מהיציאה לבש ג'ינס וחולצת משי כחולה כהה. אבל פניו הרזים והשזופים – תווי הפנים היפים ביותר בעולם על פי מהדורת ווג האחרונה – נראו לה מוכרים מאוד.
"מר זֶל?" אמרה בתדהמה.
"העלמה וורת'ינגטון, אני משער," ענה בלקוניות.
"אני כל כך מצטערת שאיחרתי כל כך," אמרה כשהיא מתנשפת ועושה ככל יכולתה לעמוד בקצב שלו, כשהוא מנווט אותה דרך ההמון. "הטיסה שלי התעכבה ואז – "
"אני יודע מה קרה עם הטיסה שלך," קטע אותה. "אני מציע שלא תשתמשי שוב בחברת התעופה הזו. המטוסים שלהם ישנים והם לא משלמים מספיק לצוות הקרקע שלהם."
"לא ציפיתי שאתה תבוא לפגוש אותי!"
"אין אף אחד אחר חוץ ממני, וורת'ינגטון," השיב בקצרה.
"סליחה?"
"עכשיו בוקר יום ראשון," אמר. כף ידו החזקה הייתה מונחת כנגד השקע בגבה, דוחפת אותה קדימה בלי הפסקה. "אני מצפה מהצוות שלי שיעבוד קשה שישה ימים בשבוע. אני לא מבקש מאף אחד שיעבוד ביום ראשון."
"אני מצטערת," מלמלה. "באמת שלא התכוונתי לגרום לך לאי-נוחות כזו – "
"כאן אנחנו צריכים להשאיר את העגלה שלך." הוא הרים את התיק שלה בלי מאמץ ונטש את העגלה בדרך. "תשתדלי בבקשה שהמעיל שלך לא ייתפס במדרגות הנעות."
היא מיהרה לתפוס את שולי המעיל שלה כשהגיעו למדרגות הנעות. "מר זֶל, אני באמת מצטערת על כל זה – "
הוא הסתובב אליה. צבע העיניים שלו היה כחול עמוק. מבטו פגע בה כמו מכת חשמל. הוא אמר לה: "התנצלת כבר ארבע פעמים עד עכשיו. את לא חושבת שזה מספיק?"
"כן, מר זֶל."
"אז תפסיקי."
"כן, מר זֶל."
היא בחנה אותו בחשאי בזמן שהמדרגות רחשו מעלה. הוא נראה בכושר מדהים, כתפיו רחבות ובטנו שטוחה בחולצת המשי הפשוטה שלבש. היא חשבה שהיא מסכימה עם ווג – סביר להניח שהיה הגבר הנאה ביותר בעולם. עיניו ופיו היו סקסיים להחריד. הוא היה בתחילת שנות הארבעים לחייו, שער צדעיו החל להכסיף, אבל שאר שערו היה שחור כפחם, בתספורת מסוגננת – לא מוחלק לאחור בסגנון זיליונרי אפייני.
גם בבגדיו לא היה דבר שרמז על כך שהיה עשיר ורב-עצמה להפליא. שעון היד שלו היה דגם ספורט ממתכת. מאוזניו לא ניצנץ כל יהלום, ואצבעותיו הנאות והשזופות היו חשופות. הדבר היקר ביותר ברשותו היה הטלפון שלו, מכשיר הי-טק דק מטיטניום שאל תוכו דיבר עכשיו, אומר לנהג שלו לפגוש אותם בכניסה המרכזית.
הוא סגר את הטלפון ופנה לפגוש את עיניה. "משהו לא בסדר?"
"אני – אני הבנתי שתהיה בהונג קונג רק ליום אחד. אני מקווה שלא היית צריך לשנות את התכניות שלך בגללי."
"אני מתכנן לצאת לסאראוואק היום בשתיים אחר הצהריים," אמר. "אשמח לסיים עם הראיון עד אז."
"בודאי."
"נערוך את הראיון במשרד." מבטו סקר אותה מלמעלה למטה. פתאום נהייתה מודעת לבגדיה המקומטים; המכנסיים והז'קט שלה, שגונם חום צהבהב, היו אלגנטיים למראה כשיצאה לדרך לפני נצח. כעת נראה היה שישנה, התעוררה, התפתלה במקומה ונאבקה בדוב בזמן שלבשה אותם.
רק אלוהים יודע איך נראה שערה.
"אני מצטערת, אני לא מוכנה לראיון!"
"אוותר לך בעניין הזה. את מתעקשת להחליף בגדים? את רוצה ללכת למלון שלך?"
"אני בסדר, תודה," ענתה מהר. הלב שלה פעם בעוצמה. היא לא האמינה למזלה. למרות הכל יהיה לה ראיון! היא קיבלה הזדמנות שנייה!
"מה עם ארוחת בוקר?"
"לא תודה, מר זֶל."
"את לא רעבה?"
"רק רכרוכיים אוכלים ארוחת בוקר," אמרה בגבורה.
"הרבה אנשים חושבים שאני מפלצת," אמר בקצרה. "את רוצה לעבוד עבור מפלצת, וורת'ינגטון?"
"לא, מר זֶל."
"אני לא מפלצת. אם את רעבה או צמאה, תרגישי חופשיה."
"האמת היא שלמעשה – "
"בואי."
היד החזקה בשקע הגב שלה הובילה אותה החוצה דרך הדלתות, אל החום הלח והמחניק של בוקר בהונג קונג. לימוזינה שחורה ומבריקה התקדמה לאיטה בתנועה הסואנת ישר אליהם. נהג במדים ירוקים קפץ החוצה והכניס את מזוודתה של אמי לתא המטען. אנטון זֶל כיוון את אמי אל תוך המכונית.
הדלת נטרקה, סוגרת אותה בעולם עשיר של מותרות. כל משטח היה מצופה עור בגון קרם והריח היה נפלא. היא שקעה אל תוך המושב, מברכת על מגע מיזוג האוויר שהחל להעלים את החום הלח.
מולה, דיבר שוב אנטון זֶל בטלפון שלו. "אני מאחר, לַבִינְיַה," אמר בקול נוקב. "אסון קטן שלא ניתן היה להימנע ממנו. אהיה אתך בקשר ברגע שאוכל."
הלימוזינה שייטה אל מחוץ למפרץ החניה. "למשרד, מר זֶל?" שאל הנהג מעבר לכתפו.
"כן פרדי. תעצור בצ'וי פאט בדרך."
"כן אדוני." המחיצה נסגרה, מותירה אותם בפרטיות.
זֶל סגר את הטלפון שלו. היא הבחינה שידיו חזקות ונאות. "אז מה מביא אותך להונג קונג?" שאל את אמי.
"סליחה?"
"למה את רוצה את העבודה הזו?" עיניו הכחולות והעמוקות חדרו את שלה. השאלות הפתאומיות ערערו אותה. היא ניסתה שלא לבהות בו כמו ארנבת מהופנטת.
"הראיון מתחיל עכשיו?" שאלה.
"הוא התחיל אתמול בצהריים," ענה. "את לא מרוצה במק-קלום ורו? יש לך איזו בעיה שם?"
"לא, בודאי שלא."
"בודאי שלא? אז למה טסת עד הונג קונג בחיפוש אחר עבודה אחרת?"
"כי אני יכולה לעשות הרבה יותר ממה שמבקשים ממני במק-קלום ורו," ענתה.
"זה אומר שאת מצפה שאשלם לך הרבה יותר ממה שמשלמים לך במק-קלום ורו?"
"זה אומר שאני צריכה אתגר גדול יותר בעבודה שלי," ענתה לו. "אני לא אדם שנהנה להיגרר ולעשות את המינימום. אני אוהבת להתאמץ. אני צריכה להרגיש שאני תמיד עושה את המיטב שאני יכולה. בסופו של כל שבוע אני רוצה שתהיה לי האפשרות להסתכל לאחור ולראות שחידשתי משהו, שהשגתי דברים מוחשיים – שלא רק חיממתי את הכיסא."
הוא בחן אותה בקפידה בזמן שדיברה. "את לוקחת סיכונים?"
השאלה בלבלה אותה לרגע. "אני לא חסרת אחריות," ענתה לאט. "אבל אני מוכנה לקחת סיכון כשנראה לי שהגמול שווה את זה. וכשהסיכון הוא שלי ולא של מישהו אחר."
"את נהנית מאחריות?"
"כן," אמרה בכנות, "בהחלט."
"את יכולה לסיים פרויקטים בזמן?"
"כן," אמרה בנחישות.
"אבל לא הצלחת להביא את עצמך בזמן לראיון הזה," ציין ברכות. "את הגעת" – הוא בדק בשעונו – "באיחור של תשע עשרה שעות בדיוק. בחרת טיסה שהשאירה לך מרווח קטן מדי לעיכובים, וורת'ינגטון. הסתכנת. אבל מה שאבד הוא שלי, לא שלך. הזמן שלי. אנשים שמסתכנים עם הזמן שלי לא שורדים זמן רב בעבודה אצלי."
"אני מבינה," אמרה בקול חלש, כואבת מהנזיפה.
"את יודעת למה אני צריך עוזרת אישית חדשה?"
"שמעתי שהעוזרת הקודמת שלך סבלה ממחלה פתאומית."
"מרסי פיתחה רשרוש בלב. היא לא סיפרה לי את כל האמת. היא ניסתה להמשיך עד שאמצא מחליפה אבל היא התמוטטה," אמר. "היא יצאה מבית חולים רק אתמול. אני צריך כרגע מישהי בדחיפות."
אמי ניסתה לחייך. "אז הנה אני כאן, מר זֶל."
הוא נהם בתגובה.
הם נסעו בכביש המהיר לעבר האוסף המרשים של המגדלים שהיווה את קאולון. הנהג ירד מהכביש המהיר ונכנס לכביש שהתמשך לאורך הנמל. המים הכחולים היו עמוסים בסירות, מספינות משא ענקיות ועד סירות קטנות וחבוטות עם מפרשים אופייניים דמויי כנפי עטלף. המזח היה זרוע ערימות של ארגזים וחבלים מלופפים, הרים ענקיים של שרשראות חלודות ויערות של חביות בצבעים שונים. זה היה עולם אקזוטי וכאוטי.
הלימוזינה התקרבה למדרכה מול מעגן שהייתה בו ספינת מגורים בגוון חום אפרפר, מוקפת בכלי שייט קטנים יותר. משפחה הקימה דוכן על הרציף הדחוס והגישה אוכל לסוורים. נער חייכן רץ אל הרכב. אנטון זֶל פתח את החלון שדרכו נכנסו ניחוחות של בישול.
"מורתח או פריך?" שאל את אמי.
"סליחה?"
"רצית ארוחת בוקר," ענה בסבלנות. "בהונג קונג זה אומר איטריות. את אוהבת אותן חלקלקות או מטוגנות?"
"פריכות," ענתה בנחישות, מנסה שלא להבחין במראה העלוב של המפרשית הסינית. סביר להניח שלא היה חכם להיראות מופתעת ממעשיו של מר זֶל, לא משנה עד כמה מוזרים היו. הוא העביר את ההזמנה לנער שרץ בחזרה אל הספינה.
"ג'פרי קוקסון מאוד המליץ עלייך," המשיך אנטון זֶל כשהוא בוחן אותה במבטו החודר. "אבל הוא הדוד שלך."
"הוא מאוד אדיב כלפיי."
"ככה נראה. נראה שהוא גידל אותך אחרי מות הורייך."
"פחות או יותר."
"אז זה לא מפתיע שהוא מעריץ אותך," סיכם ביובש. "אבל הוא לא היחיד. המעסיקים הראשונים שלך בתעשיות צ'ארטריז גם היללו אותך מאוד."
"אני שמחה לשמוע," ענתה באדישות.
"וגם מק-קלום ורו. אבל אנשים שיש להם המלצות מרשימות לפעמים ממהרים מעבודה לעבודה משום שהם לא בני-העסקה."
"זה לא המקרה שלי," אמרה.
הנער חזר ללימוזינה עם שתי קערות חרסינה ובהן אטריות ועם שני סטים של מקלות אכילה סיניים. אמי לקחה את הקערה בשמחה. היא הייתה רותחת. אמי טבלה את מקלות האכילה בקערה כשהיא מתפללת שלא תתכסה בחוטים של אטריות מטוגנות. זה היה טעים להפליא.
"זה נפלא!" קראה.
"האנשים האלה הם מבני ההאקה. הם טבחים טובים. את נראית כאילו חשבת שאני מנסה להרעיל אותך."
"חשבתי שזה עשוי להיות חלק ממבחן סבולת," אמרה בתמימות. "לגרום למרואיינת לאכול אוכל רחוב ולראות אם היא מתה מדיזנטריה."
"את חושבת שאוכל רחוב הוא לא לרמה שלך?" שאל בהרמת גבה.
"בכלל לא," מיהרה לענות. "אבל מניסיוני, מולטימיליונרים לא נוהגים לאכול ארוחת בוקר עם סוורים."
"שום דבר בחיים לא בא בחינם," ענה בשלווה. היא סקרה את פניו בזמן שאכל. מניסיונה, לכל פנים, ולא משנה עד כמה הם יפים, יש נקודת חולשה, זויות שבהן הם מאבדים את יפיים. אבל לא פניו של אנטון זֶל. מכל זוית שהסתכלה, הוא היה מושלם. והתמונות לא התחילו אפילו להעיד על החיוניות שבהבעותיו. "אבל כמה מהדברים הטובים ביותר הם זולים," המשיך. "האוכל כאן טוב והנוף נהדר."
היא לא יכלה שלא להסכים. הנוף לרוחבו של הנמל ועד לגורדי השחקים שמעברו השני היה מקסים. "אני אזכור את זה."
"אז כבר עזבת את מק-קלום ורו?"
"הייתי אתם ארבע שנים. לא לקחתי חופשה במשך כל התקופה הזו. צברתי שנים עשר שבועות של ימי חופש. שאלתי אם אוכל לקחת אותם. זו נראתה הזדמנות נהדרת לחפש עבודה."
"למרטין מק-קלום הצעיר יש מוניטין עם עובדות צעירות."
אמי הרגישה שפניה מסמיקים. היא בלעה את האטריות המטוגנות שבפיה. "כן, זה נכון."
"זו הסיבה שאת רוצה כל כך לעזוב?"
"לא, זו לא הסיבה מר זֶל. ואני מוחה על הרמיזה הזו," הוסיפה בכעס.
הוא צמצם את עפעפיו. "את אישה יפה, צעירה ורווקה. את אומרת לי שמרטין מק-קלום לא הבחין בזה?"
"הוא הבחין," ענתה בקצרה. היה ידוע על נשים שכירות שניהלו רומנים עם בנו ויורשו של הבוס. "אין לי בעיה להפריד בין חיי הפרטיים לבין העבודה שלי."
"הוא התחיל איתך?"
היא עמדה להגיד לו שזה לא עניינו; אבל המבט בעיניים המסוכנות האלה הזהיר אותה שלא תתחמק מהעניין. "כן, הוא התחיל אתי."
"ואיך התמודדת עם זה?"
"אמרתי לו שאני לא מעוניינת."
"שמעתי שזה לא כל כך קל."
"הסתדרתי."
"מה תעשי אם אני אתחיל אתך?"
היא הרגישה את בטנה נדרכת, כפי שעשתה במטוס לפני הנחיתה. העיניים שלו החזיקו בשלה בלי רחמים והיא הייתה נותנת הכול כדי לדעת מה נח מאחוריהן.
"אני אסרב גם לך," שמעה את עצמה אומרת.
לרגע נראה היה שעובר בעיניו ניצוץ של שעשוע, אבל פיו המשורטט ומלא התשוקה לא חייך. "למה?"
"אמרתי לך, מר זֶל. כי אני יודעת להפריד בין חיי הפרטיים לבין העבודה שלי."
"מה אם שניהם היו אותו דבר?"
"אני לא מבינה."
"שמעת פעם את הביטוי 'לשכב את דרכך לפסגה'?"
"אם הייתי חושבת שזה סוג האדם שאתה," אמרה בקרירות, "לא הייתי באה עד הונג קונג בשביל העבודה הזו."
"אז איזה אדם את חושבת שאני?" שאל.
"אני רק יודעת את מה ששמעתי."
"ומה זה?"
"שאתה אחד הגברים הדינמיים והיצירתיים בתחום שלך. שלעבוד אצלך זו הזדמנות שאין שנייה לה ללמוד ולצמוח. אני לא יודעת דבר על חייך הפרטיים, מר זֶל. זה לא מעניין אותי."
לפחות ניתק את קשר העין וסיים את האטריות שלו במהירות. "לאנשים בצוות הפרטי שלי אין חיים פרטיים, וורת'ינגטון. אין זמן או מקום בשביל זה. כעוזרת האישית שלי, את תהיי לצידי ברציפות למשך ימים, למשך שבועות, לפעמים במקומות מרוחקים מאוד. אם יש לך קרובי משפחה, הם יסבלו. אם יש לך חבר, הוא יעזוב אותך. את בהחלט תלמדי ותצמחי, אבל לא יהיו לך חיים פרטיים."
"גם לא בימי ראשון?" שאלה בגבורה.
"מה?"
"בשדה התעופה אמרת שאתה לא מצפה מהעובדים שלך שיעבדו בימי ראשון."
"את לא בראיון להיות שכירה," ענה. "עוזרת אישית היא לא שכירה."
"אז מה היא כן?"
הוא צחק ברכות והיא ראתה ששיניו הלבנות היו כמו כל דבר אחר אצלו – יפות. "את צריכה לדעת. הגשת מועמדות לעבודה."
"טוב, אני יודעת שלא יהיו לי חיים פרטיים ושלא יהיה לי חופש בימי ראשון. והעוזרת האישית הקודמת שלך נשחקה מעודף עבודה."
"את מתחילה לראות את התמונה. עכשיו בואי נראה אם נצליח ליצור את התמונה שלך." הוא נקש על המחיצה. "למשרד, פרדי."

בקרוב…

X