שובל של עשן | לרכישה באינדיבוק
שובל של עשן

שובל של עשן

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 312
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.3
- 39

 

אף שכתבת הפלילים הקשוחה האנה פוגל יודעת היטב כמה קשה לשרוד בברלין של 1931, כשכוחה של המפלגה הנאצית הולך וגובר, היא בהלם למראה תצלום של גופת אחיה ארנסט, המתפרסם ב"מסדרון המתים האנונימיים" שבתחנת המשטרה.

לארנסט, ששר במועדון לילה מפוקפק בבגדי אישה, היו סודות רבים, רשימה ארוכה של מאהבים והזדמנויות רבות להסתבך בצרות. אנה יורדת למעמקיה האפלים של העיר כדי לחפש את הרוצח שנעץ סכין בחזהו של אחיה האהוב.

וכשהיא מוצאת באישון לילה יתום בן חמש בפתח ביתה – העניינים מסתבכים עוד יותר. אנטון החמוד טוען שאחיה המת של האנה הוא אביו ושהיא אמו. כעת על האנה למצוא לא רק את רוצחו של אחיה, אלא גם את הוריו האמיתיים של אנטון. וכשמזימות פוליטיות ושערוריות מין בדרג הגבוה ביותר של המפלגה הנאצית מתגלות, חוששת האנה לא רק לחייה אלא גם לחייו של הילד שקורא לה אמא.

שובל של עשן הוא רומן מרתק ועשיר בפרטים, שבזכותם קמה לתחייה עיר מעורערת וחסרת מנוחה העומדת לשקוע באפלה.

"סיפור מרתק ועסיסי כמו עולמו הססגוני של הקברט המתואר בו, אך המתואר בראייה חודרת של העוולות ההיסטוריות שמתרחשות תוך כדי כך." שרה קולטון, המפיקה של דקסטר (ספרי דקסטר בעברית בהוצאת מטר)

"סיפור סוחף ושנון […] סיפורה הבלשי העשוי היטב של קנטרל מפגיש את הקורא עם הסודות שבין הצללים, ועם הדקדנטיות ברוח התקופה ההיא, ונשאר איתנו עוד הרבה אחרי סיום הקריאה."  קארה בלאק, מחברת רב המכר רצח במארה (בעברית בהוצאת כתר)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שובל של עשן”

בקרוב…

1

קול צעדי נמוג באוויר הטחוב של מסדרון המתים האנונימיים כשנעצרתי כדי לסקור מקרוב תצלום ממוסגר של גבר. הוא היה מונח על גדת נהר, בוץ כהה דבק בזרועותיו וברגליו החטובות. ואפילו מבעד לחיוורון ולקיפאון של המוות, היו פניו יפהפיות. שומה קטנה וכהה עיטרה את הצד השמאלי של הגומה בסנטרו. גבותיו הכהות התקמרו על מצחו כמו כנפי ציפור, ושערו הארוך, שהמים הכהו, התנחשל מאחוריו.
אור הבוקר הקלוש שבקע מהחלונות האיר את התצלומים בשחור־לבן שכיסו את קירות תחנת המשטרה באלכסנדרפּלאץ משבצות־משבצות. מאה מסגרות הציגו את פניהם ואת תנוחותיהם של אחרוני המתים בברלין שגופותיהם נותרו ללא דורש. מדי יום שני החליפו השוטרים את התצלומים הישנים ביותר כדי לפנות מקום למהדורות חדשות של אלו שנמצאו ללא תעודות מזהות, כפי שקרה לעתים קרובות כל כך בברלין מאז המלחמה הגדולה.
עיני זינקו אל המילים שמתחת לתצלום שמשך את תשומת לבי. נמשה מהמים על ידי ספינת תיירים בבוקר שבת, 30 במאי 1931 — שלשום. סיבת המוות המשוערת: דקירת סכין בלב. תחת סימני זיהוי בולטים ציינו קעקוע בצורת לב על הגב התחתון שבתוכו נכתב "אבא". לא נמצאו מסמכים מזהים.
לא הייתי זקוקה להם. הכרתי את הפנים האלו היטב כמו את פנַי או כמו את פניה של אחותי אורסולה, את הלסת המרובעת ואת הגומה בסנטר.

 

השיער הבלונדיני־כהה שלי היה מסופר לקארֶה קצר, אבל שלו היה ארוך, כמו של אמא שלנו, כמו של כל אישה שמגיעה לגיל מסוים, אף שהוא לא היה אישה ולא בגיל המסוים שמדובר בו. הוא היה אחי הקטן, ארנסט.
אצבעותי נגעו בזכוכית הקרירה שכיסתה את התצלום והשתוקקו לגעת באיש הצעיר עצמו. לא ראיתי אותו עירום מאז שרחצתי אותו בילדותו. משכתי את צעיף המשי בצבע ירוק בוהק מהצוואר שלי כדי לכסות אותו, ומיד הבנתי כמה זה מטורף. במקום זאת קימטתי את הצעיף באגרופי. זאת היתה מתנה ממנו.
ידעתי שעל פי הנוהל המקובל יש לקבור את הגופה תוך שלושה ימים. ייתכן שהוא כבר נמצא בקבר לא מסומן, עטוף בתכריכי בד גסים. אחרי שארנסט עזב את הבית והתחיל להרוויח כסף בעצמו, הוא נשבע שרק משי וקשמיר ייגעו בגוף שלו. הצמדתי כף יד פתוחה לזכוכית. לא יכול להיות שהתצלום אמיתי.
"האנה!" נשמעה קריאה רמה. מבלי להסתובב, זיהיתי את קול הבריטון של פריץ וַלדהַיים, שוטר באלכסנדרפלאץ. קול שלא הפחיד אותי בעבר. "באת בשביל הדוחות?"
משכתי את ידי מהתצלום וכחכחתי בגרון. "כמובן," קראתי. החצאית הלחה שלי השתפשפה בשוקַי כשהלכתי בכבדות לאורך המסדרון עד למשרד שלו ביחידה לחקירת פשעים פליליים, תוך שאני מנסה להשתלט על רגשותי. אל תרגישי כלום עכשיו, אמרתי לעצמי. אחר כך תוכלי להרגיש את זה, אבל רק אחרי שתצאי מתחנת המשטרה.
פריץ פתח את הדלת והחזיק אותה פתוחה למעני, ואני הנהנתי בתודה. הוא היה בעלה טוב הלב של חברתי הוותיקה ביותר, ואני חששתי שגם הוא יזהה את התצלום אם יבחן אותו מקרוב. אסור שיחשוד שארנסט מת. המסמכים המזהים שלי, וגם של ארנסט, היו באונייה בדרך לאמריקה יחד עם חברתי שרה ובנה טובּיאס. על שרה, ציונית מיליטנטית ידועה, נאסר לצאת מגרמניה בהוראת הממשלה. השאלנו להם את המסמכים שלנו כדי שיוכלו להתחזות להאנה ולארנסט פוגל, אח ואחות גרמנים שיוצאים לחופשה. האונייה שלהם אמורה לעגון בקרוב, והמסמכים יוחזרו אלינו, אבל עד אז אסור שגוף רשמי כלשהו יבחין בעצם שהותם של האנה וארנסט פוגל בברלין, כדי לא לסכן את חייהם של שרה וטוביאס. אף שארנסט נהג בי בריחוק בששת החודשים האחרונים, הוא הסכים לתוכנית.
"אני רואה שעדיין יורד גשם." פריץ הצביע על המטרייה המטפטפת שלי. שכחתי שאני מחזיקה אותה. הוא סגר את דלת המשרד.
"זה מנקה את המדרכה מהחרא של הכלבים." צחקתי צחוק מאולץ שקרע לי את הריאות. מזג האוויר תמיד היה הנושא שעליו אהבנו להתלוצץ, פריץ ואני. התבדחנו על זה ועל הכלב האלזסי שלו, קָרָמל. "מה שלום בֶֶּטינה והילדים?" ניסיתי לדבר איתו בקלילות. רציתי שייהנה כל כך להושיט לי את הדוחות המשטרתיים, עד שלא יעלה בדעתו שהוא לא אמור לעשות את זה.
"את בוכה?" הוא שאל, ועיניו האפורות נראו מודאגות. אי־אפשר להתחמק מפריץ, הבלש המנוסה.
"הצטננות." מחיתי את פני הלחות בידי הלחה. שנאתי לשקר לו, אבל פריץ עשה את הכול לפי הכללים. הוא לא יבין וגם לא יסלח על כך שמסרתי את התעודות שלי, גם לא כדי להציל את שרה. "הצטננות והגשם."
הוא שלף ממחטה לבנה נקייה מכיס המדים שלו והושיט לי אותה. היא הדיפה ריח של עמילן, מטיפולה המסור של בטינה. "תודה רבה," אמרתי וניגבתי את הלחיים. "יש משהו מעניין?"
כבכל יום שני, הגעתי לתחנת המשטרה כדי לעלעל בדוחות הפשיעה של סוף השבוע בחיפוש אחר כתבה ל"בֶּּרלִינֶֶר טאגבּלָט", סיפור אימה שישלהב את קוראי העיתון שלנו. ימי שני היו הזמן הטוב ביותר לדיווחים טריים. אנשים הסתבכו יותר בצרות בסוף השבוע ובלילות ירח מלא. בעיני רוחי ראיתי את תצלומו של ארנסט. גם הוא הסתבך בצרות בסוף השבוע. בלעתי את צערי והושטתי לפריץ את הממחטה שלו.
פריץ נד בראשו. "מצאנו כמה גופות צפות בסוף השבוע האחרון." הוא הלך אל מאחורי דלפק העץ שהפריד בין אזור העבודה שלו לשטח הציבורי. "בעיקר נוודים, כנראה. כמה ממקרי המוות הם בטח תוצאה של מאבק הכוח החדש בין כנופיות פשע, אבל לא נצליח להוכיח את זה."
שמרתי על ארשת פנים קפואה תוך שאני עוטה חיוך מנומס, מיומנות שרכשתי בילדותי. הייתי אסירת תודה על המכות, הסטירות והצביטות שספגתי מהורי. ככה למדתי לשמור על אותה ארשת פנים ללא קשר למחשבות ולרגשות האמיתיים שלי. ארנסט הקניט אותי בגלל זה. כל דבר שחשב או הרגיש ניכר מיד בפניו ברגע שעלה בדעתו. ועכשיו הוא מת. בלעתי אוויר, ושוב התאמצתי להשתלט על רגשותי. פריץ קימט את מצחו. הוא חשד שמשהו לא בסדר, למרות כל מאמצי.
"יש משהו ששווה בדיקה?" אמרתי לפריץ, מפני שזה מה שהייתי אומרת בדרך כלל.
"כמה נאצים הכו קומוניסט כמעט עד מוות, אבל זה לא חדשות."
"לא חדשות," אמרתי, "אבל שווה דיווח, למרות שבעיתונות היומית לא יפרסמו את זה. למישהו צריך להיות אכפת ממה שהנאצים עושים."
"אכפת לנו," אמר פריץ. "אבל אנחנו בקושי מספיקים לעצור אותם, ובתי המשפט כבר משחררים אותם."
הוא הסתובב והלך אל שידת תיקיות גדולה עשויה עץ אלון. בזמן שהוא דפדף בין התיקיות, נשמתי עמוק כמה פעמים כדי להירגע.
"הנה זה." הוא הוציא ערמת ניירות.
נשענתי על הדלפק וניסיתי להיראות רגועה.

פריץ העביר לי את דוחות האירועים באצבעותיו העבות והקצרות. "מצטער, אין כאן הרבה."
"היי!" נשמע קול גברי צורמני מאחורי פריץ. "אסור לך לתת לה את הדוחות האלו." גבר נמוך בעל חזות צבאית קשוחה מיהר אלינו וחטף את הניירות מידי. "מי את?"
פריץ נראה מודאג. "זאת האנה פוגל, מה'בֶּרלינר טאגבּלט'."
"יש לך מסמכים מזהים?" הוא הביט בי בעיני עורב כהות. שערו השחור הסמיך היה מסורק למשעי, והחליפה שלו מגוהצת בקפידה.
"כמובן," אמרתי. המסמכים המזהים שלי היו מונחים בתיקה של שרה על ספינה באמצע האוקיינוס. פשפשתי בתוך ילקוט הצד שלי רק למראית עין, והצער התחלף בפחד.
"אני מכיר אותה מגיל שבע־עשרה," אמר פריץ.
האיש התעלם ממנו ונקש באצבעותיו לעומתי. "מסמכים, בבקשה."
"הם בטח כאן איפשהו." הברכיים שלי איימו לבגוד בי. הוצאתי חפצים מתוך התיק שלי: מחברת ירוקה, ממחטה נקייה, עט נובע בצבע ירקן שקנה לי ארנסט אחרי שעזב את הבית.
"מה את עושה ב'טאגבּלט'?" הטון שלו נשמע מאשים. הוא רכן קרוב אלי. השתוקקתי להתרחק ממנו אבל הכרחתי את עצמי להישאר אדישה, כמו אדם שאין לו מה להסתיר.
"כתבת לענייני פלילים," עניתי והבטתי בו. "תחת השם פֶּּטר וַייל."
"פטר וייל הידוע?" נימת קולו השתנתה. הוא היה מעריץ.
"כבר כמה שנים טובות," אמרתי. "כל אותה תקופה אני נמצאת בקשר הדוק עם המשטרה."
שלפתי את תעודת העיתונאית שלי מהתיק והושטתי לו אותה, ואז  עלעלתי במחברת הרישומים שלי עד שהגעתי לאיור מבית המשפט שהתפרסם בעיתון שבוע קודם לכן.
חיוך עלה על פניו. "אני זוכר את הציור הזה. יש לך יד טובה." הוא החזיר לי את התעודה ואני הכנסתי אותה לתיק הצד שלי.
"תודה," אמרתי. "נדיר שמישהו מבחין בזה. יש לך טביעת עין."
פריץ כבש חיוך כשהאיש הזדקף עוד יותר והושיט את ידו.
"קומיסר לאנג."
ניגבתי את כף ידי בחצאית לפני שלחצתי את ידו. "נעים להכיר."
"העונג כולו שלי." הוא התנדנד לאחור על עקבי נעליו המבריקות מרוב צחצוח. "בכתבות שלך את מפגינה יכולת הבנה של המוח הקרימינלי. ובשיטות שעלינו לנקוט כדי להגן על האזרחים הטובים של גרמניה מפני אלמנטים שליליים."
"אני מנסה לעשות את עבודתי היטב ובאופן הגון ומקפידה להשיג מידע ישירות מהמקור." הצצתי לעבר הדוחות שבידו.
הוא קד והושיט לי אותם. "כל כך הרבה עיתונאים בימינו מדברים רק עם הקורבנות. או עם הפושעים."
"גם הם מקורות חשובים." לקחתי את הדוחות ביד שרעדה רק מעט. "צריך לעבוד ביסודיות."
"יש לך הבנה עמוקה כל כך של הנפש הגברית. את ובעלך ודאי קרובים מאוד."
"היא בכלל לא נשואה," אמר פריץ. זוויות פיו רטטו בחיוך כבוש.
"את מוכנה לחתום לי על אחת הכתבות?" הקומיסר שילב את ידיו מאחורי גבו ורכן קדימה. "יש לך היום כתבה בעיתון?"

עדיין לא קראתי את העיתון של היום. "אני לא יודעת."
"של אתמול," אמר פריץ, "עמוד ראשון."
"אני אשיג עותק." הקומיסר לאנג מיהר לצאת מהחדר. פריץ חזר למכתבתו מבלי להגיד מילה. הכתפיים שלו רטטו מצחוק, אבל הוא שמר על ארשת פנים רצינית. לא היה לי קל, אבל הצלחתי לשגר אליו את חיוך האזהרה המתבקש.
כשהצצתי בדוחות, ראיתי רק ג'יבריש. שורות של אותיות דפוס שחור לרוחב הדף, אבל מוחי לא הצליח לתרגם אותן למילים. היד שלי רעדה כשהעמדתי פנים שאני רושמת בפנקס, אבל קיוויתי שפריץ לא רואה את זה ממקום מושבו. הכרחתי את עצמי לא
לחשוב על דבר מלבד על מספרים, הבטתי במחוג השניות בשעון שלי וספרתי בלב כל תקתוק. אחרי שעברו שלוש דקות, הנחתי את הדוחות על הדלפק מבלי שקראתי אותם. "אתה צודק, פריץ," אמרתי. "אין כאן הרבה."
היום כבר לא אצליח למצוא דיווח על רצח סנסציוני או על שורה של מעשי שוד עבור כתבת צבע מאת פטר וייל. ועל הרצח שאותו רציתי לחקור יותר מכול אסור היה לי לשאול כלום. אסור למשוך כל תשומת לב אל ארנסט או אלי. אם שרה ובנה עדיין נמצאים בדרכם, הם עלולים להיעצר. בגלל האקטיביזם הפוליטי שלה, הבקשה שהגישה שרה להגר לארצות הברית נענתה בסירוב כבר שלוש פעמים. אבל עכשיו כבר היה קשה אפילו ליהודי שאינו פעיל פוליטית לצאת מגרמניה. פחדתי לחשוב מה יקרה אם המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית, הנאצית, תזכה לרוב ברייכסטאג. האנטישמיות שהפכה את היהודים לשעיר לעזאזל היתה טבועה עמוק בכל רחבי אירופה. הדבר היה אמנם דוחה בעיני, אך היה עלי להודות שהיטלר ניצל את האנטישמיות בחוכמה למטרותיו הפוליטיות. המצב צפוי להחמיר בהרבה לפני שישתפר.

הסתובבתי וצעדתי בחזרה לאורך המסדרון, תוך שאני מתאמצת שלא להציץ בתצלום. אם לא אסתכל עליו, אולי זה לא יהיה נכון.
"פרוֹיְלַיין פוגל," קרא הקומיסר לאנג. שמעתי אותו רץ אחרי.
משהו לא בסדר. האם הוא ידרוש שוב לראות את המסמכים שלי, שעדיין לא היו ברשותי? בעיני רוחי ראיתי את עצמי יוצאת בריצה מתחנת המשטרה, אבל במקום לעשות כן, הסתובבתי אליו והתכוננתי לבדות סיפור על מסמכים שאבדו.
"שכחת לחתום לי," הוא התנשף.
"אני באמת מתנצלת." נשטפתי בתחושת הקלה. "זה פרח לגמרי מזיכרוני. אני כל כך מאחרת למשפט של בֶּקֶר."
הקומיסר לאנג הנהן. "האנס שתקף תלמידות בפארק?"
"בדיוק." בדרך כלל הייתי שואלת אותו על מעורבותו בחקירה, אבל היום הייתי מוכרחה להסתלק לפני שאתמוטט.
הוא תקע בידי את העיתון.
"אני מתנצלת מראש אם ישנם אי־דיוקים. לעורך שלי יש יד כבדה."
הוא הושיט לי עט. "בואי למשרד שלי ותחתמי על זה." הוא החווה בידו לעבר המסדרון, אחרי התצלום של ארנסט. ידעתי שאם אבוא בעקבותיו הוא יענג אותי בסיפורים על מעצרים שביצע ואחר כך ייעלב כשיראה שלא כתבתי על כל אחד ואחד מהם בעיתון. זה כבר קרה לי עם אינספור קציני משטרה, ולאחר מכן הם כבר לא היו מועילים במיוחד כמקורות.
הצמדתי את העיתון שלו לקיר וחתמתי עליו. "אני חייבת להגיע מוקדם לבית המשפט. הכי טוב לצפות בנאשם נכנס ומתיישב. אפשר ללמוד מזה כל כך הרבה."
הוא הנהן. "אפשר לקבוע המון על הבנאדם מההליכה שלו."

הושטתי לו את העיתון בחזרה ויצאתי מדלת הכניסה תוך שאני משתדלת שהרעד בברכי לא יסגיר אותי.
בחוץ ניסה פרץ רוח לעקור את המטרייה מידי אבל אני החזקתי בה חזק, קיללתי וכמעט בכיתי כשעשיתי את דרכי על המדרכה בדרך לתחתית. נדחקתי הלאה במדרגות הבטון, אל מול המוני אנשים מצטופפים בדרכם לעבודה. הם פטפטו וצחקו ביחד, שמחים בפרטים היומיומיים של חייהם. אני רק רציתי לחזור הביתה ולהיות לבד.
מראות של ארנסט חלפו בראשי. החזיונות המכאיבים ביותר היו מילדותו. הוא היה ילד נהדר, ואחר כך חבר טוב. נשענתי על קיר בתחנת התחתית כשפני מופנות מטה אל המרצפות ובכיתי באין מפריע, לבדי בתוך ההמון. כשהצלחתי לעמוד וללכת שוב, עשיתי זאת.
מיד אחרי שעליתי לרכבת התיישבתי בכבדות על מושב העץ ונשמתי עמוק. ליטפתי באצבעותי את לוחות העץ של הספסל. העץ היה זהוב, כמו שערו של ארנסט. מולי, כשפניהם חבויות מאחורי עיתונים זהים, ישבו שני גברים בכובעי פֶדורה שחורים. אחד הגברים קרא את ה"ברלינר טאגבלט", והשני את ה"פוֹלקישֶר בּאוֹבַּכטֶר", הסמרטוט הנאצי הזה.

 

רבּקה קנטרֶל למדה גרמנית, כתיבה יוצרת והיסטוריה באוניברסיטה החופשית של ברלין ובאוניברסיטת קרנגי-מלון בארצות הברית, עבדה ככתבת טכנית במשך עשר שנים ואז עזבה הכול בעקבות חלום ישן ועברה להוואי לכתוב רומנים במשרה מלאה. היום היא חיה שם עם בנה ובעלה. שובל של עשן זכה בשבחי הביקורת ובכמה פרסים ספרותיים ונבחר לספר ההיסטורי האהוב של 2009.

X