שבע מידות רעות | לרכישה באינדיבוק
שבע מידות רעות

שבע מידות רעות

שנת הוצאה: 2006
מס' עמודים: 391
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 37

ארבעה מועמדים, שלושה אמריקאים וישראלי אחד, מתחרים על מישרה נחשקת באוניברסיטה אמריקאית מובילה. אחד יסודי אך איטי, שני מבריק אך שחצן, שלישית נעימה אך חסרת ביטחון, והרביעית יודעת הכל. מי יצליח לגבור על האחרים ולזכות במישרה?

שבע מידות רעות הוא קומדיית מידות מודרנית, עשויה משבעה פרקים שבמרכז כל אחד מהם מידה רעה משלו וגיבור משלו. בהדרגה מצטרפים הפרקים וגיבוריהם לעלילה הדוקה של רומן על תככיו, תקוותיו ומפחי הנפש שלו. זוהי קודם כל יצירה של שנינה וברק, לפי כללי הרומן ה"קלאסי", עשויה כולה הפתעות דקות ואירוניות של נקודות מבט מתחלפות. אבל זהו גם רומן של תובנות חריפות, עצובות ממש כשם שהן משעשעות. ההומור והאירוניה מתגלים בסופו של דבר כמקפלים בתוכם אמירה רצינית מאוד על גבולות האדם: המאבק של כל אחד מאיתנו לחרוג אל מעבר למידותיו ולברוא את עצמו מחדש נדון לכישלון, טראגי כמעט. ואף-על-פי-כן, כמו בדרך נס, נותר תמיד מרחב לבלתי צפוי: לפיוס, השלמה ותקווה.

שבע מידות רעות, יצירתה הראשונה בפרוזה של מאיה ערד, הוא מופת של כתיבה מלוטשת, עשירה ומדויקת. כמו ביצירותיה הקודמות, הספר מתעתע ב"כאן" וב"עכשיו" הישראליים אבל שרוי כולו ב"שלנו" העברי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שבע מידות רעות”

ביקורות וקישורים

"מותח עד כלות הנשימה… ברומן הזה לא רצים ולא רוהטים אלא גומעים כל עמוד וכל פרק… סוף סוף סיפורת מקור מענגת, וזה העיקר… מאיה ערד מיתמרת ומגביהה באחת מעל שטחי הסיפורת העברית של העתות האחרונות. בעיני היא הפתעה מהממת…"
יהודית אוריין, עיתון 77, מארס-אפריל 2007

"מעולם לא זכתה האקדמיה שתיכתב עליה פרוזה כל-כך מרתקת – ועוד בעברית… דרמה קולחת ושנונה…כתיבה קלאסית ומלאת תנופה שמעמידה במרכז את העלילה ונותנת כבוד גדול גם לדמויות וגם למכלול הרומן שבתוכו הן מופיעות"
אריאל לוינסון, וואלה, 30/01/07  » לכתבה המלאה

"את הספר הזה צריך לקרוא לאט… הכתיבה עתירת איכויות חושניות (מזכירה במשהו את שירת דוד פוגל). הסיפוריות (אולי ברוח עגנון או מנדלי) מתובלת מלוא חופניים סרקזם (א-לה דליה רביקוביץ)…. מאז "רצח בחוג לספרות" לא זכתה אף מחלקה אקדמית לטיפול נשכני, תאוותני ועם זאת מדוד וסבלני כל כך… עלילה שאי אפשר להפסיקה באמצע… ללא ספק מדובר בפנינה ספרותית… אובזרווציה עמוקה ונפלאה אל תוך רזי הנפש האנושית."
"דליה גבריאלי נורי, ידיעות אחרונות (ספרות) 10/12/2006

"מאיה ערד היא הקול הרענן ביותר שידעה הספרות העברית בשנים האחרונות."
יקיר בן-משה, טיים אאוט, 19/10/06

"כשספר מעניק לך בו זמנית בידור וידע, מתח והומור, אירוניה ואמפתיה, ואפילו, בהיפוך של היפוך, קצת מוסר– מה לומר, כיף לך."
צור ארליך, מקור ראשון 29/09/06

"הישג ספרותי מרשים מאוד… רומן בנוי לתלפיות, מענג ופקחי."
אריק גלסנר, מעריב

מאיה פלדמן, וואינט, 08/09/06  » לכתבה המלאה

"'מבריק' , זהו שם התואר ההולם את הספר הזה, ספרה השלישי של מאיה ערד, רומן הממוסגר בקפידה בתוך מתכונות ז'אנריות ששימשו במיטב הספרות האנגלית, ועושה בהן שימוש מדויק ומהופך כאחת, נאמן למתכונת קלאסית ובה בעת פורש באמצעותה תמונה חיה של עולם בן ימינו. היכולת של ערד להפיק מן המסורת הספרותית יצירה עכשווית כל כך, אך גם כזו העוסקת בשאלות 'הפילוסופיות' הנצחיות, מציבה אותה כאחת הסופרות המחוננות ביותר בכתיבה הישראלית החדשה.

על רקע הבנליות של הכתיבה הריאליסטית בימינו, שרובה מתרחשת ב'תל אביב שלנו', משובב לב לקרוא רומן עברי וכמו-אנגלי זה, היודע היטב הן מהי כתיבה והן מהם 'החיים'."
חנה הרציג, הארץ (ספרים) 06/09/06  » לכתבה המלאה

 

איטיות

סבו של אלן מקנלי התחתן בגיל ארבעים ושבע. אביו החל לדבר רק בגיל ארבע. מקנלי עצמו למד לקשור את שרוכי נעליו בגיל תשע, קיבל רישיון נהיגה בשנתו השלישית בקולג', אחרי שניגש לבחינה ארבע פעמים, והגיש את הדוקטורט שלו לפני ארבעה-עשר חודשים, לאחר שמונה שנות לימודים מפרכות. את כל זה נהג מקנלי עצמו לספר תכופות, לעצמו בייחוד, בהתרסה ואף במעין גאווה: מה חשוב כמה זמן לוקח כל דבר? בסופו של דבר השיג הכל. שרוכי נעליו היו עתה קשורים ללא דופי, הוא נהג זה תריסר שנים מבלי שתיזקף לחובתו ולו עבירת תנועה אחת, והדוקטורט… הדוקטורט זכה לשבחים מופלגים מכל קוראיו. הוא אף זכה בפרס האגודה האמריקאית להיסטוריה של המדע לעבודת הדוקטורט הטובה ביותר לשנה זו, ובעקבות הפרס פנו אליו עורכים משתי הוצאות ספרים אקדמיות, תהו אם חתם כבר אצל הוצאה אחרת על חוזה לפירסום ספר וגיששו לדעת מתי יהיה כתב-היד מוכן. הוא השיב לשני העורכים בנימוס מופלג, מודה על התעניינותם. כתב-היד, הבטיח, יהיה מוכן תוך שנה לכל היותר. כעת קרא מחדש את האי-מייל שהגיע אליו הבוקר: איאן הנקינסון, אחד העורכים, הביע דאגה לגורל כתב-היד, שעל-פי חשבונו היה אמור להיות מוכן לפני חודשיים ומעלה. האומנם, תהה, כבר פנה ד"ר מקנלי להוצאה אחרת מבלי להודיע לו על כך?

מקנלי שפשף את עיניו, התמתח והביט בצג המחשב הפתוח באתר הבית של הניו-יורק טיימס: יום שלישי, עשרים ושלושה באוקטובר. עשרים ושלושה באוקטובר! ולו נדמה היה ששנת הלימודים רק התחילה… הוא יצא מחדרו, חולף על פני הדלתות המוגפות של המשרדים הסמוכים, מקווה לא להיתקל באיש. יואב עברון, הבחין בסיפוק, עדיין לא הגיע. הוא נכנס לשירותי הגברים, מקפיד לרחוץ היטב את ידיו לאחר מכן. האם שכח להתגלח? שאל את עצמו למראה עור פניו האפרפר. הוא שלח יד אל לחיו, החליק עליה בזהירות, מגלה בהפתעה שהיא רכה, נטולת זיפים. לא, הוא פשוט עייף. אתמול ישב לעבוד עד מאוחר, מנסה להדביק את הפיגור שצבר. כוס קפה, אמר לעצמו. רק ישתה כוס קפה וישוב לעבוד. וכבר הוליכו אותו רגליו מטה, במורד המדרגות, אל המטבח הזעיר. רק כוס קפה, שב והשביע. הוא הרי הבטיח לעצמו שלא ייגע עוד בעוגיות. בכל היו אשמות עוגיות האוריאו. אלמלא הן היה נשאר לעבוד בחדרו כל אחר הצהריים, מתחזק לכל היותר בפחית משקה וחטיף מהמכונה, ולא נמשך אל המטבח בארבע, ואחר-כך בשלוש וחצי, ולאחרונה אף בשלוש או אפילו בשתיים וחצי מדי יום. אלמלא הן לא היה מוסיף חמישה קילוגרמים למשקלו מאז תחילת השנה שעברה, ולא היה נאלץ לפקוד את חדר הכושר שבקומת הקרקע ולבלות גם בו שעות עבודה יקרות. אלמלא הן לא היה מגיע הביתה שבע ומפוטם, נטול תיאבון לארוחת הערב שהייתה איימי מתקינה, טורחת על פסטה בפירות ים או נזיד שעועית ובשר ברזילאי. ואילו לפחות היה נהנה מהעוגיות! במקום זה הוא מתגנב אל המטבחון, פותח את המגירה בסתר, בולע חופן עוגיות בחטיפה… הפעם, הבטיח, לא יתפתה. הוא מזג לעצמו קפה, המתיק אותו בממתיק מלאכותי, נטל את הספל עימו ויצא, ממהר למשרדו.

כמה תוכניות היו לו כאשר בא לכאן! בשנה הראשונה, כך הבטיח לעצמו, יתקין את הדוקטורט שלו לכלל ספר – הרי התעניינו אצלו עורכים משתי הוצאות ספרים – ובשנה השנייה יכתוב עוד שניים או שלושה מאמרים, ישתתף בכנס בינלאומי, יתחיל בעבודת רקע לקראת ספר שני… והנה סוף אוקטובר, ועדיין לא השלים אף אחת מהמשימות. ארבעה-עשר חודשים חלפו מאז לחץ את ידה של המזכירה הזוטרה דיאנדרה שהובילה אותו למשרד המיועד לו, עוצרת בדרך בלובי המואר והמרווח הצופה מבעד לחלונות רחבים על הנהר. הוא נכנס אחריה אל הכוך המסונף לחדר ההסבה.

"כאן," החוותה דיאנדרה על הקנקן הריק למחצה שעל הכיריים, "יש תמיד קפה, ובצנצנות תמצא תה צמחים." היא עמדה כבר לצאת כשנזכרה פתאום: "וכאן," שלפה במהירות ידית מתחת השיש, "במגירה הזאת יש תמיד עוגיות, אם תרצה." הוא עמד למחות – הוא אינו נוהג לאכול עוגיות – ובכל זאת הציץ אל תוך המגירה: בקן הרך, המרופד, נחו חפיסות אחדות של עוגיות תפוחות, עגלגלות, משובצות פתיתי שוקולד, ממולאות ריבה, מאובקות בסוכר. הוא כבר עמד לסגור את המגירה כשהבחין פתאום בעוגיות האוריאו. עוגיות האוריאו! כמה היה כרוך אחריהן בילדותו, כמה התענג עליהן. כבר שכח כמעט את טעמן: טעם חופש וילדות, טעמה של אותה שנה כששבה אמו ללימודי האמ-איי בעבודה סוציאלית, ופעמיים בשבוע היה חוזר מבית-הספר, מוזג לעצמו חלב מהקרטון שבמקרר, פותח את אריזת הצלופן הכחולה של חפיסת עוגיות אוריאו, מתענג על הדרור שקורא לו: החופש להפריד את כריך העוגייה בלשונו ולהטביע בקרם הלבן את חותם שיניו מבלי שאיש יגער בו, החירות לרבוץ עם העוגיות והחלב מול הטלוויזיה, הרשות לפזר פירורי עוגיות על השטיח, להתיז חלב על רצפת המטבח, לשכב על הספה בנעליו עם העוגיות בחיקו ולהחליף ערוצים בטלוויזיה עד שהתמונות מיטשטשות זו בזו על המרקע…

מתיו עמד ליד לוח המודעות שבמסדרון, מנופף לו לשלום. "ראית?" הצביע על נייר לבן, עבה, שהוצמד ללוח בארבעה נעצים, "יש מישרה ברֶדווּדס! היסטוריה של המדע."

מקנלי מיהר להתקרב אל הלוח. "המחלקה להיסטוריה של המדע באוניברסיטת רדוודס," קרא, "בשיתוף המחלקה להיסטוריה כללית, מכריזים על מישרת פרופסור עוזר להיסטוריה של המדע, שתיפתח, בכפוף לאישור תקציבי, בשנת הלימודים 2001-2000. עדיפות מיוחדת תינתן למועמדים המתמחים במדע פרה-מודרני…"

"יש לך מזל," אמר מתיו. "לי אין מה לפנות. הם כותבים 'עדיפות למדע פרה-מודרני.'" הוא השמיע אנחה. "ברדוודס! וממש בתחום שלך. אתה בטח נורא שמח…"

"כן," מיהר מקנלי להבטיח. "בטח," הוסיף בקול נכאים. רק כעת הבין את גודל הצרה שהוא שרוי בה. מישרת חלומותיו מתפרסמת: לא בהיסטוריה, אלא ממש בהיסטוריה של המדע, ולא בקנזס או במיסיסיפי, אלא ברדוודס! וכאילו לא די בכך – עדיפות למדע פרה-מודרני. אבל למה מהר כל-כך? הרי השנה רק התחילה. כדי להציג את מועמדותו עליו להראות הישגים: ספר, מאמרים, פירסומים. והנה, עדיין לא השלים ולו מאמר אחד. עד עתה הרגיע את עצמו, יש לו עוד שנה שלמה במכון, אבל עכשיו ידע: השנה שלפניו היא אחיזת עיניים. המישרות לשנה הבאה מתפרסמות כעת. על הפניות להיות מוגשות בעוד פחות מחודש. הוא חייב להתאמץ. לעבוד קשה כפליים, להדביק את הפיגור. הוא צריך לדאוג למכתבי המלצה. להכין מכתב פנייה משכנע, לעדכן את קורות החיים שלו… אך לפני הכל עליו לחלוק את החדשות עם דוביק. הוא חלף על פני המסדרון, ממהר לעבר משרדו של דוביק רוזן, חברו הטוב. מה היה עושה בלעדי דוביק? איך היה עובר בלעדיו את השנה האחרונה, על מורדותיה ואכזבותיה, על הפיגור שהצטבר והחשש שלא יצליח להדביקו? ואיך ישרוד בלעדיו את השנה הנוכחית, על מוראותיה והאי-ודאות שבה, ובראשן הפחד שלא ימצא עבודה? דוביק היה תמיד עליז, שמח וטוב לב, נינוח, מתבדח, מניח תמיד למקנלי לחוש בנוח במחיצתו.

התלוננת שהספקת לכתוב רק שליש ממה שתיכננת השנה? הוא מוחה בידו בביטול וטוען שלא הספיק אף רבע. סיפרת, לאחר שהשבעת אותו לסודיות, שבדו"ח השנתי שמילאת הוספת כהנה פעילויות, לבל ייחשף הפיגור המדעי שצברת? הוא גומל לך, גם הוא בסודי סודות, ומגלה ששיפץ את הדו"ח שלו שיפוץ יסודי. התוודית באוזניו שלעיתים אתה מתענה בספקות, שמא אינך מתאים למסלול המקצועי שבחרת בו? הוא פורץ בצחוק טוב לב – כך מרגיש גם הוא רוב הזמן. אומנם לדוביק הייתה סיבה לשמוח: מישרה אקדמית כבר הייתה מוכנה לו בארצו. מקנלי לא זכר באיזו אוניברסיטה בדיוק – ליד תל-אביב, הסביר לו דוביק, אבל לא, לא אוניברסיטת תל-אביב. גם לא ירושלים. וכך היו עיתותיו של דוביק בידיו להעביר את השנה שנותרה לו בנעימים ולהתחיל לתכנן את שיבתו לישראל. יחד עם רייצ'ל אישתו היה מחפש רהיטים ומכשירי חשמל, בודק תקנים ומשווה מחירים, מברר את טיבם של שירותי משלוח ואת גודלן של המכולות.

משרדו של דוביק היה נעול עדיין, אך מקנלי שמע היטב את קולו מכיוון גרם המדרגות. ואכן, כפי שניחש, עמד שם דוביק, בגבו אליו, נושא עדיין את תיקו, משוחח עם יואב עברון בשפתם. מקנלי רצה ללכת משם, אך עברון הבחין בו והניד בראשו, ואז הסתובב אליו דוביק, פניו אורות, בירך אותו לשלום, ומייד המשיך בשטף שבו היה שקוע, הפעם באנגלית.

"אל תפריעו לעצמכם," התחנן מקנלי וביקש ללכת, אבל דוביק עיכב אותו בכוח כמעט – לא, לא, הוא לא מפריע, להיפך, חשוב שישמע גם הוא על מה הם מתווכחים, ואולי יוכל לתרום נקודת מבט רעננה משלו. וכך, מתלהטים ומשסעים זה את זה, דוביק באנגלית מצוחצחת במבטא ניו-יורקי ועברון באנגלית גרונית ונחרצת שעיצוריה לא מדויקים ותנועותיה לא מובנות, התנגחו שניהם עת ארוכה מול מקנלי, שהצליח להבין אך זאת: עברון מסרב להשתתף בכנס שמתכנן דוביק לארגן בשנה הבאה, למעשה אינו מוכן אפילו לדרוך באוניברסיטה שבה ילמד דוביק, מפני שזו האוניברסיטה שבה למד מי שרצח את ראש-ממשלת ישראל. דוביק, שלו כתמיד, הסביר בנועם כמה חשוב שדווקא אנשים כמותם ילמדו באוניברסיטה הזו, אחרת איך יבוא השינוי? עברון, מלוהט וסתור שיער, ביטל את דבריו של דוביק: את הטיעון הזה הוא מכיר היטב, כולו בנוי על כשלים ואי-הבנה, בדיוק כמו הטיעון – כעת, בלהט הוויכוח, עבר בלי לשים לב לעברית – שדווקא אנשים כמונו צריכים לשרת בשטחים כדי לשוות לכיבוש פרצוף נאור. הכיבוש מסריח וכמוהו גם המוסד המתקרא בר-אילן. ללמד שם זו התקרנפות, הטיח בדוביק מול עיניו של מקנלי המבוהל שלא הבין מילה: הוא עצמו היה מעדיף להיות זבן בסבן אילבן ולא ללמד באוניברסיטת יגאל עמיר!

משגמר לנאום החליק את ידו על שערותיו הצמריריות, נשם נשימה עמוקה עד שהסומק שבפניו נסוג ושבו ונראו הנמשים שעל לחייו ואפו, הבחין במקנלי ושב לאנגלית: "מצטער, אלן." "אין על מה," השיב מקנלי. "אני רואה שאתה עדיין מתעניין בפוליטיקה."

"עדיין?" התפלא דוביק.

מקנלי ועברון הסבירו לו שניהם, זה באנגלית נינוחה, מערב-תיכונית, וזה באנגלית הים-תיכונית המשונה שלו, שהם נפגשו לראשונה באוקספורד. עברון זכה במילגת הבריטיש קאונסיל, בא לשנה אחת, מקווה להישאר לדוקטורט, ואילו מקנלי היה כבר בעיצומם של לימודי הדוקטורט שלו בהרווארד ובא גם הוא לשנה, לחקור כתבי-יד בספרייה הבודליאנית.

"אז אתם מכירים ממש מזמן!" השתאה דוביק.

כן. כבר לפני שש שנים הכיר את יואב. יחד ישבו בשלושה סמינרים, דרכיהם היו מצטלבות תדיר בספרייה, ופעם אפילו ניצח אותו במשחק שח במועדון הקולג' שלו, אולם ההיכרות מעולם לא הרחיקה מעבר למפגשים האקראיים האלה. מקנלי נטר לו, לבחור הנועז, השחצן הזה, שהאנגלית שבפיו הייתה דלה, גולמית כל-כך, רצופה שגיאות. באיזה ביטחון היה לוקח לעצמו את רשות הדיבור, נכנס לדברי האחרים, גובר עליהם בקולו עד שהשתתקו, מרצה ארוכות את דעותיו הנחרצות, משתף את כולם ברעיונות שצצו במוחו תוך כדי דיבור… והרי הוא, אלן, לא העז אפילו להטריח את סר הנרי פילמור הקשיש בדבריו – מה כבר יש לו לומר, מה יוכל לחדש למלומד דגול כל-כך? מתוך יראת כבוד שתק בשיעורים כל העת, מתכווץ בטינה בשומעו את יואב מפליג בביטחון, בקולו הרם, במבטאו הצורם, וכאילו להכעיס היה סר הנרי מחייך בחיבה אל יואב, מקשיב לדבריו בכובד ראש, מהנהן בשתיקה, מעיר מדי פעם הערה…

"אני לא רוצה להפריע לכם," פנה משם מקנלי.

"לא! לא!" עיכבו אותו שניהם, הוא לא מפריע כלל.

"אני חייב לחזור לעבוד," אמר מקנלי והביט בספל הקפה הפושר שבידו.

"צריך לדבר פעם," הפתיע אותו יואב. "הייתי שמח לשמוע על מה אתה עובד עכשיו."

מקנלי הנהן, תוהה מדוע עוטף אותו דכדוך בכל פעם שהוא משוחח עם עברון. "נלך לאכול פעם," הציע עברון בחדווה, "או לקפה."

"כן, בטח," הסכים מקנלי. עדיין קיווה שיואב יפרוש משם, והוא יוכל לשתף את דוביק בחדשות על המישרה ברדוודס, אבל דווקא עתה המשיכו שניהם לדבר בשפתם, מתנהלים באיטיות לעבר חדריהם. הוא נופף לדוביק לשלום. "להתראות אחר-כך," פלט, מבקש ללכת.

"בצהריים," הבטיח לו דוביק, "אני אצלך. נלך לאכול יחד."

מקנלי פנה משם, מציץ שוב בשעונו: עשר וארבעים! הבוקר מתבזבז, נד לעצמו בצער. אסור לו, נזף בעצמו – מעתה הוא אינו יכול עוד להרשות לעצמו לבזבז זמן. עד הצהריים עליו לכתוב לשלושת הממליצים שלו, לעבור על קורות החיים שלו, להוציא מהספרייה את הכרך שבו הופיע מאמרו ולצלם אותו בשלושה עותקים… את זה יוכל ללא ספק לבצע עד בואו של דוביק.

"סליחה שאיחרתי!" הציצו פניו המאירות של דוביק בפתח החדר כעבור קצת יותר משעה. "מצטער, הייתה לי שיחה מישראל."

מקנלי הרים אליו עיניים לאות. "זה בסדר," אמר בקול נמוך, מציץ בשעון בזווית עינו.

"לאן נלך היום?"

מקנלי היה משתאה תמיד לנוכח שמחת החיים והלהט שדוביק היה מביא עימו לארוחת הצהריים המשמימה: האם יאכל בדוכן הסנדוויצ'ים, או בבר הסלטים? בפינה האסייתית, או בקיוסק המקסיקאי? ואולי יקנה פלאפל מהמכונית המאולתרת החונה בקרן הרחוב? איזו הנאה היה מוצא בגלגול האפשרויות השונות, בהשתהות עליהן, בבחירה, ובידיעה שמחר יוכל לנסות את כל האחרות…

"לאן שבא לך," השיב מקנלי, עגמומי.

"לא," דחק בו דוביק, "תגיד אתה, לאן אתה רוצה."

מה איכפת לו? שוב אותם כריכים יבשים, עטופים בניילון, אותם אגני פלסטיק שחורים מלאים ירקות שנחתכו בגסות, אותם דודי מתכת מלאים מרק צ'ילי עכור כקיא שיכורים.

"לא משנה לי," אמר מקנלי בשמץ קוצר רוח.

"סלטים?" הציע דוביק.

"אוקיי."

"אני חייב לחזור לכושר," טפח דוביק על כרסו הקטנה כשפסעו שניהם בנחת על השביל המואר, המרוצף עלי שלכת צהובים ואדומים. "מאז החגים, זה משהו נורא…"

האומנם חלפו כבר שישה שבועות מאז ישב אצל דוביק ורייצ'ל לחוג את ראש השנה היהודית, מסב עם איימי שלו בין שאר העמיתים הצעירים במכון ובנות-זוגם? "לשנה מתוקה," הסבירה רייצ'ל כשחילקה לאורחים פלחי תפוח וצלוחיות דבש, ואיחלה לו, בעברית: "שנה טובה!" הגברים חבשו לראשם כיפות קטיפה כחולות, רקומות זהב, שדוביק חילק – פרט ליואב עברון, שסירב לכיפה בנהמה זועפת. רייצ'ל הגישה דג ממולא ודוביק בצע רימונים. הדג והרימון הם סמל לפוריות, הסביר, מדושן, מחבק את דויד ונעמי, תאומיו שנולדו לו אחרי שלוש שנות טיפולים שבפרטיהם היה נכון תמיד לשתף את בני שיחו. עד אחרי חצות ישבו. איימי הסתודדה עם רייצ'ל, הוא השתעשע עם הילדים, דוביק מזג עוד ועוד יין אדום, אומנם מעט מתוק מדי, לכוסות המסובים, והכל שיבחו את עוגת הדבש שהכינה איימי על-פי מתכון שמצאה באתר אינטרנט יהודי. מזגם הטוב של בעלי הבית שרה גם על שאר המסובים. נינוחות נעימה ירדה עליו, ויחד עם זאת היה ערני, דרוך וחדור מרץ, מנוחם על כל תוכניותיו מהשנה שעברה שלא באו לידי מימוש, בטוח שיצליח כפליים בשנה הבאה עליו לטובה. רעננות של שנת לימודים חדשה עמדה אז בחדר. והנה, הרהר כשפסע לצד דוביק – סוף אוקטובר! הוא פקח את עיניו לרווחה לקלוט את חומה הנעים של השמש בטרם ייכנס לבניין האפלולי.

"נלך לחדר-כושר אחרי ארוחת צהריים?"

"אני מוכרח לעבוד," אמר מקנלי בזעף חרישי.

"כן, כן," החרה אחריו דוביק.

מקנלי סיפר לו על המישרה ברדוודס.

"מה אתה אומר!" שמח דוביק. "זה פשוט… זה ממש בשבילך. כן, זה פשוט תפור עליך!" מקנלי הנהן חלושות, נוטל מגש מהערימה.

"יש סלט אבוקדו!" הריע דוביק, בעודו מעמיס את צלחתו – גם ליכולתו זו השתאה מקנלי – והעביר את הכף לידידו: "קח!"

מקנלי הניח סלט אבוקדו בצלחתו.

"תנסה את הטונה," המליץ שוב דוביק, "זה דיאטטי."

מקנלי לקח מסלט הטונה, ללא התלהבות.

דוביק הניח על מגשו שתי לחמניות, שתי כוסות מים, שני שקיקי רוטב וינגרט נטול שומן, שתי מפיות, סכין ומזלג, וניגש לקופה. מקנלי לקח גם הוא לחמניות, מים, מפיות וסכו"ם, והשתרך אחריו. חמש תשעים וחמש, הודיעה לו הקופאית, צעירה לאת מראה, כהת שיער – היא מאל סלבדור, סיפרה לו פעם, והוא היה נבוך תמיד שאינו יודע את שמה. הוא פשפש בארנק המטבעות שלו עת ארוכה, צירף פרוטה לפרוטה, וכשסיכם את שללו, שמונים ושבעה סנט, פרט שטר של עשרים. דוביק כבר נופף לו מהשולחן שמצא להם בכף ידו הדובית, נכון לעוט על צלחתו. "שמע," התפנה דוביק לשוחח אחרי שכילה מחצית המזון בצלחתו, "זה חדשות נפלאות, רדוודס."

"כן," הניד מקנלי, עגמומי.

"למי הם ייתנו, אם לא לך? אני מתכוון, כמה אנשים כבר יש שעושים היסטוריה של המדע, ועוד מדע עתיק, וכמה מתוך אלה קיבלו פרס על התזה שלהם, אצל כמה מהם עמדו הוצאות בתור לפרסם את הספר שלהם…"

מקנלי הביט בו, תוהה אם הוא לועג לו.

"הכל בסדר?" התעניין דוביק.

"בסדר," ענה מקנלי, מדוכדך. "כרגיל."

"ואיימי?"

"מצוין."

"צריך להיפגש פעם כולנו."

"כן."

"אולי בסופשבוע – מה אתם עושים ביום ראשון?"

"נראה," אמר מקנלי בקול נכאים. "אני צריך לעבוד."

"לעבוד ביום ראשון?" נחרד דוביק. "על מה?"

דוביק שבת מכל מלאכה בסופי השבוע – בשבת על-פי מצוות אמונתו, ביום ראשון על-פי מצפונו האישי.

"על הספר שלי. על הפנייה למישרה. על מה לא."

"מה עם הספר, באמת?" שאל דוביק, והתחרט מייד כשראה את המבט על פניו של מקנלי. "לא זז. אני עובד כל הזמן והוא לא מתקדם. ועכשיו יש גם את המישרה הזאת…" דוביק הנהן בהבנה ובהשתתפות.

"הזמן נוזל לי," התלונן מקנלי. "עוד לא עשיתי היום כלום."

"קראתי," סיפר דוביק בעליצות, "שעשו מחקר, ומצאו שאנשים יעילים עושים תשעים אחוז מהעבודה שלהם לפני הצהריים." סמוק, מרוצה מעצמו, חייך אל מקנלי באחוות אנשים לא יעילים. "אז עכשיו צהריים," צהל, "היום אבוד ממילא."

מקנלי לא השיב חיוך. "הייתי כבר אמור לגמור את הספר מזמן, בשנה שעברה, ועכשיו לעבוד על משהו חדש."

"אולי הצבת לעצמך יעדים לא ריאליים," הציע דוביק, מעלה את שארית סלט האבוקדו על מזלגו. "לגמור ספר בשנה זה המון עבודה."

מקנלי דחה את גלגל ההצלה. "לא לכתוב מהתחלה," הסביר, "לעשות מהתזה שלי ספר. זה עניין אחר לגמרי. שנה זה ממש סביר."

דוביק הנהן, בוחן בצער את צלחתו הריקה.

"האמת היא שאני מיואש."

"מיואש? הגזמת לגמרי!" חייך אליו דוביק את חיוכו חסר הדאגות. "מי לא עבר זמנים כאלה?" "זה לא זמנים, דוביק, זה כבר יותר משנה. אני לא עומד במה שהבטחתי לעשות בהצעת המחקר שלי."

דוביק שיחרר צחוק לבבי: כולם, ניחם אותו, מפגרים אחרי תוכניותיהם… הנה, רק אתמול הלך לאכול עם אלכסנדרה, והיא סיפרה לו שהקיץ עבר עליה בבטלה גמורה. אומנם, המתיק את קולו בנעימת הסתודדות, היו גורמים אחרים: אחותה ילדה, במזל טוב, ולהבדיל אביה של חברה קרובה שלה התאבד, והיא בילתה עימה כמעט חודש שלם. ובכל זאת, כל הקיץ לא כתבה ולו עמוד אחד. וגם אנדרו, המשיך דוביק, לא הצליח לגמור את הפרויקט שהיה עליו להשלים משך שנת הלימודים, וכתוצאה מכך נאלץ לוותר על הזדמנות לנסוע בקיץ לאירופה בהזמנת מכון מקס פלנק. והוא עצמו, זה לא סוד, מאז שנולדו הילדים, ועכשיו עם הנסיעה לישראל וכל הסידורים הכרוכים בה, לא מצליח לעשות כלום, ולאחרונה, הוסיף, אף אינו מנסה.

מקנלי הביט בידידו. עם כל חיבתו לו, עם כל הידיעה שהוא דואג לו ועושה כמיטב יכלתו כדי לעודדו, רחש לו עכשיו טינה. דוביק וניחומיו המטופשים. דוביק ואימרותיו האוויליות: הכל בסדר, יהיה טוב, לא לדאוג, לאט-לאט… בחילה של מתיקות-יתר עמדה בפיו. הוא קץ בדברי העידוד האלה. שום דבר לא בסדר. לא יהיה טוב. יש סיבות טובות לדאוג. איך אפילו ידונו בו ברצינות ברדוודס אם לא עשה דבר בשנה שעברה, אם אין לו אפילו טיוטת ספר להציג להם? "נשתה קפה?" שאל דוביק. מקנלי היסס. הוא רצה לשוב מייד לעבודתו. מאידך, לשתות קפה צריך. אם לא ישתה עכשיו הרי שילך אחר הצהריים לפינת הקפה וסופו שייכנע למדוחי עוגיות אוריאו. והרי הבטיח לעצמו…

"אוקיי."

"אל תקום, אני אביא לך," פקד דוביק. "לאטה גדול, עם אבקת קקאו, נכון?"

"קפוצ'ינו בינוני, עם קינמון ואגוז מוסקט," תיקן מקנלי, והוסיף, אחרי גבו המתרחק של דוביק: "חלב נטול שומן!"

דוביק הסתובב וסימן לו: יהיה בסדר! כשחזר, הביא יחד עם שני ספלי הנייר שתי עוגיות בראוניז שחמחמות, עטופות ניילון.

"קח," הושיט לו דוביק אחת מהן – "זה יעודד אותך."

"חשבתי שאתה בדיאטה," סנט בו מקנלי.

"אני שומר," התגונן דוביק, "אבל מה זה כבר הסלטים האלה? אין בזה בכלל קלוריות. חוץ מזה, בכל הספרים כתוב שאסור להתנזר לגמרי ממה שאתה אוהב. "

"אתה חי בהכחשה," התעלל בו מקנלי. "אל תתלונן אחר-כך שיש לך כרס."

"יהיה בסדר," הרגיע דוביק ספק את מקנלי ספק את עצמו, נגס בבראוני שלו והשמיע אנחה חרישית.

מקנלי הביט בעוגייתו בעוינות. לא הייתה לו כל כוונה לאכול בראוני, אבל כיוון שדוביק כבר קנה אותה והניחה לפניו, ממש זרק אותה לרגליו, איך יעמוד בפיתוי? בזעמו תפס את העוגייה וכילה אותה בכמה נגיסות. אין דבר, ניסה להתנחם, בולע את הפירורים האחרונים של שוקולד עשיר, מריר יותר מאשר מתקתק. עכשיו לא יהיה לו תירוץ להתגנב אל פינת הקפה ויוכל לעבוד בלי הפרעה כל אחר הצהריים.

* * *

הוא עשה את הדרך אל המכון, פוסע לצידו של דוביק, מביט בשמים התכולים, הנקיים מעננים, בעצים הפורחים בעלוותם האדומה, הצהובה, הכתומה, מתפלא על הידיעה שבעוד שבועיים או שלושה יהיו העצים קירחים ושלג ירד על העיר. דוביק נפרד ממנו בטפיחה על שכמו ("לא לדאוג!") והבטיח לחזור ולברר בהמשך השבוע אם איימי והוא יהיו פנויים ביום ראשון. מקנלי הציץ בשעונו. אחת וארבעים. נותרו לו עוד כמה שעות לעבוד. ליתר ביטחון הציץ ביומנו האלקטרוני, שהתקין על המחשב בתחילת השנה, סגולה לדיוק ויעילות, ועיניו חשכו: בשתיים וחצי הוא מוזמן לבדיקת עיניים. איך שכח? אין קץ לטרדות, לעולם לא יניחו לו לעבוד בלי הפרעה. מה הפלא שאינו מספיק דבר? אולם לאחר רגע שב והגן על עצמו: הרי מדובר בעניין בריאותי מובהק. כבר שבועות ארוכים הוא מרגיש את המראות מיטשטשים ודהים לנגד עיניו, הכתוביות בסרטים הזרים שאיימי כרוכה אחריהם מתמסמסות, עטורות הילה עכורה, גם כשהוא עובר לשבת קרוב יותר ויותר למסך, בלכתו לישון עיניו אדומות ותשושות ממאמץ, אבל גם בקומו משנתו לא חוזרים המראות לראשיתם הבהירה. רק מפאת עומס העבודה האדיר המוטל על כתפיו לא הגיע לטפל בעניין עד כה. והרי הדבר פוגע בכושר העבודה שלו. שלא לדבר על הבטיחות: הרי הוא נוהג, שב הביתה בלילות.

למרפאה הגיע כבר בשתיים ועשרים, ובשתיים עשרים וחמש הכניסה אותו האחות לחדר הרופא. הוא היה מרוצה: הנה הקדים, היה מהיר ויעיל, ומייד יצא מכאן עם טיפות עיניים, אולי גם עם המלצות לתרגילים ממריצים. כמה נוח שהמרפאה נמצאת בתחומי האוניברסיטה ממש, ואין עליו לכתת את רגליו בהתרוצצות על פני כל העיר! הרופאה הביטה אל תוך עיניו, מודדת את הלחץ התוך-עיני. אחר-כך בחנה את המיקוד וביקשה ממנו לקרוא את האותיות שהקרינה מולו. מקנלי נדהם: הוא, שעיניו לא הכזיבוהו מעולם, שהיה מפענח עבור אמו את השלטים המרוחקים ביותר ואת האותיות הקטנות ביותר, שבכל הבדיקות אצל ד"ר בראון, רופא הילדים, ידע לקרוא היטב את האותיות שבשורה התחתונה – התקשה עכשיו לקרוא גם את השורה השנייה מלמטה. וכאילו לא די בכך, טפטפה הרופאה חומר מטשטש, מרחיב אישונים אל תוך עיניו, וכשהמתין במסדרון עד שיפעל החומר את מלוא פעולתו, הרגיש את ראשו מסתחרר וכוחותיו אוזלים, ורק בקושי הצליח לשוב לחדר הרופאה כשהזמינה אותו האחות. "העיניים שלך במצב מצוין!" בישרה לו הרופאה בשמחה, "אתה רק צריך משקפיים." וכך תחבה בידו מרשם, הבטיחה לו שהשפעת החומר תפוג תוך שעות ספורות, ושילחה אותו

לדרכו.

את דרכו החוצה מצא איכשהו, מגשש במסדרונות הבניין, אבל בצאתו היכה אור היום בעיניו המטושטשות עד שנאלץ לעצור ולכבוש את מבטו ברצפה. בבהילות חיפש את משקפי השמש שלו, ולאחר זמן ארוך, כשנמצאו, הצליח להמשיך בדרכו, עדיין מגשש. מנין יכול היה לדעת שיסממוהו ויטמטמוהו כל-כך, עד שבקושי ימצא את דרכו חזרה? היום ללא ספק אבוד. אפילו לעבוד על מכתב הפנייה למישרה לא יוכל. הוא רכן על השולחן, חופן את פניו בכפות ידיו. במאמץ הציץ בלוח שעונו ופיענח: ארבע וחמישה. אולי ילך הביתה, לנוח? לא. זו תהיה תבוסה, ניצחון לכוחות האפלים המעכבים אותו ומשביתים אותו זה יותר משנה. המאמר! נזכר פתאום. בגלל שחיכה לדוביק לא הספיק לצלם אותו כפי שתיכנן. אם כן, כעת ילך מייד למכונת הצילום. מקנלי נטל את הכרך שהוציא הבוקר מהספרייה, ובו מאמרו, אסף עוד כמה מאמרים שקיבץ בשבועות האחרונים על שולחנו ושהתעתד לצלמם, ופסע לעבר מכונת הצילום במרתף.

שקשוק ורעידות קידמו את פניו. יואב עברון כבר עמד שם, ידיו בכיסיו, בוחן את העותקים שנורו החוצה ואת המסך המודיע לו: עוד עשרים ושניים עותקים. עוד עשרים ואחד עותקים. עוד עשרים… תמיד יואב מקדים אותו. מקנלי כבר פנה ללכת, אבל עברון הבחין בו וחייך אליו בידידותיות. "אל תלך – זה ייקח עוד פחות מרגע."

"אני רואה שיש לך די הרבה לצלם," אמר מקנלי בקדרות.

"זה רק נראה הרבה," הרגיע אותו עברון. "שמתי את זה על אוטומטי – חמש דקות וזה נגמר." גם חמש דקות הן זמן, זמן עבודה יקר, התמרמר מקנלי, ובכל זאת נשאר עומד לצד עברון. "תמסיר," הסביר לו עברון. "להרצאה שלי מחר."

"אתה נותן הרצאה מחר? לא שמעתי."

עברון חייך חיוך מבויש: "באינדיאנה."

"אינדיאנה?"

"הזמינו אותי להרצות אצלם בקולוקוויום."

"בבלומינגטון?"

"כן."

"אני מאינדיאנה," אמר מקנלי. "למדתי בבלומינגטון. תואר ראשון."

"אוניברסיטה לא רעה."

"כן," הסכים מקנלי.

"בהיסטוריה של המדע הם ממש מובילים."

"כן."

"אז מה? אתה מכיר שם מישהו? יש לך איזה טיפ בשבילי?"

מקנלי פטפט עם עברון בשעה שהמכונה פלטה החוצה את תמסיריו, עשויים ומהודקים. "אני בדרך-כלל מכין הכל כמה ימים מראש," הסביר עברון. "אני שונא לעשות דברים ברגע האחרון, פשוט היום…"

"זה ברגע האחרון?" תמה מקנלי. "מתי אתה נוסע?"

"מחר בבוקר. זהו, גמרתי. המכונה שלך."

מקנלי פרש את ספריו על השולחן שליד המכונה, הקיש את הקוד האישי שלו והתכונן להתחיל במבצע הצילום. עברון לא הסתלק.

"תגיד, מה קרה לעיניים שלך?"

מקנלי הסביר לו, ותוך כדי כך שם לב שעיניו כבר אינן מציקות לו כמקודם.

"האישונים עוד מוגדלים?" שאל.

עברון צחק: "כמו של מסומם!"

"זו הצרה," אמר מקנלי, "שאני לא יכול לעשות כלום."

"היי, תגיד," נזכר עברון, "אתה עובד על היסטוריה של הרפואה, נכון? רציתי לשאול אותך…" "היסטוריה של הפיזיקה," תיקן מקנלי.

"כן? אז בלבלתי אותך עם מישהו אחר. פיזיקה מודרנית?"

"פרה-ניוטונית."

"אה," הבין עברון, "בגלל זה באת לאוקספורד, נכון. אז תגיד, על מה אתה עובד עכשיו?" "de origine motus," נקב מקנלי בשם כתב-היד שהיה נושא הדוקטורט שלו.

"מה זה?"

מקנלי הסביר בסבלנות: כתב-יד אנונימי מהמאה הארבע-עשרה, שבקושי נקרא מאז יצא לאור באמצע המאה התשע-עשרה, ושהוא, מקנלי, העניק לו עתה פרשנות חדשה.

"אז מה יש בכתב-היד הזה?" התעניין עברון.

"הוא עוסק בניסוח של חוקי תנועה. אתה יודע, הפיזיקאים של העת החדשה המוקדמת הסתמכו על החוקים של אריסטו, וככה גם הכתב-יד הזה נתפס עד עכשיו. העניין הוא, שאם אתה קורא את הטקסט בהקשרו ההיסטורי, אתה רואה שהוא מתקרב לניסוח של משהו שמזכיר את החוק הראשון של ניוטון. תאר לך – החוק הראשון של ניוטון כבר במאה הארבע-עשרה!"

עברון עקב אחריו בהתלהבות, מהנהן. לאחר רגע הביט בו, שואל: "כן?"

"זהו."

"אז מה אתה טוען בתזה שלך?"

מקנלי הביט בו בפליאה: "אמרתי לך. הקריאה שלי מראה שחוקי ניוטון…"

"כן, כן," שיסע אותו עברון בחוסר סבלנות. "הקדמות של חוקי ניוטון, עבדו על זה הרבה. אבל מה הטענה התיאורטית?"

"הטענה היא ש'מקור התנועה' מהמאה הארבע-עשרה מקדים את החוק הראשון של ניוטון…" חזר מקנלי, מותקף ונפגע.

"אני אסביר לך למה אני מתכוון," קטע אותו עברון. "אמרת שיש בכתב-היד הזה שלך משהו שמזכיר את החוק השני של ניוטון…"

"החוק הראשון של ניוטון," תיקן מקנלי.

"סליחה. אז מה שאני רוצה להגיד זה, שלמרות שזה מזכיר את ניוטון, זה בעצם לא החוק הראשון של ניוטון, נכון?"

"אני טוען שזה מכיל יסודות שקיימים בניוטון…" התחיל מקנלי, ועברון התפרץ: "אבל זה לא החוק הראשון של ניוטון."

"נכון."

"אז הנה לך טענה תיאורטית מעניינת: אם זה כל-כך מזכיר את ניוטון, למה זה לא ניוטון? אה? מה יש בניוטון שמבדיל אותו מכתב-היד הזה? ומה יש במדע הפרה-ניוטוני," המשיך עברון להתלהט, "שמונע ממנו להיות חוקי ניוטון, אף-על-פי שהוא כל-כך מתקרב אליהם?" מקנלי הניח לעברון המשולהב לגמור את דבריו, ואז, שלו ושקול כדרכו, החל לענות: "תראה, יש כאלה שיגידו שהתשובה נמצאת בחוקים עצמם, בניסוח שלהם, ויש כאלה שיטענו שהכל תלוי בהקשר ההיסטורי, בדרך שבה הדברים נקראים ונתפסים בתקופה הספציפית שבה נכתבו…"

"הנה לך!" הריע עברון: "הוויכוח הנצחי בתחום – היסטוריה של הרעיונות מול סוציולוגיה של המדע. נו, מה אתה חושב?"

"אני לא יודע," השיב מקנלי. "לא ממש חשבתי על זה. אני מניח שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. "

עברון גירד באפו, מאוכזב. הוא השתהה רגע, נטל את ערימת התמסירים שלו, ובעומדו לצאת התנצל:

"סליחה אם הייתי קצת אגרסיבי. ככה אני," חייך במבוכה, הנמשים בלחייו נבלעים בסומק. "כשאני מדבר על דברים שמעניינים אותי אני שוכח מנימוסים."

"להיפך," הרגיע אותו מקנלי, שלא שכח את נימוסיו לעולם. "נתת לי הרבה על מה לחשוב. בהצלחה באינדיאנה," הוסיף ברוחב לב.

"תודה," אמר עברון, "אני צריך את זה. ביום שני אני חוזר – נדבר פעם, אה? מאוד מעניין, מה שסיפרת לי על העבודה שלך…"

מקנלי הנהן בלי התלהבות, משיב לעברון נפנוף לשלום. כשנותר לבדו הבחין פתאום שכל הזמן ששוחח עם עברון לא התחיל לצלם את המאמרים. הוא עמד להציץ בשעונו ואז נתקל בשעון הקיר שמולו: חמישה לחמש. אידיוט, נזף בעצמו. מפגר. מאורעות היום – הוויכוח בין עברון לדוביק, ארוחת הצהריים, רופאת העיניים והשיחה עם עברון – הופיעו מולו. הוא סבל מסחרחורת וכאב ראש. חמש. היום אבוד. בכל זאת לא הניח לעצמו ללכת הביתה, מובס ומנוצח. הוא הכריח את עצמו לגמור לצלם את המאמרים, ובכוחות אחרונים נכנס למטבחון לקחת כדור אדוויל ממגירת העזרה הראשונה. הוא בלע שתי טבליות, ואז, בחיפזון, בטרם יתעשת ויעצור בעצמו, משך החוצה את מגירת העוגיות, מחטט בה בלהיטות, מחפש אחר עוגיות האוריאו. זכותו. הרי אסור לקחת אדוויל על בטן ריקה. כל מה שמצא היה עטיפת ניילון ריקה. מלא חמת רצח על אותו אדם שלא זו בלבד שחיסל את העוגיות אלא גם השאיר אחריו אריזה ריקה, כילה מקנלי את זעמו בשש עוגיות פתיתי שוקולד לבן שנותרו בחפיסה. מעולם לא היה להוט אחרי העוגיות האלה, ושוקולד לבן תיעב ממש. כובד ובחילה הציקו לו. הוא השתוקק לצאת הביתה, אבל גרר את עצמו נגד רצונו למשרד: לפני שש לא יצא מכאן, הוא נשבע.

הוא ישב אל השולחן, בוהה בשומר המסך שלו בלי לטרוח לשוב אל צג המחשב ובלי להעלות אור בחדר. דמדומים יפים, ורודים, האירו את השמים ששמרו משהו מתכלת הצהריים שלהם בחשיכה המתגברת. אור היום הולך ואוזל. בשבוע הבא יונהג שעון חורף. מייד יחול הלואין, איימי כבר קנתה דלעת לגילוף, נייר קרפ בצבעי כתום ושחור להכנת קישוטים וממתקים לחלק לילדים שיבואו לנקוש על דלתם. בליל ההלואין מוזמנים שניהם לאינגה, חברתה לעבודה. איימי תיכננה כבר את העוגיות שתאפה למסיבה, עם זיגוג בשלושה צבעים: כתום, צהוב ולבן. כל-כך מהר בא הלואין. הרי רק עתה התחילה השנה! ומייד אחרי ההלואין – חג ההודיה. ואחריו חג המולד והשנה החדשה. הם ייסעו להוריו, להוריה של איימי. עוד ועוד פגיעות בשיגרת העבודה. אין קץ להפרעות. ואחרי השנה החדשה – הרי אפשר לראות כבר את סופה המתקרב של שנת הלימודים. כך הולכת ומתמסמסת השנה: הצילו!

 

מאיה ערד, ילידת ישראל (1971), גדלה בקיבוץ נחל-עוז ובראשון לציון ושירתה במדור הסברה בכתב במפקדת קצין חינוך ראשי. היא בוגרת החוגים ללימודים קלאסיים ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב ובעלת דוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת לונדון. לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הרווארד, ז'נבה, סנט-פטרבורג וסטנפורד.
ספרה הראשון 'מקום אחר ועיר זרה' יצא לאור בהוצאת חרגול, זכה בפרס הביכורים של משרד החינוך והתרבות, ובשנת 2005 נכלל בחמישיית המועמדים הסופית לפרס ספיר. ב-2006 הועלה כהצגה בתיאטרון הקאמרי (בבימוי אלדד זיו, מוזיקה אלון אוליארצ'יק). מחזה בחרוזים פרי עטה, 'צדיק נעזב' ראה אור בשנת 2005 בהוצאת אחוזת-בית.
אחרי שבחנה את הצדדים היותר משעשעים והפחות זוהרים בחיי האקדמיה ברב-המכר עטור השבחים, 'שבע מידות רעות', פנתה מאיה ערד לזירה אינטימית ורגישה הרבה יותר – חיי המשפחה. ספרה 'תמונות משפחה' ראה אור בהוצאת חרגול בינואר 2008. ב-2009 ראה אור ספרה 'אמן הסיפור הקצר', שבו בחנה בחדות ובהומור את עולם הספרות בישראל.

X