שבוע בחורף | לרכישה באינדיבוק
שבוע בחורף

שבוע בחורף

שנת הוצאה: 04/2014
מס' עמודים: 339
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 76.8
- 37
"ואז זה התחיל. כל הרעיון המטורף שהיא תקנה את הבית הגדול על הצוק. הבית שבו שיחקה כילדה בגנים הפראיים, שאליו הרימה את מבטה כשיצאה לשחות בים."
צ'יקי סטאר שיקרה מספיק. היא מבינה שהגיע הזמן לחזור הביתה, לעיירת החוף הקטנה באירלנד שבה כולם מכירים את כולם. כשהיא מחליטה להפוך בית ישן למלון, כולם חושבים שהיא יצאה מדעתה. אבל אחרי ימים של עבודה קשה, המטבח החמים, האח המבוערת והחדרים המזמינים מוכנים לקבל את פניהם של האורחים הראשונים. את הלבבות השבורים שאולי יתאחו כאן, השקרים שאולי ייחשפו, האהבות שאולי ינבטו.
שבוע בחורף, השופע חום ואור, אהבה וחלומות, הוא שיר הלל לחוכמת חיים ואהבת הבריות, בסגנונה מרומם הנפש של מֵייב בּינצ'י, אחת הסופרות האיריות האהובות בעולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שבוע בחורף”

"מענג… מקרין את החום והקסם שמעריציה של בינצ'י יזהו ויוקירו".
יו-אס-איי טודיי
"קריאה ברומן הזה היא כמו כניסה מן הקור והגשם לפאב חמים ושופע צחוק".
פיפל

צ'יקי

 

בחווה של משפחת ריאן בסטוֹנִיבּרִידג' היה לכל אחד תפקיד משלו. הבנים סייעו לאביהם בשדות, תיקנו גדרות, החזירו את הפרות מהמרעה בשעת החליבה, חרשו תלמים כדי לזרוע תפוחי אדמה; מרי האכילה את העגלים, קתלין אפתה את הלחם וג'רלדין טיפלה בתרנגולות.
ולא שמישהו קרא לה בשם ג'רלדין — מאז ומעולם היא הייתה "צ'יקִי". ילדה קטנה ורצינית שמחלקת מתערובת המזון לאפרוחים או אוספת ביצים טריות מדי יום, ובעודה עובדת היא ממלמלת בקול רך ומרגיע אל בין הנוצות, "צ'יק, צ'יק, צ'יק". צ'יקי נתנה שמות לכל התרנגולות, ואיש לא היה מסוגל לספר לה כשאחת מהן נלקחה ותשמש לארוחת יום ראשון. הם תמיד העמידו פנים שמדובר בעוף שנקנה בחנות, אבל צ'יקי תמיד ידעה את האמת.
סטוניברידג' הייתה גן עדן לילדים בימות הקיץ, אבל הקיץ במערב אירלנד קצר, ורוב ימות השנה מזג האוויר לחוף האוקיינוס האטלנטי היה רטוב וסוער ונוטף בדידות. ועם זאת, תמיד היו מערות לחקור, צוקים לטפס עליהם, קני ציפורים לגלות וכבשי פרא, בעלות קרניים גדולות ומעוקלות, לעקוב אחריהן. והיה גם בית סטון. צ'יקי אהבה לשחק בגניו הגדולים של הבית, שצימחו פרא. לפעמים הרשו לה העלמות שידי — שלוש אחיות קשישות שהיו בעלות הבית — להתחפש בבגדיהן הישנים.
צ'יקי ראתה את אחותה קתלין עוזבת את הבית כדי ללמוד בבית ספר לאחיות בבית חולים גדול בוויילס. אחר כך התקבלה מרי לעבודה במשרדים של חברת ביטוח. אף לא אחד משני המקצועות קסם לצ'יקי, אבל ברור היה לה שתצטרך לעשות משהו. עבודת האדמה לא יכלה לפרנס את כל משפחת ריאן. שניים מהבנים עזבו כדי לעסוק במסחר בערים גדולות במערב. רק בריאן נשאר בחווה, לעבוד עם אביו.
אמה של צ'יקי הייתה תמיד עייפה, אביה היה תמיד מודאג. הוקל להם כשצ'יקי מצאה עבודה במפעל הסריגה. לא כמפעילת מכונה או סורגת ביתית, אלא במשרדי המפעל. היא הייתה ממונה על משלוח הבגדים המוגמרים ללקוחות ועל ניהול ספרי החשבונות. זו לא הייתה עבודה נהדרת, אבל בזכותה יכלה צ'יקי להישאר בבית — כפי שרצתה. היו לה חברים רבים בסביבה, ובכל קיץ התאהבה בבן אחר ממשפחת או'הרה, אבל דבר לא יצא מכך.
עד שיום אחד הגיע למפעל ווֹלטר סטאר, אמריקני צעיר שביקש לקנות סוודר אַראן.* צ'יקי קיבלה הנחיה להסביר לו שהמפעל אינו מוכר ליחידים, אלא מספק סוודרים רק לחנויות או באמצעות הזמנות בדואר.
"אם כך, אתם מחמיצים הזדמנות," אמר וולטר סטאר. "אנשים מגיעים למקום הפראי הזה וזקוקים לסוודר אראן, כאן ועכשיו, לא בעוד כמה שבועות."
הוא היה נאה מאוד. הוא הזכיר לה את ג'ק ובובי קנדי כשהיו נערים, אותו חיוך מבהיק ושיניים קצובות. הוא היה שזוף ושונה מאוד מהצעירים בסטוניברידג'. היא לא רצתה שיעזוב את המפעל, ודומה היה כי גם הוא אינו מעוניין לעזוב.
צ'יקי נזכרה בסוודר שהיה להם במלאי, שהשתמשו בו לצילומים. אולי וולטר סטאר ירצה לקנות אותו — הוא לא ממש חדש, אבל הוא כמעט חדש.
הוא אמר שזה יהיה מושלם.
הוא הזמין אותה לטיול על החוף ואמר לה שזהו אחד המקומות היפים ביותר עלי אדמות.
שערו בנפשכם! הוא ביקר בקליפורניה וגם באיטליה, ולמרות זאת סטוניברידג' היה בעיניו מקום יפהפה.
וגם צ'יקי הייתה יפהפייה בעיניו. הוא אמר שהיא פשוט חמודה להפליא, עם תלתליה הכהים ועיניה הכחולות הגדולות. הם בילו יחד כל רגע אפשרי. הוא התכוון להישאר במקום רק יום או יומיים, אבל עכשיו התקשה להמשיך בדרכו ליעדים אחרים. אלא אם כן היא תבוא אתו, כמובן.
צ'יקי צחקה בקול למשמע הרעיון שתעזוב את משרתה במפעל הסריגה ותודיע לאמה ואביה שהיא יוצאת לטיול טרמפים ברחבי אירלנד עם אמריקני שזה עתה פגשה! טיסה לירח הייתה מתקבלת על הדעת יותר.
בעיני וולטר, האֵימה שלה מעצם הרעיון הייתה נוגעת ללב ומקסימה.
"צ'יקי, אנחנו חיים רק פעם אחת. הם לא יכולים לחיות את חיינו במקומנו. אנחנו צריכים לחיות את חיינו בעצמנו. את חושבת שההורים שלי באמת רוצים שאני אסתובב ואבלה להנאתי בכל מיני חורים בסוף העולם? לא, הם רוצים שאני אהיה בקאנטרי קלאב ואשחק טניס עם בנות ממשפחות טובות, אבל הֵיי — אני רוצה להיות כאן. זה נורא פשוט."
וולטר סטאר חי בעולם שבו הכול היה פשוט. הם אהבו זה את זה, אז מה טבעי יותר מלעשות אהבה? כל אחד מהם ידע שהשני צודק, אז מדוע לסבך את החיים בדאגה מה יגידו אחרים, מה יחשבו או יעשו? אלוהים רחום וחנון מבין מהי אהבה. האב ג'ונסון, שנדר כי לעולם לא יתאהב, לא מבין. הם אינם זקוקים לחוזים או תעודות מטופשות, נכון?
בתום שישה שבועות נפלאים, כשוולטר נאלץ לחשוב על חזרה לארצות הברית, צ'יקי הייתה מוכנה להצטרף אליו. הדבר היה כרוך באינספור מריבות, סערות ודרמות בבית משפחת ריאן. אבל וולטר לא ידע על כך דבר.
אביה של צ'יקי היה מודאג עכשיו יותר מתמיד, כי עכשיו יגידו כולם שהוא גידל זנזונת נטולת מוסר.
אמה של צ'יקי נראתה עייפה מתמיד ומאוכזבת מתמיד, ואמרה שרק אלוהים ואמו הקדושה יודעים היכן טעתה בחינוכה של צ'יקי, שגדלה להיות מקור סבל כזה למשפחה.
קתלין אמרה שמזל שכבר התארסה, כי איש לא היה לוקח אותה לו ידע מאיזו משפחה באה.
מרי, שעבדה בחברת הביטוח ויצאה עם אחד מבני או'הרה, אמרה שימיו של הרומן שלה ספורים עכשיו, הודות לצ'יקי. משפחת או'הרה הייתה משפחה מכובדת מאוד בעיר, והם לא יראו בעין יפה התנהגות כזו.
אחיה בריאן השפיל את ראשו ולא אמר מילה. כשצ'יקי שאלה לדעתו, אמר שאין לו דעה. אין לו זמן לחשוב ולגבש דעה.
חברותיה של צ'יקי — פֶּגי שעבדה איתה במפעל הסריגה ונוּאֶלָה, ששימשה כעוזרת אצל שלוש העלמות שידי — אמרו שזה הדבר הכי מסעיר והרפתקני ששמעו עליו מימיהן, וכמה טוב שיש לה כבר דרכון מוכן, מאז הטיול של בית הספר ללוּרדס.
וולטר סטאר אמר שיגורו אצל חברים שלו בניו יורק. הוא התכוון לעזוב את לימודי המשפטים — זה לא באמת התאים לו. לוּ היו לנו כמה חיים אז אולי, כן, אבל כיוון שחיים רק פעם אחת, חבל לבזבז את הזמן בלימודי משפטים.
בלילה שלפני נסיעתה ניסתה צ'יקי להסביר להוריה את רגשותיה. היא בת עשרים, כל החיים לפניה, היא רוצה לאהוב את משפחתה ושהם יאהבו אותה, למרות אכזבתם.
אביה הביט בה בארשת פנים חמורה ומתוחה. לעולם לא תתקבל שוב בברכה בבית הזה, היא המיטה קלון על כולם.
אמה הייתה מרירה. היא אמרה שצ'יקי נוהגת בטיפשות, בטיפשות רבה. זה לא יחזיק מעמד, זה לא יכול להחזיק מעמד. זו אינה אהבה, זו התאהבות ילדותית. אם וולטר הזה באמת אוהב אותה, הוא יחכה לה, יספק לה בית ויעניק לה את שמו ועתיד, במקום כל השטויות האלה.
אפשר היה לחתוך את האווירה בבית ריאן בסכין.
אחיותיה של צ'יקי לא העניקו לה שום תמיכה. אבל היא הייתה נחושה. הם לא ידעו אהבה אמיתית כמוה. היא לא התכוונה לשנות את תוכניותיה. היה לה הדרכון שלה. היא הייתה בדרכה לאמריקה.
"תאחלו לי הצלחה," התחננה בפניהם בלילה לפני עזיבתה, אך הם הפנו לה עורף.
"אני לא רוצה לנסוע מכאן כשהזיכרון האחרון שלי הוא שאתם קרים ואכזריים כל כך." דמעות זלגו על לחייה של צ'יקי.
אמה נאנחה אנחה עמוקה. "יהיה אכזרי מצדנו לומר לך פשוט 'סעי לשלום, תבלי יפה'. אנחנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו בשבילך. לעזור לך להפיק את המיטב מחייך. זאת לא אהבה, זו סתם איזו מין התאהבות ילדותית. אין טעם להעמיד פנים. את לא יכולה לזכות בברכתנו. אין לנו ברכה לברך אותך."
וכך עזבה צ'יקי, ללא ברכתם.
בשדה התעופה שאנון נופפו רבים בידם לשלום לילדיהם, שהיו בדרכם לחיים חדשים בארצות הברית. איש לא נופף לצ'יקי, אבל לוולטר ולה לא היה אכפת. כל החיים היו לפניהם.
בלי חוקים, בלי הכורח לעשות את הדבר הנכון בעיני שכנים וקרובים.
הם יהיו חופשיים — חופשיים לעבוד היכן שירצו, במה שירצו.
בלי שיצטרכו לנסות לממש תקוות של אחרים — להינשא לחקלאי עשיר במקרה של צ'יקי, או להפוך לפרקליט צמרת כפי שמשפחתו של וולטר שאפה שיעשה.
חבריו של וולטר בדירה הגדולה בברוקלין קיבלו אותם בזרועות פתוחות. אנשים צעירים, ידידותיים ונינוחים. אחדים עבדו בחנויות ספרים, היו שעבדו בברים. אחרים היו מוזיקאים. הם נכנסו ויצאו מהדירה בקלילות. איש לא עשה עניין מכלום. כל כך שונה מאשר בבית. זוג אחד הגיע מהחוף המערבי, ובחורה שהגיעה משיקגו כתבה שירה. היה גם צעיר מקסיקני שניגן בגיטרה בברים לטיניים.
כולם היו נינוחים כל כך. בעיני צ'יקי זה היה מדהים. איש לא הציב תביעות. לארוחת ערב היו מכינים כולם ביחד קדרה גדולה של צ'ילי. לא היה שום לחץ.
הם נאנחו קצת כשדיברו על משפחותיהם שאינן מבינות דבר, אבל איש מהם לא חש מועקה של ממש. בתוך זמן קצר התעמעם מעט בראשה זיכרון סטוניברידג', למרות שכתבה הביתה כל שבוע. מראש החליטה שהיא לא תמשיך ותשמר את המריבה.
אם צד אחד יתנהג כרגיל, במוקדם או במאוחר גם הצד השני ייאלץ להתנהג כרגיל.
מעת לעת שמעה מאחדות מחברותיה, שסיפרו גם קצת על משפחתה. פגי ונואלה כתבו לה וסיפרו על החיים בבית; דומה שכמעט דבר לא השתנה שם. וכך יכלה לכתוב למשפחתה כי שמחה לשמוע על תוכניות החתונה של קתלין ומיקי, אבל לא ציינה ששמעה כי הרומן של מרי עם סוני או'הרה הגיע לקצו.
אמה כתבה איגרות קצרות ותכליתיות ובהן שאלה אם קבעה כבר מועד לחתונתה ותהתה אם יש כמרים אירים בקהילה.
היא לא סיפרה להם דבר על חיי הקומונה שלה בדירה הגדולה והצפופה, על כל הבאים והיוצאים והאירועים ונגינת הגיטרה. הם לעולם לא יהיו מסוגלים אפילו להתחיל להבין.
תחת זאת כתבה על הליכה לפתיחות של תערוכות אמנות ובכורות תיאטרון. היא קראה על אלה בעיתונים, ומפעם לפעם וולטר והיא אכן הלכו להצגה יומית, או קנו כרטיסים זולים דרך חברים של חברים שביקשו למלא אולם בהצגות הרצה.
וולטר עבד אצל חברים ותיקים של הוריו, כעוזר מקטלג בספרייה. לדבריו, משפחתו קיוותה לפתות אותו שיחזור לחיים אקדמיים כלשהם באמצעות העבודה, שלא הייתה גרועה. הם הניחו לו לנפשו ולא הציקו לו. מה עוד אפשר לבקש.
צ'יקי גילתה שזה בהחלט כל מה שוולטר רצה בחיים. לכן לא נדנדה לו על מועד מפגש עם הוריו או מתי ימצאו מקום משלהם, ובכלל — מה יעשו בהמשך הדרך. הם היו יחד בניו יורק. די בכך, נכון?
ובמובנים רבים אכן היה די בכך.
צ'יקי מצאה עבודה בדיינר. שעות העבודה התאימו לה. היא יכלה לקום מוקדם מאוד בבוקר ולצאת מהדירה לפני שמישהו מהדיירים התעורר. היא סייעה לפתוח את הדיינר, עבדה במשמרת שלה והגישה ארוחות בוקר. היא חזרה לדירה עוד לפני שהאחרים התארגנו לשגרת יומם, והביאה להם חלב קר ולחמניות בייגל שנותרו מארוחת הבוקר בדיינר. הם התרגלו לכך שהיא מביאה להם אספקה.
היא המשיכה לקבל ידיעות מהבית, אבל הוא הלך והתרחק.
החתונה של קתלין ומיקי, והבשורה שהיא בהיריון; העובדה שמרי יוצאת עם ג'יי-פי, חקלאי שצ'יקי ואחיותיה צחקו לא כל כך מזמן על גילו המופלג. כעת היה מדובר ברומן רציני. העובדה שבריאן יוצא עם אחת מבנות או'הרה, עניין ששימח מאוד את משפחתה של צ'יקי, והרבה פחות — את משפחת או'הרה. סיפרו שהאב ג'ונסון אמר באחת מדרשותיו כי גברתנו מריה הקדושה בוכה בכל פעם שמוזכר התיקון לחוק המתיר גירושים באירלנד, וחלק מחברי הקהילה מחו על כך וטענו שהכומר הרחיק לכת בדבריו.
מקץ חודשים אחדים נהפכה סטוניברידג' לעולם לגמרי לא אמיתי.
כאלה היו גם חייהם בדירה, שממנה יצאו ובאו עוד ועוד אנשים, עם סיפורים על חברים שעברו לגור ביוון או איטליה, ואחרים שניגנו מוזיקה כל הלילה במרתפים בשיקגו. בעבור צ'יקי, המציאות הייתה עולם הפנטזיה שהמציאה, ובו חיה חיים עמוסים ותוססים, חיי מצליחנית במנהטן.
איש מסטוניברידג' מעולם לא הגיע לניו יורק, לכן לא נשקפה כל סכנה ששקריה ותרמיותיה העלובות ייחשפו. היא פשוט לא יכלה לספר להם את האמת: שוולטר ויתר על משרת הקטלוג בספרייה. התפקיד היה נורא משעמם, כי זוג הזקנים נדנד לו כל הזמן שייסע לסופשבוע הביתה, לבקר את הוריו.
צ'יקי לא מצאה פסול ברעיון כשלעצמו, אבל נראה שהוא מרגיז את וולטר, ולכן הנהנה באהדה כשפרש מעבודתו ועבדה שעות נוספות בדיינר, כדי לממן את הוצאותיהם בדירה.
הוא היה כל כך חסר מנוח באותם ימים; הדברים הפעוטים ביותר הרגיזו אותו. הוא רצה שהיא תהיה תמיד צ'יקי האוהבת והעליזה. ולכן הייתה בדיוק כזו. בתוכה הייתה גם צ'יקי עייפה וחרדה, אבל זו מעולם לא נראתה בחוץ.
בכל שבוע כתבה הביתה, ועם כל מכתב גברה אמונתה במעשייה שטוותה. היא החלה למלא מחברת עם ספירלה בפרטי החיים שהיו אמורים להיות לה. היא לא רצתה לטעות בשום פרט.
כדי להתעודד, כתבה להם על החתונה. וולטר והיא נישאו בטקס אזרחי קטן וצנוע. כומר פרנסיסקני העניק להם את ברכתו, כך הסבירה. בעבורם היה זה אירוע קסום, ושניהם ידעו כי משפחותיהם ישמחו שהתחייבו זה לזה. צ'יקי סיפרה כי הוריו של וולטר נעדרו מהארץ באותה עת ולכן לא השתתפו בטקס, אך כולם שמחו בו מאוד.
במובנים רבים הצליחה צ'יקי להאמין כי זו האמת. היה קל יותר להאמין בכך, מאשר להאמין שוולטר נעשה יותר ויותר חסר מנוחה ועומד להמשיך לתחנה הבאה בחייו.
כשהסיפור של וולטר וצ'יקי נגמר — הוא נגמר בבת אחת, ובעיני כולם הסוף הזה היה בלתי נמנע. וולטר אמר לה בעדינות שהיה נהדר, אבל הסיפור נגמר.
הזדמנות חדשה צצה, עוד חבר, בעלים של בר שייתכן כי וולטר יעבוד אצלו. סצנה חדשה. התחלה חדשה. עיר חדשה. הוא יֵצא לדרכו בסוף השבוע.
לקח לה נצח לקלוט את הדברים באמת.
בהתחלה חשבה שמדובר בבדיחה. או במבחן כלשהו. בחזהָ התפשטה תחושה חלולה, כאילו נפער בה חור גדול, שרק הולך ומתרחב.
לא ייתכן שמה שהיה ביניהם נגמר. לא ייתכן. היא ניסתה לדבר על לבו, הפצירה והתחננה; היא תשנה כל מה שעשתה לא נכון, מה שזה לא יהיה.
בסבלנות אין-קץ הסביר לה וולטר שזו לא אשמתו של איש. זה מה שקרה — אהבה פרחה, אהבה מתה. עצוב, כמובן; מקרים כאלה תמיד עצובים. אבל הם יישארו חברים, ובבוא היום תהפוך התקופה שלהם יחד לזיכרון מתוק.
הברירה היחידה שעמדה בפניה הייתה לחזור הביתה, לסטוניברידג', לפסוע על החופים הפראיים שבהם צעדו ביחד והתאהבו.
אבל צ'יקי לעולם לא תחזור לשם.
זה הדבר היחיד שידעה בוודאות, העובדה המוצקה האחת בעולם שהשתנה סביבה כל הזמן, כמו חול טובעני. היא לא יכלה להישאר בדירה, למרות שהאחרים קיוו שתישאר. ומחוץ לבועה הזו הכירה רק מעט חברים. היא הייתה מסוגרת מדי; לא היו לה סיפורים, או עמדות, להזין בהם ידידות. היא נזקקה לחברתם של אנשים שאינם שואלים שאלות ולא מניחים הנחות.
הדבר הנוסף שנזקקה לו היה עבודה.
היא לא יכלה להישאר בדיינר. הם היו שמחים לו נשארה, אך מרגע שוולטר עזב לא רצתה עוד להישאר בשכונה.
לא היה לה אכפת במה תעבוד. הכול היה בעיניה היינו הך. היא רק נזקקה לפרנסה, למשהו שיאפשר לה להתקיים עד שתצליח להירגע ולהתאפס.
צ'יקי לא הצליחה לישון כשוולטר עזב.
היא ניסתה, אך השינה לא באה. לכן קמה וישבה בכיסא ישר-מסעד בחדר שחלקה עם וולטר סטאר במשך חמישה חודשים מופלאים — ועוד שלושה חודשים חסרי מנוח.
הוא אמר שזו הייתה התקופה הארוכה ביותר שנשאר אי פעם במקום כלשהו. הוא אמר שלא רצה לפגוע בה. הוא התחנן לפניה שתחזור לאירלנד, למקום שבו מצא אותה.
היא רק חייכה אליו מבעד לדמעותיה.
בתוך ארבעה ימים מצאה מקום לגור ולעבוד בו. אחד הפועלים בבניין הסמוך לדיינר נפל, והובא לדיינר כדי להתאושש.
"מצבי לא חמור מספיק כדי ללכת לבית חולים," טען. "את יכולה להתקשר לגברת קסידי, היא תדע מה לעשות."
"מי זו גברת קסידי?" שאלה צ'יקי את האיש בעל המבטא האירי, שחשש להפסיד יום עבודה.
"היא מנהלת את 'סֶלֶקְט אַקוֹמוֹדֵיישְן'," הוא אמר. "היא אדם טוב, שומרת על פרטיות ולא מרכלת. אליה צריך לפנות."
הוא צדק. גברת קסידי לקחה את העניינים לידיים.
היא הייתה אישה קטנה ועמלנית, בעלת עיניים חדות ושיער משוך בקפידה לפקעת בעורפה. היא הייתה אדם שלא בזבז זמן.
צ'יקי הביטה בה בהערכה.
גברת קסידי הסדירה לאיש הפצוע הסעה לאכסניה שלה. היא אמרה כי שכנתה היא אחות, ואם מצבו של האיש יורע היא תיקח אותו לבית החולים.
למחרת היום נסעה צ'יקי לאכסניית "סלקט אקומודיישן" של גברת קסידי בקווינס.
תחילה התעניינה בשלומו של הפועל שנפצע והובא לדיינר. אחר כך ביקשה עבודה.
"למה באת אלי?" שאלה גברת קסידי.
"אומרים שאת שומרת על פרטיות, שאת לא מהאנשים הרכלנים."
"אני עסוקה מדי בשביל זה," הודתה גברת קסידי.
"אני יכולה לנקות. אני חזקה ואני לא מתעייפת."
"בת כמה את?" שאלה גברת קסידי.
"מחר ימלאו לי עשרים ואחת."
שנים של התבוננות באנשים ודיבור מועט גרמו לגברת קסידי להיות החלטית מאוד.
"יום הולדת שמח," אמרה. "תביאי את הדברים שלך ותיכנסי לגור כאן היום."
לא לקח לצ'יקי הרבה זמן לאסוף את חפציה. כל רכושה בעולם נכנס בתיק קטן שלקחה מהדירה הגדולה והמרווחת שבה חייתה כחברתו של וולטר סטאר עם קבוצה של צעירים חסרי מנוח באותם חודשים של אושר, עד שהקרקס עזב את העיר בלעדיה.
וכך החלו חייה החדשים של צ'יקי. חדר שינה קטן, כמעט נזירי, בגג האכסניה; השכמה עם בוקר לצחצח כלי נחושת, לשטוף את המדרגות ולהתחיל בהכנת ארוחת הבוקר.
שמונה דיירים היו לגברת קסידי, כולם אירים. לא אנשים שפותחים את היום בארוחה של דגני בוקר ופירות. גברים שעבדו בבניין או ברכבת התחתית, ונזקקו לארוחת בוקר טובה של ביצים-עם-בייקון, שתחזיק אותם עד כריך נקניק החזיר של ארוחת הצהריים שצ'יקי הכינה להם, ארזה בנייר פרגמנט ודאגה שייקחו איתם בצאתם לעבודה.
אחר כך היו מיטות לסדר, חלונות להבריק, ניקיון חדר ההסבה והקניות, שצ'יקי ערכה יחד עם גברת קסידי. היא למדה כיצד לשפר את טעמם של נתחי בשר זולים — על ידי השרייתם במשרה; היא ידעה להגיש את הארוחה הפשוטה ביותר בצורה מעוררת תיאבון וחגיגית. השולחן עוטר תמיד באגרטל עם פרחים או עציץ.
גברת קסידי הקפידה תמיד על לבוש נאה להגשת ארוחת הערב, והגברים עשו כמיטב יכולתם בהתאם. כולם התרחצו והחליפו חולצות לפני שישבו לארוחה סביב שולחנה. כשמצפים לנימוסים טובים, זוכים להם.
צ'יקי פנתה אליה תמיד בתואר "גברת קסידי". היא לא ידעה את שמה הפרטי, לא את סיפור חייה ולא מה קרה למר קסידי — אם בכלל היה פעם מר קסידי.
בתמורה, לא הוצגו לצ'יקי שום שאלות על חייה.
מערכת יחסיהן הייתה שלווה מאוד.
גברת קסידי הדגישה באוזני צ'יקי את החשיבות שבהשגת אישור העבודה והשהייה — הגרין קארד, כמו גם את חשיבות הירשמותה כבעלת זכות בחירה למועצת העיר, כדי להבטיח שהמספר הנחוץ של נבחרים אירים ישובו לאייש עמדות כוח. היא הסבירה איך משיגים תא דואר ממוספר, כדי לשלוח ולקבל דואר מבלי שאיש ידע היכן את גרה או כל פרט אחר על אודותייך.
היא ויתרה על הניסיון לשכנע את הנערה לחפש לעצמה חיי חברה. זו אישה צעירה בעיר המסעירה ביותר בעולם. ההזדמנויות היו ענקיות. אבל צ'יקי הייתה נחרצת מאוד. היא לא רצתה שום חלק בכך. שום סצנת פאבים, מועדונים איריים, ולא סיפורים על איזה בעל טוב יהיה דייר זה או אחר. גברת קסידי קלטה את המסר.
תחת זאת כיוונה את צ'יקי לקורסים למבוגרים ותוכניות השתלמות. צ'יקי למדה להיות שף-קונדיטורית יוצאת מהכלל. כשהוצעה לה עבודה במשרה מלאה במאפייה מקומית, צ'יקי סירבה כי לא היה לה שום עניין לעזוב את "סלקט אקומודיישן".
לצ'יקי היו מעט הוצאות; חסכונותיה גדלו. כשלא עבדה בעבור גברת קסידי, היו לה עבודות נוספות רבות. צ'יקי בישלה לאירועי הטבלה, טקסי אכילת לחם קודש ראשון, אירועי בר מצווה ומסיבות פרישה.
בכל ערב היא וגברת קסידי ניצחו על שולחן סועדי "סלקט".
היא עדיין לא ידעה דבר על חייה של גברת קסידי, ואף פעם לא נשאלה על פרטי חייה שלה. לכן הופתעה כשגברת קסידי אמרה כי לדעתה על צ'יקי לנסוע לביקור בסטוניברידג'.
"סעי עכשיו, אחרת יהיה מאוחר מדי. השיבה הביתה תהפוך לעניין גדול. אם תיסעי השנה, לביקור קצר בלבד, הכול יהיה קל יותר."
ואמנם, הכול היה קל בהרבה מכפי ששיערה.
היא כתבה למשפחתה בסטוניברידג' כי וולטר צריך לנסוע ללוס אנג'לס לשבוע בענייני עסקים, והציע שהיא תנצל את הזמן כדי לבקר באירלנד. היא תשמח מאוד לבוא הביתה לביקור קצר, והיא מקווה שהביקור יהיה מקובל על כולם.
חמש שנים חלפו מאז היום שבו הכריז אביה שכף רגלה לא תדרוך עוד בביתו. הכול השתנה מאז.
אביה היה עתה אדם אחר. כמה מיחושי לב מבהילים גרמו לו להבין כי אינו שולט בעולם, אפילו לא בחלקת אלוהים הקטנה שלו.
אִמה כבר לא חששה כבעבר מפני תגובות ודעות של אחרים.
אחותה קתלין, עכשיו כבר אשתו של מיקי ואִמם של אוֹרְלָה ורוֹרי, שכחה זה מכבר את דבריה הקשים על הבושה שגרמה למשפחה.
מרי, שהייתה עכשיו נשואה לג'יי-פי, החקלאי הזקן והמטורלל מראש הגבעה, התרככה.
בריאן, שנפגע מהדחייה של בני משפחת או'הרה, שקע ראשו ורובו בעבודתו ובקושי שם לב לשובה של אחותו.
הביקור היה, למרבה ההפתעה, נטול כאב או קושי, ומאז חזרה צ'יקי בכל קיץ לבקר את משפחתה, שקיבלה את פניה בחמימות.
בביקורה בסטוניברידג' נהגה לצאת לצעדות של קילומטרים בטבע ולשוחח עם השכנים. היא עדכנה אותם בפרטי חייה הדמיוניים מצדו השני של האוקיינוס. רק אנשים מעטים מהאזור הרחיקו אי פעם עד ארצות הברית, ומכיוון שהסיכוי למבקרים בלתי צפויים היה אפסי, הייתה בטוחה שסודותיה שמורים. למצג השווא שהציגה לעולם לא נשקפה סכנת קריסה מביקור פתע של מישהו מסטוניברידג', שיבוא לחפש דירה שאינה קיימת.
היא נהגה להיפגש עם חברתה פגי, שעדכנה אותה בכל הדרמות שהתחוללו במפעל הסריגה. נואלה עזבה זה כבר את העיירה ועברה לחיות בדבלין, ואיש לא שמע ממנה עוד.
"כשאנחנו רואות את צ'יקי מטיילת על החופים, אנחנו תמיד יודעות שהגיע חודש יולי," היו אומרות לה שלוש האחיות שידי.
חיוך רחב היה מתפשט על פניה של צ'יקי, חיוך שעטף בחומו את כל האחיות, והיא אמרה להן, ולכל מי שהיה מוכן להקשיב, שגם אחרי כל המקומות הנפלאים שראתה ברחבי העולם — אין עוד מקום עלי אדמות שהוא מיוחד כמו סטוניברידג'.
דבריה שימחו אנשים.
נעים היה לקבל מחמאות על התבונה שגילו כשנשארו בסטוניברידג', על כך שעשו את הבחירה הנכונה.
המשפחה שאלה על וולטר, ושמחה לשמוע על הצלחתו ועל הפופולריות שלו. אם התביישו בעובדה שעשו לו עוול בעבר ופקפקו בכוונותיו — מעולם לא אמרו זאת במפורש.
אלא שאז הכול השתנה.
לאוֹרלה, אחייניתה הבכורה של צ'יקי, מלאו שבע עשרה. בעוד שנה, כך קיוותה, תיסע לאמריקה עם חברתה ברידג'יט, אחת משבט בני או'הרה הג'ינג'ים. האם יוכלו לגור קצת אצל דודה צ'יקי ודוד וולטר? הן ממש לא יפריעו.
צ'יקי לא היססה לרגע.
כמובן שאורלה וברידג'יט יוכלו לבוא לביקור; הרעיון נראה לה מלהיב. היא תשמח שיבואו. לא תהיה שום בעיה, הבטיחה להן. בתוכה פנימה התחוללה סערה, נסתרת מעיני כול. עליה לשמור על קור רוח עכשיו. היא תפתור את הבעיה בהמשך. כעת עליה לקבל בברכה, להתרגש ולהתלהב מהביקור המתוכנן.
אורלה תהתה מה יעשו כשיגיעו לניו יורק.
"דוד וולטר ידאג שיאספו אתכן משדה התעופה קנדי; אתן תבואנה הביתה, תתרעננו קצת ומיד אחר כך אקח אתכן לסיור בספינת ה'סִירקל לַיין' סביב מנהטן, כדי שתתחילו להתמצא קצת. ביום אחר ניסע לאֶליס איילנד ולצ'יינה טאון. אנחנו נעשה חיים ביחד."
ובעודה מוחאת כפיים ומתלהבת, קרם הביקור עור וגידים בדמיונה של צ'יקי. בעיני רוחה ראתה את דמות הדוד הטוב וולטר צוחק בחיבה מהולה בצער על הבנות שהם לא הביאו לעולם, ומפנק את אורלה וברידג'יט. אותו וולטר שעזב אותה מקץ חודשים משותפים ספורים בניו יורק ויצא מערבה, לצדה השני של יבשת אמריקה הגדולה.
ההלם חלף כבר מזמן, וזיכרון חייה אתו התעמעם. לעתים רחוקות בלבד חזרה בזיכרונה לימים ההם. לעומתם, החיים המדומים שבראה, הפנטזיה, הייתה צלולה וברורה.
זה הדבר שאִפשר את הישרדותה. הידיעה שהוכיחה לכולם בסטוניברידג' כי טעו והיא, צ'יקי, ידעה בגיל עשרים מה היא עושה, וצדקה. שיש לה נישואים מאושרים וחיים מוצלחים ומלאי תעסוקה בניו יורק. לו ידעו שוולטר עזב אותה והיא שוטפת רצפות, מנקה חדרי אמבטיה ומגישה ארוחות בשירותה של גברת קסידי, וחוסכת כל פני ולא יוצאת לשום חופשה למעט השבוע באירלנד בכל שנה — הכול היה מאבד משמעות.
החיים שהמציאה היו הגמול, הפרס שלה.
כיצד תברא את כל זה בעבור אורלה וחברתה ברידג'יט? האם הכול ייחשף אחרי שנים של בנייה זהירה? היא לא תעסוק בכך עכשיו, לא תיתן לזה להעכיר את ביקורה. היא תחשוב על זה אחר כך.
כשחזרה לניו יורק ולשגרת חייה, לא הצליחה לחשוב על שום פתרון הולם. חייה לא דמו לשום דבר שמישהו בסטוניברידג' יכול היה להעלות בדעתו. צ'יקי לא ראתה שום פתרון לבעיית ביקורן של אורלה וברידג'יט. זה היה נורא מרגיז. מדוע לא יכלו השתיים לבחור באוסטרליה כיעד, כפי שעשו צעירים אירים רבים כל כך? למה דווקא ניו יורק?
צ'יקי שברה את קוד השתיקה שהתקיים בינה לבין גברת קסידי ב"סלקט אקומודיישן".
"יש לי בעיה," אמרה בפשטות.
"נדון בבעיות אחרי ארוחת הערב," אמרה גברת קסידי.
גברת קסידי מזגה להן כוסיות של מה שכינתה יין פורט, וצ'יקי סיפרה את הסיפור שלא סיפרה מעולם. היא סיפרה אותו מן ההתחלה. שכבות של תרמית ושקרים התקלפו בזו אחר זו, וצ'יקי הסבירה כי הגיעה לסוף המשחק: משפחתה האמינה בדוד וולטר וכעת אחייניתה ביקשה לבוא לבקר אותם עם חברתה.
"אני חושבת שוולטר נהרג," אמרה גברת קסידי לאִטה.
"מה?"
"אני חושבת שהוא נהרג בכביש המהיר ללונג איילנד, בתאונת שרשרת שבה בקושי ניתן היה לזהות את הגופות."
"זה לא יעבוד."
"זה קורה כל יום, צ'יקי."
וכמו תמיד, גברת קסידי צדקה.
זה עבד.
טרגדיה איומה, טירוף בכבישים, חיים שנקטפו באחת. כולם בסטוניברידג' הזדעזעו והשתתפו בצערה. הם רצו לבוא לניו יורק להלוויה, אבל היא אמרה להם שזה יהיה טקס פרטי מאוד. ככה וולטר היה רוצה.
אִמה בכתה בטלפון.
"היינו כל כך אכזרים ביחס אליו, צ'יקי. שאלוהים יסלח לנו."
"אני בטוחה שסלח, כבר מזמן." צ'יקי נותרה שלווה.
"ניסיתי לעשות את הטוב ביותר," אמר אביה. "חשבנו שאנחנו שופטי אופי טובים, וכעת מאוחר מדי להגיד לו שטעינו."
"תאמין לי, הוא הבין."
"אבל נוכל לכתוב למשפחה שלו?"
"כבר העברתי את התנחומים שלכם, אבא."
"אנשים מסכנים. הם בטח שבורי לב."
"הם שומרים על גישה מאוד חיובית. היו לו חיים טובים, כך הם אומרים."
הם רצו לדעת אם לפרסם מודעה בעיתון. אבל לא. היא הסבירה שהדרך שלה להתמודד עם האסון והאבל היא לחתום את הפרק הזה של חייה. הדבר הטוב ביותר שיוכלו לעשות הוא לזכור את וולטר לטובה, ולהניח לה עד שהפצעים יגלידו. בקיץ הבא תבוא הביתה, כמו תמיד.
היא תצטרך להמשיך הלאה.
לקוראי מכתביה בבית, כל זה נשמע מאוד מסתורי. אולי התבלבלה דעתה מרוב צער. אחרי הכול, הם טעו מאוד ביחס לוולטר סטאר בחייו. אולי עליהם לכבד אותו במותו. חברותיה הבינו עתה את הצורך שלה בהתבודדות. היא קיוותה שכך תעשה גם משפחתה.
אורלה וברידג'יט שתכננו לבוא לביקור בניו יורק היו הרוסות.
לא זו בלבד ששום דוד וולטר לא יקבל את פניהן בשדה התעופה, כל הביקור כולו לא יתקיים. כעת נמוגה כל אפשרות שדודה צ'יקי תיקח אותן לסיור ה"סירקל ליין" סביב מנהטן. ככל הנראה היא ממשיכה הלאה בחייה.
האפשרות שירשו להן לנסוע לניו יורק נגוזה בכל מקרה. האם יכול היה להיות עיתוי גרוע יותר, תהו בקלות דעת של צעירים.
משפחתה של צ'יקי שמרה על קשר ועִדכנה אותה בכל החדשות המקומיות. בני משפחת או'הרה השתגעו וקנו נדל"ן מכל הבא ליד בסטוניברידג', כדי לבנות בתי קיץ. בחורף מתו שתיים מהאחיות שידי בעקבות דלקת ריאות. "ידידת הקשישים", כונתה המחלה; היא העניקה סוף שלֵו למי שלא יכלו עוד לשאוף רוח.
העלמה קְוִוינִי שידי עדיין הייתה בסביבה — מוזרה, כמובן, וחיה בעולם קטן משלה. בית סטון הלך והתפורר סביבה. אמרו שבקושי יש לה כסף לשלם את החשבונות. הכול סברו שהיא תיאלץ למכור את הבית הגדול שעל הצוק.
צ'יקי קראה את הדברים כאילו מדובר בידיעות מכוכב אחר. ובכל זאת, בקיץ הבא הזמינה כדרכה טיסה לאירלנד. הפעם הביאה איתה בגדים כהים ופשוטים יותר. לא ממש בגדי אבלות רשמיים כפי שמשפחתה הייתה רוצה, אבל פחות חצאיות וחולצות בגוני צהוב ואדום עליזים, יותר בגדים בגוונים אפורים וכחולים כהים. ואותן נעלי הליכה נוחות.
היא צעדה כעשרים קילומטרים ביום לאורך החופים והצוקים של סטוניברידג', אל תוך היערות ועל פני אתרי הבנייה של משפחת או'הרה, שבהם הלכו ונבנו בתים בסגנון ספרדי עם חישולי ברזל שחור ומרפסות שמש, בתים בסגנון שמתאים לאזורי אקלים חם ונוח יותר ממזג האוויר הפראי, וסחוּף רוחות-הים של סטוניברידג'.
באחד מטיוליה פגשה צ'יקי את העלמה קוויני שידי, שנראתה שברירית ובודדה בלי שתי אחיותיה. הן הביעו תנחומים האחת על אובדנה של השנייה.
"האם תחזרי הנה עכשיו, אחרי שחייך שם תמו והאיש היקר והמסכן שלך נאסף אל האלוהים?" שאלה העלמה קוויני שידי.
"אני לא חושבת, העלמה קוויני. בכל מקרה, כבר לא אשתלב כאן. אני מבוגרת מדי לחיות עם הורַי."
"אני מבינה, יקירה. בסוף הכול מסתדר אחרת ממה שחשבנו, נכון? אני תמיד קיוויתי שתבואי ותגורי בבית הזה. זה היה החלום שלי."
ואז זה התחיל.
כל הרעיון המטורף שהיא תקנה את הבית הגדול על הצוק. בית סטון, שבו שיחקה כילדה בגנים הפראיים, שאליו הרימה את מבטה כשיצאה לשחות בים, שבו חברתה נואלה עבדה בעבור האחיות שידי המקסימות.
זה אפשרי. וולטר תמיד אמר שמה שקורה לנו תלוי רק בנו.
גברת קסידי תמיד אמרה, "למה לא אנחנו, בדיוק כמו כל אחד אחר?"
העלמה קוויני אמרה שזה הרעיון הכי טוב מאז המצאת הלחם המטוגן.
"לא אוכל לשלם את אותו סכום שאחרים אולי יוכלו לשלם על המקום," אמרה צ'יקי.
"בשביל מה אני צריכה כסף בשלב זה בחיי?" שאלה העלמה קוויני.
"נעדרתי מכאן זמן רב מדי," אמרה צ'יקי.
"אבל את תחזרי, את אוהבת לטייל כאן בסביבה, זה נותן לך כוח, ויש כל כך הרבה אור והשמים משנים כאן צורה בכל שעה. ובניו יורק תהיי כל כך בודדה בלי הגבר שהיה כל כך טוב אלייך כל השנים — לא כדאי לך להישאר שם, במקום שבו כל דבר יזכיר לך אותו. בואי הביתה עכשיו, אם תרצי, ואני אעבור לגור למטה, בחדר ארוחת הבוקר בקומה הראשונה. ממילא קשה לי כבר עם המדרגות הישנות."
"אל תדברי שטויות, העלמה קוויני. זה הבית שלך. אני לא מסוגלת לקלוט את כל זה. ומה אעשה לבדי עם בית כזה גדול?"
"תהפכי אותו למלון, לא?" העניין היה ברור לגמרי לעלמה קוויני. "בני או'הרה מנסים כבר שנים לקנות את המקום ממני. הם יהרסו את הבית. אני לא רוצה בזה. אני אעזור לך להפוך אותו למלון."
"מלון? באמת? לנהל מלון?"
"את תהפכי אותו למשהו מיוחד, מקום לאנשים כמוך."
"אין אף אחד כמוני, אין עוד מישהו כל כך מוזר ומסובך."
"תתפלאי, צ'יקי. יש רבים כאלה. ובכל מקרה, אני לא אשאר בעולם הזה עוד הרבה זמן; הייתי אומרת שבקרוב אצטרף לאחיותי, בחצר הכנסייה. לכן את באמת צריכה להחליט עכשיו לעשות את זה, ואחר כך נוכל לתכנן מה עלינו לעשות כדי שבית סטון יחזור להיות מקום קסום."
צ'יקי נותרה ללא מילים.
"את מבינה," אמרה קוויני, "לי יהיה מאוד נחמד אם באמת תבואי הנה לפני שאסתלק. אשמח מאוד לקחת חלק בתכנונים." והן התיישבו ליד שולחן המטבח בבית סטון ודנו בנושא ברצינות.
כשצ'יקי חזרה לניו יורק, גברת קסידי הקשיבה לתוכניות והנהנה באישור.
"את באמת חושבת שאני מסוגלת לזה?"
"את תחסרי לי ואני אתגעגע אלייך, אבל את יודעת שזה מה שיעמיד אותך על הרגליים."
"תבואי לבקר אותי? תבואי למלון שלי?"
"כן, אבוא לשבוע באחד החורפים. אני אוהבת את הטבע והנופים האיריים בחורף, לא כשהכול רועש וסואן, מלא המולה ואנשים שמתנהגים כחיות."
גברת קסידי מעולם לא יצאה לחופשה. זה היה רגע היסטורי.
"נראה לי שכדאי שאסע עכשיו, כל עוד קוויני עדיין בחיים."
"כדאי שתשפצי ותפעילי את המקום מהר ככל האפשר." גברת קסידי שנאה בזבוז זמן.
"איך אסביר הכול… לכולם?"
"את יודעת, לא צריך להסביר כל כך הרבה כמו שנדמה לך. פשוט תגידי שקנית את המקום בכסף שוולטר השאיר לך. אחרי הכול, זו בעצם האמת."
"איך זו האמת?"
"בגלל וולטר באת לניו יורק. ובגלל שהוא עזב אותך הלכת לעבוד, הרווחת את הכסף וחסכת אותו. במובן מסוים הוא באמת השאיר לך אותו. אני לא רואה כאן איזשהו שקר." על פניה של גברת קסידי עלתה הבעה שאמרה שלעולם לא ידברו על זה שוב.
בשבועות הבאים העבירה צ'יקי את חסכונותיה לבנק אירי. היו אינסוף דיונים עם בנקים ועורכי דין. היה צורך להגיש תוכניות לאישור, להתקשר עם קבלני עפר, לבחון ולברר תקני מלונאות, לשקול שיקולי מס. קשה היה להאמין מה רבים הגורמים שיש להביא בחשבון, לברר ולהסדיר לפני שההודעה הרשמית על בית סטון נמסרה. היא והעלמה קוויני לא אמרו לאיש מילה על ההסדר ביניהן.
בסופו של דבר דומה היה שהכול מוכן.
"אני לא יכולה לדחות את זה עוד הרבה," אמרה צ'יקי לגברת קסידי כשפינו כלים משולחן ארוחת הערב.
"לבי נשבר, אבל מוטב שתיסעי מחר."
"מחר?"
"העלמה קוויני לא תוכל לחכות עוד זמן רב וגם למשפחתך תצטרכי לספר מתישהו. תעשי את זה לפני שהמידע ידלוף ממקור אחר. מוטב כך."
"אבל להיות מוכנה לעזוב בתוך יום? כלומר, לארוז ולהיפרד…"
"את מסוגלת לארוז בעשרים דקות. אין לך כמעט רכוש. והגברים שגרים בבית הזה, בדיוק כמוני, לא חזקים בנאומי פרידה רגשניים."
"ממש טירוף מצדי לעשות את זה, גברת קסידי."
"לא, צ'יקי, יהיה טירוף לא לעשות את זה. תמיד היית טובה בניצול הזדמנויות."
"אולי מצבי היה טוב יותר לולא ניצלתי את ההזדמנות לבוא בעקבות וולטר סטאר." בקולה של צ'יקי נשמעה חרטה.
"באמת? היו מקדמים אותך במפעל הסריגה. היית נישאת לחקלאי ויולדת שישה ילדים, והיית מכלה את זמנך למצוא להם עבודה. לא, אני חושבת שאת יודעת לקבל החלטות מצוין. קיבלת החלטה, פנית אלי לקבל עבודה, וזה הסתדר על הצד הטוב ביותר במשך עשרים שנה, נכון? הצלחת יפה אחרי שבאת לניו יורק ועכשיו את חוזרת הביתה, כבעלת הבית הגדול ביותר בשכונה. אני לא רואה שום בעיה במסלול הקריירה הזה."
"אני אוהבת אותך, גברת קסידי," אמרה צ'יקי.
"אם את מתחילה לדבר ככה — אז טוב מאוד שאת חוזרת לערפילים ולדמדומים הקלטיים," אמרה גברת קסידי, אבל פניה היו רכות מתמיד.
בני משפחת ריאן ישבו פעורי פה כשסיפרה להם על תוכניותיה.
צ'יקי חוזרת הביתה לתמיד? והיא קונה את הבית של משפחת שידי? פותחת מלון שיהיה פתוח קיץ וחורף? התגובה העיקרית הייתה חוסר אמון.
היחיד שהפגין שמחה צרופה על הרעיון היה אחיה בריאן.
"זה יוציא למשפחת או'הרה את הרוח מהמפרשים," אמר בחיוך רחב. "כבר שנים הם מרחרחים ומנסים לקנות את המקום. הם רוצים להרוס את המבנה ולבנות במקומו שישה בתי יוקרה."
"זה בדיוק מה שהעלמה קוויני לא רצתה!" הסכימה צ'יקי.
"הייתי מת להיות שם כשהם ישמעו על העסקה," אמר בריאן. הוא מעולם לא התגבר על כך שבני או'הרה חשבו שאינו מספיק טוב לבתם. לעתים קרובות העיר בסיפוק שהיא נישאה לגבר שהצליח לאבד ממון רב מכספה של משפחת או'הרה בהימורים על מירוצי סוסים.
אמה לא האמינה שצ'יקי מתכוונת לעבור לגור עם העלמה קוויני למחרת היום.
"טוב, אני חייבת להיות במקום," הסבירה צ'יקי. "ובכל מקרה, לא יזיק שיהיה שם מישהו שיגיש לעלמה קוויני כוס תה מפעם לפעם."
"וגם קערת דייסה או חפיסת ביסקוויטים תתקבל בברכה," אמרה קתלין. "מיקי ראה אותה קוטפת אוכמניות לפני כמה זמן. היא אמרה שהן בחינם."
"צ'יקי, את בטוחה שאת בעלת המקום?" אביה היה מודאג, כתמיד. "את לא רק עוברת לשם בתקן של עוזרת, כמו שנואלה הייתה, עם הבטחה שהיא תשאיר לך את המקום?"
צ'יקי הרגיעה אותם, הבטיחה להם שהמקום שייך לה.
אט אט החלו להבין שהדבר אכן מתרחש. על כל התנגדות שהעלו — היא כבר חשבה מראש. הם היו מודאגים מהמצב הכלכלי, מכך שאנשים לא יוצאים לחופשות. שנותיה בניו יורק הפכו אותה לאשת עסקים. היא ידעה שאם תקפיד על כך שהכול יהיה פשוט, בית סטון יהיה בדיוק המקום שאליו אנשים ירצו לבוא כדי להתנתק ולנוח. העבר לימד את בני משפחתה של צ'יקי לא להמעיט בערכה. הם לא יחזרו שוב על אותה שגיאה.
משפחתה ארגנה עוד תפילה לזכר וולטר, וזאת לדבריהם מכיוון שצ'יקי נעדרה מהראשונה שארגנו. צ'יקי ישבה בכנסייה הקטנה בסטוניברידג' ותהתה אם אמנם יש אלוהים בשמים, שמתבונן ומקשיב.
זה לא נראה סביר.
מצד שני, דומה היה שכולם סביבה סברו שזה המצב. הקהילה כולה השתתפה בתפילות שתימצא מנוחה נכונה לנשמתו של וולטר סטאר. האם היה צוחק לוּ ידע על כך? האם היה נדהם מהאמונה התפלה של האנשים בעיירת החוף האירית, שבה היה לו פעם רומן בחופשה?
עכשיו משחזרה ידעה צ'יקי כי תצטרך לחזור לכנסייה. זה פשוט יהיה קל יותר; גברת קסידי הלכה לתפילה בכנסייה בניו יורק בכל יום ראשון. גם על כך הן מעולם לא דיברו.
היא התבוננה סביבה, בכנסייה שבה הוטבלה, עברה טקס אכילת לחם קודש ראשון ואת טקס הקונפירמציה, הכנסייה שבה אחיותיה נישאו ובה התפללו אנשים למנוחת עולמים לנשמת אדם שמעולם לא מת. הכול היה מאוד משונה.
ועם זאת, קיוותה כי התפילות יועילו למישהו, היכנשהו בעולם.
היה עליה לחצות בזהירות מספר שדות מוקשים. צ'יקי הייתה צריכה להימנע מלהרגיז את מי מבין התושבים שניהלו אכסניות בֶּד-אֶנְד-בְּרקפסט במקום, או השכירו בתי קיץ. היא פתחה במתקפה דיפלומטית ללא הפוגה, והסבירה שהיא יוצרת משהו חדש לגמרי באזור, לא מקום שיתחרה בהם ויגזול מהם פרנסה.
היא ביקרה בפאבים הרבים שהיו פזורים ברחבי האזור הכפרי וסיפרה להם על תוכניותיה. אורחיה ירצו לסייר בצוקים ובגבעות סביב סטוניברידג'. היא תמליץ להם לראות את אירלנד האמיתית, לאכול ארוחות צהריים בפאבים, בברים ובפונדקים המסורתיים שבסביבה. אם יגישו ארוחות פשוטות ומרקים, היא תשמח לדעת על כך ולשלוח להם לקוחות.
היא בחרה בחברת בנייה ושיפוצים מאזור אחר במדינה, כדי שלא להסתבך בהעדפה של בני או'הרה או יריביהם המרכזיים בעסקי קבלנות הבניין. זה היה הרבה יותר קל מאשר לבחור באחת על פני השנייה. כך עשתה גם בבואה לקנות חומרים ואספקה. בחירה בבית עסק אחד או אחר במקום עלולה הייתה בקלות להתפרש כהעדפה ועלבון.
צ'יקי וידאה שכולם ירוויחו משהו מהפרויקט. היא הצטיינה בגיוס תמיכה מצד כולם.
היעד המרכזי היה לדאוג שהאדריכלים יגיעו ויסיימו את חלקם והפועלים יגיעו לאתר. בקרוב תזדקק למנהל עבודה, אם כי עדיין לא. היא גם תרצה מישהי שתגור במקום ותסייע בבישול, אבל גם זה עוד יכול להמתין.
צ'יקי שמה עין על אחייניתה, אורלה, לתפקיד. הבחורה הייתה מהירת תפיסה ונבונה. היא אהבה את סטוניברידג' ואת החיים במקום. היא הייתה אנרגטית וספורטיבית, עסקה בגלישת רוח וטיפוס על סלעים. היא למדה בדבלין קורס מחשבים והיה לה תואר בשיווק. צ'יקי תוכל ללמד אותה לבשל. היא הייתה מלאת חיים ויצרה קשר טוב עם אנשים. היא הבחירה הטבעית לבית סטון. אבל באופן מרגיז, דומה היה שהבחורה רוצה להישאר בלונדון, שם הייתה לה עבודה. היא פשוט נסעה, בלי שום הסברים. צ'יקי חשבה לעצמה שלצעירים היום הרבה יותר קל מאשר בתקופתה. אורלה לא הייתה צריכה לבקש רשות או לקבל אישור ממשפחתה. ההנחה הייתה שהיא אדם בוגר, שאיש אינו יכול לומר לה מה לעשות.
התכנונים נמשכו עוד ועוד. יהיו שמונה חדרי אירוח, מטבח גדול ופינת אוכל גדולה שבה יאכלו כל האורחים יחד ארוחת ערב חמה. צ'יקי מצאה שולחן אוכל גדול וישן, שיצריך ניקוי יומיומי, אבל היה אותנטי. זה לא המקום לשולחן מהגוני מהודר, או למפות ומפיות מפשתן אירי עבה. זה צריך להיות הדבר האמיתי.
מנגר-אמן מקומי הזמינה ארבעה עשר כיסאות, ונגר אחר שיפץ בעבורה שידה ישנה שבה תוכל להציג לראווה את כלי הפורצלן. היא נסעה עם העלמה קוויני למכירות פומביות ועוד מכירות ברחבי האזור הכפרי ומצאה את הכוסות, הצלחות והקערות הנכונות.
הן פגשו אנשים שיכלו לשפץ ולתקן תיקון אמנותי חלק מהמרבדים הישנים בבית שידי, וכן כאלה שיכלו להחליף פיסות עור שהתבלו על שולחנות עתיקים קטנים.
את החלק הזה העלמה קוויני אהבה יותר מכול. שוב ושוב חזרה ואמרה שזהו נס, שניתן לשפץ ולשחזר את האוצרות הנפלאים הללו. אחיותיה ישמחו לראות את המתרחש. העלמה קוויני האמינה כי אחיותיה ידעו, עקבו ואישרו כל פרט מהמתרחש בבית סטון. העובדה שהייתה משוכנעת שאחיותיה ספונות במקום טוב ומאושר, ממתינות לפתיחת המלון ועוקבות אחר ההתפתחויות בסטוניברידג' הייתה נוגעת ללב.
מטרידה יותר הייתה הידיעה כי העלמה קוויני האמינה באותה מידה שוולטר סטאר נמצא אי שם בשמים עם שתי העלמות שידי ומריע גם הוא לכל התקדמות בפרויקט של אלמנתו האמיצה.
צ'יקי הקפידה לעדכן את משפחתה בתוכניות העבודה לכל שבוע, כדי שיוכלו לדעת מראש כל מה שצפוי. העובדה שידעו ראשונים כי אושרו התוכניות לגן מגודר שבו יגדלו ירקות לצריכה עצמית, וכן התוכניות לחימום הבית בנפט, העניקה להם מעמד מיוחד בקהילה.
היא חשבה שככל הנראה תזדקק גם למעצב מקצועי. העלמה קוויני והיא אמנם סברו שהן יודעות כיצד המקום צריך להיראות, אך ביודען שהן מבקשות להגיע גם לקהל אנין ויגבו מחיר בכסף אמיתי, היה עליהן לוודא שהכול נראה נכון. בהחלט ייתכן כי מה שאלגנטי בעיני צ'יקי, הוא בעצם סר טעם והמוני.
היה לה רק ניסיון מעשי מועט בעיצוב וביצירת המראה הנכון, למרות שעיינה במגזינים שבהם הוצגו מלונות ובתי אירוח כפריים. אכסניית "סלקט אקומודיישן" של גברת קסידי לא הייתה בדיוק המקום לפיתוח סגנון.
צפויה לה עבודה רבה: עליה להקים אתר ברשת ולקבל הזמנות מקוונות — עולם שעדיין היה זר לה לחלוטין. בתחום הזה תוכל אורלה הצעירה לשמש יד ימינה, אם רק תחזור מלונדון. היא התקשרה אליה פעמיים, אך דעתה של אורלה הייתה מוסחת והיא לא התחייבה לשום דבר. קתלין, אחותה של צ'יקי, טענה שאורלה היא בעלת מזג רע ואי אפשר לדבר איתה על כלום.
"היא עקשנית יותר משאת היית אי פעם," אמרה קתלין בצער, "וזה בהחלט משהו."
"ותראי כמה שפויה ובסדר אני יצאתי בסוף," אמרה צ'יקי וצחקה.
"המקום עוד לא התחיל לפעול." קולה של קתלין בישר רעות. "נראה כמה בסדר ושפויה תהיי כשהמקום ייפתח לעסקים."
רק גברת קסידי בניו יורק והעלמה קוויני האמינו שהתוכנית תתגשם ותנחל הצלחה גדולה. כל השאר שיתפו איתה פעולה וקיוו שהמקום ימריא, בערך באותה מידה של אמונה שבה קיוו לקיץ חם וארוך, או לזכייה של נבחרת אירלנד בגביע העולם בכדורגל.
לפעמים יצאה צ'יקי לטיול לילי לאורך הצוקים והביטה אל מרחבי האוקיינוס. היא תמיד שאבה מזה כוח.
אנשים היו אמיצים דיים לעלות על ספינות קטנות ורעועות ולהפליג על פני המים הסוערים הללו, בלי לדעת מה ילד יום. ודאי לא קשה עד כדי כך לפתוח מלון! אחר כך הייתה נכנסת הביתה והעלמה קוויני הייתה מכינה להן ספלי שוקולדה חמה ואומרת שלא הייתה מאושרת כל כך מאז הייתה נערה, מאז הימים שבהם הלכה עם אחיותיה לנשף השנתי בתקווה שימצאו גברים צעירים ונאים להתחתן איתם. זה מעולם לא קרה, אבל הפעם ידעה שזה יצליח. חלום בית סטון יתגשם.
צ'יקי טפחה על ידה בתגובה, ואמרה שהן יהיו שיחת השנה. וכשאמרה את הדברים — האמינה בהם. כל חששותיה התפוגגו. ובין שהיה זה הטיול ברוחות המשתוללות, השוקולדה החמה המנחמת, פניה מלאות התקווה של העלמה קוויני או שילוב של שלושתם — התוצאה הייתה שישנה שינה ארוכה ושלווה בכל לילה.
היא התעוררה מוכנה לכול וטוב שכך, כי בחודשים הבאים נכונו לה לא מעט אתגרים שעמם היה עליה להתמודד.
* סוודר אראן: נקרא על שם איי אראן, לחופיה המערביים של אירלנד. הכוונה לסוודר מצמר כבשים, בסריגה גסה ובדוגמאות מורכבות. נקרא גם סוודר דייגים.

מייב בינצ'י היא סופרת אירית.

היא נפטרה ב-2012.

שבוע בחורף, ספרה האחרון, ראה אור לאחר מותה ושהה חודשים ארוכים ברשימות רבי המכר.

X