שבויה באפלה | לרכישה באינדיבוק
שבויה באפלה

שבויה באפלה

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 260
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 37

רומן אפל.

אוליביה רוּאיס בת השמונה-עשרה יפהפייה, תמימה ועקשנית מאוד, ניחנה בחושניות אפלה שלא ניתן להתכחש לה או להסתירה, אף שמנסה לשווא את שניהם. היא התעוררה זה עתה במקום מוזר. כבולה ובעיניים מכוסות, קול גבר רגוע מקדם את פניה. שמו כיילב, אף שהוא דורש ממנה שתפנה אליו בשם 'מאסטר'. היא מפחדת מהגבר החזק, הסדיסט והיהיר שמחזיק בה בשבי, אך מה שמדירה שינה מעיניה השרויות בחשכה, היא המשיכה הלא רצויה שיש לה כלפיו.

אזהרה: בספר ישנם מצבים טורדי מנוחה, הסכמה מפוקפקת, שפה בוטה ואלימות גרפית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שבויה באפלה”

"אני מאוד בררנית, ונדיר שאני מחלקת חמישה כוכבים לספר שאינו קלאסיקה. אבל עם שבויה באפלה, לו היו לי יותר מחמישה כוככבים הייתי גם נותנת יותר…"    -טרין פישר, סופרת רבי המכר של הNY TIMES, ('מאד ויין').

 

"זו הסדרה שהצליחה לשחק עם המוח שלי, כמו ששום סדרה אחרת לא הצליחה מעולם! תכתבי מה שאת רוצה ותחתמי בשמי. זה מה שאני רוצה!"    – קולין הובר, סופרת רבי מכר בינלאומיים ('אהבה מכוערת').

 

"ספר פשוט מדהים! שנים שלא נשבתי כך על ידי ספר. תודה רבה לכל מי שלחץ עליי לקרוא!!"   – אלית'ה רומינג, סופרת NY TIMES, ('השלכות').

פתח דבר

נקמה, כֵּיילֶבּ הזכיר לעצמו. זאת המטרה של כל זה. נקמה שתוכננה במשך שתים-עשרה שנה ובעוד חודשים ספורים תמומש.

כמאמן שְפָחוֹת, הוא הכשיר לפחות עשרים נשים שונות. אחדות התנדבו מרצון, הציעו את עצמן כשפחות תענוגות כדי להימלט מחיים של מחסור, לאחר שהחליטו להקריב את החופש שלהן למען הביטחון. אחרות הגיעו אליו בלית ברירה, בנות של איכרים עניים שרצו להיפטר מהן בתמורה לנדוניה. כמה מהן היו הנשים מספר ארבע או חמש של שיח'ים ובנקאים, שבעליהן שלחו אותן אליו ללמוד לספק את תשוקותיהם המסוימות מאוד. אבל השפחה הזאת, האישה שבחן מהעבר האחר של רחוב הומה — היא היתה שונה. היא לא באה מרצון, גם לא בכפייה, וגם לא נשלחה אליו. היא היתה כיבוש טהור.

כיילב ניסה לשכנע את רָפיק לאמן בחורה מאחד הסוגים האחרים. הן יתאימו בצורה הטובה ביותר למשימה חשובה כזאת, מסוכנת פוטנציאלית, אבל רפיק עמד על דעתו. גם הוא חיכה זמן רב להשיג את נקמתו והוא סירב להותיר דבר בידי המקרה. הבחורה חייבת להיות מישהי מיוחדת באמת. היא חייבת להיות מתנה כה יקרה, שהכול ידברו עליה ועל המאמן שלה.

אחרי שנים כשוליה היחיד של מוחמד רפיק, התחיל כיילב, בהדרגה, לבנות לעצמו שם משלו, והוא נודע כאדם יעיל ונחוש ותהיה אשר תהיה המשימה שהופקדה בידיו. הוא מעולם לא נכשל. כל השנים הללו הובילו אל הרגע הזה. הגיעה השעה להוכיח את עצמו בפני האיש שהוא חייב לו הכול, ובפני עצמו. רק מכשול אחד נותר בינו לבין נקמתו. המבחן האמיתי האחרון להיעדר נשמה — לגזול ממישהי במכוון את החופש שלה.

הוא לא זכר את שמותיהן; רבות כל כך הכשיר. וגם את זאת יוכל להכשיר, למען רפיק.

התוכנית היתה פשוטה. כיילב יחזור לאמריקה ויחפש מועמדת בשביל מה שהערבים מכנים 'מכירת הפרחים', זַהְרָה בַּיְע. המכירה הפומבית עמדה להיערך בארצו המאמצת, פקיסטן, בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. אין ספק שהיא תהיה רווּיה יפהפיות מארצות המנוהלות בדרך כלל על ידי גברים, שם המגבלה היחידה על רכישת נשים כאלה היא ההיצע והביקוש. אבל בחורה ממדינת עולם ראשון — זה ייחשב להישג של ממש. גם בחורות אירופאיות היו מבוקשות מאוד, אך אמריקניות נחשבו ליהלום שבכתר סחר התענוגות. שפחה כזאת תגבש את מעמדו של כיילב כשחקן בעל שיעור קומה בעולם סחר התענוגות, ותעניק לו גישה לחוג הפנימי החזק בעולם.

הוא חיפש מישהי מהסוג הרגיל, יפהפייה להדהים, ענייה, ככל הנראה חסרת ניסיון, ועם נטייה טבעית לציות. ברגע שימצא אותה, רפיק ישלח אנשים שיסייעו לכיילב להבריח את הנערה מהמדינה אל מקסיקו.

רפיק יצר קשר עם מכר, שיספק מקום מקלט בטוח במדרה שבמקסיקו בששת השבועות הראשונים, שבמהלכם יעזור כיילב לשבויה שלו להתאקלם. ברגע שהיא תגיע לרמה סבירה של צייתנות, הם יעשו את המסע בן היומיים אל טוֹחטֵפֶּק ויעלו על מטוס פרטי. בסופו של דבר הם ינחתו בפקיסטן, ורפיק יסייע לכיילב בשבועות האחרונים של ההכשרה, עד הזַהְרָה בַּיְע.

קל מדי, כיילב חשב לעצמו. אם כי כרגע, הוא ממש לא הרגיש ככה.

מנקודת התצפית שלו מעבר לכביש, בקו אלכסוני ממנה, כיילב בחן את הנערה שצפה בה בשלושים הדקות האחרונות. שערה היה אסוף, פיה התעוות בהבעה זועפת בעודה נועצת מבט בקרקע מול רגליה. מדי פעם היא זעה במקומה, דבר שחשף אי שקט שלא היתה מסוגלת להסתיר. הוא תהה למה היא נראית מתוחה כל כך.

כיילב היה קרוב דיו לראותה, אך נסתר מספיק כך שכל שנראה ממנו היה רכב כהה, בעל חלונות כהים גם הם, אך סתמי לחלוטין. הוא היה בלתי נראה כמעט כפי שניסתה הנערה להיות.

האם היא מרגישה שחייה המוכרים ניצבים בשיווי משקל עדין על סף תהום? האם היא מרגישה במבטו הנעוץ בה? האם יש לה חוש שישי למפלצות? המחשבה העלתה בו חיוך. באופן עקום כלשהו, חלק ממנו קיווה שאכן יש לנערה חוש שישי לאיתור מפלצות באור יום מלא. אבל הוא צפה בה שבועות; היא לא היתה מודעת לנוכחותו כלל. כיילב נאנח. הוא היה המפלצת שאיש אינו חושב לחפש לאור היום. טעות נפוצה. אנשים מאמינים שהם בטוחים יותר לאור יום, חושבים שמפלצות יוצאות רק בלילה.

אבל הביטחון — כמו האור — אינו אלא למראית עין. מאחוריו, העולם כולו ספוג באפלה. כיילב ידע זאת. הוא גם ידע שהדרך היחידה להיות מוגן באמת היא להשלים עם האפלה, להתהלך בה בעיניים פקוחות לרווחה, להיות חלק ממנה. להותיר את אויביך קרובים. ולכן זה מה שעשה. הוא הותיר את אויביו קרובים, קרובים מאוד, עד שכבר לא היה מסוגל להבדיל היכן הם מסתיימים והיכן הוא מתחיל. כי אין שום הגנה; מפלצות אורבות בכל מקום.

הוא העיף מבט בשעונו, ושוב בנערה. האוטובוס איחר. הנערה, שנראתה מתוסכלת, התיישבה על הרצפה עם התרמיל על ברכיה. בתחנת אוטובוס רגילה היו נמצאים איתה אנשים נוספים, שהיו מסתובבים מאחוריה או יושבים על ספסל, אבל זאת לא היתה תחנה כזאת, ולכן כל יום ראה אותה כיילב יושבת לבדה תחת אותו עץ בקרבת הרחוב ההומה.

היא נולדה למשפחה ענייה, הגורם מספר שתיים בחשיבותו לאחר היותה יפהפייה. קל יותר להעלים אנשים עניים, אפילו באמריקה. בעיקר כשהאדם הנעדר מבוגר דיו כדי שאחרים יניחו שפשוט הסתלק. זה היה התירוץ הקבוע של הרשויות כשלא הצליחו למצוא אדם נעדר. הוא בטח הסתלק.

הנערה לא הפגינה כל סימן שבכוונתה לנטוש את תחנת האוטובוס, על אף העובדה שהאוטובוס שלה איחר בארבעים וחמש דקות, ומסיבה כלשהי זה עניֵין את כיילב. האם היא אוהבת את בית הספר כל כך? או שונאת את הבית כל כך? אם היא שונאת את הבית, זה יקל על העניין. אולי היא תראה בחטיפתה הצלה. הוא כמעט צחק — כן, בטח.

הוא בחן את בגדיה חסרי הצורה שלא החמיאו לה: מכנסי ג'ינס רחבים, קפוצ'ון אפור, אוזניות ותרמיל גב. זאת היתה התלבושת הקבועה שלה, לפחות עד שהגיעה לבית הספר. שם היא החליפה בדרך כלל למשהו נשי יותר, אפילו פלרטטני. אבל בסוף יום הלימודים היא החליפה בגדים בחזרה. הוא הירהר שוב באפשרות שהיא שונאת את החיים בבית. האם היא מתלבשת בצורה כזאת כי חייה בבית מגבילים או לא יציבים? או כדי למנוע תשומת לב לא רצויה בשכונה מסוכנת, בדרך אל בית הספר וממנו? הוא לא ידע. אבל הוא רצה לדעת.

היה בה משהו מעניין שעורר בכיילב רצון לקפוץ למסקנה שהיא הנערה שחיפש, מישהי המסוגלת להשתלב בסביבה. מישהי שיש לה מספיק שכל בקוקוד בכדי לעשות מה שדמות סמכותית אומרת לה, או לעשות מה שהיא חייבת לנוכח סכנה. אחת
ששורדת.

מעבר לכביש, הנערה התעסקה באוזניות שלה. עיניה בהו מאוכזבות בקרקע. היא היתה יפה, יפה מאוד. הוא לא רצה לעשות לה את זה, אבל איזו ברירה היתה לו? הוא השלים עם כך שהיא אמצעי להשגת מטרה. אם לא היא, אז מישהי אחרת, ובכל מקרה התחייבותו תהיה אחת.

הוא המשיך לנעוץ מבט בנערה הזאת, בשפחה הפוטנציאלית שלו, ולתהות באיזו מידה תקסום לאיש שהוא המטרה שלו. על פי השמועות, בין הנוכחים במכירה הפומבית השנה יהיה גם ולאדק רוסטרוביץ', אחד הגברים העשירים ביותר בעולם, וללא ספק אחד המסוכנים שבהם. זה האיש שבידיו תופקד השפחה, לפרק הזמן שיידרש לכיילב כדי להתקרב אליו ולהשמיד כל דבר היקר ללבו. ואז להרוג אותו.

ובכל זאת, כיילב תהה, ולא בפעם הראשונה, מדוע היא קוסמת לו. אולי בגלל עיניה. אפילו ממרחק כזה הוא ראה כמה כהות הן, כמה מסתוריות ועצובות. כמה בוגרות הן נראות.

הוא טילטל את ראשו כדי להסדיר את מחשבותיו, אולם אז שמע את קול ההתנשפות וחריקת ההילוכים של הסעת בית הספר שהתקרבה מקצה הרחוב. הוא צפה בתשומת לב בפניה של הנערה מתרככות בהקלה. נראה שיש משהו מעבר להגעתו של האוטובוס, שיש כאן תחושת הימלטות, אפילו חופש. לבסוף האוטובוס עצר, בדיוק כשהשמש הגיעה סוף סוף לשיא עוצמתה. הנערה העיפה מבט מעלה במצח מקומט, השתהתה רגע, והניחה לאור לגעת בפניה לפני שנעלמה בתוך האוטובוס.

 

 

כעבור שבוע, כיילב ישב במקום הקבוע והמתין לנערה. ההסעה הגיעה והסתלקה, אבל הנערה לא היתה בתוך האוטובוס אז הוא החליט לחכות ולראות אם תופיע.

כשכבר עמד לעזוב, הוא ראה אותה מופיעה בפינה ורצה בשיא המהירות לכיוון התחנה. היא הגיעה קצרת נשימה, כמעט נסערת. היא היתה יצור רגשי. ושוב הוא תהה מדוע היא נואשת כל כך להגיע לבית הספר.

כיילב השקיף אל הנערה מחלון מכוניתו. היא צעדה הלוך ושוב, אולי משום שהבינה שהחמיצה את האוטובוס. כמה לא הוגן שרק לפני שבוע היא חיכתה לאוטובוס כמעט שעה, ואילו עכשיו הנהג לא חיכה לה כלל. אין נערה, לא עוצרים. הוא תהה אם היא תחכה שעה נוספת, רק כדי לוודא שבאמת אין תקווה. הוא הניד בראשו. התנהגות כזאת רק תחשוף אופי נואש. הוא קיווה שהיא תחכה ולא תחכה בו זמנית.

הוא עצר מופתע לנוכח מחשבותיו הפזורות. הוא לא אמור לקוות לדָבָר. יש לו הנחיות ומטרות משלו. פשוטות. ברורות. מוגדרות. אין מקום למוסר בענייני נקמה.

מוסר נועד לאנשים טובים, והוא היה ההיפך המוחלט מאדם טוב. כיילב לא האמין בישות עליונה או בחיים שלאחר המוות, אף שידע הרבה על דת מילדותו במזרח ארצות הברית. אבל אם יש חיים לאחר המוות, ואדם קוצר את אשר זרע בעולם הזה, נשמתו כבר ארורה. הוא יילך לגיהינום בשמחה — אחרי שוולאדק ימות.

ומלבד זאת, אם יש אל אחד או אלים רבים, הם לא היו מודעים לקיומו של כיילב, אחרת אין ברירה אלא להסיק שהם לא שמו עליו זין. איש לא שם עליו זין, איש מלבד רפיק. ובהיעדר עונש בחיים שלאחר המוות, כיילב צריך לוודא שוולאדק רוסטרוביץ' ישלם על חטאיו כאן, בעולם הזה.

כעבור עשרים דקות, הנערה פרצה בבכי, ממש כך על המדרכה, מולו. כיילב לא היה מסוגל להסב מבט. דמעות היו תמיד מסתוריות בעיניו. הוא אהב להסתכל עליהן, לטעום אותן. האמת שהן העמידו לו את הזין. הוא נהג לתעב את התגובה המותנית הזאת, אבל מזמן עבר את שלב התיעוב העצמי. התגובות הללו היו עכשיו חלק ממנו, לטוב או לרע. בעיקר לרע, הוא הודה בחיוך וסידר את המכנסיים.

מה יש בהן, בהפגנות רגש כאלה, שמתחפרות לו בבטן ולא מרפות? תאווה טהורה הציפה אותו כגל, כמו כאב עמוק המביא עמו רצון עז לכבוש אותה, לשלוט בדמעות שלה. בכל יום שחלף הוא חשב עליה יותר כשפחה ופחות כחידה. אף שנותר בה מסתורין, צפון מאחורי עיניים מושפלות.

בדמיונו הבזיקו תמונות של פניה התמימות, המתוקות, שטופות דמעות, בעודו אוחז בה על ברכיו. הוא כמעט היה מסוגל לחוש ברכות ישבנה העירום תחת ידו, בממשות משקלה הדחוק כנגד הזקפה שלו בעודו מצליף בה.

הפנטזיה לא האריכה ימים.

מכונית עצרה בפתאומיות מול הנערה. שיט. הוא נאנק בעודו מגרש ממחשבתו את התמונות. הוא כמעט לא היה מסוגל להאמין שזה קורה. איזה חרא מנסה לחטוף לו את הטרף.

הוא צפה בנערה מנידה בראשה, מסרבת להזמנתו של הנהג להיכנס למכונית. לא נראה שהטיפוס מקשיב. היא התחילה ללכת ולהתרחק מתחנת האוטובוס, אבל האיש עקב אחריה במכוניתו.

היה רק דבר אחד לעשות.

כיילב יצא מהמכונית, משוכנע למדי שהנערה לא הבחינה כמה זמן חנה שם. כרגע היא נראתה מפוחדת מכדי שתראה דבר פרט למדרכה שמול עיניה המושפלות. היא הלכה מהר מאוד, אוחזת בתרמיל מולה כמו במגן. הוא חצה את הכביש וצעד באיטיות בכיוונה. הוא סרק את השטח באגביות בעודו צועד ישירות מולה, בנתיב שיוביל להתנגשות ישירה.

הכול קרה מהר, לא צפוי לחלוטין. לפני שהספיק ליישם תוכנית פשוטה להיפטר מהאיום החיצוני, היא השליכה את עצמה פתאום אל בין זרועותיו והתרמיל צנח על האספלט בקול חבטה רם. הוא הסתכל לכיוון המכונית, אל הצללית ואל דמות הגבר המרתיעה. גם זה טורף.

"אלוהים," היא לחשה אל חולצת הטריקו שלו. "פשוט תעמיד פנים, בסדר?" זרועותיה היו כפלדה סביב צלעותיו, קולה תחינה נואשת.

כיילב היה המום לרגע. איזו התפתחות מעניינת. האם הוא הגיבור בתרחיש הזה? הוא כמעט חייך.

"אני רואה אותו," הוא אמר והסתכל ישירות על הצייד האחר. איזה אידיוט, הוא עדיין ישב במכונית בהבעה מבולבלת. כיילב חיבק את הנערה כאילו מכיר אותה. מבחינה מסוימת, זה היה נכון. בדחף שובב הוא החליק בידיו על צדי גופה. היא קפאה, ונשימתה נעתקה בגרונה.

המכונית והמתחרה הסתלקו לבסוף בעננת פיח ובחריקת צמיגים. עכשיו כשכבר לא נזקקה להגנתו, זרועותיה של הנערה מיהרו להרפות ממנו.

"מצטערת," היא אמרה בחיפזון, "אבל הבחור הזה לא הסכים לעזוב אותי בשקט." היא נשמעה מלאת הקלה, אך עדיין נסערת מהתקרית.

כיילב הביט בעיניה, הפעם מקרוב. הן היו כהות, מכשפות ועגומות בדיוק כפי שדמיין אותן. הוא גילה שהוא רוצה לקחת אותה בו במקום, להביא אותה לאיזה מקום סודי שם יוכל לחקור את מעמקי העיניים האלה, לפצח את המסתורין הצפון בהן. אבל לא עכשיו, זה לא הזמן או המקום.

"'זאת לוס אנג'לס; סכנה, מזימות וכוכבי קולנוע'. זה לא מה שכתוב מתחת לשלט 'הוליווד'?" הוא אמר בניסיון להפוך את האווירה לקלילה יותר.

הנערה הנידה בראשה בבלבול. מתברר שהיא עדיין לא היתה מוכנה להומור. אבל בעודה מתכופפת להרים את התרמיל היא אמרה: "אממ… האמת שאני חושבת שזה — 'זו כל כך לוס אנג'לס'. אבל זה לא כתוב מתחת לשלט 'הוליווד'. אין שום דבר מתחת לשלט 'הוליווד'."

כיילב כבש חיוך רחב. היא לא ניסתה להצחיק. היא חיפשה קרקע בטוחה. "את רוצה שאני אתקשר למשטרה?" הוא שאל בדאגה מדומה.

עכשיו כשהנערה הרגישה בטוחה יותר, נראה שהיא מבחינה בו באמת זו הפעם הראשונה, רגע מצער אך לחלוטין בלתי נמנע. "אממ…" העיניים שלה הבזיקו הלוך ושוב מעיניו, משתהות קצת יותר מדי על הפה שלו ומבזיקות משם אל נעלי הספורט שלה. "אני לא חושבת שצריך. ממילא הם לא יעשו שום דבר, יש פה בלי סוף מטורפים כאלה. וחוץ מזה," היא הוסיפה בהיסוס, "אפילו לא קלטתי את המספר של הרכב."

היא הסתכלה עליו שוב ועיניה סורקות את פניו, ואז נשכה את שפתה התחתונה והשפילה מבט לקרקע. כיילב ניסה לשמר את מבט הדאגה, כשלמעשה רק רצה לחייך. אז מה, הוא חשב לעצמו, הנערה חושבת שהוא מושך.

הוא הניח שרוב הנשים חושבות ככה, גם אם מאוחר יותר, או באיחור, הבינו את המשמעות האמיתית של המשיכה הזאת. ועדיין, תגובות נאיביות כאלה, כמעט תמימות, שיעשעו אותו תמיד. הוא הסתכל עליה, על הנערה הזאת, שבחרה להסתכל על הקרקע ולהעביר משקל מרגל לרגל.

בעודה עומדת שם, ונראה שכלל אינה מודעת לכך שהתנהגותה המבוישת והכנועה חותמת את גורלה, כיילב רצה לנשק אותה.

הוא חייב לצאת מהמצב הזה.

"את כנראה צודקת," הוא נאנח וחייך חיוך אוהד, "המשטרה לא תעזור בכלום."

היא הינהנה קלות, עדיין נעה מרגל לרגל באי שקט, אפילו בביישנות עכשיו. "תקשיב, אתה יכול–"

"נראה לי שכדאי שאני–" הפעם הוא הניח לחיוך להשתלט על פניו.

"סליחה, קודם אתה," היא לחשה וסומק יפהפה הציף את פניה. החזות שלה כנערה מתוקה וביישנית היתה משכרת. כאילו על הצוואר שלה תלוי שלט: "אני מבטיחה לעשות כל מה שתאמר."

באמת כדאי שהוא ילך. ברגע זה. אבל זה היה כיף כל כך. הוא הסתכל ימינה ושמאלה. אנשים יגיעו בקרוב, אבל עדיין לא.

"לא, בבקשה, התחלת לומר?" הוא בחן את שערה השחור כפחם בעודה ממוללת אותו ללא הפוגה בין אצבעותיה. הוא היה ארוך וגלי ומיסגר את פניה. הקצוות הסתלסלו מעל תל שָדֶיהָ. שדיים שימלאו יפה את כפות ידיו. הוא שם קץ לקו המחשבה הזה לפני שגופו יגיב.

היא נשאה אליו מבט. השמש האירה את פניה ישירות והיא צימצמה עיניים כשהסתכלה עליו. "אה… אממ… אני יודעת שזה מוזר, בהתחשב במה שקרה עכשיו… אבל, פיספסתי את האוטובוס שלי ו…" היא ניסתה לבטא את המילים במהירות, נבוכה, "אתה נראה בחור נחמד. כלומר, אני צריכה להגיש עבודות היום, אז בעצם תהיתי אם… אתה יכול להקפיץ אותי לבית הספר?"

החיוך שלו היה כמעט שטני. ושלה כה רחב עד שכל השיניים הלבנות והיפות שלה נגלו לעיניו. "בית הספר? בת כמה את?" היא הסמיקה בגוון עמוק יותר של ורוד.

"שמונה-עשרה! אני שמיניסטית, אתה יודע, מסיימת ללמוד בקיץ." היא נשאה אליו מבט בחיוך. השמש עדיין סינוורה אותה והיא צימצמה עיניים כשהסתכלה עליו ישירות. "למה?"

"אין סיבה," הוא שיקר, מנצל את תמימות הנעורים שלה, "פשוט את נראית יותר מבוגרת." עוד חיוך גדול — עוד יותר שיניים לבנות ויפות.

הגיע הזמן להפסיק עם זה.

"תקשיבי, הייתי שמח להקפיץ אותך, אבל אני לא יכול. קבעתי להיפגש עם ידידה שלי בהמשך הרחוב. בדרך כלל אנחנו נוסעים יחד, והיום תורה לנווט באומץ בתנועה של כביש 405." הוא העיף מבט בשעון שלו. "וכבר עכשיו אני מאחר." גל של סיפוק עבר בו למראה פניה שנפלו. עם המילה "לא", ועם המילה "ידידה". לא לקבל את מה שאת רוצה הוא תמיד השיעור הראשון.

"כן, לא, בטח — אני מבינה." היא התאוששה היטב, אבל בכל זאת הסמיקה. היא משכה בכתפיה באגביות ומבטה התרחק ממנו. "אני אבקש מאמא שלי שתיקח אותי. אין בעיה." לפני שהספיק להציע ניחומים נוספים, היא עקפה אותו והרכיבה את האוזניות שלה. "תודה על העזרה עם האיש ההוא. נתראה."

בעודה ממהרת משם, הוא שמע קלושות את המוזיקה שרעמה באוזניה. הוא תהה האם המוזיקה רמה מספיק להטביע את המבוכה שלה.

"נתראה," הוא לחש.

הוא חיכה עד שהיא פנתה בקצה הרחוב ורק אז חזר למכונית שלו, התיישב מאחורי ההגה ופתח את הטלפון הנייד. הגיע הזמן לערוך את הסידורים לבחירה החדשה שלו.

בקרוב…

X