שאלות בספרות | לרכישה באינדיבוק
שאלות בספרות

שאלות בספרות

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 44

הספר 'שאלות בספרות' מבקש לפתוח דיון בכמה מסוגיות היסוד של הקריאה והכתיבה. נידונות בו סוגיות עקרוניות, אך גם הספרות הנכתבת כאן, בראשית המאה ה-21.

לבו העיוני של הספר הוא מחשבה על תורת הספרות ועל הספרות עצמה בעזרת עקרון 'התהוות הגומלין' הבודהיסטי והאתיקה של החמלה הנובעת ממנו, ובעזרת כמה מושגי יסוד שלמחשבת היופי היפנית, הנגזרים אף הם מעיקרון זה. בספר מוצעת קריאה במבחר דוגמאות של שירה ופרוזה, מתוך הידרשות לציור, למוזיקה ולאומנויות אחרות.

לפנינו מסה מחקרית כתובה בסגנון השואף במודע לבהירות, והיא פונה לכל מי שמאמין שהספרות יכולה, גם היום, למלא את עולמנו.

 

הספר ראה אור בסדרת מבט אחר- עיונים בביקורת ובפרשנות בעריכת דן מירון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שאלות בספרות”

תמונות קריאה

 

מבוא

 א

לרוב אנו שואלים שאלות בספרות את חוקרי הספרות ואת מבקרי הספרות. כאן אנסה להתבונן בספרות מזווית אחרת, והיא הזווית של אמנים לא מילוליים, ציירים וצלם, שהתבוננו בספרים ובקוראים ומצאו בהם משהו מיוחד, משהו שהיה ראוי לתיעוד, או משהו שהיה ראוי להמציאו כציור. ציירים (וצלמים) רבים מאוד, במשך מאות שנים, חשבו שקריאה וספר אינם דבר מובן מאליו, אלא דבר הראוי להיות נושא ליצירת אמנות, בלי קשר לתוכן הקריאה: הקריאה כשהיא לעצמה והספר כשהוא לעצמו הם עניין מפליא, מעורר השתאות. וזה כבר משהו חשוב שיש לומר על הקריאה. ברוב קיום המין האנושי לא הייתה קריאה בנמצא פשוט מפני שלא היה כתב. וגם אחרי המצאת הכתב חלפו אלפי שנים עד שהיה הספר לדבר נגיש להמוני בני אדם. במונחים כרונולוגיים הומצאו הכתב, הדפוס והספר אתמול.[1]

בפרק הזה אתבונן בתמונות של קריאה: בעיקר דיוקנאות של קוראים, ותמונות של ספרים. היה אפשר לדבר על הציורים בסדר כרונולוגי, ולהראות כיצד השתנוּת הקריאה היא במובן מסוים השתנות התרבות האירופית. כיצד הספרים עצמם, כחפָצים, משתנים: בגודלם, למשל. כיצד מעשה הקריאה משתנה: קריאה בישיבה שבשלב מסוים בהיסטוריה נעשית לקריאה בשכיבה; קריאה בלבוש שנהיית לקריאה בעירום; קריאה של גברים שנעשית לקריאה של נשים; קריאת קודש שהופכת לקריאת חולין. היה אפשר לדבר על המעבר מציורים שבהם הקריאה היא לא פחות מהתגלות אלוהית – והספר הוא ספר קודש, לציורים בני זמננו, למשל של הופּר, שבהם קוראים לרוב עיתונים ומגזינים, וכשקוראים ספרים אין בהם שום בשׂורה. כמעט לא אעסוק בכל הנושאים הללו; אנסה לומר כמה דברים עקרוניים על קריאה ועל ספרים, אבל לא אוכל לדון כאן בהקשר ההיסטורי של כל תמונה, שהוא בוודאי חשוב.

 

 ב 

כל ציור שמתאר קריאה בספר מאפשר דיאלוג בין שתי קריאות: קריאת הציור על ידי המתבונן בגלריה או במוזאון, וקריאת הספר המתרחשת בתוך הציור. במבט ראשון הדיאלוג הזה נראה הייררכי. לצייר קריאה בספר משמע לבסס את עליונות הציור על הספרות. ציור שמציג ספר אומר תמיד: ראו כמה אני, בהיותי ציור, יכול להראות לכם במלבן אחד, ב"דף" אחד (בד הציור), וכמה מעט יכול להראות לכם בבת אחת הספר המצויר. ציורים שמתארים ספרים משתיקים את מה שכתוב בהם, עושים אותם לחפץ דומם, כלומר מערערים את עצם תכלית קיומם, ועל ידי כך יוצרים הייררכייה סמויה בין אמנות הציור לאמנות המילה, הייררכייה שאמנות הציור בראשה.

מבחינת הסוגה, ההשתקפות הסימטרית של סוג התמונות שאני מתאר כאן היא אֶקְפְרַסִיס, כלומר ייצוג של אמנות חזותית ביצירת אמנות מילולית (למשל, תיאורם של כמה משוררים את ציורו של ברויגל "נוף עם נפילת איקרוס"), כלומר ציור שמתואר במילים בתוך סיפור או בשיר. במבט ראשון נדמה שהציור "מושפל" תמיד בספר, כי בניסיון לתארו במילים הסיפור "נתקע" תמיד, וככל שמנסים להרבות בתיאור המילולי, כך הולך הציור ומיטשטש. בבעקבות הזמן האבוד (האסירה) הסופר בֶּרגוֹט מתבונן ב"מראה דלפט" של ורמר (לחצו על הקישור לצפייה).

לראשונה הבחין בדמויות הקטנות בכחול, בצבע הוורוד של החול, ולבסוף בחומר המיוחד במינו של פיסת הקיר הזעירה בצהוב. הסחרחורת גברה; הוא נצמד במבטו, מעשה ילד קטן המבקש לתפוס פרפר צהוב, אל פיסת הקיר המופלאה: 'כך הייתי צריך לכתוב', אמר. 'ספריי האחרונים יבשים מדי, צריך היה להעביר כמה שכבות של צבע, לעשות את משפטיי ייחודיים-כשלעצמם, כמו פיסת הקיר הצהובה' – – – הוא חזר שוב ושוב: 'פיסת קיר צהובה עם גגון, פיסת קיר צהובה'. אגב כך צנח על דרגש עגול […] הוא התגלגל מן הדרגש ארצה, וכל המבקרים והשומרים באו בריצה והתגודדו סביבו. הוא היה מת.[2]

למותו של הסופר בגלל הציור מקביל כישלונו של פרוסט בתיאור הציור. כמעט אין קשר בין המילים המתארות את הציור ובין התמונה של ורמר. הקיר והגגון הם פרט זניח בציור הזה, רק תחילת התיאור. גם תיאור הצבעים הוא גס למדי. הציור אינו מצליח "לעבור" אל הטקסט; הציור קיים בסיפור כמלבן ריק, בדיוק כמו שהספרים בתוך הציורים, שכמה מהם יוצגו בעמודים הבאים, קיימים כמלבנים ריקים. ניסיון אמִתי לתאר ציור במילים ילמד את הסופר תמיד שהגיע אל קצה גבול יכולת הדיבור שלו, כלומר שיש מֵעֵבֶר לספר עוד דברים רבים שאי אפשר לאומרם. לכן ציורים בסיפורים הם לפעמים אזורים של משבר.

 

ג

הצגתי את היחסים בין הציור ובין הספרות כיחסי הייררכייה מתוחים, ואכן יש מסורת ארוכה של דיבור על paragone, השוואה תחרותית בין האמנויות – בין הספרות או השירה ובין הציור.[3] אך אין זו הדרך היחידה לתאר את הדיאלוג בין האמנויות. אפשר להציג כאן את היחס של הספר לציור לא כיחס של תחרות, אלא של השלמה: שהרי הספר בציורים הוא לפעמים אותו דבר סודי, כּמוּס, שהצייר אינו יכול לראות את פנימוֹ, והוא מוּדע לאי-יכולתו זו ואינו מנסה להכחישהּ; הציור אינו יכול לקרוא את הספר; והוא גם אינו יכול לראות את מה שרוחש בתודעת הקורא אותו ברגע הקריאה שהוא לוכד. אין לקריאה נראוּת. כלומר הציור המתאר קריאה מְשחק במגרש זר, "משחק חוץ". ציוּר יודע לראות ספר, לא לקרוא ספר.[4]

לכן ציור של קריאת ספר מגלם בתמציתיות את הבעיה של הציור בכלל: הציור הוא אמנות שיכולה לעשות הרבה מאוד בכל הנוגע לפני השטח של דברים (עור, בד, כריכת ספר, קליפת פרי), אבל אמנות הציור צריכה לחולל מעין נס כדי לחדור מבעד לפני השטח האלה. ספר בציור הוא תמיד סוד, כְּמוּסָה של משהו שהציור לעולם לא יצליח לראות ולתאר. ספר בציור הוא תמיד בור של משמעות, סימן שאלה. הוא מסמן את גבול הראייה ולכן גם את גבול הציור. "גבול" לא במובן של "מגבלה", אלא במובן זה שצייר שמצייר קריאה בספר יכול להשתמש בגבול הנראוּת המובנה הזה כדי להראות סוד בתמונה שלו – להראות את הלא נראה. 

הנה איור (תחריט נחושת) של גוסטב דוֹרֶה ל"דון קיחוטה" (1863). הקריאה מתוארת כאן כקרנבל. דורה רואה את מה שמתרחש בכל קריאה, לא רק בקריאה המטורפת של גיבורו של סרוונטס. האיור ממחיש את הקרנבל השקוף המקיף כל קורא – ובייחוד קורא של רומנים. האיור מבחין ברגע אחד של הבלתי נראה, ברגע אחד של הרחש שבין ראש הקורא לדפים. דורה מגשים את מה שיש שם כחומר "שקוף", אבל מותיר מרחבים מרומזים בעומק התמונה, כאומר שֶמה שהוא מראה מן הקריאה הוא אפס קצהו של יקום רחב בהרבה. כתוב "אביר" – ואביר עולה מן הדפים. הקורא שולף את חרבו ודוקר את העולם הבדיוני. טירוף? האין זה תיאור של כל קריאה מעורבת?

שימו לב להיעדר הגבול שבין העולם הממשי לעולם הבדיוני באיור. הספרים שעל החלון: האם הם ספרים הכתובים בטקסט שדון קיחוטה קורא, או ספרים ממשיים הנמצאים בחדרו של דון קיחוטה? החלון עצמו – האם הוא בסיפור הנקרא או בעולם המציאותי של הדמות? איזה ראש ממשי יותר, ראשו של דון קיחוטה או הראש המונח שם לרגליו? והאביר הרוכב על ספר בפינה השמאלית התחתונה – אילו יצורים יבקעו מן הספר שלו ברגע שיתחיל לדהור?

והנה יצירה לא רחוקה בזמנה וברוחה מהאיור של דורה, אם כי הטון שלה מהורהר יותר: "האטליֶה של הצייר", הציור הנודע של גוסטב קוּרבֶּה (1855):

ראו איך עומד הספר בצד ימין (אגב, הקורא הוא המשורר שארל בודלר) מול הציור שבמרכז: נראוּת – ולכן גם מוקד תשומת הלב – מול אטימות. הספר שבודלר קורא הוא המקום האטום ביותר, ה"משעמם" ביותר, מבחינה ציורית. הספר דומה יותר לציור ההפוך שבצד שמאל: מלבן ריק. ועם זאת, ראו איך בודלר וספרו הם פינה של שקט, של ריכוז, של מסתור, בתוך המהומה הגדולה של הסטודיו. הספר בציור הזה הוא המוצָא היחיד מהסטודיו, מהציור. קריאה היא התכנסות שיוצרת, בחללה המכונס, עולם שווה בגיוונו ובמשקלו לעולם שהאטליֶה של קורבה מכיל: נופים, מיתוסים, בני אדם ודיבורם. במבט שני, הספר ה"אטום" של בודלר עומד כנגד כל שאר הציור, ויכול לו. הספר הפתוח הוא עולם ומלואו. דמו שכל הקיים בציורו של קורבה עולה מתוך דפי הספר שבולדר קורא, ממש כמו באיור של דורה.

מתוך אי-הראייה של "מה כתוב" עולָה לפעמים ראייה צלולה, הבנה של הציירים באשר לשאלה "מהי קריאה", שנולדת דווקא מתוך המגבלה הטבועה באמנותם. אין בציורים תשובה לשאלה "על מה מסופר?", "מה היא קוראת?"; במקומה אנו מקבלים תשובה לשאלה מהי קריאה, מהי ספרות.

 

 

[1] מוצא הכתב השיטתי המוקדם ביותר הוא משוּמר, לפני כ-5,500 שנה. ההומו-סַפּיֶנס קיים כמאה אלף שנה, כלומר המין האנושי כמו שהוא מוכר לנו התקיים בלי כתב, וממילא בלי קריאה, 95 אחוזים מזמן קיומו. את הדפוס המציא בסין פִּי שֶנְג סמוך לשנת 1000, ובמערב המציא אותו גוטנברג ב-1436.

[2] תרגום: רנה קלינוב וז'ולייט חסין, בתוך: ז', חסין, אמנות ויהדות ביצירתו של פרוסט, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 39.

[3] ראו למשל בעברית: לאה דובב, שישה מבטים על ציור-מוזיקה, מוסד ביאליק 2003, עמ' 64–126; אבנר הולצמן, ספרות ואמנות פלסטית, הקיבוץ המאוחד, 1997.

[4] חוץ מכמה ציורים יחידים המעתיקים ממש אותיות של ספרים. אבל אלו חריגים. ב"טבע דומם עם תנ"ך" של ואן גוך (1885) מעניין שאף שהתנ"ך קרוב ופתוח – הוא אטוּם. ואן גוך כאילו מצייר על הדפים, מוחק את הטקסט והופך את דפי התנ"ך לציורים ממוסגרים, ממיר את שפת הטקסט בשפת הצבע.

 

דרור בורשטיין הוא מהקולות הבולטים בדורו בספרות הישראלית. ספריו "קרוב", "נתניה" ו"'אחות שמש" זכו לביקורות משבחות והיו מועמדים לפרס ספיר. בורשטיין מלמד באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר למשפטים במכללה למנהל בראשון לציון ומשמש כעורך ראשי של כתב העת "הליקון" ושל ספרי השירה הרואים אור בהוצאת הליקון. 

X