רשת ביטחון | לרכישה באינדיבוק
רשת ביטחון

רשת ביטחון

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 251
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

 

החיבור בין בלייק ואריקה נראה לא פחות ממושלם. שניהם מוכשרים וחולמים להגיע רחוק, שניהם יפים עד כאב ושניהם מוכנים לעשות הכול כדי להסב אושר זה לזה, ולרגע קצר גם נראה שיצליחו בכך. הסטארט־אפ של אריקה צובר תנופה, הם עוברים לגור יחד ומוצאים את האיזון בין הצורך של בלייק בשליטה ובין שאיפתה של אריקה לחופש ולעצמאות.

אבל רגע לפני שהם צועדים יחד לעבר השקיעה, אויבים ותיקים מרימים את ראשם ומאיימים להחריב את כל שהשיגו. ריסה שפוטרה על ידי אריקה חוברת למקס שגורר טינה ישנה נגד בלייק, ויחד הם מקימים מיזם משותף שעלול להפיל את הסטארט־אפ הצעיר של אריקה. בדיוק אז בלייק מגלה שג’יימס, המתכנת המקועקע והשרמנטי, חולק עם אריקה סוד רומנטי ושזה לא הסוד היחיד שאריקה מסתירה מפניו. דווקא כשהם זקוקים יותר מכול זה לעזרתו של זה, עולים יחסיהם על שרטון והם אינם מוצאים דרך להיחלץ ממנו.

זהו הספר השלישי בסדרת “האקר” המלווה את יחסיהם הסוערים של אריקה ובלייק, אחרי ‘רשת שקרים’ ו’נופלת ברשת’.
מרדית ויילד היא מחברת רבי־מכר רבים שזוכים למיליוני מעריצים ברחבי העולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רשת ביטחון”

בקרוב…

הטלפון שלי ציפצף.
ב: יוצא מהעבודה בעוד עשרים דקות.
השתקתי את המכשיר, מתעלמת מההודעה של בלייק, וחזרתי להתמקד באלי. היא החליקה קווצת שיער חומה וארוכה מאחורי האוזן והמשיכה להציג בפני הצוות את סיכום הנתונים השבועיים של המיזם האינטרנטי שלנו, קלוזפּין. הקשבתי בתשומת לב, מאושרת שהיא שוב איתנו.
אלי חזרה לבוסטון רק כמה שבועות קודם לכן, וסוף־סוף גרה שוב עם הית' באותה עיר ובאותה דירה. הוא היה מאושר, היא היתה מאושרת, ואני שמחתי שהיא חזרה לתפקידה הקודם כמנהלת השיווק שלי אחרי הפיאסקו עם ריסה. ריסה הדליפה מידע סודי הקשור לחברה, ועוד לפני שפיטרתי אותה הזמנתי את אלי לחזור.
המחשבה על ריסה עשתה לי רע. אמנם אלי היתה מעיין בלתי נדלה של אופטימיות, אבל בגידתה של מי שהחליפה אותה בתפקיד עדיין הכאיבה לי. לא שמעתי ממנה מאז פגישתנו האחרונה, ומשום מה דווקא הדממה מכיוונה הלחיצה אותי. עד כמה שרציתי לפקפק ביכולתה להקים אתר מתחרה בעזרת מקס, שכמעט השקיע בנו בעבר והיה אויבו המושבע של בלייק, בכל זאת חששתי מהבלתי נודע. מה יקרה אם הם יצליחו למשוך אליהם את המפרסמים שלנו? ומה אם הם יצליחו לבנות משהו שבאמת יהיה טוב יותר ויענה על צורך שאנחנו פיספסנו?
בעזרת המימון שמקס יספק ובעזרת המידע הפנימי שריסה צברה אצלי, המבוסס על כל מה שלמדתי כמנכ"לית החברה, הכול אפשרי בעצם. גם החששות מפני הארס והטינה שלה הזינו את חוסר הביטחון שכבר קינן בי, במיוחד בנוגע ליכולתי לנהל את העסק. אין לי ספק שאני עדיין בסוג של סטאז' ואני מאמינה שאוכל להצליח בתפקיד, אך ברור שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.
הודעה נוספת התקבלה במכשיר, הרטט על זכוכית שולחן הישיבות הפריע למהלך הישיבה לא פחות מהצלצול.
ב: אריקה?
גילגלתי עיניים והקלדתי תשובה בזריזות. ידעתי שהוא ימשיך להציק עד שאתייחס אליו.
א: אני בישיבה. אתקשר אחר כך.
ב: אני רוצה אותך עירומה במיטה כשאגיע הביתה. כדאי שתצאי בקרוב.
א: אני צריכה עוד זמן.
ב: תוך שעה אני בתוכך. במשרד או במיטה, את תחליטי. תזרזי עניינים.
האוויר בחדר הפך פתאום צונן כנגד עורי המתלהט. הצטמררתי ופטמותיי הזדקרו, משתפשפות בחולצה בצורה כמעט מכאיבה. איך הוא עושה את זה? כמה מילים, ועוד בהודעת טקסט, ואני כבר מציצה בשעון.
"אריקה, יש עוד עניינים שרצית לעבור עליהם?"
מבטינו נפגשו והיא זקפה גבה כאילו קלטה שאני לא מרוכזת. יכולתי לחשוב רק על מה שעלול לקרות אם אגרום לבלייק לחכות, ונהיה יותר ויותר קשה להתעלם מהתגובה הגופנית שעוררה בי הציפייה. הסטתי את קו המחשבה מההבטחות של בלייק חזרה להווה.
"לא, נראה לי שאנחנו בסדר. תודה לכולם." אספתי את חפציי במהירות, להוטה לצאת כבר לדרך, ונופפתי לשאר העובדים שהיו בדרכם חזרה לשולחנותיהם. אלי הלכה אחרי למשרדי שמאחורי המחיצה.
"מה קורה עם פרי? לא רציתי להעלות את הנושא בפגישה כי אני יודעת שהמצב קצת רגיש."
"לא קורה הרבה בינתיים. הוא שלח לי עוד אימייל אבל עוד לא עניתי לו." לא היה לי זמן לרדת לפרטי פרטים באותו רגע כדי לא לפספס את הדד־ליין של בלייק.
"את שוקלת לקחת אותו כמפרסם?"
"אני לא בטוחה." עדיין התלבטתי בסוגיה.
עיניה החומות נפערו לרווחה. "בלייק יודע שהוא יצר איתך קשר?"
"לא." נעצתי בה מבט רב־משמעות שהבהיר בלי מילים שאני גם לא רוצה שיידע. בפעם האחרונה שנפגשתי עם אייזק פרי, בלייק תפס אותו בגרון, הצמיד אותו לקיר ואיים לקרוע אותו לגזרים אם יעז לגעת בי שוב אי־פעם. לא היה בכוונתי לתרץ את התנהגותו האיומה של אייזק באותו ערב, ובדומה לבלייק גם לי לא היתה כוונה לסלוח לו, אבל יש פה עניין עסקי.
"זה לא ימצא חן בעיניו אם תעבדו ביחד."
הכנסתי את המחשב הנייד לתיק. "נראה לך שאני לא יודעת?"
הקשרים של בלייק השפיעו על החלטות מקצועיות שלי יותר מכפי שרציתי להודות.
אלי נשענה על השולחן שלי. "אז מה את הולכת לעשות? פרי בטח מציע משהו מרשים אם לא סירבת לו מייד."
"קבוצת התקשורת פרי מייצגת למעלה מעשרה מגזינים אינטרנטיים ברחבי העולם. אני לא אומרת שאני סומכת עליו, אבל אפשר לפחות לשמוע מה הוא מציע."
היא משכה בכתפיה. "אני אתמוך בכל מה שנראה לך נכון לחברה. גם לא אכפת לי לעבוד מולו ישירות אם זה יקל עלייך."
"תודה, אלי, אבל אני מעדיפה לרדת לשורש העניין בעצמי. נדבר על זה בפעם אחרת. אני חייבת לזוז. בלייק מחכה לי."
"אה, אתם יוצאים?" פניה אורו מייד והארשת המקצועית הפכה לחיוך של החברה הטובה והתוססת שתמיד ידעה לשפר לי את מצב הרוח.
"אה, יש לנו תוכניות. נדבר בפעם אחרת," אמרתי, משתדלת לא להישמע מסתורית מדי, ומיהרתי לחמוק מהמשרד ולנופף לכולם לשלום.
רגע אחר כך יצאתי אל האוויר החמים של תחילת אוגוסט. התנועה נעה בעצלתיים בכבישים הפקוקים והטלפון שלי צילצל עוד לפני שהתחלתי ללכת הביתה. הוצאתי את המכשיר מהתיק באנחה. העקשנות של בלייק יכולה לפעמים להטריף את הדעת. אבל כשהוצאתי את המכשיר ראיתי שמופיע עליו מספר משיקגו.
"הלו?" עניתי בהיסוס.
"אריקה?"
"כן, מי זה?"
"זה אני, אליוט."
ידי התרוממה אל שפתיי להחניק את קריאת ההשתוממות שנפלטה מפי לשמע קולו של אבי החורג. "אליוט?"
"יש לך דקה? זה זמן לא טוב?"
"לא, זה בסדר." נכנסתי ל'קפה מוקה' בחיפוש אחרי מפלט מהחום. "מה שלומך? המון זמן לא דיברנו."
הוא צחק. "הייתי עסוק."
חייכתי לעצמי. הרבה זמן לא שמעתי את הצחוק הזה.
"ברור. מה שלום הילדים?"
"שלומם מצוין. גדלים מהר מדי."
"אני בטוחה. ואיך בת'?"
"היא בסדר. חזרה לעבודה כשהילדים התחילו ללכת לבית־ספר כך שלא חסר לה מה לעשות. שנינו די עמוסים." הוא כיחכח בגרונו ושמעתי אותו לוקח אוויר. "תקשיבי, אריקה. אני יודע שלא הצטיינתי בשמירה על קשר, ואני באמת מרגיש רע בקשר לזה. ממש רציתי לבוא לטקס הסיום שלך, פשוט היה פה קצת לחוץ—"
"זה בסדר, אליוט. אני מבינה. יש לך הרבה על הראש."
"תודה." הוא נאנח בשקט. "תמיד היית כל כך הגיונית. אפילו כשהיית נערה. לפעמים נדמה לי שהיית יותר מאופסת על עצמך ממני. אין לי ספק שאמא שלך היתה גאה לראות אותך היום."
"תודה. אני מקווה." עצמתי עיניים כשדמותה של אמא שלי עלתה בזיכרוני. למרות שכלפי חוץ הקפדתי להיראות קרת רוח, זיכרונות מהתקופה שבה היינו מאושרים שלושתנו ביחד הכאיבו לי. הרי האושר הזה נקטע באחת כשאמא שלי אובחנה כחולת סרטן, והמחלה אכלה בה בכל פה במהירות מבהילה ובסוף לקחה אותה מאיתנו בטרם עת.
אחרי מותה הלכנו אני ואליוט והתרחקנו, ולמרות זאת, ולמרות שידעתי שזה בא על חשבון היכולת שלי לזכות בילדות נורמלית, קיוויתי שהוא מאושר עם אשתו החדשה ועם ילדיו האחרים. אני גדלתי בפנימייה ואחר כך הלכתי לבד לקולג', ופשוט לא יכולתי לדמיין לעצמי חיים אחרים. אלה החיים שלי, וזו הדרך שהביאה אותי בסופו של דבר אל בלייק ולחיים שסוף־סוף התחילו לקבל כיוון חיובי לאחר שסיימתי את הלימודים.
"בזמן האחרון אני חושב הרבה על פטרישיה. אני לא מאמין שעברו כמעט עשר שנים. הזמן פשוט טס. פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז שדיברנו."
"זה נכון. השנים האחרונות באמת עברו מהר. במיוחד התקופה האחרונה. אני לא מאמינה שפעם חשבתי שאני עסוקה." עם עסק משלי מצד אחד ועם מערכת היחסים עם בלייק מצד שני, עולמי התהפך כבר כל כך הרבה פעמים. תמיד כשהכול מתחיל להירגע קצת, משהו חדש צץ פתאום.
"טוב, אני מתכוון לנסות להגיע לבוסטון בקרוב. עושה לי רע לחשוב שעברו עשר שנים בלי… את יודעת, שום התייחסות. מגיע לה יותר."
שפתיי התעקמו בחיוך נוגה. "זה יכול להיות נחמד. נשמע לי טוב."
"מעולה. אבדוק מה אני יכול לעשות."
"תודיע לי כשתקבע תאריך ואנסה להתאים את לוח הזמנים שלי."
"יופי. אדבר עם בת' על זה ואודיע לך מה החלטנו."
"כבר מחכה לזה. אשמח מאוד לראות אותך שוב, וכמובן גם לפגוש את המשפחה שלך." המשפחה שלך. היה לי מוזר להגיד את זה.
"תשמרי על עצמך, אריקה. נדבר בקרוב."
אמרתי שלום, וברגע שניתקתי נכנסה שיחה נוספת. ליבי החיש את פעימותיו כשראיתי את המספר של בלייק.
שיט.
נכנסתי לדירה בריצה וזרקתי את הדברים שהיו בידיי על דלפק המטבח. האור היה כבוי אבל שמש של בין ערביים הציצה מבעד לחלונות המוצלים. כשנכנסתי לסלון שמעתי את קולו של בלייק.
"איחרת."
הסתובבתי וראיתי אותו יושב ליד הבר בצד השני של החדר, בלי חולצה, יחף, ומחזיק כוסית משקה ריקה למחצה. פניו היו נטולות רגש ובכל זאת הביעו משהו עוצמתי שמייד עורר בי מתח. עיניו הירוקות נראו זוהרות באפלולית החדר. רק כשהתפנה ללגום התרככה לשנייה לסתו החשוקה.
"מצטערת. קיבלתי טלפון—"
"בואי הנה."
המשך המשפט התפוגג בלי שנאמר. אנחנו לא הולכים לדבר על השיחה המפתיעה מאליוט, לפחות לא כרגע. היה משהו מוזר במבט שנעץ בי, בנימה הקשה בקולו כשהגה את שתי המילים הקצרות.
התקרבתי אליו לאיטי עד שהיינו סנטימטרים זה מזה וחום קרן בינינו. בלייק ללא ספק מהמם, התגלמות היופי הגברי המושלם. גופו הגבוה והתמיר תמיד עשה לי קצר במוח, וכך קרה גם הפעם. נגעתי בחזהו, לא מסוגלת להתאפק כשהוא כל כך קרוב. שריריו נדרכו בתגובה.
"תורידי את החולצה," אמר.
בחנתי את עיניו לרגע אבל לא מצאתי בהן כל זכר להומור. הוא עמד מולי כמו פסל, יצירת אמנות מפוסלת להפליא, קרה וקפואה. ליטפתי את שרירי הבטן שלו באצבעות מרפרפות, מטיילת מטה אל חגורת הג'ינס שלו התלוי נמוך על מותניו.
"אתה בסדר?" לחשתי. כבר ראיתי אותו כך בעבר. בלי שיהיה צריך לומר, כבר ידעתי שמשהו או מישהו עיצבנו אותו היום.
הוא נרתע באופן כמעט בלתי מורגש. "עוד דקה אהיה בסדר."
ידעתי בדיוק מה הוא צריך. פשטתי את החולצה ושמטתי אותה על הרצפה.
"יותר טוב?" היטיתי את ראשי בשאלה, מקווה להוציא ממנו את המאהב השובב שחבוי שם בפנים.
מבטו לא השתנה ונותר קפוא כשהיה. "שלא אצטרך לחכות לך יותר, אריקה."
הקול שלו נשמע שקט בצורה מסוכנת. עצרתי את הנשימה, מנסה לשווא להשתלט על התגובה הגופנית שלי אליו, אבל אותה תערובת רבת־עוצמה של תשוקה וציפייה כבר החלה גואה בי. מאורעות היום שחלף היטשטשו ברקע, הופכים משניים למה שקורה כאן ועכשיו, ולגבר השולט שעוד רגע יפליא לזיין את הגוף שלי כדי להגיע לפורקנו.
שלחתי יד אל זקפתו הנוקשה שהסתמנה דרך הג'ינס הדהוי והתחלתי ללטף אותה. "אני כאן עכשיו. תן לי לפצות אותך."
הוא תפס לי את היד. "את תפצי, תאמיני לי."
נשאתי מבט בעפעפיים מושפלים. הוא הִרפה ממני ושלח יד אל חזי, מעביר אצבעות לאורך אמרת התחרה של החזייה ועל העור שמתחתיה. המגע הקל הבעיר בי חמימות. הוא דחף את החזייה למטה בכוח וחפן את השד שנחשף, אצבעו מלטפת את הפטמה. התמסרתי לתנועה הסיבובית העצלה שהציתה בבטני הבלחי תשוקה.
גנחתי, והוא צבט חזק יותר. התנשמתי מבעד לשיניים חשוקות אבל לא הרחקתי אותו. זווית שפתיו התרוממה מעט וניצוץ זדוני חלף לרגע בעיניו.
"תתפשטי ותישעני על השולחן."
השובבות הגיעה, אבל גם משהו נוסף.
קימטתי את מצחי כשהפניתי את מבטי לכיוון פינת האוכל ושולחן העץ הכפרי הגדול שניצב במרכזה, אבל לפני שהספקתי להתווכח הוא הפליק לי בישבן ודחף אותי לשם בעדינות. פשטתי במהירות את החצאית, החזייה והתחתונים ונעמדתי מול השולחן, משעינה ידיים על העץ החמים. במרכז השולחן ראיתי חבל מלופף בערימה.
"רדי," אמר בקול מדוד.
הוא הניח יד בין שכמותיי ודחף אותי מטה. הושטתי ידיים קדימה, פולטת נשיפה חדה למגעו הצונן של השולחן בחזי ובבטני כשירכיי נלחצו בכוח אל שפת השולחן. הציפייה החזיקה אותי בת־ערובה, וגזלה ממני את היכולת לחשוב על כל דבר מלבד על הוודאות שבלייק עכשיו בשליטה.
ואני נתתי לו את השליטה הזאת.
ברגע שעברתי מחיי היומיום המקצועיים שלי לדירה שכעת חלקנו, ניצת בי מאבק פנימי מול כל האינסטינקטים שלי. נתתי לגבר שאהבתי שליטה מלאה מתוך אמונה שידאג לשנינו. והוא תמיד עשה זאת, אבל לפעמים לא יכולתי להתאפק וניסיתי לבדוק גבולות, רק קצת, כדי שיידע שאני עדיין כאן, נלחמת.
הוא העביר יד קרירה על ישבני, וגופי נדרך מייד תחת המגע התמים. נשכתי שפתיים, מתכוננת למה שתמיד מגיע אחר כך.
"איחרת בעשרים דקות. את יודעת מה זה אומר?"
לפני שהספקתי לפצות פה היד שלו נחתה חזק על הישבן שלי. לרגע ייבבתי מעוצמת הכאב, אבל אז התפוגגה תחושת הצריבה וחום לוהט התפשט בגופי. קימרתי את גבי כדי להצמיד אליו את ישבני.
"אתה הולך להעניש אותי?" שאלתי חרש.
"זה מה שאת רוצה?"
"כן." התשובה הכנועה עדיין הפתיעה אותי. למרות הדרך הארוכה שעשינו יחד, ולמרות שאהבתי את המקומות האפלים שמצאנו אחד בשני, עדיין נזקקתי למידה לא מבוטלת של אומץ כדי להודות כמה אני אוהבת את זה.
"אז יש לך מזל. את הולכת לקבל עשרים הצלפות. אני רוצה שתספרי. ואל תתבלבלי, אחרת אביא את החגורה."
ובלי להתמהמה הוא התחיל להפליק לי בישבן בעוצמה כזאת שהמכות הידהדו בכל החדר. ברגע שהצלחתי שוב לנשום מיהרתי לדבר.
"אחת."
"בדיוק." הוא הפליק שוב.
"שתיים."
באופן שעדיין לא הייתי מסוגלת להבין, כל מכה מייסרת רק גרמה לי להיות יותר מכווצת ויותר רטובה. הצליפות פשוט הטריפו עלי את דעתי. כשהגענו לשתי ספרות כבר נעצתי אצבעות בשולחן, מוכנה ומזומנה לעונג שמגיע אחרי הכאב הערב.

בקרוב…

X