רשימת המשאלות | לרכישה באינדיבוק
רשימת המשאלות

רשימת המשאלות

שנת הוצאה: 01/2014
מס' עמודים: 375
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
"בטח נדהמת היום כשאחייך קיבלו את הירושה ואת לא. ואני יכולה לשער כמה כעסת כשהמשרה הבכירה ניתנת לקתרין. תסמכי עלי. אני יודעת מה אני עושה, וכל מעשי הם אך ורק לטובתך".
חייה של ברט בולינג'ר מסודרים מקיר לקיר: יש לה עבודה מכובדת ודירה מרווחת,  ואפילו חבר שהוא עורך-דין מוצלח ויפה תואר. אבל כשאמה האהובה מתה בפתאומיות, היא מותירה אחריה צוואה שכוללת תנאי כמעט בלתי מתקבל על הדעת: על מנת לזכות בירושה, על ברט להגשים את רשימת המשאלות שחיברה עשרים שנה קודם, כשהייתה נערה בת ארבע-עשרה. בלית ברירה יוצאת ברט למסע שבמהלכו תיאלץ לבחון מחדש את חייה ואת ערכיה,  את משאלותיה ואת אהבותיה האמיתיות. ברוח קלילה מצליחה לורי ספילמן לסחוף את הקוראים בסיפור מלא אופטימיות, שבו המתנות הכי יפות שהחיים מעניקים לנו מתגלות דווקא במקומות הכי פחות צפויים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אהבתי את הספר

הוסף חוות דעת

1

קולות מחדר האוכל מהדהדים ועולים במדרגות העץ, מטושטשים, מזמזמים, פולשניים. בידיים רועדות אני נועלת את הדלת. העולם משתתק. אני משעינה את הראש על הדלת ונושמת עמוק. החדר עדיין מלא בריח שלה – אוֹ־ד'אַדריאֵן וסבון חלב עזים. אני מתיישבת בכבדות על מיטת הברזל שלה, שפולטת חריקה קלה – צליל מרגיע, כמו פעמוני הרוח בגינה שלה או קולה הרך כשאמרה לי שהיא אוהבת אותי. לא פעם באתי בלילה למיטה הזאת, שאותה חלקה עם אבי, והתלוננתי על כאב בטן או על מפלצת שמסתתרת בחדר שלי. ובכל פעם הכניסה אותי אמא מתחת לשמיכה, חיבקה אותי חזק, ליטפה לי את הראש ולחשה, "השמים עוד יחייכו אלייך, אהובתי." ולמחרת בבוקר, כאילו התחולל נס, הייתי מתעוררת ורואה רצועות ענבר מבעד לווילונות התחרה שלי.

במאמץ אני חולצת את נעלי העקב החדשות שלי, מעסה בהקלה את כפות רגלי וצונחת על כריות הפייזלי הצהובות. אף אחד לא ייקח את המיטה הזאת, אני מחליטה. גם אם מישהו אחר ירצה אותה, היא שלי. אבל כמה אני אתגעגע לבית הבּרַאוּנסטון הישן והיפה הזה. "בית עם אופי חזק, כמו של סבתא שלך," ככה תיארה אמא שלי את בית הלבנים האדמדמות שלה. אבל בעיני, הדבר הכי חזק בעולם היה דווקא הבת של סבתא שלי – אמי, אליזבת בּוֹלינגֶ'ר.

מחשבה עולה בי פתאום. אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות ומזנקת מהמיטה. בטח היא החביאה אותו כאן למעלה. אבל איפה? אני פותחת בתנופה את דלת הארון. ידי מגששות בעיוורון מאחורי החליפות המחויטות ושמלות המעצבים, ובסופו של דבר אני דוחפת את הראש מתחת למוט תלייה גדוש חולצות משי, והן זזות לצדדים כמו מסך תיאטרון. הנה הוא, מכורבל במתקן הנעליים שלה כמו תינוק בעריסה: בקבוק קְרוּג שהוסתר בארון בארבעת החודשים האחרונים.

אבל ברגע שאני מניחה עליו את ידי מציפים אותי רגשות אשמה. בקבוק השמפניה הזה הוא של אמא שלי, לא שלי. היא קנתה אותו בסכום מזעזע כשחזרנו הביתה מהביקור הראשון שלה אצל הרופא, ומיהרה להחביא אותו כדי שלא יתערבב עם הבקבוקים הרגילים שבקומה הראשונה. הבקבוק הזה מסמל הבטחה, כך הסבירה לי. אחרי הטיפולים, כשיגיע אישור שהיא הבריאה לגמרי, היא ואני נפתח את השמפניה הנדירה הזאת ונחגוג את החיים ואת הנסים שמתחוללים בהם.

אני ממששת את נייר הכסף ונושכת את שפתי. אסור לי לשתות אותו. הבקבוק הזה היה מיועד להרמת כוסית חגיגית. לא לבת מתאבלת שלא מסוגלת אפילו להתמודד עם הסעודה שאחרי ההלוויה.

משהו אחר מושך את מבטי, משהו שנעוץ בין המחבוא של השמפניה לזוג נעלי זמש שטוחות. אני מושיטה אליו את ידי. ספרון דק ואדום – יומן אישי, כך זה נראה – קשור בסרט צהוב דהוי. כריכת עור סדוקה ובלויה, שאליה מוצמד כרטיס ברכה בצורת לב: בְּרֵט, כך היא כתבה בו, תשמרי את היומן ליום אחר, כשתרגישי חזקה יותר. היום רק תרימי כוסית לכבוד שתינו, יקירתי. איזה צמד חמד היינו. באהבה, אמא.

אני מעבירה אצבע על כתב היד, שתמיד היה תזזיתי קצת, לא כמו שמצפים מאישה יפה ומטופחת כזאת. מחניק לי בגרון. אמא הבטיחה לי שהסוף יהיה טוב, ובכל זאת ידעה שיום יבוא ואני אזדקק לעזרה. לַיום הזה היא השאירה לי את השמפניה שלה; וליום שאחרי היא השאירה לי פיסה קטנה מחייה, משהו מהמחשבות וההרהורים הכי כמוסים שלה.

אבל אני לא יכולה לחכות עד מחר. אני בוהה ביומן ומרגישה צורך עז לקרוא את דבריה ברגע זה. רק הצצה קטנה ודי. אבל ברגע שאני מושכת בסרט הצהוב, אני רואה לנגד עיני את אמי. היא מטלטלת את ראשה מצד לצד ונוזפת בי בעדינות על קוצר הרוח. אני מעיפה מבט בכרטיס שאומר לי לחכות, ונקרעת בין רצוני לרצונה. בסופו של דבר אני מניחה את היומן בצד. "בשבילך אני אחכה," אני לוחשת ומצמידה נשיקה לכריכה.

גניחה בוקעת מלבי וסודקת את הדממה. אני מכסה את שפתי בידי כדי לעצור אותה, אבל מאחרת את המועד. אני מתקפלת, לופתת את בטני וממש נתקפת כאב מרוב געגועים לאמא שלי. איך אצליח להתנהל בעולם בלעדיה? חלק כל כך גדול ממני הוא עדיין הבת שלה.

אני לוקחת את בקבוק השמפניה, מחזיקה אותו בין ברכי ושולפת את הפקק. פיצוץ קטן נשמע, והפקק טס על פני החדר ומפיל משידת הלילה את בקבוקון הקיטריל שלה. התרופה נגד בחילה! אני כורעת במהירות על הרצפה, אוספת באגרופי את הגלולות המשולשות ונזכרת איך הגשתי אותן לאמא בפעם הראשונה. היא עברה את הטיפול הכימי הראשון וניסתה להפגין אומץ מדומה למעני. "אני בסדר גמור, באמת. כבר היו לי כאבי מחזור יותר קשים מזה."

אבל בלילה הכתה בה הבחילה כמו צונאמי. היא בלעה גלולה לבנה ואחר כך ביקשה עוד אחת. שכבתי לצדה עד שהתרופה עשתה איתה חסד ואפשרה לה לשקוע בשינה. התכרבלתי לידה, במיטה הזאת ממש, ליטפתי את ראשה וחיבקתי אותה חזק, כמו שהיא עשתה לי כל כך הרבה פעמים. ואז, בלב כואב מרוב ייאוש, עצמתי את עיני והתחננתי לאלוהים שירפא את אמא שלי.

הוא לא הקשיב לי.

הגלולות זורמות מכף ידי בחזרה אל בקבוקון הפלסטיק. אני משאירה את המכסה פתוח קצת ומעמידה את הבקבוקון בקצה השידה, קרוב למיטה, כדי שהיא תוכל להגיע אליו בקלות. אבל לא… אמא שלי איננה, היא כבר לא תיקח שום גלולה.

אני זקוקה לשמפניה הזאת. "לחיים, אמא," אני לוחשת בקול שבור. "כמה התגאיתי להיות הבת שלך. ידעת את זה, נכון?"

בתוך זמן קצר החדר מתחיל להסתחרר סביבי, אבל הכאב מתקהה קצת. אני שמה את בקבוק השמפניה על הרצפה ומפשילה את השמיכה. הסדינים הצוננים מדיפים ריח אזוביון קל. איזה פינוק לשכב כאן, רחוקה מקהל הזרים שבקומה התחתונה. אני מתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכה, נותנת לעצמי עוד רגע של שקט לפני שאחזור למטה. רק עוד דקה…

נקישה חזקה מעירה אותי מהנמנום. אני מתיישבת. שנייה עוברת עד שאני מבינה איפה אני נמצאת… לעזאזל, סעודת ההלוויה! אני מזנקת מהמיטה, כושלת לעבר הדלת ונתקלת בבקבוק השמפניה.

"איי! לעזאזל!"

"את בסדר, בְּרֵט?" גיסתי קתרין עומדת בפתח. לפני שאני מספיקה לענות היא משתנקת בבהלה ונכנסת במהירות לחדר. היא כורעת ליד הכתם הרטוב שנוצר בשטיח הפרסי ומרימה את הבקבוק. "אלוהים ישמור! שפכת בקבוק של קְלוֹ דוּ מֵניל 1995?"

"רק אחרי ששתיתי את הרוב." אני צונחת לידה ומנסה להספיג את הנוזל בשולי השמלה שלי.

"בחייך, בְּרֵט. בקבוק כזה עולה יותר משבע מאות דולר."

"אהה." אני מתאמצת לקום על הרגליים ומציצה בשעון, אבל הספרות מטושטשות לגמרי. "מה השעה?"

היא נעמדת ומחליקה את שמלת הפשתן השחורה שלה. "כמעט שתיים. כבר מגישים את האוכל." היא תוחבת תלתל תועה אל מאחורי אוזני. אני גבוהה ממנה בעשרה סנטימטרים לפחות, ובכל זאת כשאני עומדת מולה אני מרגישה כמו זאטוטה פרועה, כאילו עוד רגע היא תלקק שתי אצבעות ותיישר לי קווצת שיער מזדקרת. "את נראית ממש כחושה, בְּרֵט," היא אומרת ומסדרת לי את שרשרת הפנינים בזווית הנכונה. "אמא שלך היתה אומרת שלמרות האבל את צריכה לטפל בעצמך."

אבל זה לא נכון. אמא שלי היתה אומרת שאני נראית טוב למרות האיפור שנמרח לי מרוב בכי; היא היתה טוענת שבזכות הלחות המוגברת השיער שלי נראה גלי ושופע יותר, וממש לא מזכיר קן ציפורים נטוש; והעיניים החומות שלי, למרות כל האדמומיות והנפיחות שסביבן, עדיין נראות כמו עיני משורר מלאות נשמה.

דמעות מאיימות לצוץ, ואני מסתובבת הצדה. מי יחזק את הביטחון העצמי שלי עכשיו כשאמא שלי מתה? אני מתכופפת להרים את הבקבוק הריק, אבל הרצפה נוטה ומתנדנדת. אוי אלוהים! אני על סירת מפרש באמצע סופת ציקלון. אני נאחזת במסגרת המיטה כמו בחבל הצלה ומחכה שהסערה תחלוף.

קתרין מטה את ראשה, סוקרת אותי ונוקשת בציפורן מטופחת על שפתה התחתונה. "תקשיבי, מותק, אולי תישארי כאן. אני אביא לך אוכל."

להישאר כאן? בחלום הלילה! זאת סעודת ההלוויה של אמא שלי. אני חייבת לרדת. אבל החדר מעורפל ואני לא מוצאת את הנעליים שלי. אני מסתובבת במעגלים. רגע, מה אני מחפשת בעצם? אני מדדה יחפה אל הפתח, ואז אני נזכרת. "הֵי, נעליים, איפה אתן…" אני כורעת על הברכיים ומציצה מתחת למיטה.

קתרין לופתת אותי בזרועי ומרימה אותי במשיכה. "תפסיקי, בְּרֵט. את שיכורה. אני אשכיב אותך במיטה ותישני עד שזה יעבור."

"לא!" אני מתנערת מאחיזתה. "אני לא יכולה לפספס את הארוחה."

"בטח שאת יכולה. אמא שלך לא היתה רוצה ש…"

"או, הנה הן." אני שולפת את נעלי העקב מתחת למיטה ומתאמצת לדחוף את רגלי לתוכן. אלוהים ישמור, כפות הרגליים שלי תפחו בשעה האחרונה?

אני מתגלגלת לאורך המסדרון כמיטב יכולתי, אבל העקבים שלי עדיין לא מצליחים להידחס לנעליים. אני פושטת ידיים קדימה כדי להתייצב, ומיטלטלת מקיר לקיר כמו כדור פינג פונג. מאחורַי אני שומעת את קתרין. קולה נוקשה אבל שקט, כאילו היא מדברת בשיניים חשוקות. "בְּרֵט! תעצרי תכף ומיד!"

היא נפלה על כל הראש אם נדמה לה שאני אפסיד את סעודת ההלוויה. אני חייבת לכבד את אמא שלי. את האמא האוהבת והנהדרת שלי…

אני מתחילה לרדת במדרגות, עדיין מנסה לדחוף את הרגליים לתוך נעלי הברבי האלה, אבל באמצע הדרך הקרסול שלי מתעקם הצדה.

"אייי!"

ים של אורחים שבאו לחלוק כבוד לאמי מסתובבים ומסתכלים עלי. נשים מבועתות מעיפות בי מבט ומכסות את פיהן בכף ידן, וגברים נשנקים וקמים במהירות כדי לתפוס אותי.

אני מתרסקת בתחתית המדרגות, השמלה השחורה עולה עד אמצע ירכי ונעל אחת נעלמת.

***

קול צלצול כלים מעיר אותי. אני מנגבת את הרוק מזווית הפה ומתיישבת. הדופק הולם בדייסה העכורה שבראשי. אני ממצמצת כמה פעמים ומסתכלת סביבי. אני בסלון של אמא. מצוין. היא תיתן לי אספירין. אבל אז אני שמה לב שהסלון מואפל, ואנשים זרים בבגדי מלצרים אוספים צלחות וכוסות לתוך ארגזי פלסטיק גדולים. מה קורה כאן? ההבנה מכה בי פתאום, כמו מחבט בייסבול. גרוני מתכווץ ואני מניחה יד על שפתי. כל הכאב, היגון והעצב מתנפצים עלי מחדש.

אמרו לי שמאבק ארוך בסרטן גרוע בהרבה ממאבק קצר בו, אבל אני לא בטוחה שזה נכון למי שנשאר מאחור. האבחנה הקשה ומותה של אמא התרחשו כל כך מהר, שהכול נראה לי לא מציאותי, כמו חלום בלהות שתכף אתעורר ממנו בזעקת הקלה. אבל אני דווקא מתעוררת לעתים קרובות בלי לזכור בכלל את האסון, ונאלצת לחיות את האובדן מחדש, שוב ושוב, כמו ביל מארי בסרט "לקום אתמול בבוקר". איך אצליח להשלים עם העובדה שהאדם היחיד שאוהב אותי בלי שום תנאי כבר לא קיים בעולמי? איך אוכל אי־פעם לחשוב על אמי בלי שהלב שלי יתכווץ?

אני מעסה את הכאב ברקותי, והבזקי תמונות מטושטשים מסתחררים לנגד עיני ובוראים מחדש את הביזיון המשפיל על המדרגות. אני רוצה למות.

"היי, ישנונית." גיסתי השנייה, שֵלי, ניגשת אלי. היא מחזיקה בזרועותיה את בתה אֵמה, תינוקת בת שלושה חודשים.

"אוי, אלוהים!" אני גונחת ולופתת את ראשי. "איזה דבילית אני."

"למה? את הראשונה בעולם שהשתכרה? איך הקרסול?"

אני מסירה מהקרסול את שקית הקרח, שרובו כבר נמס, ומסובבת את כף הרגל במעגלים. "הקרסול יהיה בסדר." אני מנערת את הראש מצד לצד. "הוא יחלים הרבה יותר מהר מהכבוד העצמי שלי. איך יכולתי לעשות את זה לאמא?" אני שומטת את שקית הקרח על הרצפה ומרימה את עצמי במאמץ מהספה. "שלי, בסולם של אחת עד עשר, כמה זה היה נורא?"

היא מנופפת בידה בביטול. "אמרתי לכולם שאת סובלת מתשישות, והם בלעו את זה. לא היתה בעיה למכור להם את הסיפור, כי באמת נראית כאילו לא ישנת שבועות." היא מציצה בשעון היד שלה. "תקשיבי, גֵ'יי ואני הולכים עכשיו. כבר אחרי שבע."

במבואה אני רואה את ג'יי כורע מול בנם טרֵוֶור, בן השלוש. הוא תוחב את זרועותיו הקטנות לתוך מעיל גשם צהוב מבריק, שבו הוא נראה כמו כבאי קטן. עיניו הכחולות כמו בדולח מבחינות בי והוא צוהל.

"דודה בּוֵוט!"

זיק של חדווה עובר בי, ובסתר לבי אני מקווה שהאחיין שלי לא ילמד אף פעם לבטא את הצליל רֵ. אני ניגשת אליו ומעבירה יד בשערו. "מה שלום הילד הגדול שלי?"

ג'יי סוגר את לחצנית המתכת בצווארון המעיל וקם על רגליו. "או, הנה היא סוף־סוף." חוץ מהקמטים שהחיוך מעלה סביב עיניו, אחי נראה בן עשרים ושש אף על פי שכבר מלאו לו שלושים ושש. הוא מחבק אותי. "ישנת טוב?"

"אני נורא מתנצלת," אני אומרת ומסלקת פירור מסקרה שנשאר לי מתחת לעין.

הוא מדביק לי נשיקה על המצח. "אין בעיה. כולנו יודעים שבשבילך זה הכי קשה."

הוא מתכוון להגיד שמבין שלושת ילדי בולינג'ר, אני היחידה שעדיין רווקה, בלי משפחה משלי. שאני הייתי הכי תלויה באמא. בקיצור, אחי מרחם עלי.

"כולנו באבל," אני אומרת ונסוגה קצת.

"אבל את הבת," אומר ג'וֹד, אחי הבכור. הוא נכנס למבואה, וגופו הדק והשרירי בקושי נראה מאחורי סידור הפרחים הענקי שהוא מחזיק בידיו. להבדיל מג'יי, שמסרק לאחור את מחלפותיו המידלדלות, ג'וֹד מגלח את הראש, וגולגולתו החלקה כמו ביצה בתוספת משקפיים חסרי מסגרת משווים לו מראה עירוני מתוחכם. הוא מסתובב בזווית קלה ומנקר אותי בלחי. "היה ביניכן קשר מיוחד. ג'יי ואני לא היינו מסתדרים בלעדייך, בעיקר לקראת הסוף."

זה נכון. באביב שעבר, כשאבחנו אצל אמא סרטן שחלות, שכנעתי אותה ששתינו נילחם בזה יחד. סעדתי אותה אחרי הניתוח, ישבתי לצדה בכל הטיפולים הכימיים והתעקשתי שנקבל חוות דעת שנייה ושלישית. כשכל המומחים הסכימו שלא נשאר מה לעשות, הייתי איתה ביום שבו החליטה להפסיק את הטיפולים המזעזעים.

ג'יי אוחז בידי, ועיניו הכחולות בורקות מדמעות. "אנחנו כאן בשבילך. את יודעת את זה, נכון?"

אני מהנהנת ושולפת טישו מהכיס.

שֵלי מפֵרה את האבל השקט כשהיא נכנסת למבואה ובידה מושב הבטיחות של אֵמה. היא פונה אל ג'יי. "חומד, תוכל לקחת את עציץ הקרָסוּלה שהורי שלחו?" היא מעיפה מבט בג'וֹד ואחר כך בי. "אתם לא רוצים אותו, נכון?"

ג'וֹד מחווה בראשו אל הגן הבוטני שבזרועותיו, למקרה שאולי החמיצה אותו. "אני כבר מסודר."

"קחי אותו," אני אומרת. מפתיע אותי שמישהו מסוגל להתעניין בצמחים שתי דקות אחרי שאמא שלנו מתה.

אחַי ובנות זוגם יוצאים מהבית אל ערב ספטמבר ערפילי, ואני עומדת בפתח ומחזיקה את דלת העץ הכהה כדי שלא תיסגר, בדיוק כמו שאמא נהגה לעשות. קתרין יוצאת אחרונה, תוחבת צעיף הֶרמֵס לתוך ז'קט הזמש שלה.

"להתראות מחר," היא אומרת ומטביעה על לחיי נשיקה בגון ורוד־קזינו של מֵייבֵּלין.

אני גונחת בעייפות. כאילו לא הספיקה לי השיחה על העציצים, מחר בעשר וחצי בבוקר יחולקו הנכסים של אמא בין שלושת ילדיה, כמו טקס הענקת פרסים על שם בולינג'ר. בעוד כמה שעות אהיה מנכ"לית בולינג'ר תעשיות קוסמטיקה, ולפיכך גם הבוסית של קתרין, ואין בי שום ביטחון שאני מסוגלת להתמודד עם שני התפקידים האלה.

קונכיית הלילה הסוער נסדקת וחושפת שמי בוקר כחולים, נקיים מכל ענן. מבשר טובות, אני מחליטה. מהמושב האחורי בפורד לינקולן היוקרתית אני משקיפה מבעד לחלון על קו החוף המקציף של ימת מישיגן ומשננת בראשי את הדברים שאני עומדת להגיד: וואו, איזה כבוד. לעולם לא אוכל להיות תחליף ראוי לאמא, אבל אעשה כמיטב יכולתי להצעיד את החברה קדימה.

כאב הראש עדיין לא חלף לגמרי, ושוב אני מקללת את עצמי ששתיתי את השמפניה הארורה הזאת. מה עלה על דעתי? יש לי בחילה, והיא לא רק גופנית. איך יכולתי לעולל דבר כזה לאמא שלי? ואיך אני יכולה לצפות שאחי יתייחסו אלי ברצינות עכשיו? אני מוציאה מהארנק את הפודרייה הקטנה ומפדרת קלות את הלחיים. היום אני חייבת להיראות חזקה ומאוזנת – כמו שמנכ"לית צריכה להיראות. אחי צריכים לדעת שאני מסוגלת להתמודד עם ניהול העסק, גם אם לא תמיד אני מצליחה להתמודד עם צריכת האלכוהול שלי. האם הם יתגאו באחותם הקטנה, שבגיל שלושים וארבע כבר נהפכת ממנהלת שיווק למנכ"לית החברה? למרות הביזיון של אתמול, אני חושבת שכן. לכל אחד מהם יש קריירה משלו, וחוץ מהמניות שלהם אין להם שום עניין בעסק המשפחתי. ושֵלי היא קלינאית תקשורת וגם אמא עסוקה, וממש לא מעניין אותה מי מנהל את העסק של חמותה.

קתרין היא זאת שמפחידה אותי.

כבוגרת ווֹרטוֹן, בית הספר היוקרתי למנהל עסקים של אוניברסיטת פנסילבניה, וכחברת נבחרת השחייה האמנותית באולימפיאדת ברצלונה ב־1992, התברכה גיסתי בשכל, בחריצות, בשאפתנות וביכולת לנהל שלוש חברות במקביל.

בשתים־עשרה השנים האחרונות היא היתה סמנכ"לית בולינג'ר תעשיות קוסמטיקה ויד ימינה של אמא. בלי קתרין, בולינג'ר תעשיות קוסמטיקה היתה נשארת חברה קטנה, למרות הצלחתה הרבה. אבל קתרין הצטרפה לצוות ושכנעה את אמא להרחיב את קו הייצור. בתחילת 2002 נודע לה שאופְּרה וינפרי עומדת להמליץ בתוכנית על המוצרים האהובים עליה. במשך חמישה חודשים רצופים, מדי שבוע בשבוע, שלחה קתרין לאולפני הַרפּוֹ חבילות שי מדהימות, מלאות בסבונים ובתחליבים מתוצרת בולינג'ר, וצירפה תצלומים ומאמרים על המוצרים הטבעיים של החברה, שהם גם ידידותיים לסביבה. בדיוק כשעמדה להכין את המשלוח העשרים ושניים, התקשרו מאולפני הרפו: אחד המוצרים האהובים שאופרה תציג בתוכנית יהיה מסכת פנים של בולינג'ר שמכילה תה שחור וזרעי ענבים.

התוכנית שודרה, והמכירות זינקו לשמים. כל ספא וכולבו יוקרתי דרשו פתאום את המוצרים של בולינג'ר. הייצור הוכפל פי ארבעה בחצי השנה הראשונה. שלוש חברות גדולות הציעו מיד לרכוש את החברה בסכומים מדהימים, אבל קתרין שכנעה את אמא לא למכור, ובמקום זה פתחה חנויות בניו יורק, בלוס אנג'לס, בדאלאס ובמיאמי. אחרי שנתיים היא התרחבה גם לשווקים בחו"ל. הייתי שמחה לזקוף את זה לזכות מיומנויות השיווק שלי, אבל אין ספק שבולינג'ר קוסמטיקה מגלגלת כיום מיליונים בעיקר בזכות קתרין הַמפריז־בולינג'ר.

כן, קתרין היא מלכת הדבורים, וכמנהלת שיווק הייתי אחת הדבורים הפועלות ששירתו אותה בנאמנות. אבל בעוד כמה דקות תפקידינו יתהפכו. אני אהיה הבוסית של קתרין, והמחשבה הזאת מבעיתה אותי.

בחודש יוני, כשאמא התענתה בטיפולים ונוכחותה בבולינג'ר נהפכה לאירוע נדיר, זימנה אותי קתרין אל משרדה.

"חשוב שתתחילי ללמוד איך העסק עובד, בְּרֵט," אמרה והניחה את ידיה השלובות על שולחנה העשוי עץ דובדבן. "עם כל הרצון להדחיק את זה, החיים שלנו עומדים להשתנות. את צריכה להיות מוכנה לתפקיד שלך."

היא רומזת שאמא עומדת למות! חשבתי בלבי. איך היא מסוגלת להניח את הגרוע ביותר? אבל קתרין היתה ריאליסטית וכמעט אף פעם לא טעתה. הצטמררתי כולי.

"באופן טבעי, כל המניות של אמך יעברו אלייך ברגע שהיא תלך לעולמה. בסופו של דבר אַת הבת היחידה שלה, ומכל ילדיה רק את עובדת בחברה. ואת גם שותפה עסקית שלה יותר זמן מכל אדם אחר."

גוש עלה בגרוני. אמא תמיד סיפרה בגאווה שהצטרפתי לחברה עוד כשהייתי בחיתולים. היא נהגה להכניס אותי למנשא גב, וככה היינו יוצאות לדרך ומציעות את הסבונים והתחליבים שלה לחנויות מקומיות ובשוקי איכרים.

"וכבעלת המניות העיקרית," המשיכה קתרין, "את זכאית למשרת המנכ"ל שלה."

משהו בקולה השקול והמחושב גרם לי לתהות אם זה מרגיז אותה. אבל גם אם כן, איך אפשר להאשים אותה? היא מנהלת מבריקה. ואילו אני… במקרה אני הבת של אליזבת.

"אני אעזור לך להתכונן – אם כי ברור שאת מוכנה גם עכשיו." היא פתחה בנקישה את היומן הממוחשב שלה. "מה דעתך שנתחיל מחר, בשמונה בבוקר." זאת לא היתה שאלה, זאת היתה פקודה.

וכך, בכל בוקר הייתי גוררת כיסא, מתיישבת ליד קתרין ומקשיבה להסבריה על עסקות מעבר לים, על חוקי מיסוי בינלאומיים ועל הפעילות היומיומית בחברה. היא שלחה אותי לקורס בן שבוע בבית הספר לעסקים של הארוורד כדי להתעדכן בשיטות ניהול חדשניות, ורשמה אותי לסדנאות מקוונות בכל מיני נושאים, החל בניהול תקציבים וכלה ביחסי עובדים. אמנם הרבה פעמים הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בחומר, אבל לרגע לא שקלתי לפרוש. לכָבוד יהיה לי לענוד את הכתר של אמי. אני רק מקווה שגיסתי לא תתרגז בכל פעם שהיא תצטרך לעזור לי לצחצח אותו.

הנהג של אמא מוריד אותי ברחוב רנדולף 200, ואני מסתכלת על מבנה הגרניט והפלדה של מרכז אֵיאוֹן בשיקגו. משרדים במקום כזה בטח עולים הון. נראה שעורך הדין של אמא הוא לא דג רקק. אני עולה לקומה השלושים ושתיים, ובדיוק בעשר וחצי, באדיבותה של קלייר, המזכירה הג'ינג'ית הנאה, אני נכנסת למשרדו של מר מִידָאר, שבו אחַי ובנות זוגם כבר יושבים סביב שולחן המהגוני המלבני, אם כי מר מידאר עצמו עדיין לא הגיע.

"תרצי קפה, גברת בולינג'ר?" שואלת קלייר. "אולי תה? או מים מינרליים?"

"לא, תודה." אני מוצאת מקום פנוי ליד שֵלי ומסתכלת סביבי. המשרד של מר מידאר הוא שילוב מרשים של ישן וחדש. החלל עצמו זועק מודרניות, כולו שיש וזכוכית, אבל הוא מרוכך בשטיחים פרסיים ובכמה פריטי ריהוט עתיקים. התוצאה הסופית משרה צלילות מרגיעה.

"מקום יפה," אני אומרת.

"נכון?" קתרין אומרת מעבר לשולחן. "כל כך אופייני לסטון."

"שרון סטון?"

היא מצחקקת כאילו אני ילדונת שאמרה משהו מצחיק. "אני מתכוונת לאדוארד דארל סטון," היא אומרת. "האדריכל שבנה את הבניין הזה."

"אה, בטח." יש משהו שהאישה הזאת לא יודעת? אני מניחה שהייתי אמורה להתפעל מקתרין, אבל לעומת ההשכלה שלה אני מרגישה בורה, לעומת העוצמה שלה אני מרגישה חלשה, ולעומת היכולות שלה אני מרגישה מיותרת כמו מחטב גוף על ויקטוריה בקהאם. אני אוהבת את קתרין מכל הלב, אבל האהבה הזאת מהולה ביראה – אולי בגלל חוסר הביטחון שלי, אולי בגלל היהירות של קתרין, אני לא יודעת בדיוק. אמא אמרה לי פעם שאני לא פחות חכמה מקתרין, אבל שיש לי רק שבריר קטן מהביטחון העצמי שלה. ומיד הוסיפה בלחש, "תודה לאל." זאת הפעם היחידה ששמעתי את אמא אומרת משהו רע על "קתרינה הגדולה", אבל ההצהרה הלא מצונזרת האחת והיחידה הזאת עדיין מעודדת אותי מאוד.

"הבניין נבנה במקור בשביל חברת הנפט סטנדרד," היא ממשיכה, כאילו זה מעניין אותי בכלל. "בשנת 1973, אם אני לא טועה."

ג'יי דוחף את הכיסא שלו קצת אחורה, אל מאחורי קו הראייה של קתרין, ומעמיד פנים שהוא מפהק בהגזמה. אבל ג'וֹד נראה מרותק לפטפוטים של אשתו.

"כל הכבוד, יקירתי. הבניין השלישי בגובהו בשיקגו," ג'וֹד אומר ומסתכל על קתרין כאילו הוא מחכה לאישורה. אחי הבכור הוא אחד האדריכלים הצעירים הנחשבים ביותר בעיר, אבל לדעתי גם הוא מאוים קצת מהבולדוזרית שאיתה הוא התחתן. "רק מגדל טראמפ ומגדל ויליס יותר גבוהים ממנו."

קתרין מסתכלת עלי. "מגדל ויליס הוא מגדל סירס לשעבר, את יודעת."

"מגדל סירס?" אני שואלת ומגרדת את סנטרי בבלבול מדומה. "למה חנות כולבו צריכה מגדל שלם?"

ג'יי מחייך מעבר לשולחן. אבל קתרין מסתכלת עלי כאילו היא לא לגמרי בטוחה אם אני מתלוצצת, ואז היא ממשיכה בשיעור. "יש כאן שמונים ושלוש קומות מעל פני הקרקע ו…"

משחק הטריוויה האדריכלי מסתיים כשהדלת נפתחת וגבר גבוה נכנס במהירות לחדר, מתנשף קצת. הוא נראה בן ארבעים בערך. הוא מעביר יד בשערו השחור שנפרע ומיישר את העניבה. "שלום לכולם," הוא קורא ומתקרב לשולחן. "אני בּראד מידאר. סליחה על העיכוב." הוא עובר מאחד לאחד מסביב לשולחן, לוחץ ידיים ועורך היכרות עם כל אחד מאיתנו. מבטו הנוקב מרוכך קמעה בזכות העקמומיות הקלה בשיניו העליונות, שעולות קצת אחת על השנייה ומשוות לו קסם נערי אמיתי. אני תוהה אם בראש של אחי עוברת מחשבה דומה לשלי: מדוע אמא שלנו שכרה את שירותיו של האיש הצעיר הזה, שהוא זר מוחלט מבחינתנו, ולא את עורך הדין גולדבלט, שמטפל בענייני המשפחה כבר שנים ארוכות?

"כרגע הגעתי מפגישה בצד השני של העיר," אומר עורך הדין מידאר ותופס את מקומו בראש השולחן, כמעט לידי. "לא ציפיתי שהיא תתארך כל כך."

הוא שומט תיקיית קרטון על השולחן. אני מעיפה מבט בקתרין שאוחזת עט דרוך מעל בלוק הכתיבה שלפניה, מוכנה לרשום כל מילה. אני מתכווצת. למה לא חשבתי על זה שצריך לרשום את הדברים? איך אני אנהל חברה שלמה כשאני לא מסוגלת אפילו לזכור להביא איתי דף ועט?

מר מידאר מכחכח בגרונו. "תרשו לי, קודם כול, להביע את השתתפותי בצערכם. חיבבתי מאוד את אליזבת. אמנם נפגשנו רק בחודש מאי האחרון, זמן קצר אחרי שהיא קיבלה את האבחנה, אבל משום מה אני מרגיש כאילו הכרתי אותה שנים. לא יכולתי להישאר לסעודת ההלוויה אתמול, אבל השתתפתי בהלוויה עצמה. אני רוצה להאמין שבאתי לשם כידיד שלה ולא כעורך הדין שלה."

אני חשה חיבה מיידית לעורך הדין הטרוד הזה, שטרח להתפנות כדי להשתתף בהלוויה של אמי – אישה שהכיר בקושי ארבעה חודשים. אני מהרהרת בעורך הדין שמככב בחיי – החבר שלי אנדרו, שהכיר את אמי ארבע שנים, ובכל זאת לא הצליח לפנות מקום בלוח הזמנים שלו כדי להשתתף בסעודת ההלוויה אתמול. אני דוחקת הצדה את הכאב שעולה בחזי: בל נשכח שהוא באמצע משפט סבוך, ובכל זאת הצליח לצאת להלוויה עצמה.

"ואחרי כל הדברים האלה," ממשיך מר מידאר, "לכבוד לי להיות המוציא לפועל של הצוואה שלה. שנתחיל?"

כעבור שעה, מוסדות הצדקה האהובים על אמי כבר נהנים מכושר פירעון משופר לאין ערוך, וג'יי וג'וֹד בולינג'ר יושבים על סכומי כסף שיאפשרו להם לבלות את שארית חייהם בבטלה מוחלטת. איך אמא הצליחה לצבור הון כזה?

"בְּרֵט בולינג'ר תקבל את חלקה בירושה בשלב מאוחר יותר." מר מידאר מסיר את משקפי הקריאה שלו ומביט בי. "יש כאן נספח. אני אסביר לך את זה בפירוט אחר כך."

"בסדר," אני אומרת ומגרדת את ראשי במבוכה. למה אמא לא נתנה לי את חלקי היום? אולי היא מסבירה את זה ביומן האדום הקטן שהיא השאירה לי. ואז אני קולטת. הרי אני מקבלת את כל החברה, ששווה כיום מיליונים. אבל רק אלוהים יודע מה יקרה לה כשאני אעמוד בראשה. כאב עמום מתחיל להלום ברקותי.

"הנושא הבא הוא הבית של אמכם." הוא ממקם שוב את משקפי הקריאה על אפו, חוזר אל המסמך ומוצא את המקום שבו הפסיק. "הבית ברחוב נורת' אסטור מספר 113, על כל תכולתו, יישאר במשך שנה בדיוק כפי שהוא היום. המבנה והתכולה לא יימכרו ולא יושכרו במהלך התקופה הזאת. ילדי רשאים להתגורר בבית לא יותר משלושים יום ברציפות, והם מוזמנים להשתמש בחפצים שבו לצורכיהם האישיים."

"בשביל מה זה טוב?" ג'וֹד אומר ונועץ מבט במר מידאר. "יש לנו בתים משלנו. אין שום צורך להחזיק את הבית שלה."

אני מרגישה שפני מתלהטות ומַפנה את תשומת לבי אל ציפורני. האחים שלי כנראה חושבים שדירת הגג הקטנה שאני חולקת עם אנדרו שייכת גם לי. נכון שאני גרה שם מיום שאנדרו קנה אותה לפני שלוש שנים, ולמעשה השקעתי בה יותר כסף ממנו, אבל הדירה לא רשומה על שמי. מבחינה טכנית היא שלו. ואין לי בעיה עם זה. רוב הזמן. אף פעם לא עשיתי עניין מכסף. להבדיל מאנדרו.

"אחי," ג'יי אומר, וקולו נינוח כמו תמיד, "זאת הצוואה של אמא, ואנחנו צריכים לכבד את רצונה."

ג'וֹד מניד את ראשו. "זה טירוף. שנה שלמה של ארנונה מזעזעת. שלא לדבר על עלות האחזקה של החורבה הזאת."

אני מנענעת בראשי. ג'וֹד ירש את האופי של אבא שלנו – פסקני, מעשי וחסר כל רגשנות. קהות הרגש שלו יכולה להועיל במקרים מסוימים, כמו בשבוע שעבר, כשהיה צריך לערוך את ההכנות להלוויה. אבל היום זה נשמע פשוט חוסר נימוס. אם זה היה תלוי בג'וֹד, עד סוף היום הוא כבר היה תוקע בחצר של אמא שלט "למכירה" ומעמיד מכולת אשפה בחניה. ואילו עכשיו יהיה לנו זמן לעבור על החפצים שלה ולהיפרד ממנה לאט־לאט, חלק אחרי חלק. אנדרו בטח יחשוב שזה מיושן ומגוחך, אבל אולי אחד האחים שלי יחליט אפילו לשמור לעצמו את הבית הזה שהיא אהבה כל כך.

בשנה שנסעתי ללמוד באוניברסיטת נוֹרת'וֶוסטֶרן, אמא קנתה את הבית הרעוע הזה מכונס נכסים. אבא שלי נזף בה, אמר שזה טירוף מצדה לקחת על עצמה פרויקט עצום כזה. אבל באותה תקופה הוא כבר היה בעלה לשעבר, ואמא יכלה לעשות מה שהיא רוצה. היא הצליחה להבחין בקסם כלשהו מעבר לתקרות הרקובות ולשטיחים המסריחים. ואמנם נדרשו לה שנים של עבודה קשה והסתפקות במועט, אבל בסופו של דבר, בזכות המעוף והסבלנות שלה, מאמציה נשאו פרי: הבניין מהמאה התשע־עשרה, בשכונת גולד קוֹסט המבוקשת בשיקגו, הוא פנינה אמיתית כיום. חבל שאבי לא האריך ימים ולא זכה לראות את המהפך המדהים שעבר הבית – ושעברה האישה הזאת – שלדעתי המעיט תמיד בערכה.

"אתה בטוח שהיא היתה צלולה בדעתה כשהיא ערכה את הצוואה הזאת?" שואל ג'וֹד וקוטע את מחשבותי.

אני מזהה משהו חשאי בחיוכו של עורך הדין. "צלולה ועוד איך. תאמין לי, אמא שלך ידעה בדיוק מה היא עושה. למעשה, מעולם לא ראיתי תכנון מתוחכם כזה."

"בואו נמשיך," אומרת קתרין, מנהלת את העניינים כהרגלה. "לעניין הבית נחזור בשלב מאוחר יותר."

מר מידאר מכחכח בגרונו. "טוב, אז נעבור עכשיו לבולינג'ר קוסמטיקה?"

הדופק הולם בראשי ואני מרגישה שארבעה זוגות עיניים ננעצים בי. הסצנה מאתמול עולה שוב במוחי, ואני קופאת מרוב בהלה. איזו מין מנכ"לית משתכרת בסעודת ההלוויה של אמא שלה? אני לא ראויה לתואר המכובד הזה. אבל מאוחר מדי עכשיו. כמו מועמדת לאוסקר אני משתדלת שפני יהיו התגלמות הניטרליות. קתרין מחזיקה את העט מעל הדף, דרוכה לרשום כל פרט ופרט בהצעה העסקית. כדאי לי להתרגל לזה. לא משנה מי הבוסית, האישה הזאת תפקח עלי עין לאורך כל הקריירה שלי.

"כל המניות בבולינג'ר קוסמטיקה, וכן משרת המנכ"ל, יועברו ל…"

תתנהגי בטבעיות. אל תסתכלי על קתרין.

"כלתי," אני שומעת, כמו מתוך הזיה. "קתרין המפריז־בולינג'ר."

רשימת המשאלות הוא ספר הביכורים של לורי נלסון ספילמן, מורה ממישיגן. את ההשראה לכתיבתו קיבלה כשמצאה את רשימת המשאלות שכתבה כשהיתה בתיכון, שאחת מהן היתה להיות סופרת. כמו הגיבורה של ספרה, גם ספילמן גילתה שיש חלומות שלעולם אינם מתיישנים. ספרה נמכר לתרגום ל-20 מדינות, הביקורות היללו אותו כ"ספר מהלך קסם" (Kirkus Review) וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לחברת פוקס.

X