רק אלוהים יודע | לרכישה באינדיבוק
רק אלוהים יודע

רק אלוהים יודע

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 15

כשהייתי בן ארבע עשרה התאהבתי בנערה שקראו לה שרית. היו לה את החיוכים הכי יפים בעולם והעיניים שלה זרחו ממש כמו השמש ברגעים שהיא הכי מתעייפת. ופעם אחת, כשממש אזרתי אומץ בבית ספר העזתי אפילו להתקרב כדי להריח לה את השיער. ובלילות הייתי יושב על המיטה וחושב כמה נפלא זה יהיה אם שרית הייתה אוהבת אותי בחזרה. והייתי מרים את הראש למעלה לכיוון השמיים ומבקש מאלוהים כמו תפילה כזאת בלב, שאם הוא יגשים את המעט שאני רוצה אז אני אהיה מוכן לתת לו כל מה שהוא יבקש בתמורה. אבל הוא אף פעם לא השיב לתפילות האלו שלי וגם עם שרית מעולם לא דיברתי. והיום כשאני כבר בן ארבעים, אז אני חושב על זה מדי פעם, שכל זה קרה בגלל התקרה שהפרידה ביני לבינו.

"רק אלוהים יודע" הוא מקבץ ייחודי, בן חמישים ושניים סיפורים קצרים המחברים ברגשות עזים של אהבה, אושר וכאב את האדם אל עצמו ואל הסביבה העוטפת אותו. סיפורים אלו, כמו רבים אחרים שטרם פורסמו, מוגשים בסגנון הכתיבה המחבק של אולוקיטה העושה שימוש בעולם דימויים עשיר ומיוחד.

בספרו הרביעי מגיש איי. וי אולוקיטה לקוראיו מנה מעורבת של רגשות עזים הנקשרים זה אל זה ויוצרים פסיפס מרהיב של תובנות ייחודיות על החיים. 
ספריו הקודמים של אולוקיטה: "עשרה חוקים פשוטים", "להרוג את אלוהים" והספר "רעה", זכו כולם לתהודה רבה בזכות התכנים והגיבורים המפתיעים, עלילות מורכבות וסגנון הכתיבה המייחד כל כך את אולוקיטה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רק אלוהים יודע”

בקרוב…

אני לא יודע איך אתם ישנים בלילה. אצלי זה רק עם בגדים. לא הבגדים הכי יפים שיש לי, אבל בכל זאת בגדים, כי לכו תדעו מה יקרה.

באופן עקרוני אני לא סומך עליו. כי מזמן כבר הבנתי שיש דברים שרק הוא יודע. סודות שאלוהים מסתיר מאתנו ושומר רק לעצמו. ותמיד האמנתי שאם תבוא רעידת אדמה אז הזעזוע יהיה בשעות השינה, ועכשיו נראה אותך רץ החוצה לרחוב כשאתה לבוש רק בתחתונים. וכשאני נוסע בכביש ממש ארוך באזורי הספר, אז אני מכין את עצמי לגרוע מכול. ואני חושב שאם יעבור שם אמבולנס בזמן שהתאונה תקרה לי אז זה לא יהיה במקרה, אלא רק בגלל שככה הוא רצה, אם בכלל.

אני באמת חושב שיש לפחות עוד אדם אחד בעולם הזה שמאמין באותן אמונות כמוני. בעיקר בסודות שלו, בדברים שרק אלוהים יודע, כמו למשל, אם יש באמת אלוהים.

ואני חושב עליו, שהוא כמוני, שהגורל שלנו בעצם משותף. ואני מספר לעצמי סיפורים בתוך הראש על הגורל שלו ובעצם, על הסוף שלי.

ובזמן שהוא יושב במושב הנהג לצדה של גבעת החול הקטנה לשולי הכביש, הערב כבר מתחיל לרדת. צבע שחור עטף את הסביבה הקרובה אליו והוא מרים את ראשו להביט אל המשך הדרך, לעבר שובל אחרון של שמש שעוד נגרר לאיטו על אספלט הכביש. לרגע עוד חולפת מחשבה קטנה בראשו שהנה עד לפני ארבע שעות השמש הייתה במרכז השמים. הוא מחזיר את ראשו אל בין ידיו ומנסה לסחוט עוד כמה דמעות מבין שמורות עיניו. עכשיו לראשונה בחייו הוא מרגיש זקן מדי. והרי אם לא היו נגמרות לו כל הדמעות שנקצבו עבורו לכל ימי חייו, ודאי היה מרגיש צעיר מעט יותר.

והוא מחייך קצת כי הוא גם נזכר שכשהיה רק ילד חשב שאולי אבא המציא את אלוהים במיוחד עבורו. אחר כך למד להאמין שהוא באמת ישנו שם. שאכן קיימת איזו דמות כזו ששומרת עליו ועל אבא ואימא ובכלל על כולם. אבל עכשיו, כשהוא יושב בתוך זיכרון עצוב ממה שפעם עוד היה מכונית, על שפת הכביש, אז הוא מעט מבולבל.

ובתוך הראש שלי אני תמיד מצליח לראות איך הסיפור הארוך הזה של האיש במכונית המרוסקת מתנהל מכל קצותיו, מתחילתו ועד סופו, עם הקולות והריחות שבאמת היו בו. כך גם חזיתי בפניו מביטות אל דרך האספלט, ראיתי את עצי הברוש הקטנים מתנדנדים ברוח החמה שמשאירות המכוניות בנסיעתן וגם את הרגע הבא אחריו. את כל העשן שעלה בזמן שהמכונית הקטנה שלו התהפכה אל שולי הדרך. ויכולתי ממש לשמוע בתוך הראש שלי את הקולות, רעש חריקה ודפיקת מתכת. ואז את השקט המפורסם הזה שכולם תמיד מדברים עליו.

ובדמיון שלי, ממש כמו בקלוז-אפ ראיתי איך הראש שלו נחבט בהגה וכל המתכת סוגרת בחזקה על חזהו. והזמן האט מאוד במחשבות בתוך ראשי עד שלרגע אפילו נדמה היה שהדבר משעשע מעט. אך לא היה בכך כל עניין נעים, לא כשאתה מרים את ראשך לראות את כל התופת הזאת, ולבך כמעט נעצר והריאות לוחצות כי אוויר לא נכנס, לא יוצא.

ואתה יודע שזה כמעט הסוף.

ואתה מרגיש זקן יותר מכפי שאתה באמת.

אז אני מכופף את החוקים. אני עוצר את הסרט המטורף הזה ומאלץ את הראש לגרום לו לעשות לפחות עוד מחווה אחת אחרונה בחייו. והוא מרפה מעט את ידיו מההגה השבור ומחייג מספר מקוצר בטלפון הנייד התלוי על חוט לידו.
והיא עונה.
והוא מנסה לא להתנשף.

"הלו" היא עונה מהצד השני.
"אשתי" הוא לוחש לה.
"בעלי" היא עונה בשמחה, "קולך כמעט ואיננו נשמע".
"אני אוהב אותך" הוא אומר בשארית הקול שנותר בגרונו, מאלץ את עצמו לומר את מה שהכי חשוב לו להגיד לפי סדר מובנה וידוע מראש שהכין כל חייו בדיוק לרגע הזה.
"גם אני אותך" היא עונה והוא לרגע שמח. וזה אפילו לא מפריע לו שהיא בכלל לא יודעת שהתופת מסביבו בוערת, שהנשמה שלו גוססת שם בזמן שהם מדברים ושעוד מעט גם הוא.
"אני מצטער" הוא מוסיף פתאום והיא לא מבינה על מה הוא מדבר או למה הוא בכלל לא מתעניין כהרגלו לשלומה.
"מה זה כל הרעש הזה מסביב בעלי היקר" היא תשאל אך הוא לא ייענה. נותרו לו רק עוד שתי מילים לומר לה על פי התכנון המקורי ואוויר שיספיק לו למילה אחת בלבד.
והוא נע באי נוחות בשארית הכוח שעוד נותרה בו. מנסה ללגום עוד שלוק אחד של אוויר. והדם זולג ומטפטף מראשו אל עיניו וגרונו גדוש וכואב ושפתיו כבר כחולות לגמרי.
"בעלי? אתה שם? בעלי" היא תוסיף לקרוא והקול יהדהד בתוך ראשי ואני עוד חייב לה תשובה, מילה אחרונה שהקצבתי לו להגיד לה.

איי. וי אולוקיטה בן 39 בוגר תואר בלוגיסטיקה ותואר שני בניהול מצבי חירום ואסון.
אולוקיטה גדל והתחנך בקיבוץ גרופית אשר בערבה הדרומית, ומתגורר באר יעקב. נשוי ואבא לשניים. כיום עובד בארגון ציבורי בתפקיד מנהל אסונות רפואיים.

X