רצח, צדק חברתי | לרכישה באינדיבוק
רצח, צדק חברתי

רצח, צדק חברתי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 294
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37
- 50
- 37

על רקע המחאה החברתית נפרשת עלילה בלשית סבוכה ומרתקת: לבניין תל אביבי ישן המיועד לשימור מגיעה אביגיל, עורכת סרטים צעירה השוכרת דירה בבניין, כדי לחתום על חוזה השכירות – ומגלה גופה. זה הרגע בו היא מגלה שהעיר האהובה עליה הפכה לזירת רצח, שבה פיגיון טורקי וחוזה שכירות טובלים בשלולית דם.

על חקירת הרצח מופקד גפסו, קצין משטרה מבריק, שרמנטי ומתוסכל, המגלה להפתעתו כי איננו לבד: שושנה, בלשית-מטעם-עצמה ("אחד בספטמבר", "שירים צורבים"), הופכת לשותפה סקרנית ומיוחדת לחקירה. בין השניים נוצרת מערכת יחסים מורכבת ויחד הם יוצאים למסע עירוני לפתרון תעלומת הרצח ולגילוי האמת, בעיר שיש בה נדיבות ותאוות בצע, אהבה ושנאה, חסד ואדישות. כי אחרי ככלות הכול, תל אביב איננה אלא רק שיקוף של כל מה שהוא אנושי.

"רצח, צדק חברתי", הוא רומן מתח סוחף, יוצא דופן באקטואליות שלו, השלישי בסדרת ספרי המתח של יוכי שלח (אחד בספטמבר, שירים צורבים), שזכתה לשבחי הביקורת:

"יוכי שלח הצליחה במקום שנכשלים בו רוב סופרי המתח: הרומן הבלשי שלה בנוי היטב, אמין ומפתיע, וחשוב מכל: מלא בחדוות התעלומה." אמנון דנקנר, מעריב

"אחד בספטמבר הוא פשוט ספר עשוי היטב, מהנה, ומאוד ישראלי." רן בן נון, ידיעות אחרונות

"השפה העשירה, אהבת הספרות שזועקת מכל פרק, היכולת המרשימה לפתח עלילה מרתקת ששואבת את הקורא פנימה בלי שהוא אפילו מרגיש… כיף של ספר, שתענוג לקרוא. אני כבר מחכה לבלש הבא שלה." ענת בר לב-אפרתי, לאישה

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רצח, צדק חברתי”

פרולוג

תל אביב הייתה, אחרי ככלות הכול, העיר שאיננה ישנה לעולם. מדרכותיה היו שבורות, בתיה מתפוררים, עיר של תריס מתייפח וטיח נופל. ובכל זאת, טעה המשורר, חשבה שושנה אחרי שהכול נגמר. זו הייתה עיר עם קונספציה. הו כן. עיר קפיטליסטית שצמחה בה נשמה סוציאליסטית, כמעט יש מאין. עיר ששינתה את פניה בין יום והחליפה – ולו גם לשעה – את בתיה הלבנים באוהלים, את הפאבים ומסעדות ובתי הקפה בהפגנות ועצרות ושלטים, וכינסה את יושביה ואת המתארחים בה לרגעים של אחווה וצדק חברתי.

אבל ברגעי הבהלה הגדולים, בשעות החרדה, כשהדם נשפך בה והמילה 'רצח' נהגתה בחדרי החקירות ובדירות השכורות, במשרד ובשוק, נדמה היה לשושנה שהעיר, שאהבה כל כך לחוש את הולם לבה הפועם תמיד, הפכה לזירת התגוששות. זירת רצח, למען הדיוק.

הרי על נקלה יכולה החמלה להתחלף בחמדנות, אותה חולשה אנושית ההופכת בין רגע למפלצת שאין להשביע, התובעת את מה שאיננו שייך לה, העיוורת לדם, לדמעות ולצער. הנה כי כן, חשבה שושנה, יכולים לגור בה בעיר הזו – זו בצד זו – נדיבות ותאוות בצע, אהבה ושנאה, חסד ואדישות. כי אחרי ככלות הכול, תל אביב איננה אלא רק שיקוף של כל מה שהוא אנושי. 

 

יום שני: דירה להשכיר

"את בטוחה שזה בסדר? כי באמת שלא נעים לנו לבקש ממך…" אמרה אביגיל  וסילקה ממצחה קווצת שיער ארוכה תוך כדי ההליכה המהירה, "כי עמרי אמר ש…" מבלי להסתובב אליה הניפה שושנה את ידה בתנועת ביטול קצרת רוח כלפי הצעירה שהלכה עתה לצידה. "נו, חבל על המילים. ממילא אני כבר כאן…"

המצוקה בעיניה של אביגיל גברה. "זה הרבה כסף," התחילה לומר, ושושנה התקשתה להסתיר את מורת רוחה ונעצרה מולה. "זו רק ערבות, זה הכול. ואיך שאני מכירה את עמרי ואת הפדנטיות שלו, הרי שכספי יישאר אצלי לעולם ועדי עד." ידיה של אביגיל נשלחו למתוח את שולי שמלתה הקיצית והקצרה מידי, אבל היא עדיין לא זזה ממקומה. "כי אפשר לבקש מ —" אמרה, אבל שושנה כבר החלה לצעוד אל הבניין שמעבר לכביש מבלי להביט לאחור וכמי שמצפה שהתנועה הצפופה ברחוב הצר תיעצר לכבודה.

אביגיל מיהרה אחריה, משתאה לראות כיצד המכוניות אכן נעצרות זו אחר זו, מפנות מקום לאישה ההחלטית בשמלה פרחונית, תיק בד ענק וכובע קש גדול, החוצה את הכביש בשמש הקופחת.

"וכל ישראל עוברים בחרבה", אמרה שושנה כשהגיעו אל המדרכה הנגדית. "מה?" שאלה אביגיל, עדיין קצרת נשימה מההליכה המהירה אבל שושנה לא הסבירה אלא עצרה מול הבניין המסומן במספר 3. "זה כאן?" אביגיל הנהנה והציצה בשושנה, שלא הסתירה את התפעלותה. אפילו ענפי השקמה שגדלו פרא לא יכלו להסתיר את חנו של הבניין הישן, שנדמה היה עומד להתמוטט בכל רגע. חריצים עמוקים ניבעו בקירותיו, והטיח המתפורר לא יכול היה לכסות עליהם עוד. חלון מקומר גדול  קישט את חזיתו הבולטת, ולמטה ממנו, כניגוד מלבב, היו קוויה המלבניים של הכניסה לבית, עם דלת עץ מתקלפת ופתוחה לרווחה, מבלי יכולת לנוע על צירי המתכת החלודים. 

"תראו תראו," אמרה שושנה מבלי להתכוון לאיש, "חי נפשי!" 

"עמרי אומר שזה בניין עם פוטנציאל," אמרה אביגיל ושושנה נפנתה אליה כאילו ראתה אותה לראשונה, סוקרת את פניה השזופות ואת עיניה הגדולות, הכהות. "עמרי צודק!" פסקה ואביגיל תהתה מה עליה להשיב, והאם היה לגלוג סמוי בדבריה של האישה המשונה הזו, שעמרי כינה "דודתי החכמה", למרות שלא הייתה דודה ממש אלא חברה טובה של הוריו, ואשר באה במיוחד מאשדוד כדי לחתום ערבות לדירה שזה עתה שכרו. עתה הסירה האישה את כובעה והוציאה מתיקה מטפחת בד לבנה ומבושמת כדי למחות בה את מצחה.

 

מאוחר יותר באותו ערב, כשהיו שקועים איש איש במחשב הנייד האישי שלו, אמרה פתאום אביגיל לעמרי, "תגיד לי, היא תמיד משתמשת במטפחת בד כזו, רקומה ועם בושם? זה לא שייך למאה השמונה עשרה או משהו?" עמרי חייך את החיוך ששרט את לבה במתיקותו ואמר בפשטות, "ככה היא."  עתה סקרה שושנה את הענפים הדקים והיבשים של המטפס שכיסו את המרפסות העשויות כמגדל קשתות וניצבו כשני שומרים משני צדי הבית, ומבטה נדד אל  כתמי הרטיבות, אל המגרעות האפורות-חומות שיצר הטיח הנופל ומשם אל חוטי הטלפון והחשמל הרפויים שננעצו בקירותיו ואשר שרטטו מארג של קווים וצורות. "סגנון אקלקטי, ויופיו עדיין ניכר… בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ומי גר במגדל?"

אביגיל צחקה. למרות הכול האישה הזו מוצאת חן בעיניה. "זה באמת כמו 'דירה להשכיר' אבל שלוש קומות ולא חמש, ובלי הכרמים… למטה המשרדים של דויד יבין הכהן והדירה של החברים שלנו, יותם ונועה, שהם זוג. בקומה השנייה הדירה של מאיה וחנן, שהם לא בדיוק זוג, ואנחנו, אבל הדירה שלנו מאחורה, מעל החצר." היא עצרה רגע לנשום.

"ויש גם אישה אחת זקנה, גברת סופר, בקומה השלישית. לידה יש איזה ישיבה של איזה עמותה של חוזרים בתשובה. הנה, את רואה שם את השלט הקטן? 'שערי יונה', של הרב יגלי. וזהו, בעצם…"

שושנה לא משה ממקומה. עיניה נעו מהשלט הכחול עליו הצביעה אביגיל אל מעקות הברזל ואל ריבועי הוויטרז' שעיטרו את אחת מדלתות העץ. "משרדים ודירות וישיבה, צעירים וזקנים… זוג ולא זוג ועוד זוג – ממש שובך יונים…" אמרה מהורהרת ופתאום התנערה, "אני מבינה שעמרי עסוק… מנין נכנסים?"

"מכאן, בשביל הזה, מאחורה. עמרי בפגישה דחופה של איזו התארגנות בשדרות רוטשילד… לא חשוב. האיש אמר שהוא יחכה לנו במשרד שלו…". המשרד שכן בצדה המערבי של הקומה הראשונה, זו שכונתה בימים נשכחים 'הקומה המסחרית', בקצהו של שביל אבנים מכוסה אזוב, ירוק בחורף וחום בקיץ. צלוחיות חרס שבורות מלאות מזון לחתולים נימרו את צדי השביל עליו פסעו עתה אביגיל ושושנה.

זמן רב אחר כך זכרה אביגיל את הרגע הזה, שהפריד בין ימי התום והשקט לבין הימים שבאו אחר כך, בהם חדרו הפחד והאימה לשלוות הבניין, שרק חתולים הילכו בשביליו.

 

דלת אחת ויחידה הייתה בקיר המערבי, צבועה לבן עכור ומתקלף  ועליה שלט קרטון קטן, בו נכתב בכתב יד עגול ובתשומת לב רבה: 'דויד יבין הכהן'. שושנה נקשה עליה ומיד פתחה אותה ונכנסה פנימה בלי שהות, כאילו הייתה בת בית במקום, היישר אל זרועותיו של שריון אבירים ענק אוחז פגיון, שעמד במרכז המסדרון האפלולי והקריר.  אביגיל נרתעה לאחור בחרדה, מנסה להתרגל לחשיכה ולמראה יוצא הדופן. אבל שושנה נעמדה מול השריון ושלחה מבט עז לעומת המבט האטום שנשלח אליה מחריץ העיניים הריק, סוקרת את לוחות הפלדה שכיסו את הכתפיים ואת שריון השרשראות שכיסה את חלציו של האביר. כמו מלך שבודק את החיילים שלו, חשבה אביגיל כששושנה בחנה את  פסי הנחושת שקישטו את שולי הלוחות ואת שני עיגולי הפלדה המעוטרים, שהגנו על חזהו של האביר. היא שלחה קצה אצבע ובדקה את חודו של הפגיון: "ראש בלי ראש, ידיים בלי ידיים, רגליים בלי רגליים," אמרה כמדקלמת מנטרה עתיקה. עיניה של אביגיל התרגלו לאפלולית, ממנה נראו עתה הקירות עמוסים בשעונים שעמדו מלכת, חלקם ללא מחוגים, ובפסלי עץ ומתכת מכוסים אבק. נדמה היה לה שהם מנסים להימלט מהמבט החקרני של האישה מולם. "הוא מחכה לנו בפנים, במשרד שלו," העזה להגיד מתוך השיתוק שאחז בה. "אם כך, לא ניתן לו לחכות יותר," אמרה שושנה והמשיכה לכיוון הדלת הפנימית, שהייתה פתוחה למחצה. 

 

"שלום אדוני," הושיטה שושנה את ידה לעברו של האיש כפוף הגֵּו, שהרים ראש כסוף שיער מהדף המשובץ עליו שקד לכתוב מספרים בעט כחול. דויד יבין הכהן הסיט הצדה את הדף וקם לאיטו מאחורי שולחן העץ הכבד. הוא לחץ את ידיהן.

"ומי גבירתי?"

"שושנה רובין," חייכה שושנה לעומתו, "ממלכה של ממש אספת לך כאן. אבירים וחרבות ושעונים…"

"מלחמות ישנות, עולם ישן…" השיב האיש והחליק באצבעות מגוידות על שיערו הכסוף הקלוש, ואחר כך התיישב. שושנה התיישבה אף היא בכיסא היחיד שהיה בחדר. היא הסירה את כובעה והניחה אותו על אחת מערימות הדפים המגובבים, שכיסו את השולחן עד שלא ניתן היה לראות את העץ מתחת. עפרונות מחודדים היו נעוצים בתוך כד קטן וחודיהם מתריסים כלפי מעלה, ועט נובע מוזהב שכב על ריבוע קטיפה כחול לצדם. היא הביטה סביבה בסקרנות גלויה, שלא טרחה להסתיר. מראה גדולה במסגרת עץ מוזהבת כיסתה את הקיר הימני והכפילה הכול: שידות, מדפים ושולחנות שהקיפו את שולחן העבודה של האיש.  עשרות פסלונים הביטו בהן בעיניים קפואות מעל אחד המדפים, וערב רב של קופסאות עץ מעוטרות קטנות וגדולות, בקבוקוני בשמים מקושטי-מכסה וקעריות פרחוניות צמחו מתוך המדפים האחרים.

שני ארונות זכוכית ניצבו כשני תאומים במסדר, דוממים לנגד עיניה הבוחנות של שושנה. מתוך האחד ברקו פגיונות עתיקים נתונים בנדנים, ואילו השני הוקדש לאוסף אקדחים ורובים ישנים למראה. "מימי הטורקים", אמר דויד שהבחין לאן תועה מבטה. "שנים שאיש לא ירה בהם." הוא הצביע על  רובה ארוך קנה עשוי עץ, בעל קת משובצת אבנים. "זה מאוזר, הגרסה הטורקית למאוזר הספרדי משנת 1893. תראי את אבני האודם… הוא היה שייך לשר הצבא העותומני שטרח לקשט אותו, אם כי אני בספק אם אי פעם ירה בו… וזה," הצביע דויד על אקדח נוסף, שעל קת העץ שלו הזהיבו עיטורים עדינים, "זה משנת 1939, תחילת המלחמה הגדולה. והוא, כמו האקדח של צ'כוב, עוד עתיד לירות. עלי לתקן בו רק חלק אחד קטן שנשבר…"

"נחכה, אם כך, למערכה השלישית," חייכה שושנה. "והפגיונות?"

"גם הם מאותו אזור ומאותה תקופה." דויד התרומם מעט והוציא מהארון פגיון בעל להב משונן. "זה מתחילת המאה התשע עשרה, 1823." הוא ליטף את הקת בעדינות. "את רואה, להב פלדה וקת שנהב. הקת עשויה בצורת טורבן ירוק, ובלהב שזורים חוטי זהב." הוא הושיט את הפגיון לשושנה. "תרגישי. יצירת מופת של ממש. אומרים שהיה שייך לסולטן ירום הודו מַהְמוּט השני בכבודו ובעצמו, אבל אין לכך סימוכין…"

"נו, ארץבלי אדמה, מלכיה ושריה הולכים בלי נשמה," אמרה שושנה והעבירה אצבע על חוד הפיגיון, "אם המלך שממה –"

 

"לא תחיה כל נשמה" השלים האיש וחייך, "את משחקת שחמט?"

"בצעירותי…" אמרה שושנה במעין געגוע, "אבל עכשיו…" היא הניחה את הפגיון על השולחן וחייכה.

באותו רגע חשה אביגיל כמי שחדרה למקום לא לה, למעין טקס פרטי המתנהל בשפה זרה ובלתי מובנת. "היית צריך לראות את הדבר הזה," אמרה בערב לעמרי. "פסיכי לגמרי. אמצע תל אביב, בחדר המשוגע הזה שמישהו גזר מספר היסטוריה או משהו, ואני עומדת שם ולא יודעת מה עושים עם שני המוזרים האלה, כמו שני תאומים שנפגשו אחרי שנים… והקטע הוא, שהם מדברים עברית, אבל חוץ מצ'כוב אני לא מבינה אף מילה. אתה מבין משהו מהמשפטים האלה?" עמרי משך בכתפיו. "חפשי בגוגל," אמר, יודע שהוא מעצבן אותה.

השנים שבילה במחיצתן של שושנה ואמו לימדו אותו לא להיות מופתע. ציטוטים, משחקי מילים וחידות לשוניות היו אמצעי התקשורת העיקרי בין חנה, אמו, לבין חברתה. ככה זה כשאתה נמצא באמצע בין שתי מורות לספרות, נהג לומר מייק, אביו. לעיתים קרובות תהה עמרי אם העובדה ששושנה מעולם לא נישאה והעדיפה לחיות לבדה עם ברוטוס, כלב ענק וידידותי, היא שגרמה לה לחיות בתוך ספרים וציטוטים, או שמא להיפך. מעולם לא העז לשאול, אפילו לא את אמו, משום שחשש, באופן כלשהו, מהתשובה. מאז שעברו הוריו לחיות בארצות הברית והוא נשאר בתל אביב כדי ללמוד, הקפיד לקיים את ההוראה המפורשת והתקשר לשושנה אחת לשבוע, שמע את לשונה המושחזת והקשיב לתובנות יוצאות הדופן שלה לגבי כל דבר ועניין. שיחות קצרות אלו הרגיעו את נקיפות המצפון של הוריו הרחוקים, שהראסטות בהירות הקצוות בשערו והשרוואל שלבש נדמו להם כמו קודים משפה אחרת, לא מובנת, ולכן גם הדאיגו אותם מאוד.

"אז איך הגיע בנו של רַבּהּ הידוע של אחת השכונות בירושלים להיות דייר מוגן בבית בסגנון אקלקטי בלב ליבה של עיר החטאים הזו?" שמעה עתה אביגיל את שושנה שואלת. גבותיו המופתעות  של דויד התרוממו בהערכה: "מנין את יודעת שאבי היה…" הוא לא השלים את השאלה אך מבטו גילה תמיהה אין קץ. שושנה צחקה צחוק חרישי. "זה קל.  צריך רק לחבר אחד ועוד אחד. מעטים האנשים ששם משפחתם 'יבין הכהן', ועדיין זכורה השערורייה שהייתה בזמנו, כשבנו הבכור של הרב התפקר וכל ירושלים רעשה. ומי יסכים להחזיק משרדים בבית מתמוטט ומתפורר כזה, אלא אם כן הוא דייר מוגן, שחבל לו להפסיד את זכויותיו ואת שכר הדירה הנמוך שלו? וגם אלו – " שושנה הורתה בניד ראש על מדף קטן שאביגיל שמה לבה אליו עתה לראשונה, ושהיו מסודרים עליו מספר ספרי קודש מעוטרים זהב.

"אכן," אמר האיש מאחורי המכתבה ועיניו צוחקות, "גברת מארפל בכבודה ובעצמה לא הייתה יכולה לנסח את זה בבהירות גדולה מזו. ואם כבר בניחושים עסקינן, הרשי לי לנחש שמלבד מקצוע הבילוש, את גם מורה לספרות, נכון?" שושנה הודתה בניד ראש והאיש צחק בקול. "נו, טוב, עלי להודות ביושר שאת זה סיפר לי הבחור הצעיר ההוא, מה שמו? עמרי? אחיינך, נדמה לי? אני מבין שהוא לא יגיע…" שושנה חייכה והושיטה לו כריכת פלסטיק שקופה שהוציאה מתיקה.

"בנה של חברתי היקרה,  שנכנס לדירה לפני ששכר אותה ממש, עסוק עתה בפגישה. יש לו, כנראה, דברים דחופים יותר לעשות. הנה לך, תלוש המשכורת שלי שביקשת. עסקי הספרות זולים אמנם מעסקי הנדל"ן, אבל בכל זאת הם שווים עדיין משהו." אביגיל נעה במקומה באי נוחות.  העמידה הממושכת הכאיבה לרגליה, והיא התקשתה להסתיר את כעסה על השניים המתעלמים מקיומה, כעס שהתערבב לה עם זעמה על עמרי, שהעדיף ללכת לאוהל המחאה בשדרה. אתה יכול ללכת אחר כך, טענה כלפיו, מה כל כך דחוף? חייבים לחמם מנועים, ענה לה סתומות ונעלם.

"את יכולה להביא כיסא מהחדר הסמוך," אמר פתאום דויד, שהבחין במצוקתה, "או לשבת שם, על התיבה ההיא, אם לא אכפת לך." אביגיל בחרה באפשרות השנייה, תוך שהיא תוהה מה יש בה בתיבת העץ הכבדה למראה, שמנעול חלוד היה תלוי על המכסה שלה.

"בן שמונים אני," אמר דויד וקם באיטיות ממקומו, "ועדיין זוכר את המורֶה שלי לספרות." הוא ניגש אל מדף שנסתר עד כה מעיניה של אביגיל והוציא ממנו קלסר גדול, עליו נכתב 'שכירות'. "בן שבע עשרה הייתי כשפרקתי מעלי עול מצוות וקראתי לראשונה ספר מספריהם של עוברי העבירה החילוניים…" הוא חזר לשבת ופתח את הקלסר. "אבי לא סלח לי על כך מעולם, אבל כבר לא הייתה דרך חזרה."

הוא הוציא מהקלסר נייר כתוב בכתב יד והניח אותו בפני לשושנה. "הנה, זה כתב הערבות. עלייך לחתום – כפי שנהוג לומר – כאן וכאן וכאן…" אמר והושיט לשושנה את העט.  "אני מקווה שכתב היד שלי מובן," הוסיף במבוכת מה ושושנה חייכה אליו: "אחרי שנים רבות של בדיקת מחברות ומבחנים של תלמידי היקרים, שכולם דיסלקטים או דיסגרפים או שניהם גם יחד, אין כתב יד שיכול להכניע אותי." היא קראה את הכתוב בתשומת לב רבה וחתמה. "כתב יד לתפארת, מר יבין הכהן. וגם הניסוח, אם יותר לי… " פניו של דויד התכסו פתאום דוק של עייפות. "אבי זכרונו לברכה, לפני שגירש אותי מעל פניו, קיווה שאהיה עילוי ושקד על כתב היד שלי מידי יום, שיהיה עגול ואחיד וברור… עתה התחלף הקודש בחול ואני כותב בעיקר מסמכים משפטיים וחוזים ושאר ירקות, ועל פי רוב אשתי מעתיקה אותם למחשב שלה ומדפיסה. אלא שהרב ביקש נוסח חדש, ואת זה היא עדיין לא הספיקה להעתיק."

"הרב ביקש…" אמרה שושנה, "ואתה עושה דברו?"

"הרב דויטש הוא ראש עמותה גדולה וגר בירושלים, ואחראי, לכן, על הבניין כולו, ואני התנדבתי להשכיר בשמו. אמנם אין ביכולתי לתקן את הדורש תיקון בדירות, אבל לפחות אני  מוודא ששכניי הצעירים ראויים וטובים, אינם משליכים אשפה מול דלתי ואינם מרעישים אחרי חצות הליל. אבי קנה את החדרים האלו מהבעלים הראשון, ר' ידידיה בלום, ידיד נפשו, שבבעלותו היה הבניין כולו. אחר כך —" דויד חדל פתאום מדיבורו, וכאב עלה בעיניו.

"אחר כך," המשיכה שושנה בעדינות, "ירד אביך מנכסיו ומכר את החדרים האלו בחזרה לרב בלום, שהשכיר לו אותם תמורת סכום זעום. ועם מותו, ומשום שהיה חשוך ילדים, הוריש בלום את הבניין כולו במתנה לעמותת 'פאר מנחם' של הרב דויטש ואתה נותרת דייר מוגן ובא כוחו."

" אני וגברת סופר, שהגיעה שנה או שנתיים אחר כך," אמר דויד ותמיהה קלה  עלתה בקולו, "אבל — מנין לך כל זה? הרי הבחור הצעיר והעלמה הצעירה כאן לא התעניינו בכל אלו… הוא, כפי שאמר לי, 'סגר עניינים עם הדיירים הקודמים' ונדמה היה להם שבכך די…"

אביגיל זעה במקומה באי נוחות. נזיפתו של מייק, שהגיעה ממרחקים על מסך המחשב,  עדיין הייתה טרייה במוחה. "אני לא מאמין!" אמר לעמרי, "ככה לא שוכרים דירה! מה פירוש 'סיכמנו עם הדיירים הקודמים'? איזה מעמד יש להם בכלל? הרי פלשתם לדירה, פשוטו כמשמעו, ועכשיו אני צריך להתעסק מפה עם כל העניין הזה ולסדר את הדברים? חשבתי שאתה חכם יותר…!" ועמרי מלמל במבוכה, "אבל אבא, ככה זה בדירות האלה, הדיירים הקודמים היו צריכים לעזוב לפני הזמן והם פרסמו בפייסבוק ואנחנו היינו הראשונים ולא רצינו להפסיד את הדירה…" מיקי הביט בו בזעף ממסך הסקייפ המטושטש: "פייסבוק, עם כל הכבוד, הוא לא תחליף לבעלים החוקיים ולחוזה מסודר. אתה בטוח שאתם רוצים לגור בכוך העלוב הזה, שבעצם צריך כבר מזמן להרוס? טוב, לא חשוב, אני אטלפן מחר לבעלים ואנסה לסדר שלא יעיפו אתכם משם. לא יאמן, פשוט לא יאמן!" כעבור יומיים הודיע לעמרי שעליו לחתום על החוזה אצל יבין הכהן, וכי ביקש משושנה לחתום על הערבות הנדרשת.

"אכן כך," צחקה עתה שושנה צחוק קטן, "אבל מייק, אביו של הבחור הצעיר, התעניין גם התעניין, ובדק בגוגל במה מדובר ואת השאר השלמתי מכוח ההיגיון. הוא שלח אותי אליך, ועכשיו שנינו כאן, באי כוחם של אנשים אחרים…"

"אההה! גוגל!" אמר דויד והידק מעט את עניבתו, "אותו אח גדול היודע עלינו הכול ובכל זאת איננו יודע עלינו דבר… כי האדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב… בחמישים השנים האחרונות אני מנהל חברה המוכרת וקונה אדמות ומגרשים עבור לקוחותיה וכסף רב זורם בין ידי, ובכל זאת מעולם לא נטשתי את העט והנייר לטובת המחשב. אני משאיר אותו לשני בני, יואב ואבישי, שניהם חכמים ושניהם נבונים אבל חוששני שאינם יודעים את כל התורה. ואת כל זה אני עושה מכאן, מהחדר הצנוע הזה, ודוחה על הסף את דרישתם לעבור ל'משרדים מרווחים יותר'. כן…" עצב ועייפות כיסו את פניו. "הכול הם יודעים, מלבד מצוות כיבוד אב. ככה זה… הרי כבר נאמר, כסף יעוור עיני חכמים."

דויד השתתק לרגע, ואחר כך הוסיף, "כאן אני חש מוגן, תרתי משמע. אמנם לפני שנתיים עברנו, אשתי ואני, לגור בבית חדש ויפה, אבל… אבל די לי לדבר על עצמי. הנה חתמת – ואם ירצה השם בשמיים ושליחו הרב דויטש על הארץ – הבחור יכול להמשיך לגור בדירה עם העלמה הנחמדה שכאן. רק עוד דבר אחד קטן נותר לנו לעשות – לצלם את מסמך הערבות ולתת בידך עותק." הוא הסתובב מעט בכיסאו ושלף מאחור מקל הליכה מגולף, וכשהוא נשען עליו החל לצלוע לכיוון הדלת. שושנה לטשה אליו עיניים – הצליעה הפתיעה אותה. "אם תואילו, גבירותיי, מכונת הצילום נמצאת בחדר הסמוך…" החווה דויד בידו אל דלת שנעלמה עד כה מעיניה של שושנה. הן מיהרו לקום אחריו.

"כדור תועה פגע בי," אמר דויד כבדרך אגב, "נפלט מהרובה של חברי הטוב ביותר. מלחמת השחרור. יום אחר כך נפל גם הוא." הוא עצר רגע והסתובב אל שושנה וחייך: "אז הייתי עוד עם כיפה, אבל כבר בלי פאות. יד האלוהים, אמר לי אבי, ועד היום אינני יודע אם התכוון לטוב או לרע." הוא פתח את הדלת והן נכנסו אל משרד מיושן למראה וריק כמעט מחפצים. מאחורי מסך מחשב הציצו פניה העדינות של אישה צעירה בחולצת שיפון כחולה, שגילתה זוג כתפיים לבנות וצוואר ארוך, ממנו ירדה שרשרת זהב דקיקה. היא הסיטה קווצת שיער בהיר מכתפה וחייכה אליהם, חיוך מקצועי, חשבה שושנה, ריק משמחה. ועוד עלה בדעתה, השבריריות הזו מסתירה חוש שדרה שאיננו מתכופף על נקלה. והמחשבה הזו, שלא היה לה על מה להסתמך, הפתיעה אותה.

"טלי יקירתי, יש כאן מסמך שצריך לצלם…" אמר דויד ואינטימיות בקולו. בתך? עמדה שושנה לשאול אך עצרה מיד את לשונה: שני בניי, אמר האיש קודם לכן. עדיין מחייכת,  הושיטה האישה הצעירה יד אל המסמך ודויד אמר וגאווה קלה בקולו, "תכירו, בבקשה, זו רויטל, אשתי. טלי – זו שושנה, חברת המשפחה של הנער ששכר את הדירה של כבוד הרב, והעלמה הצעירה כאן היא —" הוא חדל בלי לדעת כיצד להמשיך, ואביגיל מיהרה לומר, "אביגיל, החברה שלו. אנחנו גרים יחד." הנהון קל ליווה את תנועת הסיבוב של הכיסא כשפנתה טלי אל מכשיר הצילום שעמד לצד שולחנה מבלי לומר מילה. 

"כמדומני התאהבתי בה בגלל שמה," המשיך דויד מבלי לחוש במבוכתן או בשתיקתה, "שם שיש בו ברכה, לה וגם לי. ואכן, מאז שנישאנו אני רווה נחת ורואה ברכה בעמלי… אלמלא היו בניי — " הוא עצר בעצמו, אבל טלי הושיטה לשושנה את ההעתק המצולם ודומה היה שהמילים חולפות מעליה. ניכר שכבר שמעה לא אחת את הדברים ולא היה אכפת לה, אמרה מאוחר יותר שושנה לפרדי, חברה הטוב, בשיחת הטלפון היומית שלהם והוא צחק, "שושנה, תזכרי תמיד, ככל שהכסף מזדקן כך הנשים הנשואות לו נעשות צעירות יותר – והבנים כועסים יותר".

"ואם תוכלי," פנה דויד לאביגיל, "תאמרי לחבר שלך, ששמו שב ופרח מזיכרוני, שייגש עוד הערב, בשמונה וחצי, ואתן לו עותק חתום גם של החוזה. אשלח לרב בפקס והוא יחתום, ואחר כך יישלח לי בשש בערב עם אחד מתלמידיו."  משהו בהבעת פניה גרם לו להוסיף, "גם את יכולה לבוא, כמובן." כמובן, חשבה אביגיל. גם אני יכולה לבוא.

כשחזרו למשרדו  התיישב באיטיות זהירה על הכיסא ליד שולחנו ושושנה, שחשה שזה הזמן להיפרד, הניחה את כובעה על ראשה.

"אני שמח שהייתה לי הזדמנות לשוחח אתך מעט. אני מקווה שעוד ניפגש…" הושיט לה דויד את ידו מבלי לקום, ושושנה אמרה,  "אחת לשבוע אני מגיעה אחר הצהריים ללמוד בתל אביב, ובשעות הערב אבוא לבקר גם את עמרי, כך שוודאי עוד ניפגש ונוכל להמשיך לשוחח על ימים שהיו וימים שיהיו."

ימים רבים אחר כך הרהרה שושנה בלב דואב ברגע הזה ובהבטחה הזו, שמעולם לא מומשה, ובקסם שהפיץ סביבו האיש כסוף השיער שחי בעבר, קסם שגרם לאביגיל להגיד באותה שעה, "יש לי הרגשה שחלמתי את כל הפגישה הזו."

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לתקשורת וקולנוע, וכן יו"ר משותפת של קהילת המגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית ועורכת משותפת של כתב העת האקדמי "מגדר".

 

שלח נולדה בחולון ולמדה בתיכון בויאר בירושלים. שירתה בצה"ל כמפענחת תצ"א בחיל האוויר.

 

שלח היא בוגרת החוגים קולנוע וספרות באוניברסיטת ת"א, בעלת תואר שני בספרות כללית (אוניברסיטת תל אביב) ותואר שני במנהל החינוך (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב). עבודת הדוקטורט שלה (אוניברסיטת תל אביב) עסקה ביצירתם של מאיר שלו ודוד גרוסמן.

 

במקביל ללימודיה עבדה כמורה ומחנכת בבית הספר התיכון באר טוביה. בשנים האחרונות היא משמשת כמרצה לתקשורת וקולנוע בבית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים. פרסמה רשימות ביקורת במוסף ספרים של עיתון הארץ, וכן מאמרים ורשימות באתר הבית שלה, ובבלוג "כמה פשוט" באתר רשימות.

 

ב-2006 החלה לכתוב רומנים בלשיים. ספרה הראשון, "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית, 2006) הוקדש לבתיה גור, שהייתה המורה לספרות והמחנכת שלה בעת לימודיה בבית הספר התיכון בויאר.

 

חידוש מעניין נמצא ברומן הבלשי השני שכתבה, "שירים צורבים" (הוצאת כנרת, 2008), כאשר שניים מן השירים המופיעים בו – אשר מהווים רמזים לפתרון התעלומה – הולחנו והוקלטו, והם ניתנים לשמיעה ולהורדה חופשיים באינטרנט ובאתר הבית של יוכי שלח.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X