רצח בדיוני | לרכישה באינדיבוק
רצח בדיוני

רצח בדיוני

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 10
- 10

כשהבלש דוד תדהר מבקר את אחיינו הסופר בכנס מדע בדיוני בסינמטק, הדבר האחרון שהוא מצפה לו זה רצח לא פתור. אך כשסופר מתחרה מת באופן חשוד במהלך הכנס, דוד נסחף לתוך העולם המסתורי של חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה הישראלים – עולם שבו חיילים בחופשה נושאים איתם חרבות, תלמידות בית ספר עוטות כנפי פיות, ויכוחים על הארי פוטר ומסע בין כוכבים חשובים יותר מפוליטיקה. עולם סגור, שבו לפעמים אין לדעת את ההבדל בין אמת לבדיון, נחשף לאטו בפני דוד. אך מי הורג את סופרי העתיד של ישראל?

לחקירה מצטרפת דורית, חובבת מד"ב בקיאה ובלשית מתחילה. אך הזמן הולך ואוזל, וכשמוות נוסף מתרחש דוד ודורית יודעים שעליהם להתמודד עם רוצח חסר מעצורים – לפני שיכה פעם נוספת.

הומור ומתח משולבים זה בזה בספרם של ניר יניב ולביא תדהר, על הפן הישראלי של תרבות ההולכת וכובשת את נוף המדיה העולמי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רצח בדיוני”

אהוד מימון על הספר

אתר הבית של ניר יניב

אתר הבית של לביא תדהר

דוִד תדהר: אחת

 "יש עליך נשק?"

"לא," אמרתי, וכפיר, שעמד לידי, חייך. הוא ידע שאני אף פעם לא נושא נשק, אם אני עובד ואם לא. כדי להיכנס לרחבת הסינמטק של תל אביב היינו צריכים לעבור דרך עמדת אבטחה וגדר ברזל זמנית. כפיר לבש תג כחול על חולצתו הקצרה, והמאבטח הצעיר נתן לו להיכנס בלי שאלות נוספות.

מישהו עם מיקרופון צעק הנחיות לילדים שנלחמו בחרבות בתוך זירה שהיתה זמנית כמו הגדר שמסביב. תהיתי אם מישהו חשב לשאול אותם את אותה השאלה.

"בוא, דוֹד דוִד," אמר כפיר, "אני רוצה שתפגוש כמה חברים שלי." הוא הוביל אותי אל הכניסה לבניין, שעליה הוצב שלט ענק: "ברוכים הבאים לכנס ישרא.קון!", דרך הקהל שצפה בקרב שהתרחש בזירה. רובם היו צעירים, רובם היו בנים. חלקם לבשו תחפושות שונות: גלימות, חרבות מפלסטיק, כובעים משונים וגבוהים. בזווית העין ראיתי ילד עם כמות שיער לא הגיונית מנהל שיחה עם פיה שנראתה בת לא יותר מארבע-עשרה.

"בפינה השמאלית," שאג הכרוז, "כל הדרך מפתח תקווה, הלוחם הברברי מסוקס השרירים – גולן המשמיד!"

ילד צנום לבוש במה שנראה לי כמו חיתול צבעוני – "זה מגן חלציים," הסביר כפיר, "ויש לזה גם תקדים מכובד בתנ"ך" – נופף בחרב ארוכה מעל ראשו. הקהל הריע.

"ובפינה השמאלית," צעק הקריין הבלתי-נראה, "כל הדרך מהצפון הרחוק –"

"איזנגארד!" צעק מישהו בקהל.

"הוגוורטס!" צעק מישהו אחר.

"אנק-מורפורק!" הוסיפה בחורה צעירה במדים כסופים.

"מקרית שמונה!" הכריז הקריין, "האלף האפל, אלוף האלף האחרון, קיסר הקסם הקדוש וכוהן הקנוניה הקהילתית –"

"הוא קצת מגזים," מלמל כפיר.

"תנו כבוד ויקר לג'וני חרב-דם!"

נער גבוה לבוש גלימה נופף לקהל.

"אתה מכיר אותם?"

"קצת," הודה כפיר. "הגולן הזה הוא מהקהילה של מעריצי אקסלמאר – אתה יודע, הסדרה של חגי קניידל?"

"לא ממש."

בזירה החלו גולן המשמיד וג'וני חרב-דם להקיף זה את זה. חרבות נפגשו באויר בקול צלצול עמום. נערה שעמדה לידינו, עם שיער ארוך שנאסף סביב אוזניה כמו שתי סופגניות, אמרה באכזבה, "זה לא אותו הדבר עם חרבות מפלסטיק."

"חגי קניידל," אמר כפיר. "הוא דווקא בחור נחמד. לוקח את עצמו קצת ברצינות, אבל הוא לא איש רע."

"אני עדיין לא יודע מי הוא," אמרתי. בזירה, חרבו של ג'וני פגעה בידו של גולן וגרמה לו לצעוק בכאב. הקהל הריע.

"נו," אמר כפיר. ראיתי שהוא לא אהב לדבר על זה. "הוא כתב סדרת פנטסיה בשם אקסלמאר – אתה יודע, הרונה של אקסלמאר, הכתר האבוד של אקסלמאר, חופי אקסלמאר, אקסלמאר בלהבות… הוא מאד פופולרי, לפחות בשכבת גיל מסוימת של קוראים."

"האמת," אמרתי, "עכשיו שאתה אומר, אני באמת זוכר שקראתי על זה משהו באחד מהמוספי סוף-שבוע. הוא מסתובב בגלימה שחורה וטוען שהוא יכול לבצע קסמים, משהו כזה?"

כפיר משך בכתפיו. "משהו כזה," הסכים.

בזירה איבד גולן את חרבו בהתקפה פראית במיוחד על ג'וני. האלף האפל, מה שזה לא יהיה, גיחך ברשעות והתכונן להנחית את מכת הניצחון. גולן נסוג ממנו באיטיות.

"והבחור השני? ג'וני הזה?"

"אה, הוא מהקהילה."

האלף האפל הצמיד את חוד חרבו לגרונו של גולן. הוא צעק, "תיכנע!"

"הקהילה? אתה מתכוון שהוא הומו?"

"גאה," תיקן כפיר (הוא רגיש מאד לשימוש הנכון במילים), "ולא, הוא לא. הוא מהקהילה שלנו. של חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה –"

"ומשחקי התפקידים," אמר בחור שחלף על פנינו בתחפושת מלאה של ארנב לבן.

"שלום, שרגא," אמר כפיר. "אני לא ממש בקטע של משחקי תפקידים, אבל בסדר, אם אתה מתעקש."

הארנב נעצר ופנה לעברנו. "וחובבי מס"ב ובאפי, אל תשכח."

"מס"ב?"

שניהם פנו אלי במבט מרחם. "מסע בין כוכבים," הכריז הארנב, והוסיף, "תגיד לי, איפה אתה חי?"

"שרגא, זה הדוד שלי, תתנהג יפה."

"אה," אמר הארנב. "שלום לך, דוד-של-כפיר. יש לך קצת חורים בהשכלה, לא? מה קרה, אתה מאלה שחיים בעבר? אתה יודע שאנשים כבר נחתו על הירח?" הוא לא חיכה לתשובה, ובמקום זאת פנה לכפיר ואמר, "אני ממליץ לך מאד לרשום אותו למרתון פרקי מס"ב שאני מריץ היום בערב. אני אוודא שהוא יודע מאיפה משתין הפיקארד, אל תדאג."

בזירה הוכרז ג'וני כמנצח, וגולן נעלם בבושת פנים.

"חבר'ה," אמר הקריין, "קחו חמש דקות הפסקה, ואל תשכחו שטקס הפתיחה מתרחש היום בערב והכניסה חופשית. מי מתנדב להביא לי קולה?"

"הוא לא מדבר הרבה, הדוד הזה שלך," העיר הארנב. "תגיד לי, מאיפה הקרצת אותו? הוא בטח גם לא יודע מי זה הארי פוטר." הוא פנה אלי, שפם הפלסטיק השחור שלו רוטט. "נכון, דוד-של-כפיר?"

"שרגא, אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב…"

בדרך כלל אני רגוע למדי, אבל היה חם ברחבה של הסינמטק, ומשהו בתוכי חש את עלבונו של גולן המשמיד שהוכרח להיכנע לאלף השחור מקרית שמונה. "אני לא אוהב את הטון שלך," אמרתי לארנב.

"מממף," אמר שרגא.

"דוֹד דוִד," אמר כפיר, "אני באמת לא חושב…"

"מממף!" אמר שרגא.

בכף יד שמאל אחזתי בזוג אוזני ארנב ארוכות ולבנות; ראשו של הארנב היה לכוד תחת זרועי הימנית.

"זאת לא אשמתו," הסביר לי כפיר ונאנח. "מאז שביטלו את הסדרה האחרונה של מסע בין כוכבים הוא קצת השתגע."

"ממף, ממף!" אמר שרגא.

שחררתי אותו. הוא נשם נשימה עמוקה, הביט בי בזעם, ואז הפנה לנו את גבו והחל לקפץ לדרכו. הקהל הקטן שנאסף מסביבנו מחא כפיים והתפזר לאיטו.

כפיר הביט בי, נענע בראשו ונאנח. "אתה לא קצת זקן מדי לריב עם הילדים האחרים?" הוא שאל.

"אני מצטער," אמרתי. "אתה יודע שאני לא מגיב טוב לביקורת."

"הא," אמר כפיר. "נסה פעם להיות סופר."

#

נטשנו את הרחבה לטובת בניין הסינמטק. משב אויר קר הכה בפני כשעברתי בדלת. בפנים היה צפוף. גברים, נשים ונוער – בעיקר נוער – נעו באיטיות בין הדוכנים הרבים שמילאו כל חלל פנוי. בדוכן שמשמאלי ראיתי בחור מזוקן לבוש שחורים. הוא נראה קצת כמו בחור ישיבה, אבל במקום שטריימל הוא חבש מצנפת מכוסה בכוכבים.

"זה הבייגל הזה שדיברת עליו?"

"קניידל," אמר כפיר. "כן."

חגי קניידל ישב לבדו מאחורי הדוכן – שולחן ארוך שכוסה בערימות ספרים. חבורה של ילדים הקיפה אותו. כפיר הוביל אותי לעברם.

"שלום, חגי," הוא אמר.

"כפיר! אהלן!" הוא קם ממושבו ולחץ את ידו של כפיר. "תשמע, מאד נהניתי מהספר החדש שלך. יופי של עטיפה. עוד לא הספקתי לקרוא אותו." הוא חייך והוסיף, "מה מבחינת מכירות?"

"נו, אתה יודע," אמר כפיר. "ככה."

"לדעתי אתה צריך לעבור הוצאה," אמר קניידל. "אני עכשיו עם רם אורן והמכירות בשמים. את הספר האחרון, אקסלמאר ולהב מיליון השנים, קראת כבר?"

"קראתי עשרת אלפים ועכשיו אני נח," אמר כפיר.

שתיקה השתררה.

"אה, זאת אומרת, עוד לא," מלמל כפיר. אפילו לי לא היה נעים. "אתה יודע איך זה, אני עובד על הספר הבא, ו…"

"בכל אופן," אמר קניידל, "הוא פשוט נמכר בהיסטריה מטורפת. אני בעצמי לא מאמין איך שזה הולך. רם כבר אמר לי שהוא מוציא מהדורה חדשה, אני במגעים עם בחור ישראלי בהוליווד לגבי – אתה יודע…" הוא קרץ לכפיר, "והסוכן שלי חזר עכשיו מיריד הספרים בפרנקפורט, והוא אומר שהגרמנים השתגעו על הרעיון. מי הסוכן שלך?"

"אין לי כרגע," מלמל כפיר. הוא הביט בי בתחינה, ונדמה לי שבאותו רגע הוא היה מאושר אם הייתי מעניק לבחור את אותו טיפול שנתתי לארנב בחוץ.

"באמת? זה מפתיע אותי," אמר קניידל, שלא נראה מופתע ולו במקצת. "אתה יודע מה, דבר עם הסוכן שלי. הוא מצוין. הבעיה היא שהוא מאד אקסקלוסיבי, אבל דבר איתו, מה יש לך להפסיד. אני אתן לך את המספר שלו. אתה רושם?"

בזמן שכפיר הוציא את הטלפון הנייד שלו והחל לרשום מספרים – "קח את המשרד שלו. ואתה יודע מה, קח גם את הנייד…" – הקשבתי לשיחתם של הילדים שנאספו סביב הדוכן. כל אחד מהם אחז בידו לפחות שלושה ספרים, כולם של קניידל. העטיפות הצבעוניות הראו מגוון ציורים של נופים מוזרים, דרקונים ונסיכות מלאות-חזה, חדי-קרן ולוחמים אוחזי חרבות. שמות הספרים נכתבו באותיות מובלטות וכסופות: ראיתי אחד בשם דרקונים בשמי אקסלמאר, ואחר בשם נבואת המוות של אקסלמאר. בלי ספק, חשבתי, יש כסף בדברים האלה. ולו בכותרות.

"אתה לא מבין כלום," אמר אחד מהם, ולרגע חשבתי שהוא דיבר אלי. היה זה ילד ג'ינג'י בחולצה שחורה שהבליטה את הנמשים שלו. "כשקירמיזי הקירח הורג את הנסיכה אוזגונום בסוף הכתר האבוד, הוא לא באמת הורג אותה. הוא מעמיד פנים כדי שגוניידין המטורף לא יכריח אותה להתחתן איתו. יש רמז ברור מאד בחופי אקסלמאר, שאחרי שקברו אותה הוא ולוטפן הוציאו אותה מהארון ונתנו לה את משקה הקסמים שהחיה אותה, ואז הם ברחו ביחד לגור עם השבטים הברברים בצפון."

"אתה מדבר שטויות," אמר ילד אחר, עגלגל. "קירמיזי כן הורג את הנסיכה, כי בעצם היא בגדה בו עם גוניידין המטורף אחרי שהוא הטיל עליה כישוף מדרגה חמישית. בנבואת המוות כתוב במפורש שקירמיזי השתגע בעצמו אחרי שהוא הרג אותה, ובגלל זה הוא נעלם."

ילד שלישי, שקט, עם שער שחור ומקורזל, אמר, "חגי? סליחה? אתה יכול להגיד לנו מה באמת קרה לקירמיזי הקירח?"

חגי קניידל הביט לעברו וחייך. היה לו חיוך רחב, מרוצה מעצמו. חיוך של חתול ששתה את כל החלב בבריכה ועדיין רצה עוד. "מצטער," הוא אמר, "אבל תצטרכו לחכות לספר הבא, מגפת הערפדים באקסלמאר, כדי לגלות."

"אבל…"

"זה לא פייר!"

חגי קניידל חייך וחייך וחייך. שמתי לב שתמונתו, כולל החיוך, הופיעה על הכריכה האחורית של כל אחד מהספרים. בחלק מהתמונות הוא הופיע עם חרב, באחרות עם גרזן, ובאחת, משום מה, עם גיטרה.

"כפיר, גמרנו פה?"

"כן," אמר כפיר והחזיר את הטלפון לכיסו. "תודה, חגי, נדבר יותר מאוחר, בסדר?"

"אין בעיה," אמר חגי. "אני פה, בינתיים, אבל יש לי ריאיון-שניים בטלוויזיה יותר מאוחר."

"יפה, יפה," מלמל כפיר.

אבל זה לא היה יפה בעיניו כלל.

#

התרחקנו באיטיות מהדוכן. פניו של כפיר לבשו הבעה ממורמרת קלות. זכרתי הבעה דומה על פניו כאשר החתול שלו, אוזימנדיאס, נהרג בתאונת דרכים.

זאת לא היתה אשמתי. אוזימנדיאס זינק מול הגלגלים כמו טייס קמיקאזה. לדעתי – שאותה לא חלקתי עם כפיר מעולם – הוא ניסה להתאבד.

לצערנו המשותף, הוא הצליח.

"זה לא שיש לי בעיה עם זה שהוא מצליח," אמר כפיר. "אם הוא רק היה יודע לכתוב!"

"אל תדאג," אמרתי, "אז מה אם אתה לא עובד עם רם אורן? הספרים שלך טובים, לא? אנשים מעריכים אותך. אתה מוכר להם. נכון?"

באותו רגע עטו עלינו שני אנשים. נשים. נערות צעירות, למעשה. האחת היתה גבוהה ורזה. השניה נמוכה ועגלגלה. ביחד הן נראו כמו תרנגולת וחסידה. הן פרשו כנפיים בברכה. "שלום!" קרקרו לעברנו. "האם כבר הצבעתם לפרס תירוש? כידוע לכם," וכאן פצחה החסידה בחיוך קורן כשל מוכר מכוניות מיד שניה, "הפרס מוענק בכל שנה במהלך כנס ישרא.קון, מטעם האגודה הישראלית לספרות ספקולטיבית, ליצירת הז'אנר הישראלית הטובה ביותר. בין המועמדים נמצאים חי גרשון, מיקי אוחיון –"

"כן," אמר כפיר.

החסידה עצרה, טופסי הצבעה רטטו בידיה. לידה, חברתה בהתה בנו בפליאה. "כן, מה?"

"כן," אמר כפיר, והתמתח קמעה. "למעשה, אני אחד מהמועמדים."

"וואלה," אמרה התרנגולת. "אתה חי גרשון? כי אני מה זה מתה על הסיפור הזה שהיה לך בדמיונות חמש-עשרה, על היתומה הטלפתית שגילתה שהיא בעצם הבת של גאיה, אם האדמה. זה ממש הותיר בי רושם, בייחוד –"

"לא," אמר כפיר, ונדמה היה לי שהוא השתופף במקצת.

"לא? אז אולי זה היה בגיליון ארבע-עשרה? אני לא ממש זוכרת…"

"לא," אמר כפיר. "אני לא חי גרשון. הנה." הוא לקח ממנה טופס ונקש עליו באצבע מאיימת. "הנה, כאן."

"לנצח אין כנפיים?" אמרה החסידה. "מאת כפיר תדהר? זה אתה?"

"אני," אמר כפיר.

"אז קודם כול," אמרה התרנגולת, "מזל טוב."

"תודה."

"הרבה הצלחה."

"תודה."

"אין בעד מה," אמרה התרנגולת, והחסידה העניקה לשנינו טפסים. "אז תצביעו, זה חשוב."

"אני מסכים איתך."

"כן," אמרה התרנגולת. "תגיד, אתה מכיר את חי?"

"מכיר אותו טוב," אמר כפיר. "הוא חבר שלי."

"אתה יכול אולי להכיר לי אותו? אני מתה על הסיפורים שלו. יש להם עומק אמוציונלי שמשולב בהבנה פסיכולוגית נוקבת, ואני ממש-ממש –"

"רוצה את המספר שלו?" אולי רק היה נדמה לי, אבל החיוך שעלה על פניו של כפיר נראה די מרושע. "קחי, אני בטוח שהוא נורא ישמח לשמוע ממך." הוא הוציא עט מכיסו ורשם מספר טלפון על אחד הטפסים בידה של החסידה. התרנגולת מיד חטפה את הדף מחברתה.

"אויש, תודה!"

"אין בעד מה," אמר כפיר, והחיוך שלו גדל אפילו עוד יותר. "ואם את לא מצליחה לתפוס אותו, הוא בטח יהיה באזור הקפיטריה יותר מאוחר."

"תודה! ובהצלחה בפרס."

"אתה רואה?" אמרתי. שתי הציפורים נדדו הלאה, כנפיהן מרטטות. "אנשים מעריכים אותך. אתה מועמד לפרס ההוא, נו…"

"תירוש."

"תירוש. ואמנם אני לא מבין כל כך בדברים האלה, אבל אני מוכן לשים אלפיה שאומרת שקניידלך לא מועמד."

"טוב, ברור שלא," אמר כפיר. "באמת." חיוך קטן החל לבצבץ בשולי שפתיו, כמו פקעת שהחלה לנבוט באיטיות.

"אתה רואה?"

החיוך נעלם והוחלף בהבעה מדוכדכת שהיתה, אם לומר את האמת, ההבעה הרגילה של כפיר. "אבל הפרס הזה הוא גם, מה זה באמת אומר? כאילו, זה פרס של פופולריות, לא של איכות. כל שנה זה אותם אנשים. רוזאנה, חי, מיקי, והניב הזה, שכל שנה עושה יותר ויותר רעש וכותב פחות ופחות. איך, תסביר לי, איך מישהו כמוהו, שבאמת מעצבן את כולם, מצליח איכשהו כל שנה להיכנס לרשימת המועמדים? מילא חי, אבל ניב?"

"אם הוא מצליח כל שנה," אמרתי, "אולי כדאי לך לכתוב סיפור יחד איתו. ככה שניכם יכולים לזכות."

כפיר נשנק. "אני… השתגעת? עם ניב? אני וניב? לכתוב סיפור ביחד?"

"למה לא?"

"תראה," אמר כפיר ונעץ בי מבט נוזף, "מצד אחד הוא חבר שלי. מצד שני, מה לעשות, הוא פסיכי לגמרי." הוא נד בראשו כלא מאמין. "לעבוד עם ניב, איזה רעיון." הוא עצר ונראה מהורהר לרגע, ואז התנער. "לא, מה פתאום," הוסיף. "אין סיכוי. בדיוק מה שאני צריך, שכל אלה ששונאים את ניב – זאת אומרת כולם – כמעט – ישנאו גם אותי."

"אבל כרגע אמרת שזה עניין של פופולריות," אמרתי. "אז אם הבחור הזה לא פופולרי, למה בכל זאת הוא נבחר כל שנה?"

"בדיוק!" אמר כפיר בזעף. "אתה רואה?"

האמת היתה, כמובן, שלא ראיתי – או הבנתי – כלום, חוץ מזה שכפיר היה עצבני. בניסיון לשנות את הנושא הסתכלתי סביבי ואז אמרתי, "איפה אנחנו?"

כפיר עצר להסתכל.

"גלית!"

"כפיר, מה קורה!"

אישה עם שיער אדמדם ועור לבן עד כדי שקיפות התרוממה מכיסא שניצב מאחורי אחד הדוכנים. כשהיא קמה ראיתי עד כמה היא היתה גבוהה – היא התנשאה בראש מעל לכפיר. כלומר, היא ואני היינו כמעט באותו גובה. פחות או יותר. פחות, במקרה שלי, אבל באמת שלא בהרבה. היא היתה מבוגרת מכפיר – למעשה, חשבתי, היא היתה קרובה יותר לגילי. היה משהו באופן שבו קמה, בדרך שבה נעה, שהעיד על ביטחון עצמי, כמו מישהי שעברה הרבה בחייה וכעת לא הרגישה צורך להוכיח את עצמה או להתאים את עצמה לציפיות של האנשים סביבה. מיד חלפה המחשבה בראשי: היא מוצאת חן בעיני.

היא באה לעברנו והעניקה לכפיר חיבוק ממושך. "מה נשמע, מאמי? לא ראיתי אותך מאז סדנת הכתיבה האחרונה בירושלים. מה העניינים?" היא שחררה אותו, ורק אז שמה לב אלי. עיניים ירוקות כשתי אבני ברקת בחנו אותי בסקרנות. "מי החבר שלך?" היא שאלה.

חייכתי והושטתי לה יד. לחצנו ידיים. כף היד שלה היתה חמימה ויבשה. היא לא מיהרה לשחרר את ידה. גם אני לא. "דוִד תדהר," אמרתי. "אני הדוד של כפיר."

"חשבתי שיש איזה דמיון משפחתי," היא אמרה. "אבל הייתי בטוחה שאתה אח שלו." עיניים ירוקות בחנו אותי בשעשוע. "גם אתה סופר?"

"בלש פרטי," אמרתי, וראיתי את העיניים הירוקות מתרחבות.

"באמת? באת לפתור איזו שהיא פרשה פה בכנס? מישהו מת במפתיע ולא סיפרו לי?"

היה לה צחוק מידבק. לרגע קצר הרגשתי כמו נער מתבגר בפסטיבל. "עדיין לא," אמרתי. "לפחות עד כמה שידוע לי. האמת," רכנתי לעברה, היה לה בושם בריח פרחים מרענן, "אני די מצפה לכמה ימים שקטים. בדיוק חזרתי מעבודה בפריז, תיק שהלבישו עלי, משהו עם מבריחי נשק ברובע הלטיני שקצת השתבש, אל תשאלי. אני אשמח לקצת שקט."

"אל תשאלי? איך אתה מצפה ממני לא לשאול? עכשיו אני מוכרחה לשמוע על עלילות הגבורה שלך."

ממקום כלשהו לשמאלנו נשמע שיעול רועם.

"כפירוש, אתה בסדר?"

הוא נעץ בי מבט זועם.

"כפיר, אתה לא הולך להציג אותי לדוד שלך?"

כפיר נאנח. "דוֹד דוִד, גלית אבן-חן."

"גלית," אמרתי. "שם יפה."

"חכה עד שתראה את השאר."

לידנו, כפיר החל להסמיק.

"מה את עושה?" הוא שאל את גלית. מנסה לשנות את הנושא.

גלית פנתה לעברו. ניצלתי את ההזדמנות להעריץ את עיקול הצוואר שלה, ואת השביל שעבר בין גבעות ה –

מרפק מכפיר החזיר אותי להווה.

"אני מתנדבת בדוכן של דמיונות," אמרה גלית, "בזמן שרונן אוכל צהריים."

"אוי, תגידי, גיליון שמונה-עשרה כבר יצא?"

גלית חייכה. "רק עכשיו הגיע. רונן הביא אותו ישר מהדפוס לפני שעה."

"יש לי שם סיפור."

"גם לי."

כפיר נטש אותנו וניגש לדוכן. על השולחן נחו ערימות של מגזינים, וכפיר לקח אחד מהם והחל לדפדף בו, בלי ספק בחיפוש אחר הסיפור האחרון שלו. היה סביר להניח שהוא יהיה שקוע בעולם משל עצמו בדקות הקרובות.

"אז מה?" אמרתי. "גם את סופרת?"

גלית נדה בראשה. "כותבת," היא אמרה. "סיפורים פה ושם. זאת לא קריירה בשבילי כמו שזה בשביל כפיר. אני נהנית מזה, אבל כרגע לפחות הלימודים שלי יותר חשובים לי."

"מה את לומדת?"

היא חייכה שוב והשיער האדום נפל על כתפיה כמו מטר עלים בשלכת. "תואר שני בקרימינולוגיה."

"אני רואה," אמרתי, "שיש לנו הרבה על מה לדבר."

"בהחלט," אמרה גלית.

 "את פנויה היום בערב?"

"בוא נגיד שאני יכולה להתפנות."

"אני מעריץ גמישות אצל נשים."

היא צחקה. היה לה צחוק שניתן היה ללכת בו לאיבוד. "אני בטוחה. אתה פה רק היום או לכל הכנס?"

"כל הכנס. באתי להיות קצת עם כפיר, אני לא רואה אותו מספיק."

"אני רואה שהוא חשוב לך מאד." עיניה הירוקות בחנו את פני. היתה לה צלקת קטנה על הצד השמאלי של הפנים, מעל השפתיים. תהיתי ממה היא. תהיתי איך זה לנשק אותה שם.

"הוא יצא בסדר, הילד," אמרתי. היא הנהנה והביטה בי בשקט למשך רגע ארוך.

"אחרי טקס הפתיחה," היא אמרה לבסוף. "אני אהיה פה בדוכן."

"אני אבוא," אמרתי.

"על מה אתם מדברים?" שאל כפיר. הוא ניתק את עצמו לבסוף מהדוכן והצטרף אלינו. המגזין היה פתוח בידיו. "תראה," הוא אמר, לא מחכה לתשובה, "סיפור שלי."

לקחתי ממנו את המגזין. הוא היה פתוח באמצע. "תרועת השופר האחרונה," קראתי בקול רם, "מאת כפיר תדהר."

"זה סיפור על הצדיק האחרון שנותר בחיים מל"ו הצדיקים," אמר כפיר, מלא התלהבות מסיפוריו שלו, כרגיל. "הוא יוצא למסע בחיפוש אחרי השופר של המלאך גבריאל על פני המזרח התיכון. מה שניסיתי לעשות כאן זה שילוב של תאוריית האוריינטליזם של אדוארד סעיד עם שירתו של אבן גבירול, תוך כדי מתיחת ביקורת על הפוליטיקה של –"

"אתה רעב?" אמרתי.

"המזרח התיכון, מנקודת מבט לא שגרתית של… מה?"

"אתה רוצה לאכול משהו?"

"עכשיו שאתה שואל…"

"אתם הולכים לטקס הפתיחה בערב?" שאלה גלית.

"לאיפה?" שאלתי.

כפיר הביט בי כמו ביצור שנפל מהחלל החיצון, מה שדי פגע בי, בהתחשב בנסיבות. "ברור," הוא אמר לגלית, והגניב אלי מבט שאמר "אל תעשה לי בושות". השתדלתי שלא לחייך.

חייזר עם שיער כחול ומחושים חלף על פנינו בדרכו לשירותים. "שלום כפיר," הוא אמר.

"שלום, עמי. תגיד, מתי ההרצאה על גסטרונומיה חוצנית?"

פניתי לגלית ולקחתי את ידה. "אני אחזור בערב."

"אני אהיה פה."

לידינו, כפיר השתעל.

"טוב," אמרתי, נוטש את ידה של גלית. היא חייכה אלי וחזרה לדוכן שלה. קבוצה קטנה של אנשים כבר נאספה שם.

פניתי חזרה לכפיר. "צהריים?"

"אני לא יודע…"

"אני מזמין."

"אה," אמר האמן הרעב. "אז למה אתה לא אומר?"

ניר יניב הוא סופר, מוסיקאי, עורך ובמאי. סיפוריו הקצרים הופיעו בכתבי עת בארץ ובחו"ל, ואף ראו אור באנתולוגיות ובספרים בישראל, באנגליה ובארה"ב. הוא ערך כתבי עת מודפסים ומקוונים, סרטיו הקצרים הוקרנו בפסטיבלי סרטים רבים ברחבי העולם, וכמוסיקאי הוא הופיע במגוון פסטיבלים, השתתף בהרכבים שונים וכן יצר פסי קול לסרטים, הופעות מחול ותיאטרון.

לביא תדהר הוא זוכה פרס הפנטסיה העולמי עבור ספרו "אוסמה", שתורגם לשפות רבות. ספריו כוללים את "המאה האלימה" ואת טרילוגית ה"בוקמן", והוא יצר את סדרת הקומיקס "אדלר" עבור טיטן קומיקס. בנוסף זכה בפרס הפנטסיה הבריטי, ערך סדרת אנתולוגיות מוערכת של ספרות בינלאומית ופרסם סיפורים רבים, עליהם היה מועמד בין השאר לפרסי הסטרג'ן האמריקאי והגפן הישראלי.

X