רסיסים של אור שבור | לרכישה באינדיבוק
רסיסים של אור שבור

רסיסים של אור שבור

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 184
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 45
- 20

פרידה חיה חיי שגרה: היא גרה עם בן זוגה הקבוע בבית קטן ועובדת כעורכת מילונים בהוצאה לאור. היא מנהלת רומן עם ליאור, העורך הראשי של ההוצאה, אך גם הרומן הזה אינו מצליח לשבור את שגרתה. היא אינה מסוגלת להיקשר לאף גבר בחייה, והדבר היחיד שמנחם אותה הוא מילים.  אבנר הוא בן זוגה של פרידה. אהבתו אליה גוברת מיום ליום על אף שהיא אינה מסתירה את רצונה להתרחק ממנו. הוא מנסה בדרכים שונות להצית את הזוגיות שאורותיה כבו מזמן, ובעיקר כותב לה סיפורים קצרים, בתקווה כי המילים אולי יצליחו לחדור אל ליבה ויגרמו לה להתאהב בו מחדש. אל הסיפור נכנסת לפתע דמות שאין לשם. "האישה שמעולם לא", היא מכונה. האישה שמעולם לא אינה דמות בשר ודם, אך היא נוכחת כל העת, נכנסת ויוצאת כרוח רפאים מתוך קיר בסלון, ומנהלת מערכת יחסים ייחודית עם הסופר, אשר מנסה לסיים לכתוב את הסיפור של פרידה ואבנר.

 

דרך שלוש דמויות, "רסיסים של אור שבור" חושף את הכמיהה הנצחית לחופש מצד אחד, ולחום ואינטימיות מצד שני. בין השורות נרקם  מסע פנימי וחיצוני כאחד; מסע החבוי למעשה בכל אחת ואחד מאתנו.

צילום תמונת מחבר: יאן איטוביץ'
עיצוב עטיפה: שרון גולן-תמיר, סטודיו  ArticArtiv

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רסיסים של אור שבור”

פעם רציתי לדעת את תוכה של אישה יפה במיוחד.

ולא רק אני רציתי, גם הלב רצה  (אולי אף יותר ממני).

אזור החלציים, שכמובן הקדים את הלב, רצה אף הוא, אם כבר אני מציין רשימת איברים שרצו לדעת את תוכה של אותה אישה. אך בכך אין מן המיוחד. עבורו  (כלומר עבור אזור החלציים), זהו עניין שבשגרה. הוא רצה עוד לפני שאפילו הכיר אותה.

ובכל אופן, זמן קצר לאחר שהכרנו מצאנו עצמנו שכובים עירומים במיטתי, חשופים זה לצד זו מוכנים למעשה האהבה. הבטנו אחד בשנייה וברגע אחד, כנשר בשעת טרף,  עטנו זה על זו. בדיוק בנקודת שיא החייתיות שהתפרצה מתוכנו כְּלָבָה מתוך הר געש לוהט, בעת שציפורנינו שורטות אחד את בשר השנייה, וידינו מושכות ומלטפות בו־זמנית אחד את שערותיו של השנייה… כמה דמעות ביקשו לצאת.

באותו הרגע חזרנו אל המצב האנושי. והלב (שבנקודה זו רצה לפחות פי שניים או שלושה מאזור החלציים), שידר אותותיו אל המוח, והמוח ייצר פקודה אל העין ומיד כמה דמעות יצאו אל החופשי.

אני זוכר כי באותו הרגע בו כל איברינו ורגשותינו, שכמו התאחדו לכדי גוף חסר צורה שלם, קוהרנטי וברור, אמרה האיש: "עצור. בוא נישאר כך לכמה דקות."

אותן דקות נמשכו לבסוף אל תוך שארית הלילה.

כשהבוקר עלה, ופקחתי את עיניי אותה אישה לא שכבה לצדי. מאז לא ראיתי אותה עוד. לעתים כשעוברת על ידי אישה יפה במיוחד ברחוב אני נעצר, עומד מלכת התנועה של הרגליים המבקשות לצעוד קדימה, להגיע ליעד כלשהו – ומיד לבי נשבר.

נועם נגרי הוא חיפאי, יליד 1980, דור שביעי בארץ. מורה, מוסיקאי וסופר.

בוגר תואר שני בהצטיינות בסוציולוגיה מטעם אוניברסיטת חיפה, ובוגר מכללת אורנים להוראה בה הוא מלמד כיום.

בעבר שימש כמבקר מוסיקה במספר מגזיני תרבות מקומיים, לימד הפקה ותקליטנות במכללת בי פי אם והנחה סדנאות האזנה למוסיקה.

עד עתה הוציא שלושה ספרים: קובץ הסיפורים “מצופים” (2007, גוונים), הרומן “רסיסים של אור שבור” (2012, גוונים), והספר הנוכחי, הנובלה "טקנומליה" (2016, הוצאה עצמית).

X