רישום של העבר | לרכישה באינדיבוק
רישום של העבר

רישום של העבר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 166
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.40

וירג´יניה וולף החלה בכתיבת רישום של העבר בחודש אפריל 1939, כשהיתה בת חמישים ושבע. את חלקו האחרון כתבה שנה לאחר מכן, כארבעה חודשים לפני ששלחה יד בנפשה. בכתיבתו ביקשה לעצמה הפוגה מהתחייבויותיה המקצועיות ומפלט ממועקת ימי מלחמת־העולם השנייה.  זהו ספר הזיכרונות האוטוביוגרפי האחרון שלה, וככזה יש בו עניין מיוחד. כאן היא מעלה על הכתב את מחשבותיה העמוקות והאינטימיות ביותר. היא חוזרת לזיכרונות המכוננים של ילדותה ומבקשת לברר באופן מעמיק את טיב יחסיה המורכבים עם אביה, אחיה ואחיותיה, וכיצד השפיע עליה האובדן העצום שחוותה עם מותן של דמויות מרכזיות בחייה – אמה, אחותה סטלה ואחיה האהוב תובי. כתיבתה של וולף ברישום של העבר מתעלה לשיאים של צלילות ויופי. חיים בה בכפיפה אחת רובדי הזמן השונים של חייה, והעבר אותו היא מעלה אינו משמש כזיכרון בלבד, אלא כמקור נביעה מתחדש ואינסופי, הרוחש חיים עצמאיים ומוסיף לקלוח בערוצים משלו בעוצמה שלעיתים עזה בהרבה מחיי ההווה.

רישום של העבר מאפשר להביט עמוק לתוך נפשה של וירג´יניה וולף ולראות כיצד השתקפה בו בעיני עצמה הסופרת הנערצת והמרתקת ששינתה את פני הספרות לעד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רישום של העבר”

לפני יומיים – ביום ראשון 16 באפריל 1939, ליתר דיוק – אמרה נסה שאם לא אתחיל לכתוב את זיכרונותיי בקרוב, אהיה כבר זקנה מדי. אהיה בוודאי בת שמונים וחמש וכבר אשכח את הכול – כפי שיעיד המקרה המצער שאירע לליידי סטרייצ'י. מכיוון שכתיבת קורות חייו של רוג'ר ממילא כבר עוררה בי שאט נפש, מוטב אולי שאכלה שניים או שלושה בקרים ברישום. עומדים בפני כמה וכמה קשיים. בראש ובראשונה, הכמות העצומה של הדברים שאני זוכרת. שנית, האופנים השונים והרבים כל כך שבהם אפשר לכתוב ספר זיכרונות. אבל אם אתחיל לדוש בהם ולנתח אותם ואת יתרונותיהם ומגרעותיהם, כבר יכלו הבקרים – שהרי לא אוכל לקחת לי אלא שניים או שלושה לכל היותר. כך שאינני עוצרת. אני בוררת לי דרך, ומתוך ביטחון וידיעה שהיא תימצא מאליה – (ואם לא תימצא, אין דבר) – אני מתחילה: הזיכרון הראשון.

 

זיכרון של פרחים אדומים וסגולים על רקע שחור – שמלתה של אמי. והיא ישבה ברכבת או באומניבוס, ואני ישבתי בחיקה. משום כך ראיתי את הפרחים שהיא לבשה כה מקרוב, וגם עכשיו עוד יכולות עיניי להבחין בסגול ובאדום ובכחול, כך נראה לי, על רקע השחור. אני חושבת שהיו אלה כלניות. אולי היינו בדרכנו לסנט אייבס, אבל סביר יותר להניח שזה היה אור דמדומים של שעת ערב, ושהיינו בדרכנו בחזרה ללונדון. ועם זאת, מבחינה אמנותית, נוח יותר להניח שהיינו בדרכנו לסנט אייבס, משום שזה יוביל אותי אל זיכרוני האחר, שנדמה לי גם הוא כזיכרוני הראשון, והוא למעשה החשוב שבכל זיכרונותיי. אם יש לחיים בסיס שעליו הם עומדים, אם אין הם אלא ספל שהאדם ממלא וחוזר וממלא – הרי שהספל שלי ניצב בלי ספק על גבי הזיכרון הזה. ובו אני שוכבת נים-ולא-נים במיטה שבחדר הילדים בסנט אייבס. ובו אני שומעת כיצד נשברים הגלים, זה אחר זה, זה אחר זה, ומעבירים רסס של מים על פני החוף כולו, ושוב חוזרים ונשברים, זה אחר זה, זה אחר זה, מעבר לווילון צהוב. ובו אני שומעת איך גורר הווילון את הבלוט הצהוב שלו לאורך הרצפה בד בבד עם הרוח המניף את הווילון. ובו אני שוכבת ושומעת את הרסס ורואה את האור, וחשה, שבלתי אפשרי כמעט שאהיה פה: אני חשה את ההתעלות הטהורה ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי.

 

אני יכולה לכלות שעות בניסיון לכתוב את הדבר הזה כפי שראוי שייכתב, כך שאוכל להעביר את התחושה שאפילו ברגע זה היא עוד עזה כל כך בקרבי. אבל אני נדונותי להיכשל (אלא אם כן יתמזל מזלי להפליא). אני משערת שלא אצליח אלא אם כן אפתח בתיאורה של וירג'יניה עצמה.

 

וכאן אני מגיעה אל אחד מקשייו של כותב ספרי הזיכרונות – אחת הסיבות שבשלה, אף על פי שקראתי רבים כל כך, רבים כל כך נכשלו. הם מזניחים את האדם שלו קרו הדברים.

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 – 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

 

וולף נולדה בלונדון. אמה הייתה ג'וליה ג'קסון דקוורת' (Julia Jackson Duckworth), בת למשפחת דקוורת', שבבעלותה הוצאת ספרים מכובדת. אביה, לזלי סטיבן (Leslie Stephen), היה מבקר ספרותי והמייסד של "המילון של הביוגרפיה הלאומית" (Dictionary of National Biography). וולף חונכה בבית על ידי אביה וגדלה בבית המשפחה בקנזינגטון.

 

ב-1894 סבלה וולף מהתמוטטות עצבים בפעם הראשונה, בעקבות מות אמה. יש הסבורים שסבלה לאורך חייה מהפרעה דו-קוטבית. סטלה דקוורת', אחותה למחצה, לקחה את מקומה של האם אך מתה שנתיים לאחר מכן. אביה מת גם הוא מסרטן ב-1904. לאחר מות אביה עברה וולף לגור יחד עם שני אחיה בבית אחותה ונסה בבלומסברי. בשנת 1907 הצטרפה אל קבוצת בלומסברי אשר הייתה קיימת עד שנות השלושים והשפיעה רבות על האמנות והספרות בארופה. אחיה טובי מת בשנת 1906.

 

בשנת 1905 החלה לכתוב למוסף הספרותי של ה"טיימס" (Times Literary Supplement). משנה זו החלה מפרסמת מאמרים, שהצטברו לאורך חייה לכ-500. ב-1912נישאה לתאורטיקן הפוליטי ליאונרד וולף, וב-1915 פרסמה את ספרה הראשון, "המסע אל החוץ" (The Voyage Out). בשנת 1919 פורסם "לילה ויום" (Night and Day)רומן ריאליסטי המתרחש בלונדון, שמנגיד את חייהן של שתי חברות, קתרין ומרי. ב-1922 פרסמה את "חדרו של יעקב" (Jacob's Room) המבוסס על מותו של אחיה טובי.

 

עם פרסומם של "אל המגדלור" (1927) ו"הגלים" (1931) ביססה וולף את מעמדה כאחת מהסופרות המודרניות המובילות. בעבודות אלה פיתחה טכניקה החושפת את ההווי הנשי ומציאת חלופות לתפיסת המציאות הגברית השלטת באותה תקופה. בשנת 1925 פרסמה את "גברת דאלווי" (Mrs. Dalloway) המתאר את מחשבותיהם של קבוצת אנשים במהלך יום בחייהם.

 

וולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבור ביסקסואל וטרנסג'נדר בחצר המלכות של המלכה אליזבת, מזהות גברית עד לזהות נשית. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

 

בשנת 1941 התאבדה ורג'יניה וולף כאשר מילאה כיסיה באבנים והטביעה עצמה בנהר אוס (Ouse) ליד ביתה בסאסקס (Sussex). לפי אחת הדעות, התאבדה וולף לאחר שנודע לה על מחלת אלצהיימר שהתגלתה אצלה, והיא בחרה לשים קץ לחייה כל עוד היא שפויה ולפני שתהפוך מעמסה פיזית ורגשית על בעלה.

 

 

 

מספריה שתורגמו לעברית

 

  • אורלנדו : ביוגרפיה (1928, Orlando: A Biography)
    • תרגום צבי ארד, מחברות לספרות, תשכ"ד; זמורה, ביתן, מודן, 1974
    • תרגום שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 2007
  • אל המגדלור (1927, To the Lighthouse)
    • תרגום מאיר ויזלטיר, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תשל"ו 1975
    • תרגום ליה נירגד, ידיעות ספרים, 2009
  • בין המערכות (1941, Between the Acts)
    • תרגום אהרן אמיר, זמורה, ביתן, מודן, תשמ"א 1981
    • תרגום שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 2011
  • הגלים (1931, The Waves)
    • תרגום מאיר ויזלטיר, זמורה-ביתן, תשמ"ב 1982
    • תרגום ליה נירגד, ידיעות ספרים, 2008
  • חדר משלך (1929, A Room of One's Own)
    • תרגום אהרן אמיר, שוקן, תשמ"א 1981
    • תרגום יעל רנן (הבאה לדפוס – ריקי אופיר), ידיעות ספרים, 2004
  • חדרו של ג’ייקוב (1922, Jacob's Room) – תרגום ניצה בן-ארי, זמורה-ביתן, תשמ"ו 1986
  • חירות של רגע: פרקי יומן, מקוצר וערוך על ידי אן אוליביה בל, תרגמה אלינוער ברגר, כתר, 2011
  • לילה ויום (1919, Night and Day) – תרגום אביבה ברושי, זמורה-ביתן, תשנ"ה 1995
  • מות העש: מסות, רשימות ומאמרים, תרגמה כרמית גיא, כתר, 2008
  • מכלול סיפורים קצרים – תרגום ברוריה בן ברוך בעריכת סוזן דיק, כתר, תשנ"א
  • המסע אל החוץ (1915, The Voyage Out) – תרגום אביבה ברושי, זמורה-ביתן, תשנ"ג 1993
  • מרת דאלווי (1925, Mrs. Dalloway)
    • תרגום רנה ליטוין, זמורה, ביתן, מודן, תשל"ה 1974
    • תרגום שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 2008
  • פלאש : קורות חייו (1933, Flush: A Biography)
    • תרגם חנוך קלעי, דביר, תשל"ג
    • תרגמה ליה נירגד, ידיעות ספרים, 2010
  • פרשווטר (1923, Freshwater) – מחזה. תרגום יהודה ויזן, דחק לספרות טובה, עמדה, תש"ע 2010
  • שלוש גיניאות (1938, Three Guineas) – תרגום אהרן אמיר, שוקן, תשמ"ה 1985
  • השנים (1937, The Years) – תרגום אדם זרטל (ערך יחיעם פדן), זמורה, ביתן, מודן, תש"ם 1979
  • רישום של העבר (1976, Moments of being) – מאנגלית אנה הרמן, זמורה, ביתן, מודן, 2011.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X