רינגו ואני | לרכישה באינדיבוק
רינגו ואני

רינגו ואני

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 327
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 30
- 30

מה הטעם בכל הידע שרכשתי אם הוא לא עוזר לי כשאני צריכה אותו? זה מה שחושבת הגיבורה של הסיפור שלפניכם. היא ישבה אצל מנהיגים רוחניים אינדיאנים גדולים, העבירה איתם טקסים מקודשים, ריפאה איתם אנשים וכשחזרה לארץ המשיכה לעסוק בעזרה לאנשים בדרך האינדיאנית. ואז אביה מת, היא מצאה את עצמה לגמרי לבד וגם בן זוגה האוהב ושתי בנותיה לא מסוגלים לסייע לה. בדיוק כשהיא חושבת שלעולם לא תצא מהעצב הנורא החובק אותה, מופיע בחייה רינגו סטאר ומספר לה שהיא עזרה לו רבות במהלך חייו, כי היא נוסעת בזמן ומסוגלת לחצות זמנים ומרחבים כדי לסייע לאנשים. היא לא מאמינה לו.

המהדורה הראשונה של רינגו ואני אזלה כולה במהירות כשכל פרסומה מפה לאוזן. קוראים סיפרו שהספר עזר להם לעבור משברים פרטיים, ממוות של אדם קרוב ופרידה ועד אבדן דרך, והגיבו: "כל מי שאיבד מישהו חייב לקרוא את הספר הזה"; "הייתי בפרידה מחברתי והייתי באבל ולא יכולתי לעשות כלום, רק לקרוא את הספר שלך, ככה החזקתי מעמד, אחר כך התקשרתי אליה ועכשיו אנחנו מתחתנים"; "גם אני איבדתי את אבי באופן פתאומי וחוויתי משבר נורא. הספר שלך גרם לי להרגיש שאני לא לבד" "את באמת מכירה את רינגו סטאר? למה דווקא הוא?" "הספר מרגש, מצחיק ונפלא! מתי את מוציאה את הספר הבא?" "הרגשתי שאת יושבת איתי ומספרת לי את הסיפור."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רינגו ואני”

בקרוב…

סימן לא טוב
חיפה, קיץ 2008
אבא שלי מת. אמא מצאה אותו שוכב בשבת בצהריים. הוא נראה די שלו. בהתחלה היא חשבה שהוא נח ככה, שוכב על הגב, אבל משהו לא הסתדר — מה פתאום הוא שוכב על המשטח בכניסה? אם הוא היה רוצה לנוח בחוץ אולי הוא היה שוכב על הדשא. אבל גם את זה הוא לא עשה אף פעם. כשרצה לנוח היה הולך לספה שלו בסלון, שהייתה קצת קטנה בשבילו. הוא היה שוכב על הצד עם הרגליים מקופלות והיינו רואים את כפות הרגליים שלו מציצות מאחורי הקיר, כשהיינו נכנסים לבית.
אמא ראתה אותו מהקומה השנייה. הם עמדו לצאת לחברים, היא קראה לו והוא לא ענה והיא כבר התחילה להתרגז עליו, למה הוא לא עונה. לבסוף פתחה את הדלת למרפסת הקטנה בחזית הבית ומלמעלה היא ראתה אותו שוכב על הקרמיקה בכניסה. היא צעקה לו 'מאירי, מה אתה שוכב, צריך לצאת לארוחת צהריים.' ופתאום זה תפס אותה, שאולי הוא מת, ואז היא קלטה שיש שם דם על הקרמיקה הכהה.
היא אומרת שהיא לא זוכרת בכלל איך היא הגיעה אליו מלמעלה, אבל היא הגיעה והיא קלטה שהוא מת. היא אומרת שהיה קצף בזוויות הפה שלו והיה דם מסביבו, שלולית די גדולה של דם, מהראש שלו, מהחבטה שהראש שלו קיבל מהפינה של הקרמיקה. והיא התחילה לצרוח, והיא אישה פולנייה מבית טוב שמקפידה על ההתנהגות שלה. היא צרחה וצרחה, והשכנה הגיעה והתקשרה לאמבולנס ואחר כך אמא התקשרה לאחי הצעיר יוסי שיגיע ואחר כך היא התקשרה אליי.
אנחנו ישבנו בבית שהיה לנו אז במושב. היה יום חם של יולי. ישבנו ארבעתנו בחדר הטלוויזיה — שירלי הקטנה שלנו הייתה אז רק בת שנה וחצי ואודליה הגדולה בת שלוש וחצי — ובדיוק התחלנו לראות סרט שאיכשהו התאים לכולנו. המזגן עבד, היה נעים, ובדיוק תומר גמר להכין פיתות עם משהו לכולנו, אני זוכרת שהיו בהן עגבניות אבל אני לא זוכרת יותר מזה. ייתכן שהיה בהן אבוקדו, אבל זה לא יכול להיות כי היה יולי ומאיפה יהיה אבוקדו ביולי — וזה מוזר, כי אני דווקא זוכרת כל פרט ופרט מאותו יום. כמו בלידות — ככה עם המוות. זוכרים הכול, שום דבר לא נמחה.
מהשנה שהגיעה אחר כך אני לא זוכרת כלום, או כמעט כלום. אומרים שבפוסט טראומה הזיכרון הולך. אצלי בכל אופן הוא הלך. אבל אותו היום, ההלוויה למחרת וחלק מהשבעה — האירועים האלה צרובים בזיכרוני באופן בל יימחה. הטלפון צלצל והתלבטנו אם לענות, כי עד למותו של אבי היינו מתעלמים מטלפונים שהיו מצלצלים בזמנים לא נוחים, במין התפנקות אגוצנטרית. ודווקא תומר ענה לטלפון, לא אשכח לעולם איך הוא עמד שם, במעלה שלוש המדרגות שהיו לנו שם, הטלפון בידו, צורח, 'מה קרה לו? מה קרה לו?' ואז אומר: 'אני בא, אני כבר בא.' ואז הוא סגר את הטלפון.
הייתי בטוחה שזו סתם עוד היסטריה שלו. ואני שאלתי, 'מה קרה? מה הלחץ?'
והוא אמר, 'זו הייתה אמא שלך. היא אומרת שאבא שלך נפל, והוא כנראה מת.'
'מה?' שאלתי, 'מה קרה?' חשבתי שאני לא שומעת טוב.
'הוא נפל, היא חושבת שהוא כבר מת.'
תומר לקח את המפתחות ויצא. אמרתי 'רגע, אני גם רוצה לבוא, זה אבא שלי.' תומר אמר 'לא, לא, תישארי כאן עם הבנות.' התקשרתי לאמא שלי אמרתי לה, 'מה קרה'? היא אמרה, 'אבא שוכב פה, אני חושבת שהוא נפל ואני חושבת שהוא כבר מת. תתקשרי לאורי, תגידי לו שיבוא.'
חשבתי: אם הוא נפל, שיקום.
התקשרתי לאורי. הוא היה בדרך לים עם הבן שלו. אמרתי לו, 'אורי תראה, אמא התקשרה, קרה משהו לא טוב לאבא, היא מבקשת שתבוא.' אורי אמר, 'אני בדרך לים עם אבנר, אני אלך אליהם אחר כך.' ואני אמרתי, 'לא אורי, אתה לא מבין מה אני אומרת, משהו מאוד לא טוב קרה, היא חושבת שהוא מת, אתה חייב לצאת לשם.' הייתה שתיקה בקו והוא אמר, 'בסדר, אני אצא לשם.'
כך קרה שאני זו שהודעתי לאחי הבכור שאבא שלנו מת.
אני נשארתי תקועה במושב. תומר השאיר את המכונית שלו מאחורי המכונית שלי ונסע עם אורי, אבל את המפתחות לקח אתו. אני נשארתי תקועה עם שתי התינוקות שלי ובלי דרך לעוף משם, לצאת לראות מה קורה, ללכת לראות מה עם אבא, אולי לעזור. לא היה לי שום חבר במושב ולא היה לי למי להתקשר שיבוא לקחת אותי. ביקשתי מתומר שיגיד לאמא שלו, סבתא עדינה, שתבוא מבנימינה ותיקח אותנו לחיפה, לבית ההורים. ארגנתי את הילדות, סיפרתי שקרה משהו לסבא מאירי ושאנחנו נוסעים לראות מה קורה.
זו הייתה נסיעה מורטת עצבים. הכי קשה שעברתי בחיים שלי, גם כאשר לוקחים בחשבון את הנסיעה שבה העיף אותי אינדיאני אחד מהמכונית באריזונה ושבה חטפתי זעזוע מוח ונשארתי מעולפת על הכביש עד שבאו והצילו אותי. סבתא עדינה לא נתנה לי לנהוג כי היא חשבה שאני בסערת רגשות. אני הייתי רגועה לגמרי, כמו שאני תמיד במצבים שבהם נדרש תפקוד. אבא שלי שוכב, אולי כבר מת, וזאת נוהגת במהירות של 10 קילומטר לשעה ולא נותנת לי לנהוג. חשבתי שאני מתפוצצת. צלצלתי לתומר והוא הסביר לאמא שלו שעליה לתת לי לנהוג. היא לא מתווכחת עם הבן שלה. בדרך לבית אורן היא עצרה את המכונית. החלפנו מקומות, ואני, ידיי קלות על ההגה, הובלתי אותנו אל בית ההורים.
אבא שלי כבר לא היה שם. אמבולנס פינה אותו לבית החולים. אמרו שיש תקווה, שעשו לו החייאה והוא הגיב, שהוא איש חזק. זה נכון שהוא היה איש חזק. הגוף שלו המשיך להגיב, כאילו שהגוף רצה להמשיך, להמשיך הלאה, לא לעצור. אמא שלי נסעה עם האמבולנס. רק תומר היה שם בבית עם השוטרים. אנשים עמדו שם וניקו את הדם מהקרמיקה. השוטר אסף בדיוק גמר לאמוד את השטח ולכתוב את הדו"ח שלו. מסתבר שכשמישהו מת בבית, שולחים את המשטרה. אני הכרתי את השוטר אסף כי הבן שלו היה עם אודליה בגן. אסף היה בחור נחמד ביותר ואופטימי והוא לקח אותי ובדרך דיברנו על מה קורה ומה יהיה. אולי זה רק זעזוע מוח. אולי הוא יקום כמו כלום. לא נדע עד שנראה אותו.
כשהגעתי לבית החולים אמא שלי יצאה לקראתי בוכייה. היא לבשה מכנסיים לבנים, או אולי אדומים, וחולצה לבנה עם איזה קשקוש באדום ובירוק. היא זרקה את החולצה הזאת אחר כך אבל אני זוכרת אותה כאילו היא פה לידי. אמרתי, 'מה קרה?' היא אמרה, 'מצאתי אותו שוכב על הקרמיקה בכניסה. אני חושבת שהוא טיפס על סולם ורצה להגיע לגג, כי יש לנו בעיה עם המים בבית, את יודעת, וכנראה שהוא נפל מהסולם מגובה שתי קומות וקיבל מכה חזקה בראש מהקרמיקה.' 'מה מצבו עכשיו?' שאלתי. 'עושים לו החייאה,' ענתה, 'הוא בחדר הלם.' חדר הלם, חשבתי, לא שמעתי אף פעם על חדר הלם. אני יודעת שיש חדר מיון ויש טיפול נמרץ ויש מחלקות, אבל חדר הלם? מה זה.
חיכינו שם. הוציאו אותו על אלונקה, זיהיתי אותו לפי כפות הרגליים היחפות שבלטו מהסדין שכיסה אותו. כפות הרגליים שלי נורא דומות לשלו. כשהצמידו לנו עובדת סוציאלית הבנתי שאנחנו במצב חמור מאוד, כי לא מצמידים עובדת סוציאלית למשפחה בבית חולים, אלא אם הם כבר יודעים שטוב לא יהיה פה. אמרו לנו שלקחו אותו למחלקה. לאיזו מחלקה, לא הבנו. חשבנו שאולי אם העבירו אותו מחדר הלם למחלקה, המצב יותר טוב. אמרו שהלכו לעשות לו סי.טי. 'לראש או ללב?' שאלתי, אבל אף אחד לא ידע להגיד לי.
אחר כך כינס אותנו הרופא בחדר אחר ואמר, 'תראו, החדשות לא טובות, יש לו דימום מאסיבי במוח. הוא קיבל מכה חזקה בגזע המוח והתחיל משם דימום שהתפשט לכל המוח. ניסינו לייצב אותו אבל זה בלתי אפשרי בגלל שגזע המוח לא פעיל יותר.' 'אבל עשיתם לו החייאה,' אמרנו, 'אמרתם שהלב חזר לפעול.' 'כן,' אמר הרופא, 'הוא אדם מאוד חזק, אבל החלק במוח שנותן את הפקודה ללב לעבוד לא עובד יותר. רצינו להיכנס למוח לנקז את הדימום אבל זה בלתי אפשרי כי הוא יאבד יותר מדי דם ואנחנו לא יכולים להחזיק אותו. אין מה שמחזיק את קצב הלב למרות שהלב בסדר.' 'אז זהו?' שאלנו. 'כן. אני מצטער, אבל כן.'
אולי היו יותר פגישות עם הרופא הזה, אבל אני זוכרת פגישה אחת. יכול להיות שהם הנחיתו עלינו את הבשורות האלה בהדרגה, אבל אני זוכרת שיחה אחת.
עוד לפני שנסעתי מהבית במושב אני זוכרת שהתפללתי לאלוהים ולמלאכים ואמרתי להם, 'אם באמת יש נזק מוחי כל כך גדול אז קחו אותו, הוא לא ירצה לחיות ככה, משותק, בלי לדעת מה קורה אתו, אולי ללא הכרה, הוא לא ירצה להיות דומה לגיבור שלו — אריאל שרון. הוא לא ירצה את זה. אם המצב כל כך לא טוב, קחו אותו אליכם, עכשיו, אל תתנו לו לסבול.' אני זוכרת שעברתי במעבר בין החדרים, והאור מהדלת הצדדית האיר. עמדתי שם, מחזיקה את הקיר, מתפללת, 'אם המצב כל כך לא טוב, רחמו עליו וקחו אותו.'
בבית החולים הלכתי עם אמא לשירותים. הרופא שניפגש אתנו פתח לנו בטובו את שירותי הסגל. 'זה סימן לא טוב,' אמרתי לאמא שלי, 'הם יותר מדי נחמדים אלינו. זה סימן לא טוב.'
מותו הפתאומי של אבא הוא תחילתו של הסיפור שלי — על מה שקרה לי אחרי שהוא מת, על כל האֵבל הזה שעברתי, על ההתפרקות ועל מה שקרה אחריה ועל רינגו סטאר, המתופף האגדי של הביטלס, שצץ פתאום משום מקום והחליט שהוא עוזר לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.

מיכל סגל ארנולד חייתה בשמורות אינדיאניות בארה"ב בשנות התשעים. היא בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת פנסילבניה במדעי מדינה. הדוקטורט שלה עוסק בתנועה האינדיאנית המיליטנטית (American Indian Movement (AIM.

כיום היא עורכת דין המתמחה בדיני חברות, בזכויות יוצרים וקניין רוחני.

X