רחל ולאה | לרכישה באינדיבוק
רחל ולאה

רחל ולאה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 35
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 24
- 24

רחל אמרה ש״לפעמים שווה לנו לעשות משהו שנראה כאילו עבור מישהו אחר, אבל בעצם הוא בשבילנו״. המשפט הלכאורה סתום הזה מהדהד בראשה של לילי בעיר האורות, כשסודות מהעבר מתחילים אט־אט להתגלות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מרגש, מעורר סקרנות ומגרה את הדמיון. פרוזה נהדרת וקלילה… בא לי שיהיה ספר המשך.
    נהניתי מאוד וממליצה בחום!!!

הוסף חוות דעת

בקרוב….

רק כשחזרה לשם בפעם הזו הבחינה לילי לראשונה בעמודים התומכים של אולם הנוסעים בנמל התעופה ״בן גוריון״.
ליכתה היתה קצובה ומדודה, אבל מוחה פעל בקצב מסחרר. היא כבר עברה ליד העמודים האלה בעבר, אך מעולם לא שמה לב לפרטים הקטנים. הם היו עגולים והתנשאו לגובה של עשרה מטרים. נדמה לה כאילו נשלפו מאחד ממבצריו של הורדוס, והם ננעצו בתקרת המבנה באופן ששיווה להם מראה של עצי תמר שצמרותיהם מלבלבות אי שם מעל הגג.
היה ״טרמינל 3״ פאר היצירה. כיום, אחרי מיליוני צעדים של סוליות נעליים, גלגלי מזוודות ודמעות, הוא נראה קצת פחות חגיגי וקצת יותר עייף. קולות הדיבורים הבלתי פוסקים הידהדו מכל כיוון וחדרו אל אוזניה כשטף של המהומים לבנים.
היא האטה את הליכתה כשמולה נגלה השלט ״איסוף כבודה״. היא חלפה מתחתיו והחישה שוב את צעדיה. היא איחרה, ויואב ותמר כבר חיכו לה. כמה שהיתה מעדיפה לדחות את הפגישה איתם, חשבה, אפילו לבטלהּ לגמרי – רק לא לאחר.
כשהגיעה לחדר צדדי בקצהו של מסדרון משרדים נעצרה מול הדלת הסגורה. היא עצמה את עיניה לרגע ושאפה נשימה עמוקה. לשנייה אחת, רק לשנייה, התרוקן מוחה לחלוטין. לא היו בו תמונות, לא קולות, לא היו בו זכרונות ודאגות ואפילו לא תקווה. שנייה אחת בודדה, שהפכה פתאום לנֶצח קטן.
היא נשפה את האוויר מריאותיה באיטיות וסובבה את הידית.
מבטו של יואב פגע בעיניה כשפתחה את הדלת ונכנסה לחדר ההמתנה. היא ניגשה אליו עם חיוך מבויש ומתנצל, חיבקה אותו בחום ונשקה על לחייו. תמר עמדה לידו וחייכה חיוך מאולץ וקר. לילי אחזה בכף ידה.
״סליחה על האיחור״, אמרה לילי, ״לא מצאתי את המקום. אף פעם לא הייתי צריכה…״.
היא עצרה.
יואב הביט בתמר, שהסתכלה על השעון.
״היו אמורים להביא אותה כבר״, היא אמרה.
לילי שמטה בעדינות את ידה של תמר. היא חיפשה סביבה משהו אחר להיאחז בו ועיניה נעצרו על שורה של כיסאות לצד הקיר. ברגע בו החליטה ללכת ולהתיישב נשמעו שתי דפיקות והדלת נפתחה. יואב ותמר פסעו צעד אחד לפנים, בעוד לילי נותרה קפואה במקומה.
״אהלן״, אמר פקיד גוץ ומקריח. ״יש איזה עיכוב קטן, אבל הכל בסדר. המטוס פשוט היה צריך להסתובב באוויר איזה חצי שעה, למה לא היה מקום במסלול… הכל בסדר? אתם רוצים משהו לשתות?״.
״תודה״, אמרה תמר בקרירות, ״אני בסדר״.
יואב ניענע את ראשו בשלילה.
״לא, תודה״, מילמלה לילי בחיוך אדיב.
״טוב, מה שבא לכם״, אמר הפקיד, ״עוד מעט יקראו לכם״, ויצא.
יואב ותמר נפנו מהדלת הנסגרת והסתובבו אל לילי.
״אני…״, התחילה לילי.
״מה קרה שם?״, שיסעה אותה תמר.
יואב התיישב על אחד הכיסאות. גם בגיל שישים הוא נראה מעט אובד. שיערו, כמעט לבן לחלוטין, התפזר מעט ברוח של ינואר שנשבה מחוץ לנמל התעופה, ומעילו היה תלוי על זרועו. כשהתיישב, הבחינה לילי, עצם את עיניו לרגע ושאף מלוא ריאותיו.
״נפרדנו״, אמרה לילי.
״נפדרתם?״, שאלה תמר. ״מה זאת אומרת נפרדתם?״.
לילי הסתכלה על תמר ובחנה את עיניה. קמטים רבים נחרצו סביבן והסגירו את גילה.
״אתם לא נפרדתם?״, שאלה לילי.
מבטה עבר אל יואב ובעקבותיו גם מבטה של תמר. הוא פקח את עיניו.
״לא״, הוא אמר בפשטות.
תמר התיישבה גם היא, כיסא ריק מפריד בינה ובין אחיה הצעיר.
״היתה לי הרגשה״, היא אמרה, כמעט לעצמה.
״זה היה טיול פשוט… מדהים״, אמרה לילי בנימה שנשמעה לה פתאום קצת יותר מדי מתלהבת. ״אתם לא מבינים כמה אני אוהבת את האישה הזאת״.
״אוי, נו, לילי, באמת״, הפליט יואב.
״תפסיק, יואבי״, גערה בו תמר.
״בסדר, בסדר, אני אפסיק״, אמר בטון מתגונן.
לילי הביטה בשני האחים והמשיכה.
״אתם זוכרים כמה היא רצתה לצאת לטיול בחו״ל? דיברנו על זה הרבה…״.
״אבל היא הרי בקושי הולכת״, התערב יואב.
״נכון, ובגלל זה שכרנו כיסא גלגלים״.
״מה אני אגיד לך״.
״לפעמים שווה לנו לעשות משהו שנראה כאילו עבור מישהו אחר, אבל בעצם הוא בשבילנו״, אמרה לילי.
״רגע, איך בכלל זה התחיל? מה היא אמרה לך?״, שאלה תמר.
״נפגשנו אצלה בחדר לפני חודשיים״, סיפרה לילי. ״החזרתי עבורה שני ספרים לספרייה של המשק ושאלתי שניים אחרים. בחדר דיברנו על שני הספרים האחרונים שקראה. זו היתה שיחה כמו כל השיחות שלנו: מעשירה, מחכימה, פילוסופית. היא סיפרה לי בקצרה את עלילת הספרים ודיברנו על מערכות היחסים בין הדמויות, על פיתולי הסיפור ועל המניעים של כל אחד מהגיבורים. אחת העלילות מתרחשת בפריז, והיא שאלה אותי אם הייתי שם. אמרתי לה שלא, אבל שזהו אחד היעדים שאני מתכננת לנסוע אליו. היא עצמה את העיניים, חייכה ואמרה לי שלמרות שביקרה בפריז כבר פעמיים בחייה, היא היתה רוצה לצאת שוב לטיול בעיר האורות. היא הרי היתה בכל כך הרבה מקומות בעולם, אבל לא ידעתי אף פעם שפריז היתה היעד המועדף עליה. אני מניחה שאפשר היה לצפות את זה ממישהי שקוראת כל כך הרבה ספרים. בכל מקרה, אמרתי לה שהייתי שמחה לנסוע איתה לטיול כזה, טיול בנות, אבל נראה לי שזה משהו שעדיף שאחת הנכדות שלה תעשה איתה. היא ממש התעקשה. 'לא, לא, לילי', היא אמרה, 'אני רוצה שזה יהיה רק את ואני'״.
תמר ויואב הקשיבו בפנים חתומים לסיפורה של לילי.

 

 

   
* * *

ערן מינהר הוא כותב ומשורר ישראלי. עבד כעיתונאי שנים רבות ושימש, בין היתר, כעורך ״זמן חיפה״ ו״זמן קריות״, מקומוני ״מעריב״ בצפון, עורך משנה, עורך מגזין, עורך תרבות, כתב תרבות ופובליציסט בנושאי תרבות בחיפה. שימש כמרצה במכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית וכקופירייטר במשרד פרסום. כיום מתפקד כקריאייטיב פלנר במשרד הפרסום ״לם-מרגלית שפי״ הגדול בחיפה.

X