רוצחת | לרכישה באינדיבוק
רוצחת

רוצחת

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 227
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 50
- 30

לו מעולם לא חשבה שהשם שלה מוזר – לו קילר. איך היא יכלה לנחש שבמשך דורות, אבותיה לחמו באומץ נגד משפחת המלוכה. לא היתה לה שום אפשרות ללמוד שמקורה הוא בכלל בגרייוולד, עולם המקביל לכדור הארץ. כשהייתה בת חמש עשרה, כל שרצתה היה להאזין למוזיקה שהיא אוהבת, להתעסק בדברים שלה ולחיות בניתוק מוחלט מן העולם הסובב אותה.

אבל עולמה השתנה בבת אחת, כשבחור צעיר נפל מתוך השמיים לתוך הרכבת שבה נסעה …

"רוצחת" הוא ספר הביכורים של דיה מרנין, והראשון בסדרת "פליטי גרייוולד". בימים אלו דיה גומרת לכתוב את הספר השני בסדרה – "כוהנת".

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    נהניתי לקרוא את ההרפתקאות של לו קילר הספר היה מותח נשבתי בעלילה ולא הצלחתח להניחו עד הסוף

הוסף חוות דעת

הקדמה

 

אתה לעולם לא תדע.

אתה לעולם לא תדע איך זה מרגיש. איך זה מרגיש כשלאף אחד לא אכפת ממך. כשאף אחד לא יודע מי אתה. כשאף אחד לא רואה שאתה קיים.
כשאתה נופל, אף אחד לא בודק אם אתה בסדר. אף אחד לא בא אליך. אתה שוכב על הרצפה, מכווץ, ולאף אחד לא אכפת.
אף פעם לא שיקרו לך בפנים. או תקעו לך סכין בגב. אף פעם לא עשו לך שום דבר רע. אף פעם לא ניסו להרוג אותך.
קוראים לי לוּ. לוּ קילר.
אני מפחידה. אני מסוכנת. אני רוצחת.
אנשים מתרחקים ממני. כאילו מדובר במגפה שתסתיים במוות.
הם צודקים, כמובן.
אבל לא התכוונתי לזה. באמת. הם פשוט תקפו. לא ביקשתי את זה.
אבל זה בכל זאת קרה. 

והכל קרה בגללי.


 

פרק 1 – סיבוכים בגרֵייווֹלד

 

~על הדרך, מַיילְס~

בת הירח הצעירה כיסתה את פניה החיוורות בברדס כסוף בעוד היא עושה את דרכה חזרה מהר לִינֶאוּס. השמיים היו מלאים בעננים אפורים, שרמזו על הגשם העומד לבוא.

בתיק הגב שלה נחו מספר מבחנות, מלאות לגמרי בנוזל כסוף שזוקק מן הירח עצמו. היא לבשה טוניקה ארוכה בצבע אפור כסוף ומכנסיים אפורים כהים ארוכים וצמודים. את רגליה עטפו זוג מגפי עור אפורים, וגלימת ברדס כסופה כיסתה את גופה. לאחר שהעיפה מבט בשמיים המעוננים האיצה את צעדיה ונכנסה למעבה העצים החשוך. עלוות העלים, בשילוב חוסר האור מבחוץ, יצרו ביער חושך כמעט מוחלט, שבו היה ניתן לראות רק את צלליות העצים והשיחים ולהבחין בקושי בצבעם הירוק הכהה. אך זה לא שינה דבר. היא הכירה את הדרך.

עד מהרה נשמע טפטוף הגשם, וטיפות מים גדולות, שהסתננו דרך העלים, ניתזו על הקרקע ועל העצים בחוזקה. ריח הגשם התפשט באוויר במהירות והתערבב עם ריח הטחב וגזעי העץ הרטובים שנישא ביער. הדמות שאפה אותו ברוגע. היא הניחה למחשבותיה לשוב ללילה שעבר עליה. כל בני הירח התחייבו לבוא להר פעם בכמה ירחים כדי לבצע את הטקסים המסורתיים ולחדש את אספקת אור הירח הנוזלי ששימש אותם לכשפים ולשיקויים את מנת נוזל אור הירח שנדרשה להם למחייתם, זו שהשאירה אותם בחיים, היה עליהם להשיג לבד.

 למען האמת, היא לא חשבה על הלילה. מחשבותיה נדדו לדקות ההן, כשפגשה אותו. הוא הטיל עליה משימה. הוא סיפר לה דברים. היא הופתעה מאוד מהמידע. סקרנותה גברה על ההיגיון הבריא שלה והיא הסכימה לבצע את המשימה. היא קיללה את עצמה על פזיזותה, אך כבר היה מאוחר מדי להתחרט. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה לא משנה, כי הוא אמר שממילא כולם יהיו מעורבים בדרך זו או אחרת, בסופו של דבר.

 היא יצאה ממעבה העצים לעבר אחו קטן, שכוסה כולו בעשבים ירוקים ודקים שהגיעו עד לירכיה. הגשם נחלש במקצת, אך השמיים האפורים-שחורים רמזו על כך שיירד עוד זמן רב. רוח קפואה נשבה בחוזקה והעיפה את ברדס גלימתה כך שכיסה את פניה. היא עצרה לרגע לפני שהמשיכה ללכת.

היא הידקה בכוח את הגלימה הכסופה סביב גופה ושמטה את ברדסה, כך שיסתיר את עיניה הסגולות-כסופות.  היא המשיכה בדרכה.

*         *         *

באותה שעה, בכדור הארץ התרחשו דברים שונים לגמרי.


 

פרק 2 – (לא) נעים להכיר

 

השמיים בכדור הארץ היו אפורים ומעוננים, בדיוק כמו בגרֵייווֹלד.

מזג האויר עמד על כמה מעלות בודדות מעל האפס. ירד גשם.

בני אנוש תמימים ורגילים לא היו משערים שבאותו יום רגיל בחודש אוקטובר עומדים להתרחש מאורעות שראוי שייכתבו בספרי ההיסטוריה. מצד שני, הם לא הרבו לשער השערות רבות באותם ימים. כל רצונם היה להתחמק מהגשם הבלתי פוסק, ובלבד שלא יחטפו מכת קור. איש מהם לא העיף מבט לשמיים באותו רגע, וטוב שכך, כי עלול היה להיווצר מצב לא נעים, שהיה מעלה כמה שאלות יוצאות דופן.

גבוה, מעל העננים, נפער חור שחור בשמיים, מעין מערבולת ששואבת אליה כל דבר, מה שריתק כל כך את אלו שחקרו את היקום. אך אותה מערבולת לא שאבה כלום, אלא רק פלטה דבר מה. נער בשנות העשרה המאוחרות נפל במהירות מהשמיים. הוא לא צעק או השמיע קול, ורק העיף מבט מרוכז מטה.

נוף ירוק אפור נפרש לפניו. עצים צעירים ורעננים קישטו את הקרקע המתקרבת, ואגמים ונהרות רחבי ידיים, שפניהם מתעוותים בגלל הגשם השוטף. ובתוך כל היופי הזה, נבנו פסי רכבת מתכתיים ומחרידים. הגוש המתכתי נע באופן מגושם ופלט עשן שחור אל השמיים. הנער עיווה את פרצופו בגועל.

הוא המשיך לצנוח. נדמה היה כי הנפילה ארכה זמן רב, אך למעשה הייתה קצרה למדי. הוא התקרב לרכבת במהירות, ואז, במקום להתרסק על גגה, עבר דרך המתכת הקשה ונכנס פנימה.

בתוך הרכבת, נשמע קול נפץ חזק במיוחד.

 

 לוּקילר בת החמש-עשרה נשענה על חלון הרכבת והביטה החוצה בייאוש.

היא הייתה ילדה חיוורת, נמוכה במקצת מהגובה המקובל, בעלת שיער חום-זהוב מתולתל ועיניים ירוקות אפורות. גופה הדקיק נשען ברפיון על חלון הרכבת, בעודה מביטה בגשם האפרורי שירד במטחים כבדים, מקיש על הגג המתכתי.

 היא הייתה עייפה, אך לא רצתה לישון. למען האמת, היא הייתה עסוקה בלהתענג על השעות האחרונות שבהן זכתה לשֶקֶט. היא הייתה בדרכה לפנימייה חדשה, דרומית ללונדון. העניין עצמו לא ריגש אותה במיוחד – מאז שזכרה את עצמה היא למדה ביותר פנימיות משיכלה לספור. היא שמעה את רעש הפיצוץ, אך הוא לא הקפיץ אותה או סקרן אותה, ועד מהרה שכחה ממנו. האייפוד שלה ניגן שיר אקראי מתוך הרשימה. היא אפילו לא ידעה איזה. לא היה לה אכפת.

בשלב מסוים נמאסו עליה השירים. היא הוציאה את המכשיר מכיסה וכיבתה אותו, והתמסרה לרחש טיפות הגשם הניתזות על הגג. מולה נפרש נוף הרים ירוק, שתאם באופן מושלם לצבע עיניה.

העייפות החלה להשתלט עליה. בהתחלה היא נלחמה בה. מתאמצת להשאיר את עיניה פקוחות, נלחמת בעלפון החושים שפקד אותה לעתים קרובות. לבסוף היא נכנעה. היא הניחה לעיניה להיעצם בעדינות והרפתה את גופה, והשינה השתלטה עליה.

הרכבת היטלטלה בעדינות, טיפות הגשם ניתכו על חלונה של לוּ בכוח, אך היא המשיכה לישון. האור הלך ונחלש ולבסוף נמוג לגמרי, עד שנדלקו המנורות הקטנות והפיצו את אורן הזהוב בחדר. אך היא המשיכה לישון. הרכבת עצרה, מניחה לנוסעים נוספים לעלות עליה. אך היא המשיכה לישון.

 היא התעוררה בקפיצה כששמעה דפיקות חזקות על דלת התא הנעול.

 "מי שם? יש שם מישהו? תפתח בבקשה!" נשמע קול נערי מהצד השני של הדלת.

לוּ קמה בקפיצה ממושב הרכבת המרופד. היא ניגשה לדלת בהילוך מתנודד ופתחה אותה במהירות.

 "ישנתי," היא רטנה.

 "אני מצטער שהערתי אותך." הדובר היה נער גבוה, בעל עיניים שחורות, שיער שחור שנאסף מתחת לכובע בלוי, ועור חיוור, לבן כמעט. היו לו עצמות לחיים גבוהות, אף ישר, גבות דקות ושפתיים דקות ובהירות. "אני יכול לשבת כאן? כל התאים האחרים תפוסים."

"כן, בטח," אמרה לוּ וזזה כדי לפנות לדובר מקום לעבור. הנער חייך וחשף שתי שורות של שיניים לבנות וישרות. הוא התיישב על המושב שמולה ונעץ בלו מבט בוחן. היא הרימה גבה בשאלה.

 הוא רק חייך חיוך המסתורי והיטה את ראשו הצדה. הוא נראה לה מוכר. מאוד מוכר. אך היא לא ראתה אותו מעולם.

 "לאן את נוסעת?" שאל הנער.

 "דרומה. ואתה?"

"לאותו מקום שאת נוסעת, אבל לא בדיוק." הוא הביט בה בריכוז כשהרימה אליו את פניה כשעליהן הבעה אדישה.

 "איש אחד אמר לי פעם, שלפעמים החיים מובילים למקומות מפתיעים,"אמר הנער, משנה נושא בפתאומיות.

"אנשים הם מוזרים."  

 "את צריכה פשוט לזרום, והכל יהיה טוב," הוא חייך שוב. הקול שלו נשמע כמו מים זורמים, והיה לו מבטא שונה, שלוּ לא שמעה מעולם אך בו בזמן נשמע לה מוכר במקצת.

"טוב?" היא הרימה שוב את גבותיה בתמיהה.

 "מאוד. מה דעתך?"

היא משכה בכתפיה.

"הנה לך עוד דבר חשוב, אם כי אולי לא כעת. תקשיבי למה שאומר לך עכשיו. כשהדבר החשוב ביותר לא יהיה בידך ותזדקקי לו נואשות, רדי למנהרות אוֹרְס-בְּלָאט".

"בסדר."

 "וכשהכל ייראה אבוד ולא תישאר עוד תקווה, הביטי למעלה."

   "אתה איזה כוהן של כת מוזרה?" שאלה בנימה צינית. משום מה, למרות שאמר את מה שאמר בנימה רצינית, התקשתה לו לקחת את דבריו ברצינות. למרות זאת, התנהגותו דירדרה אותה מהאדישות הרגילה שלה אל הציניות. הוא הניד בראשו במבט משועשע, שיניו הלבנות מבריקות באור המנורה הקלוש.

   "את לא קרובה אפילו. סמכי על הקורבן. כשתגיע השעה, את תזדקקי לו."

    "כרצונךָ".

   " שמרי על  זהותך בסוד… ספרי עליה רק לאלו שתחליטי לבטוח בהם."

   "בסדר גמור… "

   "הכל עובר בחיים גם המוות."

   "יש בזה משהו. כלומר, רק במשפט האחרון. כל השאר היו חסרי היגיון." היא הרגישה צורך מוזר להביע את דעתה צורך שלרוב לא תקף אותה. הנער הביט לעברה, חייך את חיוכו ישר השיניים וסידר את כובעו בזווית שונה על שערו השחור.

  "בקרוב תגלי שבשום דבר אין היגיון, אבל כמעט הכל ייראה לך הגיוני בסופו של דבר, את עוד תראי. אני כבר חוזר, חכי פה." הוא קם בתנועה חיננית ונע לעבר הדלת. לו נשארה לשבת במקומה.

  "אה, לוּ…?" הוא אמר רגע לפני שיצא מהתא לעבר המסדרון. והיא הרימה את פניה בשאלה. הוא זרק אליה פיסת קלף מגולגלת.

  "מה זה?"

  "תפתחי ותגלי. ותזכרי תמיד יש אור, בכל מקום. בכל אחד. הבעיה היא שלא תמיד רואים אותו," הוא אמר ויצא מן התא.

  

  הדלת נסגרה מאחוריו בקול חריקה, ולוּ נותרה לבד עם פיסת קלף. היא בחנה אותו בחשדנות. הוא נראה ישן למדי, בגוון זהוב בהיר, ושרוף בקצהו. היא פתחה אותו. הוא היה ריק. היא משכה בכתפיה, ואז, בשוויון נפש, השליכה אותו לפח שהיה קבוע בדלת הרכבת. אך למרות חוסר העניין שלה בכל הנוגע לכל נושא בכדור הארץ ומחוצה לו, היא מצאה את עצמה חושבת על אותו נער מוזר. ולפתע עלתה מחשבה במוחה, והיא קפאה במקומה.

  הוא קרא לי בשם שלי..

  היא העיפה מבט בשעון היד שלה. הוא כבר היה אמור לחזור. היא התלבטה מספר דקות, ואז קמה ממקומה, יצאה מתאה וסגרה את הדלת אחריה בשקט.

 היא המשיכה ללכת במסדרון, מציצה מדי פעם בתאים אקראיים, בעודה מהרהרת בדרכים אלימות להוצאת תשובות מאנשים, אך לא מצאה אותו. היא לא הסתכלה קדימה, ולכן החליקה כשרגלה דרכה על משהו חלקלק ורך שהיה שפוך על רצפת המסדרון. לוּ התרוממה על ידיה באדישות כמו מתוך שגרה היא הרבתה ליפול בזמן הליכתה, כי לרוב לא טרחה להביט לאן היא הולכת. היא הביטה על הדבר שהפיל אותה בחוסר סקרנות.

לבה צנח בקרבה. זה היה הכובע של הנער. והוא היה טבול בדם.

 

  לראשונה בחייה, היא התעלפה.

דיה מרנין, תלמידת תיכון מרעננה, התחילה לכתוב בגיל 13. "רוצחת" הוא ספר הביכורים שלה, והראשון בסדרת "פליטי גרייוולד". בימים אלו דיה גומרת לכתוב את הספר השני בסדרה – "כוהנת", לומדת ומרבה לצייר, לכתוב ולהקשיב למוסיקה.

"רוצחת"  תורגם לאנגלית ומופץ עצמאית ברחבי העולם.

X