רומאו רע | לרכישה באינדיבוק
רומאו רע

רומאו רע

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 416
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 42

קאסי טיילור היתה עוד סטודנטית למשחק עם חלומות גדולים בקולג' יוקרתי לאמנויות הבמה, וילדה טובה… אלא שאז היא פגשה את אית'ן הולט, הילד הרע של הקמפוס. ליהוק גורלי ל'רומאו ויוליה' שינה הכול. כמו הדמויות שגילמו על הבמה, נדמה שקאסי ואית'ן נועדו לאהוב. אבל הסוף הטראגי ריסק את לבה.

היום הם בברודווי, נפגשים שוב ככוכבי הצגה המנהלים סיפור אהבה על הבמה. סצנות לוהטות מאלצות אותם להתמודד עם רגעי השפל הכואבים והפסגות מאיצות הדופק של הרומן שניהלו בקולג'.

אין דבר שאית'ן מתחרט עליו יותר מכך שאיבד את קאסי. ואילו קאסי נפגעה ממנו כל כך שלעולם לא תיתן בו אמון שוב. הבעיה היא שבענייני אהבה, לפעמים הדברים שאינם טובים לנו הם אלה שאי־אפשר לעמוד בפניהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אחד הספרים הכי אהובים עלי. הכתיבה שלו נפלאה , הסיפור מקסים .
    גיבורים שמתגברים ומשתנים תוך כדי הספר .
    סיפור הזדמנות שניה שהשאיר אותי ערה כול לילה .
    ממליצה בטירוףףף . מאז שסימתי לקרוא אותו ועד היום לא מצאתי משהו שמתקרב אליו וקראתי המון.

    בהצלחה .
    תהילה אבי

הוסף חוות דעת

"שופע מתח עסיסי ורגשות לוהטים שיאיצו את פעימות לבכם!"
הניו יורק טיימס

 

  

"ליסה רייבן מפגיזה את זירת הספרות הרומנטית: צוחקת, מפלרטטת ומתגרה בנו שנניח בצד את רומאו רע. אני לא הצלחתי!"
יו אס איי טודיי

1
שוב ביחד, מוקדם מדי

היום
ניו יורק סיטי
תיאטרון גראומן
היום הראשון של החזרות
אני הולכת במהירות על המדרכה הצפופה ומתחילה להזיע מרוב לחץ בכל האזורים הכי פחות זוהרים שלי.
אני שומעת את אמא שלי בתוך הראש — "ליידי אינה מזיעה, קאסי. היא בוהקת."
אם ככה, אמא, אני בוהקת כמו חזיר.
בכל מקרה, אף פעם לא טענתי שאני ליידי.
אני משכנעת את עצמי שאני "בוהקת" בגלל שאני מאחרת. לא בגללו.
טריסטן, השותף שלי לדירה / מאמן לחיים, בטוח שמעולם לא התגברתי עליו, אבל זה שטויות.
אני מה־זה התגברתי עליו.
התגברתי עליו מזמן.
אני חוצה את הרחוב בזריזות, מתחמקת מהתנועה הניו יורקית הבלתי פוסקת. כמה נהגי מוניות מקללים אותי בשלל שפות. אני מתפתה לנופף להם אצבע משולשת, כי אני די בטוחה שזה אומר "לך להזדיין" בכל העולם.
בכניסה לתיאטרון אני מציצה בשעון והולכת ישר לחדר החזרות.
לעזאזל.
חמש דקות איחור.
אני יכולה לראות את ההבעה המשועשעת על הפרצוף המנוול שלו, ונבהלת מזה שעוד לפני שדרכתי בחדר, אני כבר מתה להחטיף לו סטירה.
מחוץ לדלת אני נעצרת.
אני מסוגלת לעשות את זה. אני מסוגלת לראות אותו בלי להתפרק.
אני מסוגלת.
אני נאנחת ומשעינה את המצח על הקיר.
על מי אני עובדת?
כן, בטח, אני מסוגלת לגלם דמות מלאת תשוקה עם המאהב שלי לשעבר, ששבר לי את הלב לא פעם, אלא פעמיים. ברור.
אני חובטת את הראש בקיר.
אילו היתה קיימת מדינת האנשים הטיפשים, הייתי המלכה שלהם.
אני שואפת עמוקות ונושפת באיטיות.
כשהסוכנת שלי התקשרה לבשר לי על הפריצה הגדולה לברודוויי, הייתי צריכה לנחש שיהיו אותיות קטנות. היא סיפרה לי בהתלהבות על השחקן שנבחר לתפקיד. אִית'ן הולט — ה"איט בוי" העכשווי של עולם התיאטרון. כל כך מוכשר. עטור פרסים. מושא הערצה לעדר צווחניות. חתיך בטירוף.
ברור שהיא לא ידעה עלינו. למה שתדע? אני אף פעם לא מדברת עליו. למען האמת, אני מתרחקת בכל פעם שמזכירים אותו. היה קל יותר להתמודד עם זה כשהוא היה בצד השני של העולם, אבל עכשיו הוא חזר, ונוכחותו מכתימה את תפקיד חלומותי. כמה טיפוסי.
מניאק.
לא יהיה קל לשמור על ההבעה המתאימה, אבל אני חייבת.
אני שולפת את סט האיפור הנייד ובודקת את עצמי במראה.
לעזאזל, אני יותר בוהקת מבניין קרייזלר.
אני מורחת קצת מייקאפ, מתקנת את הליפ גלוס ותוהה אם איראה לו אחרת אחרי כל השנים. השיער החום שלי, שבקולג' הגיע עד אמצע הגב, מגיע עכשיו לכתפיים במין דירוג מרושל עכשווי. הפנים קצת יותר רזות, אבל בסך הכול אני אותו הדבר. שפתיים סבירות. מבנה פנים בסדר. עיניים לא חומות ולא ירוקות, מין שילוב משונה. יותר זית מאגוז.
אני סוגרת את המראה בטפיחה וזורקת אותה בחזרה לתיק, מעוצבנת מזה שאני שוקלת בכלל להיראות טוב בשבילו. לא למדתי כלום?
אני עוצמת עיניים וחושבת על כל הדרכים שבהן פגע בי. על הסיבות המטופשות שלו. על התירוצים המחורבנים.
אני נשטפת מרירות ונאנחת בהקלה. זה הבידוד שאני צריכה. זה מעלה את הכעס אל פני השטח. אני נעטפת בו כמו בפלדה ומוצאת נחמה בתסיסה התוקפנית.
אני מסוגלת לעשות את זה.
אני פותחת את הדלת וצועדת פנימה. לפני שאני רואה אותו בכלל, אני מרגישה שהוא מסתכל עלי. אני לא נכנעת לפיתוי להסתכל עליו למרות שזה מה שבא לי לעשות, כי דבר אחד שלמדתי בנוגע לאית'ן הולט זה להתנגד לדחפים הטבעיים שלי. כשפעלתי לפי תחושת בטן, הכול בינינו התחרבש. תחושת הבטן אמרה שאוכל לקבל ממנו משהו, כשלמעשה, הוא לא הציע לי שום דבר.
אני ניגשת לשולחן ההפקה, שבו הבמאי שלנו, מרקו פיוֹרי, משוחח עם המפיקים אווה וסול ויינסטין. לידם עומד פרצוף מוכר — מנהלת הבמה אֶליסָה, אחותו של אית'ן.
אית'ן ואליסה הם עסקת חבילה. בחוזה שלו יש סעיף שהיא מנהלת את כל ההצגות שהוא מופיע בהן, וזה משונה מאוד, כי הם רבים כמו חתול ועכבר.
הייתי אומרת שאליסה היא שמיכת הניחומים שלו, אבל ברור שהוא לא זקוק לזה. הוא לא צריך אף אחד ושום דבר, נכון? שום דבר לא נוגע בו. הוא טפלון מזורגג.
אליסה מצביעה על דגם מוקטן של התפאורה ומסבירה על תפעול הבמה.
המפיקים מאזינים ומהנהנים.
עם אליסה אין לי בעיה. היא מנהלת במה נפלאה, וכבר עבדנו יחד. למען האמת, לפני מיליון שנה — כשעוד חשבתי שאחיה נולד לאמא אנושית, ולא הושרץ היישר מהתחת של השטן — היינו חברות טובות.
אני מתקרבת, והם זוקפים את הראש.
"אני יודעת, אני יודעת," אני אומרת ושומטת את התיק על כיסא. "מצטערת."
"זה בסדר, קָארָה," אומר מרקו. "אנחנו עדיין מדברים על פרטים בהפקה. תירגעי, שתי קפה. נתחיל עוד מעט."
"קוּל." אני מפשפשת בתיק בחיפוש אחר האביזרים לחזרה.
"הֵי, את," אומרת אליסה ומחייכת בחמימות.
"הֵי, ליסה."
לרגע הכעס מתעמעם תחת שטף של נוסטלגיה, ואני קולטת עד כמה התגעגעתי אליה. היא כל כך שונה מאחיה. הוא גבוה והיא נמוכה. הוא זוויתי והיא עגלגלה. אפילו הצבעים שלהם שונים. כהה ופרוע מול בלונדיני חלק. אבל כשאני רואה אותה, אני נזכרת גם למה לא דיברנו כבר שנים. מבחינתי, היא תמיד תהיה קשורה אליו. יותר מדי זיכרונות רעים.
אני שולפת בקבוק מים, והתיק שלי צונח מהכיסא ומתהפך בחבטה על הרצפה. כולם משתתקים ונועצים מבט. כשאני שומעת גיחוך חרישי, אני חורקת שיניים.
לך תזדיין, אית'ן. אני לא מתכוונת להסתכל עליך בכלל.
אני מרימה את התיק ומשליכה אותו חזרה על הכיסא.
הגיחוך נשמע שוב, ואני נשבעת לאלוהי הרציחות המוצדקות שארצח אותו במו ידי.
הוא אמנם בצד השני של החדר, אבל נדמה שהוא לידי, הקול שלו מהדהד בעצמותי.
אני צריכה סיגריה.
אני מעיפה מבט במרקו המעונב, שזורח כולו ומתאר בראוותנות את המחזה. הכול באשמתו. הוא זה שרצה את הולט ואותי בפרויקט הזה. שיכנעתי את עצמי שזה צעד מעולה לקריירה שלי, אבל זאת הולכת להיות ההצגה האחרונה שאני אעשה אי־פעם, כי אם האידיוט המגחך בפינה לא יסתום, אני אחטוף התקף רצחני ואז מאסר עולם.
למרבה המזל הגיחוך נפסק, אבל אני ממשיכה להרגיש את המבט שלו חורך לי את העור.
אני מתעלמת ומחטטת בתיק. יש לי סיגריות אבל לא מצית. אני ממש חייבת לנקות את הדבר הזה. אלוהים, יש משהו שאין לי בתיק? מסטיק, טישו, איפור, משככי כאבים, כרטיסי קולנוע ישנים, בקבוק בושם קטן, טמפונים, מפתחות, בובת WWF בלי רגל — מה לעזאזל?
"תסלחי לי — מיס טיילור?"
אני מרימה את הראש ורואה בחור אפרו־אמריקאי חמוד שמושיט לי את מה שנראה באופן חשוד כמו מקיאטו מפולים ירוקים — המשקה החביב עלי.
"וואו, את נראית בלחץ," הוא אומר במידת דאגה מושלמת, כך שאני לא תולשת לו את האוזניים בשיניים. "אני קודי. המתמחה של ההפקה. קפה?"
"הַיי, קודי," אני אומרת וסוקרת את כוס הקרטון. "מה יש לך שם, חבר?"
"מקיאטו כפול מפולים ירוקים, עם מוקה ותוספת קצף."
אני מהנהנת בהתפעלות. "זה מה שחשבתי. כמו שאני אוהבת."
"אני יודע. דאגתי ללמוד את כל הדברים שאת ומר הולט אוהבים ולא אוהבים, כדי שאוכל לִצפות את הצרכים שלכם ולתרום לסביבת חזרה מהנה."
סביבת חזרה מהנה? איתי ועם הולט? אוי, ילד מסכן ותמים שלי.
אני לוקחת את הקפה ומרחרחת אותו, אבל לא מפסיקה לחפור בתיק המלא זבל. ברצינות, איפה המצית המזוין?
"כן, גברתי." הוא שולף מצית מהכיס ומושיט לי אותו בחיוך חמוד בטירוף.
אני נאנחת ומרכינה ראש.
אלוהים המתוק בכבודו ובעצמו שלח לי את הילדון הזה.
אני לוקחת את המצית ומתאפקת לא לחבק אותו. טריסטן אומר שאני יכולה להיות קצת יותר מדי נמרחת. הוא קורא לזה נִמרַחַרמנית, אבל אני מעדנת את זה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
אז אני רק מחייכת אליו. "קודי, אני מקווה שלא תבין את זה לא נכון, כי אני יודעת שרק נפגשנו, אבל… נדמה לי שאני אוהבת אותך."
הוא מגחך ומרכין ראש. "אם את רוצה להתחמק החוצה, אני אבוא לקרוא לך כשכולם יהיו מוכנים להתחיל."
אם הוא לא היה נראה בן שש־עשרה, בטח הייתי מנשקת אותו. עם הלשון.
"אתה כוכב רוק, קודי."
בשולי שדה הראייה שלי אני רואה דמות כהה יושבת ברישול בכיסא בצד השני של החדר, אז אני זוקפת כתפיים ויוצאת בהליכה שחצנית כאילו אני לא שמה זין.
החום של מבטו מלווה אותי עד שאני מגיעה למדרגות, ואז אני פשוט נתקפת קהות.
אני אומרת לעצמי שלא התגעגעתי לכווייה.
המדרגות תלולות וחשוכות ומובילות לסמטה מאחורי התיאטרון. לפני שהדלת מספיקה להיסגר מאחורי, כבר יש לי סיגריה דולקת בפה. אני נשענת על הלבֵנים הקרירות, שואפת ומרימה את העיניים לאצבע הדקיקה של השמים שנראית בין הבניינים. הניקוטין קצת מרגיע אותי. אני די בטוחה ששום דבר — חוץ ממשככי כאבים ברמה של בית חולים — לא יעזור היום.
אני גומרת את הסיגריה וחוזרת לדלת, אבל לפני שאני מספיקה לאחוז בידית, הדלת נפתחת, והמקור לכל בעיות הכעס שלי יוצא החוצה. הג'ינס הכהים יושבים עליו בצורה שאני לא אמורה לשים לב אליה בכלל.
העיניים שלו הן כפי שזכרתי. כחולות בהירות, מהפנטות. ריסים כהים וסמיכים. עוצמה חורכת.
רק שכל היתר…
אוי אלוהים, שכחתי. הכרחתי את עצמי לשכוח.
אפילו עכשיו הוא הגבר הכי חתיך שראיתי בחיים. לא, זה לא נכון, המילה חתיך עושה לו עוול. שחקני אופרות סבון הם חתיכים, אבל בצורה צפויה ונדושה לגמרי. הולט… כובש. כמו פנתר אקזוטי נדיר שמשתלבים בו כוח ויופי. מסתורי בלי כל מאמץ.
אני שונאת את זה — כמה טוב שהוא נראה.
מצח חזק ומחורץ. לסת חדה. שפתיים מלאות יפות, שעם התווים האחרים משדרות כוח וגבריות.
השיער השחור קצר משהיה בפעם האחרונה שראיתי אותו, והוא נראה יותר בוגר. ועוד יותר גבוה, אם זה אפשרי בכלל.
הוא תמיד התנשא מעלי. מטר תשעים מעל המטר שישים וחמש שלי. ולפי רוחב הכתפיים, הוא התאמן מאז הקולג'. לא המון, אבל מספיק כדי שאראה שרירים בולטים מתחת לטישרט הכהה.
דם מציף את לחיי. בא לי להחטיף לעצמי סטירה.
אפשר לסמוך עליו שהוא יגיח בהפתעה, מושך מתמיד.
"הַיי," הוא אומר, כאילו אני לא חולמת כבר שלוש שנים להכניס אגרוף לפרצוף המניאקי היפהפה הזה.
"שלום, אית'ן."
הוא נועץ בי מבט, וכמו תמיד אני מרגישה אותו רוטט לי בעצמות.
"את נראית טוב, קאסי."
"גם אתה."
"השיער שלך יותר קצר."
"גם שלך."
הוא עושה צעד קדימה, ואני לא סובלת את המבט שלו. מעריך ומתפעל. רעב. הוא מושך אותי אליו בעל כורחי, כמו זבוב למלכודת, ואני מזמזמת בכל הגוף ומנסה להשתחרר לחופשי.
"עבר הרבה זמן."
"באמת? לא שמתי לב." אני מנסה להישמע משועממת מהתחת. אני לא רוצה שהוא ידע מה הוא עושה לי. לא מגיע לו שאגיב אליו ככה. יותר מזה, גם לי לא מגיע.
"איך עבר עלייך הזמן?" הוא שואל.
"בסדר." תשובה אוטומטית. חסרת משמעות. הייתי הכול חוץ מבסדר.
הוא ממשיך להסתכל עלי, ואני ממש רוצה להיות במקום אחר, כי ברגע זה הוא נראה כמו פעם, וכואב להיזכר.
"ואתה?" אני שואלת בנימוס קפוּץ. "איך עבר עליך?"
"אני… טוב."
משהו בקול שלו. משהו קבור. הוא מניח לחלק קטן לבצבץ, מספיק כדי לסקרן אותי, אבל אני לא רוצה לחפור ולגלות עוד, כי אני יודעת מה הוא רוצה.
"וואו, נהדר, אית'ן," אני אומרת בעליזות שמובטח שתעצבן אותו. "טוב לדעת."
הוא מסתכל על הרצפה ומעביר יד בשערו. העמידה שלו מתקשחת, והנה הוא, הדביל שאני מכירה כל כך טוב.
"זהו זה," הוא אומר. "שלוש שנים, וזה כל מה שיש לך להגיד לי. הגיוני."
הבטן שלי מתהפכת.
לא, מניאק, זה ממש לא כל מה שיש לי להגיד, אבל מה הטעם? הכול כבר נאמר, ואני לא נהנית משיחות שחוזרות על עצמן.
"כן, זהו זה," אני אומרת בעליצות ודוחפת אותו. אני פותחת את הדלת בתנופה ויורדת במדרגות בצעדים כבדים, מתעלמת מהעקצוצים בעור, במקום שבו נגענו זה בזה.
אני שומעת "פאק" מעומעם, ואז הוא מאחורי. אני מנסה להתחמק ממנו, אבל לפני שאני מספיקה להגיע לתחתית המדרגות, הוא תופס לי את הזרוע.
"קאסי, חכי."
הוא מסובב אותי אליו, ואני מצפה שהוא ייצמד אלי. יהרוס אותי עם העור והריח שלו, כמו שעשה לי כל כך הרבה פעמים בעבר. אבל הוא לא.
הוא רק עומד שם, והאוויר בגרם המדרגות הצר והחשוך סמיך כמו כותנה. אני נתקפת קלסטרופוביה, אבל לא רוצה שהוא יבחין בזה.
בלי הפגנת חולשה.
הוא לימד אותי את זה.
"תקשיבי, קאסי," הוא אומר, ואני שונאת את זה שהתגעגעתי נורא לשמוע אותו אומר את השם שלי. "את חושבת שנוכל להשאיר את כל השטויות שלנו מאחור ולהתחיל מחדש? אני ממש רוצה. חשבתי שגם את."
ההבעה שלו כנה, אבל כבר ראיתי אותה בעבר. בכל פעם שסמכתי עליה, הלב שלי נעקר מחזי.
"אתה רוצה להתחיל מחדש?" אני אומרת. "כן, בטח. אין בעיה. למה לא חשבתי על זה בעצמי?"
"זה לא חייב להיות ככה."
משתמע מזה שאני מתנהגת בחוסר היגיון. אם לא הייתי כל כך כועסת, הייתי צוחקת.
"אז איך זה יהיה, מה?" אני שואלת, והמילים שלי כמו חומצה. "בבקשה, תספר לי. בכל מקרה, אתה תמיד זה שמחליט בעניין הקשר שלנו. איך אתה רוצה לשחק את זה הפעם? חברים? יזיזים? אויבים? לא, שנייה, אני יודעת. למה שלא תשחק את החרא ששבר לי את הלב, ואני אהיה האישה שלא רוצה שום קשר איתו מחוץ לחדר החזרות? מה דעתך?"
הלסת שלו מתהדקת. הוא כועס.
יופי.
עם כעס אני יכולה להתמודד.
הוא משפשף את העיניים ונושף אוויר. אני מצפה שהוא יתפרץ, אבל הוא לא. הוא רק אומר בשקט, "כל מה שכתבתי במֵיילים היה חסר משמעות בעינייך? חשבתי שננסה לפחות לדבר על מה שקרה. קראת אותם בכלל?"
"ברור שקראתי," אני אומרת. "פשוט לא האמנתי למה שכתוב שם. אני מסוגלת לבלוע חרא עד גבול מסוים. אחר כך הטעם נהיה ממש גרוע. איך אומרים? לא תצליח לעבוד עלי פעמיים."
"אני לא עובד עלייך הפעם. או על עצמי. עשיתי את מה שעשיתי כי הייתי חייב, למען שנינו."
"אתה צוחק או מה!? אתה מצפה שאני אודה לך על מה שעשית?"
"לא," הוא אומר בקול מתוסכל. "ברור שלא. אני רק רוצה…"
"אתה רוצה עוד הזדמנות לשבור אותי? אתה חושב שאני עד כדי כך מטומטמת?"
הוא מניד את ראשו לשלילה. "אני רוצה שהדברים יהיו אחרת. אם את רוצה שאני אתנצל, אני אעשה זה עד שלא יישאר לי קול מזוין. כל מה שאני רוצה זה שהמצב בינינו יהיה בסדר. דברי איתי. תעזרי לי לתקן את זה."
"אתה לא מסוגל."
"קאסי —"
"לא, אית'ן! לא הפעם. לעולם לא עוד."
הוא רוכן קדימה. הוא קרוב. קרוב מדי. הוא מריח כמו פעם, ואני לא מסוגלת להתרכז. אני רוצה להדוף אותו כדי שהמחשבות יתבהרו. או להכניס לו אגרופים עד שיבין שכבר שנים לא הייתי שמחה באמת, והכול באשמתו. אני רוצה לעשות המון דברים, אבל אני רק עומדת שם ומתעבת את חוסר האונים שהוא מעורר בי.
הנשימה שלו לא סדירה, כמו שלי. הגוף שלו דרוך כמו שלי. אפילו אחרי כל מה שעברנו, המשיכה בינינו עדיין מענה. ממש כמו פעם.
למרבה המזל, הדלת שבתחתית המדרגות נפתחת, וקודי שולח אלינו מבט מבולבל.
"מר הולט? מיז טיילור? הכול בסדר?"
הולט מתרחק ממני ומעביר את אצבעותיו בשערו.
אני נושפת נשיפה קולנית רדודה. "הכול בסדר, קודי. הכול טוב."
"או־קיי," הוא מתעודד. "רק רציתי לעדכן אתכם שעומדים להתחיל."
הוא נעלם, ואית'ן ואני שוב לבד. עם המטענים המחורבנים שאנחנו ממשיכים לסחוב.
"אנחנו כאן כדי לעבוד," אני אומרת בקול קשה. "בוא נעשה את זה וזהו."
גבותיו מתכווצות ולסתו מתהדקת, ולרגע אני חושבת שהוא לא יוותר, אבל הוא אומר, "אם זה מה שאת באמת רוצה."
אני הודפת תחושת אכזבה מעורפלת. "זה מה שאני רוצה."
הוא מהנהן, ובלי להוסיף מילה הוא יורד במדרגות אל הדלת.
אני משתהה רגע כדי להירגע. הפנים שלי אדומות, הלב שלי הולם. אני כמעט פורצת בצחוק כשאני קולטת שעוד לפני החזרה הראשונה אני כבר פקעת עצבים באשמתו.
ארבעת השבועות הקרובים הולכים להיות מסריחים.
אני מזדקפת וצועדת לחדר החזרות.
עד שאני לוקחת את הטקסט שלי ומים, נשאר רק כיסא פנוי אחד בשולחן ההפקה. ליד הולט, ברור. אני גוררת אותו רחוק ככל האפשר וצונחת על הפלסטיק הלא נוח.
"הכול בסדר?" מרקו מרים גבה.
"כן. הכול טוב," אני מחייכת. נדמה כאילו אני שוב בשנה א' בלימודי תיאטרון, אומרת את מה שכולם רוצים לשמוע כדי שהם יהיו מרוצים, גם אם אני לא.
משחקת את התפקיד שלי.
"אז בואו נתחיל בהתחלה, בסדר?" אומר מרקו. כולם פותחים את הטקסט ברשרוש.
רעיון גדול. כל סיפור טוב צריך להתחיל איפשהו.
למה שהסיפור הזה יהיה שונה?

ליסה רייבן היא שחקנית עצמאית ומפיקה מבריסבן, אוסטרליה, שנוסעת לעתים תכופות ללוס אנג'לס ולניו יורק.

זהו ספרה הראשון.

 

 

X