רוחות מרדניות | לרכישה באינדיבוק
רוחות מרדניות

רוחות מרדניות

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

"רוחות מרדניות", ספרו השלישי של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, ראה אור בלבנון ובארצות הברית ב-1908, כשג'ובראן היה בן 25. הספר מבטא את השקפת עולמו הפילוסופית-חברתית, ומבשר את נושאי כתיבתו ואת הסגנון הספרותי הייחודי שיאפיין אותו ביצירותיו המאוחרות יותר ובראשן "הנביא" ו"כנפיים שבורות". זהו סגנון ריאליסטי-פואטי מעודן, ספוג אהבה וחמלה, שמסתיר מאחוריו תחושות של התקוממות ורוח מתמרדת נגד העוולות שמעוללים בני אדם לחלשים מהם. סיפוריו עוסקים בטבע האדם והעולם, ומאירים מציאות כואבת של אהבה בלתי אפשרית, של מוות ושל התקוממות ומרדנות נגד ממסד מרושע ואכזר. ג'ובראן מוקיע בחריפות יוצאת דופן את צביעותו ואכזריותו של הממסד הדתי העושה יד אחת עם בעלי האדמות וההון, כדי לנצל ולדכא את בני המעמדות החלשים ובכך להעצים את שלטונם ולהגדיל את עושרם. ג'ובראן מתאר את החיים בלבנון, מולדתו, בצבעים רחוקים מלהיות מחמיאים. הוא מתקומם נגד היחס לנשים בחברה המסורתית ומעלה שאלות יסוד מוסריות נוקבות הנוגעות לתפקידה של הדת בחברה. הוא יוצא ב"אני מאשים" חריף ביותר נגד הכנסייה המארוֹנית, מאשים אותה בצביעות ובניצול תמימותם ותום לבם של האנשים המאמינים בה, עד כדי בגידה בעקרונות האמיתיים של הדת שעיקרם אהבת האדם באשר הוא אדם.

התקפה חריפה זו על הממסד הכנסייתי עוררה את חמתם של החוגים השמרניים שדרשו למנוע את הפצת הספר בלבנון, סוריה ומצרים.

הספר, שתורגם לשפות רבות והודפס במהדורות אינספור, שומר על חיוניותו גם כיום, והוא נמצא על מדפי חנויות הספרים במערב אירופה ובארצות הברית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רוחות מרדניות”

בקרוב…

מתוך: "מאדאם רוז האני"

 

אומלל הגבר אשר אוהב אישה ונישא לה ויוצק לרגליה את זיעת עורו ודם גופו ואת חיי לבו, ושׂם בידיה את פירות עמלו ואת שכר חריצותו; כי כאשר הוא מתעורר לאטו הוא מגלה שהלב אשר אותו ניסה לרכוש ניתן ללא תשלום ובכנות לאיש אחר, על כל תענוגות סודותיו הנסתרים ואהבתו העמוקה. אומללה היא האישה המתעוררת משוויון הנפש וחוסר המנוחה של הנעורים ומוצאת את עצמה בביתו של גבר הממטיר עליה את זהבו הנוצץ ומתנות יקרות ערך ומעניק לה את כל הכבוד והחסד של אירוח נדיב, אך אינו מסוגל לספק את נפשה באותו יין שמֵימי אשר אלוהים יוצק מעיניו של גבר אל לבה של אישה.

את רשיד בֵּיי נַמְעַאן הכרתי בילדותי. הוא היה לבנוני שנולד והתחנך בביירות. כיוון שהיה בן למשפחה עתיקה ועשירה ששימרה את המסורת וההדר של אבותיה, רשיד אהב לספר על אירועים שונים שעיקרם ביוחסין של אבות אבותיו. בחיי היום-יום שלו הוא המשיך לנהוג על פי אמונותיהם ומנהגם שרווחו באותם ימים במזרח התיכון.

רשיד ביי נמעאן היה נדיב וטוב לב, אך כמו רבים מן הסוּרים[1] הוא הסתכל רק על הדברים השטחיים ולא על המציאות. אף פעם לא הקשיב לקול לבבו אלא העסיק את עצמו בציות לקולות סביבתו. הוא שעשע את עצמו בחפצים נוצצים שסנוורו את עיניו ואת לבו והסתירו את סודות החיים. נפשו הוסטה מהבנתם של חוקי הטבע וביקשה סיפוק מיידי וזמני. הוא היה מן האנשים הממהרים להתוודות לפני אחרים על אהבתם או רתיעתם, ואחר כך מתחרטים על גחמותיהם כאשר כבר מאוחר מדי להחזיר את המצב לקדמותו. וכתוצאה מכך מנת חלקם היא קלון ולעג במקום סליחה או עידוד.

 

מתוך: "זעקת הקברים"

האֶמיר חצה את אולם בית המשפט והתיישב בכיסא המרכזי בעוד לימינו ולשמאלו מתיישבים חכמי הארץ. השומרים התמתחו לדום, מזוינים בחרבות ובכידונים, והאנשים שבאו לצפות במשפט נעמדו וקדו בטקסיות לפני האמיר אשר מעיניו קרנה עוצמה שהחדירה אימה לנפשותיהם ופחד ללבם. כשהשתרר שקט באולם והתקרבה שעת הדין, הרים האמיר את ידו וצעק: "הָביאו את הפושעים בזה אחר זה ואִמרו לי מה פשעו של כל אחד ואחד מהם."

דלת בית הכלא נפתחה כמו לועהּ המפהק של חיית טרף אכזרית. מהפינות האפֵלות של הצינוק אפשר היה לשמוע את הדי שקשוק השרשראות עם אנחותיהם ויבבותיהם של האסירים. קהל הצופים היה להוט לראות את טרפו של המוות שיגיח ממעמקי התופת. לאחר דקות מספר יצאו שני חיילים כשהם מוליכים איש צעיר אשר זרועותיו כפותות לאחור. מפניו חמורות הסבר ניבטו אצילות רוח ואומץ לב. הם עצרו אותו במרכז האולם, והחיילים צעדו מספר צעדים לאחור. האמיר הסתכל בו במבט חודר ואמר: "מה פשעו של אדם זה שעומד לפני זקוף וגא כמנצח?" אחד החצרנים ענה: "הוא רוצח מסוכן. אתמול הרג את אחד מפקידי האמיר שהיה בשליחות חשובה בכפרים הסמוכים. בעת שנאסר אחז עדיין בחרב נוטפת הדם." האמיר קטע אותו בזעם: "הַחזירו את האיש לכלא האפל, כִּפתו אותו בשלשלאות כבדות, ועם עלות השחר הַתיזו את ראשו בחרב שלו עצמו והַשליכו את גופתו בלב יער כדי שהחיות יאכלו את בשרו והאוויר יישא את הריח אל אפם של בני משפחתו ושל ידידיו למען יזכרוהו." האיש הצעיר הוחזר לכלא, והאנשים מתבוננים בו בעיניים מלאות עצב, כי צעיר ויפה תואר היה האיש, גבר באביב חייו.


[1] ב-1908, שנת הופעתו של ספר זה בלבנון ובארצות הברית, סוריה העות'מאנית כללה גם את לבנון, ירדן ופלסטין.

 

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (ערבית: جبران خليل جبران; 6 בינואר 1883 – 10 באפריל 1931), משורר לבנוני-אמריקאי נוצרי, מהעדה המארונית. שירתו נחשבת יוצאת דופן, בשל השימוש בשפה הגבוהה והבחנה בנושאי החיים בשימוש במושגים רוחניים. הוא למד אמנות בבוסטון, וצרפתית וערבית בלבנון. ח'ליל ג'ובראן נולד ב-6 בינואר 1883, למשפחת ג'ובראן המארונית בבשרי שבהר הלבנון, בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית. אימו, קמילה רמח, הייתה בת 30 כאשר ילדה את ג'ובראן מבעלה השלישי ח'ליל ג'ובראן, שהסתבר כבעל לא אחראי ודירדר את המשפחה לעוני. לג'ובראן היה אח-למחצה גדול ממנו בשש שנים בשם פטר, ושתי אחיות צעירות יותר, מרינה וסולטאנה, שכל חייו היה קשור אליהם בקשר עמוק, כמו גם לאימו. קמילה הייתה בת למשפחה דתית מיוחסת, רקע שנטע באם הלא משכילה כוח רצון חזק, ולימים סייע לה להביא את משפחתה בכוחות עצמה לארצות הברית. בשנים שבהן גדל במחוז בשרי השופע, הסתבר ג'ובראן כילד מתבודד ומהורהר, שהתענג על מראות הטבע שסביבו – מפלים מדורגים, צוקים סלעיים ועצי הארז הירוקים, שליופיים נודעה השפעה דרמטית וסימבולית על ציוריו ועל כתיבתו. מאחר שהיה עני, לא זכה להשכלה או ללימודים רשמיים, למעט ביקורים אצל כומר כפרי שלימד אותו את יסודות הדת והתנ"ך, לצד השפות הערבית והסורית. הכומר, שזיהה את טבעו החקרני והחד של ג'ובראן, החל ללמדו את יסודות האלף-בית והשפה, ואלה פתחו בפני ג'ובראן עולם של היסטוריה, מדע ושפה. בגיל 10, נפל ג'ובראן מצוק ונפצע בכתפו השמאלית, שנשארה חלשה כל חייו. כדי לטפל בכתף, קשרה אותה משפחתו לצלב ועטפה אותה לארבעים יום, אירוע סימבולי שמזכיר את נדודי בני ישראל במדבר, ואשר נחקק בזיכרונו של ג'ובראן. ח'ליל ג'ובראן, אביו של ג'ובראן, הואשם בהעלמת מס ונשלח לכלא; הרשויות העות'מאניות החרימו את רכוש האב והותירו את בני משפחתו חסרי בית. למשך זמן מה עברה המשפחה לגור עם קרובים; אולם, האם הנחושה בדעתה החליטה שבחיפוש אחר חיים טובים יותר, על המשפחה להגר לארצות הברית, בעקבות דודו של ג'ובראן, שהיגר מוקדם יותר. האב שוחרר ב-1894 אך החליט שלא להגר ונותר בלבנון. ב-25 ביוני 1895, פתחו ג'ובראן ומשפחתו במסע לעבר ניו יורק והאם, קמילה, הפכה למפרנסת המשפחה. הג'ובראנים התיישבו בחלקה הדרומי של בוסטון בה התגוררה אז הקהילה הלבנונית השנייה בגודלה בארצות הברית, לאחר ניו יורק. האזור השונה מבחינה תרבותית הרגיש מוכר לאמו של ג'ובראן בזכות קהילת המהגרים הלבנונית והשפה הערבית אשר דוברה בקרב קהילה זו. בבית הספר, טעות ברישום באותיות לטיניות שינתה את שמו לנצח ל"ח'ליל ג'יבראן", שנשאר ללא שינוי לשארית חייו, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להחזיר את שמו לצורתו הנכונה. ג'ובראן החל ללמוד בבית הספר ב-30 בספטמבר 1895, בקושי חודשיים אחרי הגעתו לארצות הברית ללא שום חינוך רשמי. הוא מוקם בכיתה הלא מדורגת שנשמרה לילדים מהגרים, שהיו צריכים ללמוד אנגלית מההתחלה. ג'ובראן משך את תשומת לבם של מוריו בעזרת הסקיצות והציורים שלו, תחביב שהתפתח אצלו עוד בילדותו, בלבנון. סקרנותו של ג'ובראן הובילה אותו לצד התרבותי של בוסטון, שחשף אותו לעולם עשיר של תיאטרון, אופרה וגלריות אמנות. בזכות השפע התרבותי שחווה וציוריו האמנותיים, ג'ובראן תפס את תשומת לבם של מוריו בבית הספר, שראו עתיד אמנותי לילד. הם יצרו קשר עם פרד הולנד דיי, אומן, צלם, ותומך באומנים שפתח בפני ג'ובראן עולם אמנותי וסלל לו את הדרך לתהילה אמנותית. ב-1904 הציג ג'ובראן את התערוכה הראשונה שלו בבוסטון. מ-1908 עד 1910 הוא למד אמנות בפריז כתלמידו של אוגוסט רודן. ב-1912 הוא התיישב בניו יורק, שם הקדיש את עצמו לכתיבה וציור. עבודותיו המוקדמות של ג'ובראן נכתבו בערבית, ומ-1918 הוא פרסם בעיקר באנגלית. בין עבודותיו הידועות ביותר נמצא "הנביא", ספר ובו עשרים ושישה מאמרים פואטים שתורגם ליותר מ-20 שפות. ב-1920 הוא הקים חבורה ספרותית בשם ליגת העט (אל-מהג'ר). בין חבריה היהמיכאיל נעימה. ג'ובראן נפטר ב-10 באפריל 1931, בניו יורק וסיבת המוות זוהתה כמחלת השחמת בכבד, ושחפת‏[1]. הוא נקבר בכנסיית מאר סארקיס בלבנון. הוא כנראה הסופר הערבי-אמריקני המפורסם ביותר שהיה אי-פעם, וספרו, "הנביא" נשאר פופולרי מאוד, וחלקים ממנו נקראים בחתונות וטקסי הטבלה. עבודותיו של ג'ובראן היו בעלות השפעה רבה במיוחד בתרבות האמריקאית של שנות ה-60 של המאה ה-20. אמריקאים רבים סברו בטעות כי הוא מוסלמי בגלל שמו הערבי, אולם הרבה מכתביו עוסקים בנצרות.         מקור – ויקיפדיה

X