רדיו חזק | לרכישה באינדיבוק
רדיו חזק

רדיו חזק

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 480
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70

תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל היא תופעה יחידה במינה בתולדות השידור במדינת ישראל ואולי אף בעולם כולו. דומה, שאין עוד תחנת שידור צבאית, במדינה דמוקרטית, התופסת מקום כה חשוב במערך התקשורת הלאומית ופועלת בצורה ייחודית זה שנים רבות, למעשה כמעט בכל שנותיה של המדינה.

על הנושא הזה דובר ונכתב כבר לא מעט, וספר זה בא להשלים את התמונה, אך מנקודת־מבט מיוחדת, של מי שעמד בראש התחנה במשך יותר מארבע שנים וחי את חייה עוד כשלוש שנים, ובסך הכול שבע שנים בדיוק.
נאור נמנה עם חבורת גלי צה"ל במהלך תקופה ארוכה, החל משנת 1971 ועמד בראשה בשנים סוערות, השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט, המהפך הפוליטי של 1977 והסכם השלום עם מצרים.

זהו סיפור כללי, על אחד מאמצעי התקשורת הבולטים בישראל, ועם זאת בעל נופך אישי. הסיפור של מרדכי נאור. אלה הם זיכרונותיו ובהם משולבים אירועים כלליים של ה"סבנטיז": המלחמות, אירועים פוליטיים מרכזיים, אירועי תרבות ועוד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רדיו חזק”

בקרוב…

בדרך לגלי צה"ל

 

אל גלי צה"ל הגעתי במקרה, אך לא לגמרי במקרה. מגיל צעיר רציתי לעסוק בכתיבה, גם בימים שהדבר לא היה מקובל והחינוך היה בעל אוריינטציה התיישבותית־חקלאית. בשנת תש"ח-1948, כשלמדתי בכיתה
ח', בבית החינוך לילדי עובדים במושבה רחובות, ביקשו מכל אחד מאתנו לכתוב על שאיפותיו המקצועיות בעתיד. אני מעריך שהפתעתי את מורַי, כשגילו כי רצוני להיות, לכשאגדל – פועל דפוס. לאמיתו של דבר לא רציתי להיות פועל דפוס, אך הסתתרתי מאחורי המקצוע הזה, שעליו ידעתי כמה פרטים מניסיון מסוים של אבי בו, עוד לפני עלותו לארץ. נראה לי אז, שעיסוק באותיות ובהדפסה יקרב אותי אל מה שרציתי באמת – לכתוב ולפרסם.

 

לפי שעה כתבתי לעצמי. לא שלחתי חיבורים ושירים לעיתוני הילדים כמו כמה מחברי, וסמוך לגיוס לא עלה בדעתי לשרת בצבא בתפקיד חינוכי או עיתונאי. המשימות הלאומיות וההתיישבותיות הן שהכתיבו את דרכי, אבל חיידק הכתיבה כבר קינן בי. והוא נתגלה אצלי לראשונה דווקא בגלל גלי צה"ל. הדבר נשמע מופרך, ומצריך הסבר. בסתיו 1950, ממש בעת שהתחלתי ללמוד בכיתה י"א (שביעית) בבית־הספר התיכון המאוחד ברחובות, הופיעו ידיעות בעיתונים שבזמן הקרוב תחל לפעול תחנת שידור חדשה – של צה"ל – שתיקרא גלי צה"ל. כמי שהיה מעריץ שרוף מקטנוּת של שידורי רדיו, לרבות שידורים של תחנות המחתרת לפני קום המדינה, לא הייתי מרוצה – וזאת בלשון המעטה – מתוכניותיה של תחנת השידור הממלכתית קול ישראל. אלה היו מעטות, מפוצלות בין שעות היום, ונשאו רובן ככולן אופי כבד ולמדני. לחברַי ולי, נערים ונערות בגיל העשׂרֵה, חסרה תחנה דינאמית יותר, שתשדר פזמונים ותוכניות קלות. מפעם לפעם האזנתי לשידורים באנגלית מתחנת השידור של הצבא הבריטי בקפריסין, ואפילו הגעתי לתוכניות פזמונים בצרפתית ששודרו ברדיו דמשק… עד כמה שזכור לי, רדיו רמאללה החל לשדר את תוכניותיו הקלות והפופולריות כל־כך בישראל רק מאוחר יותר, שכן אנו נמצאים עדיין בחודש ספטמבר 1950.

 

השידורים הראשונים של גל"צ הממו אותי. הם היו בדיוק הדבר החסר: קלילים, בעברית יומיומית, והעיקר – עם הרבה פזמונים. הפכתי תוך ימים אחדים למעריץ מושבע של התחנה החדשה. אלא שהיא שידרה רק כמה שעות ביום, בעצם בערב. מגל"צ קיבלתי השראה להוצאת עיתון כיתתי־מחתרתי, כתוב בכתב־יד בשני עותקים, ואת שמו העתקתי ללא בושה מהמקור, בשילוב מילה שנראתה בעת ההיא גסה להחריד: גלי זין. האות השביעית באה לציין את כיתתנו, שביעית ריאלית, שהרי השם המקובל לכיתות בית־הספר התיכון לא היה אז ט', י', וכדומה, אלא חמישית, שישית, שביעית ושמינית.

 

עיתון המחתרת הזה יצא במהלך שנת הלימודים תשי"א (1950/51), והיה לו אופי "רדיופוני" מסוים: חלק מהמדורים נשאו שמות של תוכניות שונות בגל"צ, שהותאמו למסגרת הלימודים שלנו. "גלי זין" היה עיתון מחתרת לכל דבר: תקופה ארוכה לא היה ידוע מי עומד מאחוריו, ותוכנו החתרני הרתיח כמה מהתלמידים ואת כל המורים ששמו עליו יד. רק לאחר שסיימנו את הלימודים נחשף הסוד.

 

זה היה ניסיוני העיתונאי הראשון. בשנים הבאות, שנות השירות הצבאי והחברוּת בקיבוץ, התקדמתי כמה צעדים בתחום הזה. ערכתי את עלון ההכשרה שלנו, שהפך עם עלייתנו להתיישבות בנחל עוז, לעלון הקיבוץ. באותה תקופה גם זכיתי לפרסום ראשון בדפוס. בתחילת 1953, כחצי שנה לאחר ראשית השירות הצבאי בנח"ל, החלטתי לבחון את יכולת הכתיבה שלי מחוץ למסגרות שהכרתי עד כה. כתבתי מה שנקרא בעת ההיא פֶליֵטוֹן – רשימה קצרה בעלת אופי הומוריסטי – ושלחתי אותה ל"שדמות", עיתון תנועת הנוער שבה התחנכתי – התנועה המאוחדת. מטעמי זהירות וצניעות ביקשתי שיחתמו רק בכינויי – מוטקה. וכך היה. בגיליון מרס 1953 הופיעה על פני חצי עמוד הרשימה שלי, שנשאה את הכותרת "גשם", וסיפרה על הווי החיים הקיבוצי בחורף הגלילי (את שירותנו הצבאי־התיישבותי שלאחר הטירונות עשינו בקיבוץ מעיין־ברוך, לא הרחק ממעברת חלסה, כיום קריית שמונה). הייתי בטוח שאיש לא יקשר את הרשימה אלי, וטעיתי בגדול. מיד עם הגיע חוברות העיתון להכשרה שלנו, באו אלי כמה מחברַי, צוהלים, ובישרו לי: המאמר שלך התפרסם! ניסיתי להכחיש ואיש לא האמין לי. התיאורים דומים מדי למה שקורה אצלנו, כך אמרו לי, ולא נותרה לי ברירה אלא להודות. כיוון שנחשבתי זה מכבר לאוחז בעט סופרים, לא עורר הפרסום החדש התרגשות יתרה.

 

עד מהרה קיבלתי את "עונשי": הוטל עלי לערוך את עלון ההכשרה ועשיתי זאת, כנראה, בהצלחה, שכן עם ירידתנו דרומה, כדי לאזרח את היאחזות הנח"ל הראשונה נחלאים מול עזה, ולהופכה לקיבוץ נחל עוז, הפכתי כדבר מובן מאליו לעורך העלון, והתמדתי בכך במשך יותר משלוש שנים (לרבות הפסקה ארוכה בשל צאתי להדרכה בתנועה המאוחדת).

 

בשנים הבאות קרה לי מה שקרה לרבים: תקופת הקיבוץ שלי הגיעה לקיצה. נטלנו, אשתי הצעירה לאה ואנוכי, את מעט מיטלטלינו, ועברנו לקיבוץ הגדול ביותר בארץ – תל־אביב. בשלב זה היה ברור לי שעתידי טמון בתקשורת. ואכן, תוך תקופה קצרה של עבודה ככתב־חופשי, "פרילנסר" בלשון המקצוע, השתלבתי בעיתונות הצבאית. תחילה ככתב וכסגן־עורך בעיתון "במחנה נח"ל", ובמהלך כל שנות ה־60 כעורך ראשי של שני ירחונים צבאיים – "במחנה נח"ל" ו"במחנה גדנ"ע". בראשית דרכי העיתונאית־צבאית נעזרתי רבות על־ידי יצחק לבני, עורך "במחנה נח"ל" עד שלהי 1961, שאותו הכרתי משירות צבאי משותף בנח"ל. לקשרינו אלה תהיה חשיבות רבה בהמשך הדרך בגלי צה"ל.

כל השנים נשארתי מאזין קשוב של רדיו בכלל ושל גל"צ בפרט. בתחילת שנות ה־60 זכיתי להיכנס לקודש הקודשים ממש – למשרד המסכן ולאולפן היחיד והמסכן לא פחות של גל"צ. לא הייתי מגיע לשם, לבניין חסר הצורה והברק ביפו, ללא ידידי הטוב אלכס גל, שבמשך הרבה שנים שימש כצלם וכעורך־משנה של "במחנה נח"ל". לאלכס היה ידיד נפש בשם בנו צור, ובנו היה מפקד גל"צ במשך שנים רבות. פעמים לא מעטות נסענו, אלכס ואני, לבקרו בגל"צ, ומה שזכור לי מביקורים אלה זו הדלות הנוראה של התחנה בימים ההם: שלושה או ארבע חדרים, מסדרונות מפותלים ואולפן המבודד על־ידי שמיכות ולוחות עץ וקרטון. ובכל־זאת יצא ממנה קול צעיר ואטרקטיבי למדי.

 

באמצע אותו עשור עשיתי את צעדי הראשונים ברדיו – ודווקא בקול ישראל. לאחר ההצלחה הענקית של התוכנית "מחפשים את המטמון" חיפש העורך והמנחה שלה יצחק (צחי) שמעוני להיט חדש, וכך הוא הגיע אל "אחד נגד הכול": מאזין אחד מתמודד נגד כל המדינה. נכון שהמדינה אז הייתה קטנה למדי, בקושי שני מיליון תושבים, אולי שני מיליון ורבע, אבל גם להתמודד ולנצח שני מיליון זה לא דבר של מה־בכך. השיטה פעלה כך: המתמודד ישב באולפן יחד עם המנחה, צחי שמעוני, ומדי פעם היה עליו להתמודד עם תושבי יישוב מסוים בדרך של הצגת שאלות־ידע. אם גבר עליהם קיבל אגורה לכל גולגולת. ביישובים קטנים ובינוניים מדובר היה בסכומים זניחים – לירה עד עשר לירות. ואולם בשלושת הסיבובים האחרונים (מתוך שישה) ההתמודדות הייתה עם שתי הערים חיפה וירושלים (כ"א בסדר גודל של 150,000 עד 200,000 תושבים, ופרס בהתאם של 1,500 עד 2,000 ל"י), והדובדבן שעל הקצפת – העיר תל־אביב (כ־400,000 תושבים, ופרס של 4,000 ל"י). בסך־הכול אפשר היה לצבור בששת הסיבובים 6,000 ל"י, ובסכום הזה ניתן אז לרכוש מכונית חדשה. כיוון שהמכונית הישנה שלי הגיעה לסוף דרכה, חשבתי שהשתתפות ב"אחד נגד הכול" תוכל לסייע לי, מה גם שמאז ומתמיד נחשבתי לידען בלא־מעט תחומים וזכיתי בחידונים ובתחרויות־ידע.

 

הגשתי את מועמדותי – והתקבלתי. המתמודד שהיה לפני, חייל בשירות סדיר שעם השנים היה לפרופסור חשוב לחינוך, זכה בכל הקופה. אני הייתי השני – והאחרון. הלשונות הרעות טענו שהמְמַמנים כעסו על שכבר בתוכנית הראשונה קיבל המתמודד את הפרס הראשון – סכום כסף גדול מאוד בהתחשב בתקופה. אולי בגלל סיבה זו, ואולי מסיבות התלויות בהתמודדות שלי – אני כשלתי באמצע הדרך. הרגשתי הייתה שמחמירים אתי, וממטירים עלי שאלות קלות במיוחד, כדי שהיישובים יצליחו להתגבר עלי. ואכן, כבר בסיבוב השלישי – נזרקתי החוצה. היה עלי להתמודד נגד עיירת עולים, אך ברגע האחרון חל שינוי, והוצבו מולי שני קיבוצים. הם ענו על כל שאלותי ואני הלכתי הביתה עם פרס ניחומים של 150 ל"י ותקליט אריך־נגן. התסכול שלי לא נמשך זמן רב. ייתכן שבקול ישראל לא חשו בנוח עם הפסדי, ואולי עשיתי עליהם רושם טוב למרות הכישלון. עובדה היא, שבניגוד ל"ניצחון פירוס" הגורס "שעוד ניצחון כזה ואבדנו", לי היה – זאת התברר בדיעבד – "כישלון פירוס". דווקא ההפסד בתוכנית פתח בפני את דלתות הרדיו. קשרתי קשרים אמיצים עם שתיים מהדמויות המשפיעות בעת ההיא – יצחק שמעוני ודרורה בן אב"י, מנהלת הגל הקל.

 

זמן קצר לאחר ירידת "אחד נגד הכול" (אני הייתי, כאמור, המתמודד השני והאחרון), הוזמנתי להשתתף בגרסה המקורית של "זה הסוד שלי", שנולדה כידוע ברדיו, ורק לאחר שנים הגיעה לטלוויזיה. הפגנתי שם ידע לא מבוטל וזכיתי להשתתף בתוכנית במשך כחצי שנה. משם עברתי לתוכנית חדשה בשם "ישר לבול" שהמתכונת שלה יובאה מאמריקה על־ידי בחור צעיר ומבטיח, שאז טרם התפרסם בפזמוניו – אהוד מנור, ושנינו חיברנו שאלות בנושאי דואר, בולאות, כתיבת מכתבים דמיוניים וכיוצא באלה. מלחמת ששת הימים קטעה את הצלחת התוכנית, אך היא גם סללה בפני את הדרך לשלב גבוה יותר בהתנסותי הרדיופונית.

 

כפי שסיפרתי, במחצית הראשונה של שנות ה־60 שודרה בגל הקל, בהצלחה אדירה, התוכנית "מחפשים את המטמון" בעריכת נקדימון רוגל ויצחק שמעוני, שגם הגיש את התוכנית. התוכנית ירדה משום שרוגל נשלח לשמש ככתב קול ישראל בצרפת. אחרי מלחמת ששת הימים, כשכל הארץ נפתחה בפני הישראלים, עלה רעיון לחדש את התוכנית, ולהטמין את המטמונים בשטחים החדשים, או המוחזקים, או המשוחררים. יצחק שמעוני עבר לטלוויזיה, נקדימון רוגל היה בשליחות בחו"ל, והנהלת הרדיו חיפשה עורכים ומגישים חדשים. בחירתה של דרורה בן אב"י נפלה על שניים – איש הרדיו הצעיר והדינמי זאב ענר, שיכול היה לספק את הפן הרדיופוני, ואנוכי – שעלי הוטל הצד המקצועי. אמנם לא נחשבתי עדיין למומחה בידיעת ארץ־ישראל, אולם דרורה חשה שיש לי את הפוטנציאל המתאים. העובדה שזאב ענר ואני היינו ידידים בלב ובנפש, ואף עבדנו יחד בעיתונות הצבאית, הבטיחה לדעתה טובות, ונדמה לי שהיא לא טעתה.

 

ההתארגנות נמשכה זמן רב, ורק בתחילת 1969 התחלנו לשדר את הסדרה השלישית של "מחפשים את המטמון" (שתי הראשונות נערכו והוגשו על־ידי רוגל ושמעוני בשנים 1961 עד 1965). שוב חזרה על עצמה ההצלחה, ואנחנו היינו ברקיע השביעי. זו הייתה מבחינתי התנסות רדיופונית ממדרגה ראשונה, ואז טרם ידעתי שהדבר יסייע בידי להגיע לגלי צה"ל. בד בבד הוצע לי לערוך בגלי צה"ל את תוכנית הגדנ"ע – "חץ וקשת". תוכנית זו שודרה בגל"צ במשך שנים, ולקראת שלהי שנות ה־60 היא הייתה שרויה במשבר עריכה. כדי להתגבר עליו הוצע לי, ולסגני באותה עת בעריכת "במחנה גדנ"ע", יורם טהרלב, לקבל על עצמנו את האחריות לתוכנית "חץ וקשת". וכך, במשך יותר משנתיים הייתי מגיע מדי יום חמישי בבוקר לתחנה, ועורך יחד עם יורם תוכנית בת שלושים דקות. שם, לראשונה, התוודעתי לעורכים ולמפיקים, וגם לשורה ארוכה של קרייניות וקריינים שלימים עשו חיל בגל"צ, בקול ישראל ובטלוויזיה: שרה דורון, דליה מזור, שוש עטרי, אריה גולן, דוד גלבוע ואחרים. בתוכנית שלנו טיפחנו, יורם ואני, כמה וכמה כישרונות צעירים וגם מבוגרים יותר. אחת הדוגמאות היותר בולטות היה בוגר צעיר של להקה צבאית בשם יהודה ברקן, שעשה אצלנו את צעדיו הראשונים בתחום המתיחות.

 

 

מכל האמור לעיל ניתן ללמוד, שבמשך כמה שנים סללתי לעצמי, במקביל לעיסוקי האחרים, דרך רדיופונית. ועם כל זאת, עלי להודות שבתחילת שנות ה־70 תוכניותי לעתיד כללו אולי הרחבה של עיסוקַי ברדיו, אבל לא עלה בדעתי להשתלב בתחום הניהול הרדיופוני. ההצעה שהגיעה אלי בקיץ 1971 הייתה מפתיעה בהחלט.

דר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץישראל. כתב וערך ספרים רבים. בין ספריו: ספר המאה  – היסטוריה מצולמת של ארץ ישראל במאה ה –20; ירושליםעיר ועם; הטור השמיני מסע בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן וביוגרפיות של הברון רוטשילד ושל הרמטכ"לים יעקב דורי וחיים 
לסקוב.

 

זכה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה (2002), פרס הרצל (2006), פרס בןגוריון (2007), פרס נשיא המדינה לציון זכרו של זלמן שזר (2012) ופרס יצחק שדהציון מיוחד (2013).

 

 

בעבר, איש התקשורת הכתובה והמשודרת. ערך תוכניות ברדיו  ובטלוויזיה, וכיהן כמפקד גליצהל במשך יותר מארבע 
שנים. על שנותיו בתחנה הצבאית נסוב הספר הזה.

X