רדיו בנימין | לרכישה באינדיבוק
רדיו בנימין

רדיו בנימין

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

בואו נעצום עיניים. נבחר מקום נוח לשבת. נדמיין את עצמנו אוחזים בכוס יין בעל גוף מלא. כעת אנו מוכנים. מוכנים להאזין לסיפורים, להתעמק בפרטים קוריוזיים: לנבור כבלשים בתוך המרקם הסמיך של ההיסטוריה. דמיינו לעצמכם שקולו של המספר, הקליל והנינוח, שייך לווָלטר בנימין.

רק מעטים מכירים את עשרות תוכניות הרדיו שחיבר ושידר ולטר בנימין בין 1927 ל-1933 בתחנות רדיו בברלין ובפרנקפורט. אלו קטעי פרוזה מרתקים, שזורים אירוניה, עדינות והומור, המאירים דמויות משניות ואירועים שוליים.

"רדיו בנימין" מכיל  שישה קטעים ששודרו בתוכניתו "השעה לנוער". השפה קולחת, מותאמת לרדיו. הדמויות אזוטריות אך בלתי נשכחות. ולטר בנימין מציג בהם, כמספר סיפורים מוכשר, את דרך מחשבתו הייחודית.

היכונו אפוא לסיפורים מסקרנים על אסונות, פושעים ומכשפות, זייפנים, יהודים, נוכלים ובתי כלא אפלים. ובעיקר, סיפורים על בני אדם. "בני האדם אף פעם לא בונים עיר שנחרבה בדיוק כפי שהיתה לפנים; הם תמיד רוצים להפיק איזו תועלת מהאסון, ולכן מבקשים לשוב ולבנות את הישן בצורה בטוחה יותר, טובה יותר ויפה יותר מאשר קודם לכן".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רדיו בנימין”

בקרוב…

מרמה בבולי דואר
שודר מברלין ב־16 בינואר 1931 (משוער)

היום אדבר על עניין שאפילו מומחי הבולים המלומדים והחכמים ביותר אינם בקיאים בו די הצורך: על המרמה. המרמה בבולי דואר. את בולי הדואר המציא רולנד היל בשנת 1840; אז עוד היה מורה פשוט בבית ספר, אבל בזכות המצאתו הוא מונה בידי ממשלת אנגליה למפקח הראשי על הדואר בממלכה, זכה בתואר אצולה וקיבל מענק ממשלתי בגובה 400,000 מארק; עד היום נגרפו רווחים של מיליונים על מיליונים מפיסות הנייר הקטנות האלה. רבים עשו מאז את הונם בעזרת בולים. מעיון בקטלוגים הנודעים של בולי הדואר, אתם בוודאי יודעים מה יכול להיות ערכו של בול אחד ויחיד בנסיבות מסוימות. הבול היקר ביותר אינו, כפי שמקובל לחשוב, בול שני הפני של מאוריציוס, כי אם בול בערך נקוב של סנט אחד מגויאנה הבריטית, בול ניסיוני משנת 1856, שממנו השתמר ככל הנראה עותק אחד בלבד. הוא הודפס בבית דפוס של עיתון בעזרת אותה גלופה גסה שהעיתון המקומי השתמש בה להדפסת מודעות פרסומת של חברות ספנות. העותק המוּכּר היחיד התגלה לפני שנים על ידי אספן צעיר מגויאנה בין המסמכים של משפחתו. אז התגלגל לאוסף של פיליפּ לָה רֵנוֹטיֶר פוֹן פֵרָארי בפריז, שהיה אוסף הבולים הגדול בעולם. איננו יודעים כמה שילם בעל האוסף תמורת הבול, אבל מחירו הקטלוגי כיום הוא מאה אלף מארק. האוסף שאליו השתייך הבול הכיל כבר בשנת 1913 יותר מ־120 אלף בולים והוערך בהרבה יותר מעשרה מיליון מארק. מובן שרק מיליונר יכול להרשות לעצמו להקים אוסף כזה. אבל בין שהתכוון לכך ובין שלא, הוא גם הרוויח מיליונים מהאוסף שלו. ראשיתו של האוסף עוד בשנת 1778. איסוף בולים בכלל הוא עיסוק שהתחיל קצת יותר מחמש־עשרה שנה קודם לכן. מובן שאז היה האיסוף קל מכפי שהוא כיום. לא רק משום שהיו אז הרבה פחות בולים, לא רק משום שדברים שהיום הם יקרים מדי ומעבר להישג ידם של רוב האספנים היו אז קלים להשגה, ולא רק משום שהיה קל הרבה יותר להשלים את האוסף, אלא גם משום שאז עוד לא היו קיימים זיופים, לפחות לא כאלה שנעשים במטרה להטעות את האספנים. מי מכם שקורא בכתב עת לבולאים, יודע שמדווחים שם דרך קבע על זיופים חדשים, כדבר שבשגרה שכל אחד מתמודד אתו. וכי איך יכול הדבר להיות אחרת? הרי מאיסוף בולים אפשר להרוויח כל כך הרבה, והתחום גם נעשה רחב כל כך, עד שאין מי שיוכל להיות בקי בכולו. עד 1914, כלומר עוד לפני שהופיעו בולי המלחמה ובולי הכיבוש הרבים כל כך, כבר נמנו 64,268 סוגים של בולים.
וכאן אנו מגיעים אפוא לזיופים. אתם יודעים שבכל תחומי האספנות ללא יוצא מן הכלל יש זיופים, ומלבד הזיופים המיועדים להדיוטות, שהם גסים ושטחיים מאוד, יש גם זיופים שאפילו המומחים הגדולים ביותר שוברים את הראש בגללם, כאלה שרק לאחר עשרות שנים, ולפעמים גם לעולם לא, מתגלה שהיו זיוף. אספני בולים רבים, ובמיוחד מתחילים, סבורים שהם מֵגנים על עצמם מפני זיופים בכך שהם מתעסקים רק בבולים משומשים. ראשית הנוהג הזה בכך שכמה מדינות, במיוחד הוותיקן, סרדיניה, המבורג, הנובר, הֶלגוֹלַנד ובֶּרגֵדוֹרף הדפיסו הדפסות מחודשות של סדרות שהפכו לנדירות, והסדרות האלה לא הוכנסו כלל לשימוש, אלא נמכרו ישירות לאספנים. ההדפסות המחודשות, או הזיופים האלה, אם תרצו, מתייחדים בכך שהם נטולי חותמת. אבל זה מקרה מיוחד, ואל לנו להכליל לפיו. ״הבול הזה מזויף כי אין עליו חותמת״ — מחשבה כזאת היא חסרת היגיון לחלוטין. נכון הרבה יותר לומר: הבול הזה נושא חותמת כי הוא מזויף. כי למעשה, יש רק מספר קטן במיוחד של בולים מזויפים שאינם נושאים חותמת. בכללו של דבר, רק כאלה שבהם הזייפן — אם נכנה אותו כך — הוא המדינה. אבל הזייפן הפרטי, שעמֵל על זיוף הבול לפרטי־פרטים, יכול כמובן לחקות גם את החותמת הגסה. וכשהזיוף שלו מוכן, הוא שב ובוחן אותו בדקדקנות, ואת נקודת התורפה — והרי תמיד יש נקודת תורפה — הוא מנסה לכסות בחותמת שתוטבע עליה. בקיצור, מי שיאסוף רק בולים בעלי חותמת, יגן על עצמו רק מפני מספר קטן מאוד של הדפסות חדשות, אבל לא מפני רובם המכריע של הזיופים. רק אספנים מעטים יודעים איזו מדינה זוכה לאהדה הרבה ביותר בקרב זייפני הבולים, ומוציאה את הזיופים המוצלחים ביותר. זוהי בלגיה. והבלגים אינם מזייפים רק את הבולים של ארצם — המפורסם ביותר הוא הזיוף של הבול הבלגי בערך של חמישה פרנק — אלא גם בולים זרים, כמו למשל הבול שערכו פזטה אחת של הדואר הגרמני במרוקו. כדי להיפטר מהתוצרת שלהם מצאו הזייפנים תחבולה נהדרת, שמצד אחד מגדילה את ההכנסה שלהם, ומצד שני מגינה עליהם מפני ענישה. הם פשוט מציגים את הזיופים שלהם ככאלה. בעשותם כך הם אמנם מוותרים על רווחים דמיוניים, כי הם אינם מוכרים את הבולים המזויפים בתור בולים אמיתיים, אבל כיוון שהאנשים שקונים אותם הם ברובם בעלי כוונה ברורה לעשות זאת בעצמם, יצרני הבולים המזויפים יכולים לגבות מהם מחירים נכבדים בהחלט תמורת הבולים שלהם, שלכאורה אינם מזויפים, אלא פותחו רק למטרות מדעיות. הם שולחים הצעות לחנויות בולים קטנות, ומפארים את החיקוי שלהם לבולים שיצאו מהמחזור, חיקוי ללא רבב, שנעשה בשיטה חדשה לגמרי, העתק בעל דיוק מתמטי של תמונת הבול, שינוי ערך הבול בהדפסה, הצבע, הנייר, סימני המים, החירור וגם — אין לשכוח — חותמת הדואר. כדי להתגונן מפני תוצרת כזאת הציעו סוחרי הבולים הגדולים להנהיג, לפחות בשביל בולים נדירים, חותמות להבטחת המקוריות, שיעידו שחברה מכובדת, וגם איזו חברה מכובדת, ערבה לאותנטיות של הבול. אבל אחרים העלו הסתייגות הגיונית מאוד ושאלו, מדוע יש צורך להשחית את תמונת הבול המקורי בחותמת כזאת, זעירה ככל שתהיה? במקום זאת מוטב להחתים זיופים של בולים יקרי ערך בחותמת זיוף, מעין אות קין. יש להעיר גם שלא כל מה שכלול בשם ״חיקוי״ תוכנן בתור זיוף. את הבול האנגלי השחור המפורסם משנת 1864, שערכו פני אחד, הדפיס למשל המדפיס הממשלתי בהדפסה מיוחדת מאוחרת של עותקים בודדים בשביל אוספיהם של כמה נסיכים אנגלים. מי מכם שיתמידו באיסוף בולים, יצטרכו להתמודד לא מעט עם זיופים וללמוד הרבה יותר משאני יכול לספר לכם היום, וגם להיעזר בהדרגה באמצעים השונים הזמינים במאבק נגד הזיופים. היום אציין רק ספר אחד אך חשוב, הספר המכונה ״המדריך לזיופים״ של פאול אוֹרט.
אך יש עוד כמה סוגי מרמה, עוד ניצול פרטי וממלכתי של אספני בולים, שאינם מתבטאים דווקא בזיוף. ראשית יש לציין את המדינות המתפרנסות, אם אפשר לומר כך, ממסחר בבולים. יש קבוצה שלמה של מדינות קטנות שביקשו, חלקן כבר מזמן, לשפר את מצבן הפיננסי על ידי שליחת יד לכיסיהם של אספני הבולים. את גילוי מקור ההכנסה המיוחד הזה ניתן לייחס לתושב יצירתי של איי קוק. תושבי האיים האלה, 10,000 עד 12,000 במספר, היו עד לא מזמן קניבלים. עם הכלים ומוצרי הצריכה השונים של הציוויליזציה הגיעו אליהם גם בולים שהוזמנו מניו זילנד. אלה היו בולים פשוטים מאוד, מרוחים בדבק בצדם האחורי, שהציגו מסגרת פשוטה של אותיות דפוס. אף על פי כן גילו אספני בולים גדולים באמריקה ובאירופה עניין רב במהדורת הבולים הזאת, ושילמו עליה סכומים גדולים. איש לא נדהם יותר מתושבי איי קוק, שלפתע נפתח בפניהם מקור הכנסה קל ושופע כל כך. הם מיהרו להזמין סדרות בולים חדשות מאוסטרליה, שנבדלו מן הראשונות בצורתן ובצבען. סיפורים דומים ניתן לספר על מדינות רבות באמריקה הדרומית, במיוחד על פרגוואי, וכמוהן על הנסיכויות ההודיות הקטנות פָרידקוֹט, בנגל ובַּמרָה. לא פחות ערמומיים מהשליטים שביקשו לעשות כך עסקים היו לעתים האנשים הפרטיים, כמו אותו מהנדס שהתחייב לספק לגוואטמלה בחינם שני מיליון בולים חדשים ולא ביקש בתמורה דבר, מלבד כל סדרות הבולים הישנות שעדיין נמצאות בבית הדפוס הממשלתי. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה עסק נהדר הוא עשה מהן אחר כך. לקראת סוף המלחמה, כשהיה מצבה של גרמניה בכי רע, הלך הדואר הגרמני בעקבות אותן ממלכות ונסיכויות אקזוטיות, ושיווק את מלאי הבולים הקולוניאליים שברשותו ישירות לאספנים פרטיים.
האם כדאי שאספר עתה סיפור אחר לגמרי על מעשה מרמה שאין לו בעצם קשר ישיר לאיסוף בולים?

ולטר בנימין (1940-1892),  מחשובי ההוגים של המאה העשרים, נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. הגותו עסקה בפילוסופיה, ביקורת התרבות, היסטוריה וסוציולוגיה.

 

עם עליית הנאצים לשלטון עזב בנימין את ברלין ולבסוף הגיע לפריז. בספטמבר 1940 ניסה להבריח את הגבול מצרפת לספרד כדי להגיע משם לאמריקה. הוא ובני קבוצתו הצליחו לעבור לספרד, אך כשנאמר לו שיגורש בחזרה, שם קץ לחייו. ממכתביה של חנה ארנדט עולה כי במהלך השהות המשותפת בפריז והנסיונות להשיג אשרה אמריקאית, העלה בנימין את אפשרות ההתאבדות לא פעם: "מצבו של בנג'י [בנימין] מדאיג אותי מאוד. (…) כעת אני משוכנעת יותר מאי-פעם שחשוב להבטיח לו הכנסה. להרגשתי, יצירתו התפתחה עד לפרטי הפרטים של הסגנון. הכול מפורש יותר והססני פחות. תכופות נראה לי שרק עכשיו הוא מגיע לעסוק בדברים החשובים לו באמת. יהיה מחריד אם משהו יעכב בעדו עכשיו." כתבה ארנדט במאי 1939 לגרשום שלום.

 

דרכי מחשבתו היו פורצות דרכים, ולהגותו נודעת השפעה גדולה גם כיום. יצירותיו המרכזיות: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", "בודלייר", "משימתו של המתרגם", "תזות על מושג ההיסטוריה", "פרויקט הפסאז'ים".

 

אזורי ביניים, ותווך עמדו במרכז הגותו – השיטוט, התרגום, הצילום והפסאז' הם מונחים מרכזיים במחשבתו – ובכך השפיע רבות על אופני המחשבה של המאה העשרים: מתרכז באופני תנועת הדברים והמחשבה, מחפש מעברים (כשמה של האנדרטה לזכרו שפיסל דני קרוון בפּוֹרט בּו), מקומות חציה ופרצות.

X