רדופה, בית הלילה 5 | לרכישה באינדיבוק
רדופה, בית הלילה 5

רדופה, בית הלילה 5

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 382
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 37

ומה אם הבחור הכי הורס בﬠולם מסתיר רוﬠ נוראי, וכל מה שהוא רוצה זה אותך?

סכנת מוות מרחפת ﬠל זואי וחבורתה. נפרט שומרת ﬠל בן לווייתה החדש, קלונה, גבר חזק ומדהים ביופיו שמטיל את קסמו ﬠל בית הלילה. המפתח לביטול השפﬠתו הﬠזה טמון בחייו הקודמים, אבל מה אם הם יחשפו גם אמיתות שזואי לא יכולה להתמודד איתן?

בינתיים, המתהווים האדומים ניקו יפה את המנהרות, אבל האם הם באמת נחמדים כמו שהם נראים? ובחזית הרומנטית, לזואי יש הזדמנות לתקן את היחסים ﬠם החבר לשﬠבר השווה־בטירוף שלה, אריק, אבל היא לא מצליחה להפסיק לחשוב ﬠל סטארק, הקשת שמת בזרוﬠותיה אחרי לילה בלתי נשכח, והיא מרגישה צורך לנסות להציל אותו מנפרט בכל מחיר. האם מישהו יאמין לה שכוח הרוע חייב להסתתר בינינו?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רדופה, בית הלילה 5”

בקרוב…

פרק ראשון

 

 

החלום התחיל בקול משק כנפיים. בדיעבד הייתי צריכה להבין שזה סימן רע, בגלל חקייני העורב השחור שיצאו לחופשי והכול, אבל בחלום שלי הוא היה רק רעש רקע, כמו זמזום של מאוורר או הקַשקֶשת בערוץ הקניות בטלוויזיה.
בחלום עמדתי באמצע אחו יפהפה. היה לילה, אבל ירח מלא ענקי ריחף ממש מעל העצים שהקיפו את האחו. הוא הטיל אור כחלחל כסוף ובהיר דיו לפזר סביב צללים עד שנדמה שנמצאים מתחת למים. התחושה אפילו התעצמה כאשר רוח קלה הרעידה את העשב הרך, וזה ליטף את כפות רגלי היחפות כמו גלים שמלחכים ברכּוּת את החוף. אותה רוח ממש פרעה את השיער השחור והמלא שלי מעל כתפַי הערומות, ומגעה היה כמו רפרוף משי על העור.
רגליים יחפות? כתפיים ערומות?
הסתכלתי על עצמי ופלטתי קריאת הפתעה חלושה. הייתי לבושה בשמלה אינדיאנית קצרצרה מעור רך. מִפתַח הצוואר שלה היה בצורת וי גדול בחזית ומאחור, כך שהיא נתלתה מהכתפיים, חושפת די הרבה גוף. השמלה עצמה היתה מדהימה: לבנה ומקושטת בגדילים, נוצות וצדפים, שזהרו באור הירח. כל כולה היתה משובצת חרוזים בדוגמאות מורכבות, יפהפיות להפליא.
מגניב מה שהדמיון שלי יודע לעשות!
מראה השמלה דיגדג איזה זיכרון, אבל התעלמתי ממנו. לא רציתי לחשוב יותר מדי — אני חולמת עכשיו! במקום להרהר בתחושת הדֶזָ'ה ווּ, דילגתי בצעדי ריקוד בשדה העשב, תוהה אם זק אֶפרוֹן או אולי אפילו ג'וני דֶפּ יצוצו פתאום מאיפשהו ויתחילו לפלרטט איתי בטירוף.
הצצתי סביבי בעודי מסתחררת עם הרוח, והיה נדמה לי שראיתי את הצללים מרצדים באופן מוזר בין העצים הגדולים. עצרתי ואימצתי את העיניים כדי לראות טוב יותר מה קורה שם בחושך. כמו שאני מכירה את עצמי ואת החלומות המוזרים שלי, בטח בראתי בחלום עצים שמצמיחים על ענפיהם בקבוקים של משקה מוגז חום, כמו פירות משונים, שרק מחכים לי שאקטוף אותם.
ואז הוא הופיע.
בקצה האחו, ממש בתוך צללי העצים, הלכה והתבררה דמות גבר. יכולתי לראות את הגוף שלו, כי אור הירח הדגיש את קווי המתאר החלקים של עורו הערום.
ערום?
עצרתי. יכול להיות שהדמיון שלי השתגע? לא באמת התחשק לי להשתובב באחו עם גבר ערום, גם אם הוא מר ג'וני דפ, היפיוף המסתורי.
"את מהססת, אהובתי?"
צמרמורת חלפה בגופי לשמע הקול, וצחוק לגלגני נורא עבר כרחש בין עלי העצים.
"מי זה?" שמחתי שקולי בחלום לא בגד בי והסגיר את הפחד שלי.
צחוקו היה עמוק ויפה כמו קולו, ומפחיד באותה מידה. הוא הידהד בין ענפי העצים הצופים במתרחש, עד שכמעט נראה מרחף באוויר סביבי.
"את מעמידה פנים שאת לא מכירה אותי?"
קולו ריפרף על גופי, מסמֵר את שערות ידי.
"כן, אני מכירה אותך. הרי אני המצאתי אותך. זה החלום שלי. אתה שילוב של זק וג'וני," ניחשתי והסתכלתי עליו. דיברתי באגביות למרות שלבי דפק כמו משוגע, כי כבר היה ברור לי שהבחור הזה אינו שילוב של שני שחקני הקולנוע. "או שאולי אתה סופרמן, או האביר על הסוס הלבן," אמרתי, מנסה להיאחז בכל דבר פרט לאמת.
"אני לא פרי דמיונך. את מכירה אותי. הנשמה שלך מכירה אותי."
לא הזזתי את הרגליים, אבל גופי נמשך באיטיות אליו, כאילו קולו שואב אותי. הגעתי אליו והרמתי את העיניים מעלה־מעלה…
זה היה קָלוֹנָה. זיהיתי אותו כבר מהמילים הראשונות שלו. פשוט לא רציתי להודות בכך בפני עצמי. איך העזתי לחלום עליו?
חלום בלהות — זה מוכרח להיות חלום בלהות ולא סתם חלום.
הוא היה ערום, אבל לא מוחשי לגמרי. הוא הבליח וזז לקצב משבי הרוח המלטפים. בצללי העצים הכהים מאחוריו ראיתי את דמויות ילדי הרפאים שלו, חקייני העורב השחור, שנאחזו בענפים בידיים וברגליים האנושיות שלהם והסתכלו עלי בעיניים אנושיות מתוך פנים של ציפור.
"את עדיין טוענת שאת לא מכירה אותי?"
עיניו היו כהות — כמו שמים נטולי כוכבים. הן נראו הדבר הכי ממשי בו. הן, והקול המלטף שלו. זה אמנם חלום בלהות, אבל זה עדיין החלום שלי. אני יכולה פשוט להתעורר! אני רוצה להתעורר! אני רוצה להתעורר!
אבל לא התעוררתי. לא הצלחתי. לא אני שלטתי בעניינים, אלא קלונה. הוא זה שיצר את החלום הזה, ואת האחו החשוך המסויט הזה, ואיכשהו הביא אותי לכאן, סוגר מאחורינו את הדלת למציאות.
"מה אתה רוצה?" אמרתי במהירות, כדי שלא יבחין שקולי רועד.
"את יודעת מה אני רוצה, אהובתי. אני רוצה אותך."
"אני לא האהובה שלך."
"ברור שכן." ועכשיו כשדיבר, הוא זז והתקרב אלי כל כך, שהרגשתי את הצינה שבקעה מהגוף הלא ממשי שלו. "אַ־יָה שלי."
א־יה היה שמה של הנערה שיצרו חכמות השבט הצ'ירוקיות במטרה ללכוד את קלונה לפני מאות שנים. אימה פילחה את גופי. "אני לא א־יה!"
"את שולטת ביסודות," הוא אמר בקול מלטף, נורא ונפלא, מקסים ומבעית.
"אלה יכולות שקיבלתי מהאֵלה," אמרתי.
"שלטת ביסודות עוד לפני כן. את עשויה מהם. עוצבת כך שתוכלי לאהוב אותי." הכנפיים הכהות הכבדות התנועעו והתרוממו. הן עלו וירדו בתנועות עדינות, התקרבו ועטפו אותי בחיבוק־רפאים קר כקרח.
"לא! אתה בטח מבלבל אותי עם מישהי אחרת. אני לא א־יה."
"את טועה, אהובתי. אני מרגיש אותה בתוכך."
כנפיו נלחצו אל הגוף שלי ואספו אותי אליו. למרות שהוא היה רק ממשי למחצה, הרגשתי אותו. הכנפיים היו רכות. צינת חורף כנגד חום גופי החולם. מִתאר גופו היה ערפל צונן. מגעו צרב את עורי והעביר בכל גופי זרמים חשמליים, שהבעירו אותי בתשוקה שלא רציתי להרגיש, אבל לא יכולתי להתנגד לה.
הוא פלט צחקוק פתייני. רציתי לטבוע בצחוק שלו. רכנתי קדימה ועצמתי עיניים, וכשצינת גוף־הרפאים שלו ריפרפה על חזי השתנקתי בקול, כי היא שילחה לכל מיני מקומות בגופי נחשול תחושות שהכאיבו לי וגירו אותי בו־זמנית, עד שאיבדתי שליטה לגמרי.
"את נהנית מהכאב. הוא מענג אותך." הכנפיים שלו נהיו תובעניות יותר, וגופו נצמד אלי, קר וקשה ומכאיב יותר מעוצמת התשוקה. "היכנעי לי." הריגוש המיני גרם לקולו, שהיה יפהפה גם קודם, להישמע מפתה מעל ומעבר לכל דמיון. "הייתי חבוק בזרועותייך מאות שנים. עכשיו אני אשלוט באיחוד שלנו, ואוכל להעניק לך עונג שכמותו לא חווית מעולם. היפטרי מכבלי האֵלה המרוחקת שלך ובואי אלי. הֲִיי אהובתי, בכל לבך, בגוף ובנשמה, ואתן לך עולם ומלואו!"
משמעות דבריו חילחלה מבעד לכאב העונג מערפל החושים כמו קרן שמש המאדה אגלי טל. מצאתי מחדש את כוח הרצון שלי, וכשלתי החוצה מהכנפיים המחבקות. שריגים של עשן שחור קפוא הסתלסלו סביב גופי כמו נחשים, נאחזים בי… נוגעים… מלטפים…
ניערתי את עצמי כמו חתולה נרגזת שמתנערת מטיפות גשם, והסלילים הכהים החליקו ממני. "לא! אני לא אהובתך. אני לא א־יה. ולעולם לא אבגוד בניקס!"
וברגע שאמרתי את שמה של ניקס, הסיוט נגוז באחת.
הזדקפתי במיטה, רועדת ומתנשמת. סטיבי ריי ישנה עמוק לידי, אבל נלה היתה ערה לגמרי. היא נהמה בשקט. היא קימרה את הגב והתנפחה כמו כדור סמור־שיער, נועצת מבט בחלל החדר מעלי מבעד לעיניים מצומצמות מכעס.
"אוף, לכל הרוחות!" צרחתי. זינקתי מהמיטה, הסתובבתי במהירות והסתכלתי למעלה בציפייה לראות את קלונה מרחף מעלינו כמו ציפור עטלף ענקית.
שום־כלום. לא היה שם כלום.
החזקתי את נלה והתיישבתי על המיטה. ליטפתי אותה שוב ושוב בידיים רועדות. "זה היה רק חלום רע…. רק חלום רע… זה היה רק חלום רע," אמרתי לה, אבל ידעתי שזה שקר.
קלונה היה אמיתי, ואיכשהו הוא הצליח לחדור אלי דרך החלומות שלי.

פ"ק קאסט ובתה כריסטין כתבו יחד את סיפורה של זואי, המתאר בכנות את קשייה של כל נערה להשתלב בחברה חדשה. הן יצרו את סדרת הספרים בית הלילה, סדרה שזכתה להצלחה מסחררת בקרב בני נוער ברחבי העולם. שתי הסופרות מעידות שהן אוהבות לעבוד יחד – פ"ק קאסט שמחה שכריסטין יכולה להתאים את השפה של גיבורי הספר לשפת הצעירים היום, וכריסטין שמחה להגיד סוף־סוף לאמא שלה שהיא טועה.

X