רגע על פני האדמה | לרכישה באינדיבוק
רגע על פני האדמה

רגע על פני האדמה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 94
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30

מירי גלעד היא משוררת טבעית: השירה היא לה דרך יחידה להביט בחייה ולראות את 'תנועות הקיום'. בספרה לא נמצא התפנקויות ליריות או התיפייפות. דברי השיר שלה נחרצים ונכוחים. יש לה יכולת עצמאית לראות את  סביבותיה ואת הקורות איתה בראיה שירית בוגרת ההופכת אותם למיוחדים וליחודיים: "חיות רחקו מעצמת האהבה" או :"עדין אתה רץ עם חשוק הילדות/ כנוהג במרכבת אלים" או:"אותיות כתב ידו על בד מרופט/ זה כל קיומו עבורי ביום הזה" 'ואף: "ידיו הקטנות/ מסדרות חפצים של ראשית חייו".

אלה אינם קטעי  התפייטות אלא העמדה של חויה שירית מוחלטת ומקיפה. מירי גלעד אינה מסתפקת בהעברה של רגעים חטופים אלא ממצה את החויה,  והופכת אותה לאמירה שירית מלאה. בספרה מעמידה מירי גלעד, באורח הנדיר בשירה העברית של ימינו, קטעי חיים העוסקים באהבה, בילדים, בפרידה ובמות אולם זו בעצם שירה בדבר חיים שלמים המקנה לנו,הקוראים, יכולת ראיה חדשה ומקורית. אולי, כפי שהיא כותבת: "המקום שהגעתי אליו סמוי מעיני" אבל הוא גלוי ומובהק לעינינו.

                                      אורי ברנשטיין, משורר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רגע על פני האדמה”

"הניסיון להשתייך ליער", הוא מן המהויות המרכזיות בשיריה של מירי גלעד – היער מושך אותה באמת והיא נכנסת לתוכו, תרתי משמע, גם כדימוי וגם כיער ממשי, מצוידת בעין הודעת לקרב ולהגדיל את המראות: חיה, צמח, אגם ונוף, מתוך יראה וכבוד למופלא ולחידתי.   

 

                                 מאיה בז'ראנו, משוררת

 

 

 

באיחור מסוים אני מתיישב לכתוב על ספר שיריה החדש של מירי גלעד. גם הספר ראה אור באיחור מה. מכונסים בו שירים מעשור של כתיבה 2008-1998 ואילו הספר יצא רק בשנת 2011. זהו ספר שירה עשיר, העולה על גדותיו בשלל חוויות וצורות- שיר וטוב היה לוּ קוראים ומבקרי שירה היו מקדישים לו את המבט שלו הוא ראוי. דומני שהמשוררת יודעת משהו על היחסים בין מבט לידיעה לתודעה. שהרי כבר בשיר הראשון – "עורב" – שבגבו מסורת אדירה של שירה על עורבים, היא משרטטת את היש על רקע ההעדר, ובעצם קובעת את מהלכה הארספואטי של שירתה שלה, המפקיעה דברים מחביונם ומניחה אותם על הדף, מול האור: "עורב עומד על ענף עליון/ דק./ לולא שמיים מהססים בגבו,/ לא היה נודע.// לולא עורב נע בקצה ענף/ לא הייתה נראית תנועת הדם של האוויר.// לולא כמיהת הערב אל קווי קיום אחרונים,/ לא הייתי יודעת מראה עירום:/ עורב על ענף עליון// צניעות הקיום,/ חף מעין מתבוננת" (עמ' 6).

המשוררת מעניקה אפוא את עיניה לשלל פינות שבהן צניעות הקיום עלולה להאפיל על חשיבותו או יפעתו. דומה שאין היא רוצה להניח רגע או פיסת נוף או אדם מחוץ לטווח המבט הממפה. היא פוקחת את אישוניה לרוחב מקסימאלי כדי שיוכלו לאכלס בתוכם רחוקים וקרובים, חיים ומתים, צמחים ובעלי חיים. התחושה היא שמשהו בנפש – ובדגם השירי – נפתח ומסוגל להכיל כעת, שנים אחרי ספר שיריה הקודם ("שעה אחת ביום", הקיבוץ המאוחד, 1997) את ריבוי פניה של ההוויה. הנה, למשל, שיר שאני אוהב במיוחד,  על שומר מפל בשווייץ, אדם שהיה עד לפני רגע זר לגמרי, לתיירת, לכותבת, לקוראים: "שומר הסף של מפל הטְּרוּמֶלְבַּךְ/ אוסף כרטיסי כניסה וצעדי תיירים./ על מה הוא שומר בפתח ההר/ ללא כלבים וחרב מתהפכת// מה שומע האיש על המפתן/ כשתהום יולדת מים של טרם אדמה// האם הוא מבין את מידת ההקשבה של עצים כרויים לְהר,/ האם שולֶה מילה מסוד המים הגלויים// מה הוא מביא לאהובתו לעת ערב -/ את עדותו של שומר בראשית,/ או את לאות השגרה היומית" (עמ' 82). מאחורי כל זה מסתתר אושר ועושר גדול, וגם אומללות של אנונימיות אנושית, שאינם זקוקים למיתולוגיה כדי לחיות אבל בעזרתה הם מתנגנים יפה ועמוק יותר.

על רקע שימת הלב האינטימית והמוקפדת לזר ולרחוק בולטת שבעתיים הנימה האלגית והקִרבה מכמירת הלב  שבה מתוארים הורי המשוררת – כל אחד לעצמו, והיחסים ביניהם, ורגעיהם הטובים, ושעותיהם הקשות. ניכר שהכותבת קראה לא מעט שירים על זִקנת ההורים ועל תהליכי הפרידה מהם שטרם התיישבה לכתוב את שלה. לכן הם כה בשלים, נעים בביטחון פואטי בטריטוריות של אי-ביטחון וחוסר-וודאות רגשיים. אביא לדוגמא שניים מן היפים שבהם, המופיעים בשער "סוף המסע" המוקדש כולו להורי המשוררת. את הראשון בחרה כשיר-מוטו לכל החטיבה, והוא ממזג בצורה נדירה מוות עם כלולות, פרידה ואהבה, העדר ומלאוּת: "אמי מאכילה את אבי הגוסס,/ והוא נענה./ חיזור אחרון.// ממלכת עיניה מוליכה אליו יד איטית.// כל אהבתם אצורה שם באותה תנועה,/ וכל העולם נעצר בחלונם לעת ערב/ לחזות,/ כמעט מבקש את ידם" (עמ' 17). 

השיר השני מובא לקראת סיומה של החטיבה ומתאר את ביקור הבת אצל האם הזקנה. המבט אינו נמנע מלהאיר את הפינות האכזריות של הזקנה אבל הלב מתבל אותן, לקראת סיום השיר באוקסימורון מצמית, מלא חסד: "אמי, שכבר יודעת את זקנתה, מתכרבלת בעצמות הזמן האוזל./ מטחי ירי באוזניה הכבויות, ורגליה לא יצילוה עוד במנוסה אל היער.// מחר אביא לה תבשילים וטעם תפוחים/ להניח על שולחן נפשה את מנת השמחה המאוחרת./ היא תאמין כי בכוח עיניה לפרוץ חלון אל כרכרות העננים/ להימלט ממקומתה האובדת.// אני הולכת ומתיתמת בתנועותיה הקטנות,/ בקריאות השמחה הקלושות כשהיא קמה ממקומה,/ דוחפת את קיומה רק עוד צעדים אחדים/ כמו מלאך ירוי" (עמ' 24).

מירי גלעד יכולה להימנות, בחלק לא מבוטל משיריה, גם עם משוררי הטבע. כאיש הכרך וכמי שהפאונה והפלורה אינם אורחי קבע בשיריו ההתארחות-לרגע במראות הטבע של מירי גלעד חסכה לי כמה וכמה טיולי שבת אל "הדבר-עצמו". לא מטעמי חסכון בדלק אלא משום שהשירים מצליחים לתת משהו מחייהם ומחיוניותם של הנופים. אפשר לצטט כאן כמה וכמה שירים כאלה אבל בחרתי להתמקד בשני ציטוטים, הנעים בין הטבע לאדם על הקו שבין שפע להחמצה: "הקיץ הזה אני עיוורת כגלעינים שחורים,/ שלף פצוע נערם בגורן עיניי./כל זה אינו אלא שארית זיכרון/ לאפשרות הלחם שאינו נקצר על ידי" (עמ' 11); "האַלְפִּים קבורים במקומם/ ואין לנו דבר עם זמנם השופע,/ מלבד זמננו הנגזל מאחורי גבם" (עמ' 45).

 

וטרם דיברנו על שירי ההורות היפים והדאוגים החושפים מערך רגשי שלם של אם מתבוננת במסלול המתארך שבין לידה, התבגרות, גיוס הבן ושירותו הצבאי, בשיר 'בבסיס חיל הים', שממנו לקוח שם הספר: "… אני מחוץ לסדרי המעשים והמתכות./ בטני נסגרה לפני שני עשורים/ ונשארתי רגע על פני האדמה/ מעבר לקני הסוּף" (עמ' 31), או נישואי הבת: "כאישה בגן של מונֶה חולפת בתי אל מעבה חייה" (עמ' 32). וצריך להתבונן גם בשירי האהבה ושירי החשש לאהבה ושירי שימור האהבה דוגמת 'אחרי אותו הלילה' שמתאר מערכת יחסים בכנות אכזרית: "כשלא שבת בחצות/ ראיתי את שולי אהבתנו נגררים בחושך/ על העשב החובק את הבית… ידעתי שאם לא תעשה פתחים לבואך,/ הארץ תיסגר ערמות ערמות בכל חלון/…רחשי חיות אבודות ישרטו את הדלת/ ויהיה עליי להישמר גם כשאני נעולה" (עמ' 46).

קורא קשוב יזהה בספר הזה מערך משכנע של תיאורים, דימויים והאנשות שיש להם חיים משלהם ותוקף ותנופה. למשל: "הזמנתי אנשים והם התארכו ללא צל" (עמ' 15) או כאלה הקשורים, איך לא, בטבע: "עלים אחרונים מכונפים ככפות הקתדרלה של רודן/ וכל השמיים שנותרו – בתוכם" (עמ' 47) או העמידה מול מפל בפיורד בנורבגיה המתחילה כך: "עמק כורע נאחז בחבלי מפלים" (עמ' 70).

כותרת הספר "רגע על פני האדמה" מכוונת להרף החיים שהוענק לנו. זה נפרט בשירי הספר למאות רגעים וחוויות ומבטים וניואנסים שאינם מתכחשים לקשיי החיים ולסופיותם אבל מוצאים בכל אחד מחלקיהם ושבריהם את טעם הקיום.

 

רפי וייכרט – משורר, מתרגם, מוציא לאור של הוצאת "קשב" לשירה

 

 

 

למירי גלעד שלום רב,

 

תודה רבה על ספרך. קראתי את השירים בעניין, והספר כולו הצטייר בעיניי כמין יומן-חיים רב-צדדי רגיש ובשל של אישה המחוברת אל הוויית קיומה בעולם באינספור נימים וחיה אותה בכל מאודה. כאלה הם השירים המעוגנים במעגל המשפחתי הקרוב ובזוטות של יומיום, וכך גם בשירי הנוף הארץ-ישראלי ובשירי המסעות באירופה ובאמריקה, ומזווית אחרת גם בשירים המהדהדים את זכרם של בני המשפחה שנספו בשואה. מן הספר כולו עולה מלאוּת של חיים, קשב ודריכות אל העולם, וניסיון לממש את מה שביטאה יפה כל כך לאה גולדברג במלים 'לבל יהיה עלי יומי כתמול שלשום/ לבל יהיה עלי יומי הרגל'.

אני מאחל לך שתוסיפי לשאוב טעם וסיפוק מחייך ומיצירתך כאשר עד הנה.

בהוקרה

 

פרופ' אבנר הולצמן – חוקר ספרות

 

 

 

"הירידה מן ההר אינה מובילה בהכרח למקורות מים, למסתור מפני אורבים,אבל כל בוקר אני יורדת מן ההר…" (עמ' 40)

ומן  ההר אפשר להשקיף,להתבונן ולהרהר באדמה ובכל מה שמצמיחה. כשהיא מגביהה קצת את עיניה מן האדמה, היא רואה את האיכר, מתבוננת בו בקנאה: "הוא קיבל כל שיכול אדם לבקש מפיסת אדמה." {עמ' 76)

וזה מה שמירי גלעד עושה בשיריה הנפלאים, משוטטת בין בית, חלון, חצר פנימית, חצר אחורית, מפלים ושמורת טבע נדירות

וכותבת:

"תמיד יצאנו לדרכים בעקבות העשב הלכנו אחר זיכרון הבאר האחת ובקשנו לגול מעליה צימאון אבן שבתוכנו. דלינו מים מתהומות להגביה אותם אל הגבעות. וחסרנו,ושוב יצאנו משורשי זיכרונות." {עמ' 74)

 

אם בספרה הקודם, "שעה אחת ביום" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, זכה  בפרס הביכורים מטעם משרד החינוך)  מירי גלעד כתבה על שעה, בספר שיריה החדש  היא כותבת על רגע. בין ספר לספר השעה הפכה לרגע. ואכן, זה מה שמאפיין את השירים הקסומים: רגעים של חסד, שצולמו בזוג עיניים או ניצודו בכף היד, שלא יחמקו להם.

"זמן רב התגלגלתי ביערות רדומים, לא אמתין עוד לסימנים חיצוניים."(עמ' 49)

מירי גלעד כותבת על יער ועל עץ, כותבת על מקום אחד שהוא הרבה מקומות. על הרצון לבוא אל היער ולתעות בסבכיו, אבל מעל הכול: לתהות, לשאול שאלות,להיות מוקסמת ולהקסים את הקורא, באותה חידה שקוראים לה יער, ואם תרצו קוראים לה שיר.

 

שלומית כהן-אסיף, משוררת

 

 

 

צניעות הקיום / תמרה אבנר

שיריה של גלעד נוגעים בקסמו של הטבע השב ומהדהד את חייה שלה. כך היא מבקשת לחבר בין הנשמה היתרה לבין רוח האין-סוף המהלכת על פני הארץ

הכוהנת הגדולה של שירת העשבים מסתובבת יחפה ומוכת התפעלות בינינו, ואני תוהה איך לא נרעדים אמות הסיפים בכל פעם שרואה אור ספר ובו קובץ מפעים ומרגש של שירתה הרליגיוזית. משוררים כה מעטים ניחנים באברי חישה ובכושר ראייה חדים ומלוטשים כשל גלעד, ואם לא די בכך, גם בכוח ובכישרון לעשות את הקשה מכול – לתרגם את המראות ואת הקולות במלוא הדרם, מלוא כניעותם, אל הכתב.

יש בה צניעות ואגביות, מבטים חטופים שקלטו איזה רעד, איזו גחמה של העולם שבכלל לא הייתה אמורה להיראות, אלא עשתה את שלה ללא קשר וללא צורך באדם המתבונן בה, ובתנועת טוויסט מופלאה מהמותן קיבלו משמעות אחרת בנפשה הרגישה של המשוררת.

לולא כמיהת הערב אל קווי קיום אחרונים,/ לא הייתי יודעת מראה עירום:/ עורב על ענף עליון// צניעות הקיום,/ חף מעין מתבוננת.

הפליאה הראשונית ותמימותו של ילד המביט סביבו ואינו שבע, המביט וכמה, מלא יראה וחשש מכוחות הטבע האימתניים שעלולים לבולעו, או לפגוע בו מבלי משים, ומנגד פורשים וחוסים עליו רגעי חסד המעצימים את רוחו, היא המניעה את שירתה של גלעד.

עלי למהר./ שהרוח לא תטעה בי – תחשוב ענף פרוע, גלגל קוצים אקראי,/ שזר לא יצביע, לא יזהה את דמותי על פי בגד…/ בערב תאסוף אותי/ אבנים אבנים/ פנימה/ והשדה יוותר כשהיה.

בכך היא אוחזת ונאחזת במוטיב החוזר ועולה בשירתה, בשאלת השאלות – מי אני, מה כוחי, מה מקומי? האם יש בכלל היגיון וסדר בכל הכאוס הסובב את עולמי, או להיפך – האם אוכל להשליך מסדרו של עולם – מסדרי הנביטה והזריעה, אל הכאוס הפנימי שעושה בי כבשלו. או בלשונה: "מה יהיו הסימנים שעל פיהם /אדע אם עברתי היום בעולם…" או "מה חיי כעת – סדק בדלת נפתחת/ והים אורב כל היום".

האני המשורר חובר ומתנתק ללא הרף בשירתה של גלעד מן הטבע. הוא חלק בלתי נפרד ממנו, הוא נזר הבריאה, אבל הוא גם לעתים נאלץ להיפרד ממנה, מפוחד, מתגמד מולה.

הניסיון החוזר והנשנה להתמזג עם 'סדק ופרח סתוונית', 'תאוות הגפן', 'ורידי השקיעה', 'מיטת השדה', 'הלילה הנקרש בין ברושי הלימונית', 'שרכים מחותלי מים יונקים משד אור ראשון' (ועוד ועוד ועוד) מתמיד בהשתוקקותו להשקיט את רוחם ולשרת אותם. ומנגד, הטבע משתקף ומתמזג בגופה של הכותבת, ובנפשותיהם של הקרובים לה, דבר שאולי יבטיח איזו שהיא התממשות נרעדת של נירוונה, סוג של מנוחה נכונה בלבה.

מה שנשקף לעיניה (ומעיניה) של המשוררת אינו רק יפי הנוף הנכנס והיוצא מחיי היום-יום, אלא טבעה שלה, האני שלה, הנשגב והאלוהי. זהו המקום שבו נעשה החיבור בין הניצוץ האלוהי, הנשמה היתרה, לבין רוח האלוהים המהלכת על פני הארץ.

היכולת לצאת אל הטבע ולהיכנס לתוך הטבע האנושי, וגם להיפך, מהלב אל החוץ – "ידי מלטפות את העולם היוצא מגופי / ביום בו אחרים מבקשים את השמים" – הוא זה שהופך את חווית הקריאה לאישית מאוד מחד, ולכלל אנושית מאידך.

כאילו הבעל שם טוב והבודהה יושבים על המדף ומכוונים את דרכה שעה שהיא מתבוננת ב"אחד". הוא העולם, הוא טבעה האנושי שלה, זה הניתן לפירוק ולהרכבה מתמדת, להתמזגות אינסופית. והכול כאן ועכשיו, ודרך התבוננות דו עינית – בעיניה הפיסיות הצופות כלפי חוץ ובעין המתבוננת הפנימית, שעדה לרחש-בחש שבנפשה.

מבחינתה של גלעד, הטבע מהווה רק יד נוספת, המשך כף רגל המגששת מגופה. העולם משתקף בה, והיא משתקפת בממלכתו, שחוקיו ושיגיונותיו שבים לטלטל ולנחם אותה לסירוגין. וקיימת איזו ברית עמוקה בין הכותבת לבין הסודות הסובבים אותה, וכמעט בכל סיום שיר הקורא חש במעין החמצה על כך שניתנת לו הזכות רק להציץ, לטעום קצה קצהו של רמז מהשפה שמעבר למילים שמנהלת הכותבת עם היקום, ושלעולם לא תהה שפת-אם השגורה על פיו.

ולמרות זאת, אין בכתיבה של גלעד איזו יומרה להציג כאילו היא יחידת סגולה המנהלת רומן בכתב סתרים נעלם עם האינסוף. כתיבתה נטולת אגו, מעין שיחה חטופה שהיא מנהלת עם עצמה ועם העולם, ושייתכן (אבל לא הכרחי) שהיא עלולה ליפול לידי הקורא המזדמן. מכאן שאין בכתיבתה שום רצון להתחנף, אבל גם לא לנקר את העיניים.

משוררים רבים ניחנים ביכולת לצאת אל המרחב הפואטי-פילוסופי שדרכו הם מביטים במציאות. חקר המציאות, התבוננות בה, בגלוי ובמובן כביכול, כדי לגעת בשורש הנעלם. אבל המשוררים הישראלים שעוסקים בזה, רובם ככולם מדברים על זה, משאירים את מסקנותיהם צפונים וחידתיים – אבל הם לא מדברים את זה. בשירתה הצלולה של גלעד ישנו גם איזה פענוח, שלא מותיר את הקורא 'תלוי באוויר': "אמי ואני מדברות עלים, משוות פניהם,/ מנסחות את תבונת הצורה ביחס לכוח הצבע./ הכרזת חיים חרישית ומדויקת/ טרם אלימות הקיץ".

שיריה טעונים במטענים מטפוריים ובדימויים ייחודיים ומהוקצעים, מדויקים ומדודים, שכובשים ומפתיעים כל פעם מחדש (עמק כורע נאחז בחבלי מפלים; הבית כמו נחלץ מקירותיו היבשים; השמש תפרע מקוצי המדבר השורטים את בטנה,/ שעה שהיא מבקשת מנוחה, / נשענת רגע אחד על פני האדמה).

יציאה ל"סיבוב" עם גלעד בגינה הגובלת בביתה יחד עם אמה, או ביערות המושלגים של אירופה -שעדיין נושאים בחובם את צִלה וצינתה של המלחמה שעוד מהדהדת בנפשה החרדה את הוריה – או ברירה בין חפצי בנה שחזר מהבסיס, ואולי סביב שולחן האוכל עם בן זוגה, הינה הבטחה למסע מענג. והוא נטול קלישאות ומאחורי כל פינה בו מסתתרת פנינה לשונית ורעיונית, מרנינה ומגביהה, או קודרת ומעיקה עד כאב.

 

תמרה אבנר היא סופרת ומשוררת

 

 

 

הטבע בשיריה של מירי גלעד הוא בתולי אך אינו תמים. הוא מובע בשפה בוגרת ומפוקחת אבל באותו הזמן דרך עין ילדותית ותמימה אשר אינה יודעת. הוא אומר לנו דבר מה על בני אדם ומחבר אותם, מחדש, אל מקומם האמיתי בין העצים והפרחים אך יחד עם זאת מפריד בין השניים כקודש מחול. ולעיתים, כך חשבתי, אני כבר לא יודע מיהו הקודש ומיהו החול.

השילוב בין הטבע לאדם, אשר לעיתים בשירים מופיע כאוקסימורון, מביע דעות נחרצות על מקומן של רגשות והגיונות. בין השורות הפשוטות לכאורה שזורות מטאפורות ודימויים רבים המשלבים בין השניים, דבר שהוא אימרה לכשעצמה. שהרי האדם המודרני שם לעצמו מטרה להפריד עצמו מהטבע. הוא בנה ערים ומפעלים בשביל לתת לעצמו כוח להתעלות מעל הטבע ואילו בשיריה של גלעד זה שזור בזה, כאילו לא היו הדברים מעולם. כאילו כל ההפרדה המלאכותית הזו היא אשליה ותו לא ורק אם נביט בעולם בעיניים של תינוק, שעדיין אינו למד על מהות ההפרדה, נראה את האמת המשולבת. טבע ואדם מובעים בצורה שבה הטבע הוא חלק מהאדם, ולהפך – כאדם שהוא חלק מהטבע. התיאורים שופעים בעבודות שדה בלב, נהרות של רגשות מושתקים, אש הצומחת במשקוף ודיבורי עלים של שני בחורות.

אני נוסעת איליה, מחביאה את ורידי השקיעה

בגוף המדבר הבוטח בעצמו.

עתה יבחן כחי, האם אוכל לפזר זרעי כאב

בחדרי חדרים

שלא יגעו באדמה, שלא ינבטו.

("אימי חולה", עמ' 23)

הדמויות הן לרוב אנונימיות. בדיוק כפי שאין האדם מבדיל בין עץ תאנה אחד לשני כך הדמויות הן רק "ילד" אחד מני רבים או אפילו תיאור שפונה בצורה עקיפה אל דובר לא ידועה. כשבחרה לתת שמות היו אלו שמות אשר מסמלים את מהות ולב השירים – שמות של בני אדם, הנובעים מהטבע. "יובל" קראה לילד מסוים אשר רץ לבית ספר ושיר אחר הקדישה ל"גיא", חייל מחיל הים.

ממרחק יבשת אני מתעקשת לאתר את האגדות ששקעו בפניך,

לנחש אם תבין את אלם הים שהיה רק מלים ותמונות בספרי ילדות,

בצדו השני של הדף, מעבר לבית אדם רעפים, שני עציצים וציפור.

צחוק אלים קדומים מלטל את הים, זקן ועיור.

("בבסיס חיל הים", עמ' 31)

בין השירים השונים קשה להתעלם מגעגוע עמוק אשר עולה וחוזר בצורות שונות, לאנשים שונים.הגלגול הראשון של הגעגוע מובע אל חייל מסוים, יתכן ושמו גיא, אשר נוסע למרחקים. הגעגוע חוצב בין הרים של מרחקים וזמנים ככמיהה של אם לחבק בשנית את בנה ששט הרחק אל תוך הים. ההמתנה היא ארוכה ומייגעת אך צוררת בתוכה תקווה ואמונה לשובו של הבן החייל מן הים. גלגול אחר הוא אל גבר מסוים, אנונימי, שגם הלך למקום כלשהו והותיר את הדוברת ממתינה, בשתיקה ובפחד.

רחשי חיות אבודות ישרטו את הדלת

ויהיה עלי להישמר גם כשאני נעולה.

("אחרי אותו הלילה", עמ' 46)

אם הייתי צריך לתאר את שיריה של מירי במילה אחת אשר תכלול בתוכה את המהות המורכבת והשופעת של השירים השונים בוודאי הייתי בוחר במילה: "אומץ". אומץ נדיר לתאר באובייקטיביות כמעט מוחלטת את הטבע ואת האדם מבלי לפחד מדעות שונות או חוויות שאולי לא יובנו. אומץ להגיד את אשר הרוב מעדיפים להשאיר מוסתר על מערכות יחסים, על עוצמתו של הנסתר ועל המהות הריקה לפעמים של הישנו. ואילו היו נותנים לי שני מילים,הייתי בוודאי רושם: "אומץ להתבוננות". שהרי קשה למצוא עיניים נקיות בתוך חברה מלאת תככים ואשליות, במציאות שבה אפילו הטבע נראה מלאכותי. ואני מצאתי בשיריה של מירי התבוננות אמיצה ותיאורים חיים של טבע דומם, וחיי, שנתנו לי טעם חדש של האמת החבויה מאחורי סבך השקרים והאשליות של החברה האנושית במאה ה-21.

 

 

לירן שמריז

 

 

 

מירי היקרה ,

להלן טקסט קצר הנותן ביטוי להתפעלות שלימספר השירים החדש .

שיריה של מירי גלעד מבקשים לגעת בהוויה הסודית של הגבול, של הסף, המקום שם התשוקה היא תנועה רבת-כוח לעבר חוויה פנימית .

זהו נסיון נועז ליצורתורת סימנים, סמיוטיקה של כאב, שבה בשלותו העולה על גדותיה של הטבע, נוגעת במחוזות של יופי וכליה .

"יכולנו לבחור סימנים אחרים", היא כותבת, אך האם יש מפלט מפניעוצמתו המוחצת של המרחב האדיש מול   "אש ירכיים , שמיים רעבתניים

וציפור נאלמה "?

ספר השירים החדש של מירי גלעד עוסק במחזורי חיים, במחזורי דם, מלידה ועד מוות. ההר, גדול ומאיים, יש לו נוכחות קבועה: "יש וההר נדחק אל סף הדלת". גלעדרוצה לרדת מן ההר, כפרי כבד המבקש לשקוע, במחווה אחרונה של תשוקה.

 

ד"ר דוד גורביץ', חוקר ספרות ותרבות

 

 

 

ערב טוב,

אני שמח שניתנה לי הזדמנות לומר כמה מילים על הספר היפה והמרגש של מירי גלעד:  "רגע על פני האדמה".

רבים תהו ותוהים מהו סוד כוחה של שירה. נעשו נסיונות רבים לתת תשובות. אחת התשובות אומרת שכוחה של שירה הוא בדיוק שלה. שירה יכולה להגיע לדיוק גדול יותר מאשר לשון הדיבור הרגילה, אך גם יותר מהפרוזה. דיוק הוא סוד הצמצום בבחירה מדויקת של המלה  ושל צירופי המילים. הדיוק הזה, מוקד הנסיון שלו הוא לתפוס את הדבר החד פעמי, את האירוע החד פעמי כדי שאפשר יהיה להפוך את האירוע החד פעמי למשהו כללי, למשהו שייצג את כלל האנושות. בספר של מירי אפשר למצוא דוגמאות רבות לאותו דיוק, לאותו ריכוז שאופייני לשירה טובה. אדגים על ידי שני שירים.

 

מהדורת חדשות, חייל נהרג

 

אֲנִי מַעֲבִירָה אֵלֶיךָ אֶת הַמִּלְחִיָּה בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב,

כָּךְ בִּקַּשְׁתָּ.

 

הַדִּבּוּר הַסְּתָמִי הֶכְרֵחִי כְּדֵי לְהִתְגַּבֵּר,

גַּם תְּנוּעָה מְעַטָּה בֵּינֵינוּ.

 

אֲנִי שׁוֹטֶפֶת כֵּלִים,

מַטְבִּיעָה אֶת הַמַּדִּים בִּמְעַרְבֹּלֶת מְכוֹנָה בֵּיתִית.

 

עוֹד מְעַט תְּסַיֵּם אֶת הָאֲרוּחָה – קַלָּה,

לְלֹא רֵיחוֹת תַּבְשִׁילִים, לְלֹא צֵידָה לַדֶּרֶךְ.

 

מַטְּחֵי הַתַּצְלוּמִים מֵהַמָּסָךְ הוֹרְסִים אֶת שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח.

הַזְּמַן הַמְשֻׁתָּף בֵּינֵינוּ כְּבָר נוֹרָה.

 

פַּעַם הָיִיתָ בְּגוּפִי, אַחַר כָּךְ בְּבֵיתִי.

הַיּוֹם אַתָּה מִתְגּוֹרֵר בִּפְחָדַי.

 

אַמְתִּין לְךָ – שָׁבוּעַ, אֲרוּחָה, כְּבִיסָה, עוּגָה, טֶלֶפוֹן אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם –

סְפִירַת הָאָרֶץ הַזּוֹ.

חלק גדול של מירי הם שירים מטאפוריים, אבל יש שירים, כמו זה, שכמעט אין בהם מטאפורות. הם בנויים על טכניקה מטונימית של תיאור הדברים. כל ארבעת הבתים הראשונים מתארים דברים קטנים: הזזת מלחיה, הדיבור ההכרחי, שטיפת הכלים, כביסת המדים, סיום הארוחה, ואז פתאום מופיע הבית החמישי:

"מַטְּחֵי הַתַּצְלוּמִים מֵהַמָּסָךְ הוֹרְסִים אֶת שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח".

תצלומי הטלביזיה הם כמו מטחי כדורים. עוברים למציאות שרוצים לשכוח אותה- שהבן יחזור לצבא. ומכאן מגיע הבית המשמעותי:פַּעַם הָיִיתָ בְּגוּפִי, אַחַר כָּךְ בְּבֵיתִי.

                                                           הַיּוֹם אַתָּה מִתְגּוֹרֵר בִּפְחָדַי.

השורה הראשונה היא עובדתית, מציאות, ואילו השורה השניה היא מטאפורה. על רקע הכותרת והבתים הקודמים ללא מטאפורות, המטאפורה הזו נותנת את כל כוחו של השיר. מה הוא משדר? משדר דבר אחד: את הפחד הגדול על הפרידה, פחד שאסור לדבר עליו: הפרידה מהבן החייל שעומד לחזור לצבא כשמודיעים על חייל אחר שנהרג.

והציפייה החורת אל ספירת הזמן – כיצד?:

– שָׁבוּעַ, אֲרוּחָה, כְּבִיסָה, עוּגָה, טֶלֶפוֹן אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם –

סְפִירַת הָאָרֶץ הַזּוֹ.

זהו שיר בעל ביטויים מהמגובשים ביותר של חוויה שכל אם ואב מכירים אותה.

דוגמא נוספת:

 

המסע האחרון

                     אִמִּי מַאֲכִילָה אֶת אָבִי הַגּוֹסֵס,

                      וְהוּא נַעֲנֶה.

                      חִזּוּר אַחֲרוֹן.

 

                      מַמְלֶכֶת עֵינֶיהָ מוֹלִיכָה אֵלָיו יָד אִטִּית.

 

                      כָּל אַהֲבָתָם אֲצוּרָה שָׁם בְּאוֹתָהּ תְּנוּעָה,

                      וְכָל הָעוֹלָם נֶעֱצָר בְּחַלּוֹנָם לְעֵת עֶרֶב

                      לַחֲזוֹת,

                      כִּמְעַט מְבַקֵּשׁ אֶת יָדָם.

 

להרגשתי זהו שיר מופלא. הדבר המעניין בשיר הוא איך מירי גלעד מתארת את המעבר מהריאליה הנקודתית, הביוגראפית למשהו רחב; מהתנועה אל הרגש; מהתמונה המצומצמת למשהו מאד רחב ומאד כללי. הפתיחה: "אִמִּי מַאֲכִילָה אֶת אָבִי הַגּוֹסֵס," היא תמונה שרבים מכירים . זו תמונה של ניסיון להאכיל אדם שאינו מסוגל עוד לאכול בכוחות עצמו. אבל מיד מופיעות שתי המילים: "חִזּוּר אַחֲרוֹן." התמונה הריאלית מקבלת משמעות אחרת. המתבונן פתאום מגלה שמה שקורה בין שני האנשים האלה הוא חיזור אחרון. זוהי חזרה אל מעשה האהבה. זהו קשר שלא ניתק בין אשה לבעלה:

                      מַמְלֶכֶת עֵינֶיהָ מוֹלִיכָה אֵלָיו יָד אִטִּית.

הנה הדיוק הזה, הנה הריכוז: תמונה אחת והיא תמצית האהבה של עשרות שנים. המתבונן מגלה את כל מהות החיים בתוך התנועה הזו. ואז מירי עושה דבר נוסף מעניין ומופלא. היא לוקחת את הסצינה הזו האישית והופכת אותה למשהו כללי מאד:

                      וְכָל הָעוֹלָם נֶעֱצָר בְּחַלּוֹנָם לְעֵת עֶרֶב

                      לַחֲזוֹת,

                      כִּמְעַט מְבַקֵּשׁ אֶת יָדָם.

 

התנועה נהפכת לתנועה קוסמית. מה קורה פה? עולם עובר, מציץ בחלונם, רואה את מחווה האהבה הזאת של שני הזקנים האלה, וגם הוא, העולם, עושה את אותה מחווה ומבקש את ידם.

התמונה כולה, גם הקונקרטית וגם רחבה, המופשטת היא תמונה של תפיסה הרואה במערכת יחסים שבתוך העולם מערכת יחסים של אהבה. זה מאפיין את הספר כולו.

דרך האהבה הזו הכל נתפס כדבר אחד, כשלמות שמתחילה בפרטים הקטנים, העוברת ,בסופו של דבר, בשירים המעולים שבספר, אל הכללה גדולה, ואנו יוצאים מכאן עם תחושה שהנה לפנינו ספר שכולו אהבה לאדם, לעולם, למילים.

 

פרופ' עוזי שביט, חוקר ספרות

המסע האחרון

 

אִמִּי מַאֲכִילָה אֶת אָבִי הַגּוֹסֵס,

וְהוּא נַעֲנֶה.

חִזּוּר אַחֲרוֹן.

 

מַמְלֶכֶת עֵינֶיהָ מוֹלִיכָה אֵלָיו יָד אִטִּית.

 

כָּל אַהֲבָתָם אֲצוּרָה שָׁם בְּאוֹתָהּ תְּנוּעָה,

וְכָל הָעוֹלָם נֶעֱצָר בְּחַלּוֹנָם לְעֵת עֶרֶב

לַחֲזוֹת,

כִּמְעַט מְבַקֵּשׁ אֶת יָדָם.

 

 

 

עורב

 

עוֹרֵב עוֹמֵד עַל עָנָף עֶלְיוֹן

דַּק.

לוּלֵא שָׁמַיִם מְהַסְּסִים בְּגַבּוֹ,

לֹא הָיָה נוֹדָע.

 

לוּלֵא עוֹרֵב נָע בִּקְצֵה עָנָף

לֹא הָיְתָה נִרְאֵית תְּנוּעַת הַדָּם שֶׁל הָאֲוִיר.

 

לוּלֵא כְּמִיהַת הָעֶרֶב אֶל קַוֵּי קִיּוּם אַחֲרוֹנִים,

לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת מַרְאֵה עֵירֹם:

עוֹרֵב עַל עָנָף עֶלְיוֹן

 

צְנִיעוּת הַקִּיּוּם,

חַף מֵעַיִן מִתְבּוֹנֶנֶת.

 

 

 

חישוק ילדות

 

לאהוד, איתו אני חולקת את חיי מגיל ארבע

  

יוֹמְיוֹם אַתָּה בָּא אֶל חַיַּי בְּחֻלְצַת טְרִיקוֹ מְפֻסְפֶּסֶת,

יֶלֶד הוֹמֶה אוֹר, מֵרִיץ חִשּׁוּק כְּמֵרִיץ אֶת גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ

עַל מַסְלוּל עֵינֶיהָ שֶׁל יַלְדָּה מְבֹהֶלֶת.

 

בַּלֵּילוֹת עוֹדֶנִּי אוֹחֶזֶת בּוֹ כְּמִי שֶׁאוֹחֶזֶת בְּכִפַּת שָׁמַיִם

הַמַּפְלִיאָה אֶת אוֹרָהּ בְּכַפּוֹת יָדֵינוּ הַקְּלוּעוֹת.

 

בְּכָל הֶעָרִים שֶׁבָּנִינוּ,

הַמַּמְלָכוֹת וְהַתַּהֲלוּכוֹת,

עֲדַיִן אַתָּה רָץ עִם חִשּׁוּק הַיַּלְדוּת

כְּנוֹהֵג בְּמִרְכֶּבֶת אֵלִים,

סוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים שֶׁבְּתוֹכִי

לְהַצִּילֵנִי מִתַּרְדֵּמַת שֶׁמֶשׁ

וּמֵחֶשְׁכַת אֲנָשִׁים.

 

 

 

שומר המפל*

 

שׁוֹמֵר הַסַּף שֶׁל מַפַּל הַטְּרוּמֶלְבַּךְ

אוֹסֵף כַּרְטִיסֵי כְּנִיסָה וְצַעֲדֵי תַּיָּרִים.

עַל מָה הוּא שׁוֹמֵר בְּפֶתַח הָהָר

לְלֹא כְּלָבִים וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

 

מַה שּׁוֹמֵעַ הָאִישׁ עַל הַמִּפְתָּן

כְּשֶׁתְּהוֹם יוֹלֶדֶת מַיִם שֶׁל טֶרֶם אֲדָמָה

 

הַאִם הוּא מֵבִין אֶת מִדַּת הַהַקְשָׁבָה שֶׁל עֵצִים כְּרוּיִים לְהַר,

הַאִם שׁוֹלֶה מִלָּה מִסּוֹד הַמַּיִם הַגְּלוּיִים

 

מַה הוּא מֵבִיא לַאֲהוּבָתוֹ לְעֵת עֶרֶב –

אֶת עֵדוּתוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר בְּרֵאשִׁית,

אוֹ אֶת לֵאוּת הַשִּׁגְרָה הַיּוֹמִית

 

*          מפל הטְרוּמֶלְבַּךְ – מפל ה'בורג' בשוויץ,

             הנובע בתוך הר בקולות געש.

מירי גלעד, ד"ר לספרות משווה – חוקרת, משוררת, יוצרת ומרצה .

ילידת קבוץ ניר – עם, מתגוררת באורנית.

נשואה לאהוד – מנהל פרוייקטים בתע"א;

אם לשלושה: גלית – פסיכולוגית ועורכת ספרים, גיא- צלם, יובל- מהנדס;

סבתא לחמישה קטנטנים.

20  שנה עסקה בהוראה בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות.

היום מרצה הרצאות העשרה במוסדות תרבות שונים, באירגונים ובהשתלמויות מורים.

 

 

יצירתה:

 

שלושה ספרי שירה:

 

"לְרַקֵע תמונות" שירה בשילוב צילומים של אהוד גלעד; אזל

"שעה אחת ביום", הוצאת הקיבוץ המאוחד (זכה בפרס) ;1997 , 64 עמ'

"רגע על פני האדמה" – הוצאת הקיבוץ המאוחד; 2011, 94 עמ'

 

ספר עיון:

 

"מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף  וס. יזהר "הוצאת רסלינג ,2013 , 356 עמ'

 

                               

פרסים ומלגות:

 

·       פרס ראשון לספר ביכורים הוענק מטעם משרד החינוך והמועצה לתרבות ולאומנות.

·       מלגת כתיבה הוענקה מטעם משרד החינוך ואגודת הסופרים.

 

 

חברה ב'אמנות לעם', ובסל תרבות ארצי.

X