רבקה | לרכישה באינדיבוק
רבקה

רבקה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 472
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 37

תרגום חדש ועדכני לקלאסיקה המודרנית

עתידה של הצעירה חסרת השם, גיבורת הרומן רֶבֶּקָה, המשמשת כבת-לוויה של גברת אמריקנית עשירה, אינו נראה מזהיר. בנסיעה לדרום צרפת בחברת מעסיקתה ההמונית, מכירה הצעירה, בת למשפחה דלת אמצעים, את מקסים דה-וינטֶר, אלמן בריטי יפה תואר שנראה בעיניה כליל השלמות.

היא נענית להצעת הנישואים המפתיעה שלו, אך לאחר שהיא עוברת ממונטה קרלו הזוהרת אל אחוזת מנדרלי והקודרת ומלאת הצללים, מגלה גברת דה-וינטר החדשה כי מקס שלה, שבו התאהבה ממבט ראשון, שונה ממה שחשבה. גברת דנוורס, סוכנת הבית המצמררת, שחולפת כרוח רפאים ברחבי האחוזה, מקפידה להעלות שוב ושוב את זכר אשתו המתה, רבּקה המושלמת, ולהגביר את רגשי הנחיתות של האישה הצעירה וחסרת הניסיון שנכנסה לנעליה…

מאז ג'יין אייר של שרלוט ברונטה לא מצאה עצמה גיבורה בספרות מול התמודדות איתנים שכזאת עם "האישה האחרת". רֶבֶּקָה, רב-מכר בינלאומי, שתורגם לעשרות שפות, הומחז והיה לסרט זוכה פרס אוסקר בבימויו של אלפרד היצ'קוק, מעולם לא אזל בחנויות הספרים. הרומן הגותי, המותח והמלא הפתעות ושיאים, מביא את סיפורה של אישה צעירה וחסרת ניסיון, שתהפוכות חייה וגורלה כמעט מכלים את כל כוחותיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רבקה”

בקרוב…

אמש חלמתי שאני שוב במנדֶרְלִי. דימיתי שאני עומדת ליד שער הברזל המוליך אל שביל הכניסה, ובמשך זמן־מה אינני יכולה להיכנס בו, כי הדרך חסומה בפני. מנעול ושרשרת היו תלויים על השער. בחלומי קראתי לשומר האחוזה, אך לא קיבלתי מענה, וכשהצצתי מקרוב יותר, מבעד לעמודי השער החלודים, ראיתי שבקתת השומר ריקה.

שום עשן לא עלה מהארובה, וחלונות הסבכה הקטנים היו פעורים ושוממים. ואז, ככל החולמים, אחזו בי לפתע כוחות על־טבעיים ועברתי כרוח רפאים דרך המחסום שלפני. דרך הגישה התפתלה לפני, התעקמה והתעקלה כתמיד, אך ככל שהתקדמתי נוכחתי כי חל בה שינוי. היא היתה צרה ומוזנחת, לא הדרך שהכרנו. תחילה תמהתי ולא הבנתי, ורק כשכופפתי את ראשי כדי להתחמק מענף נמוך ומתנדנד, הבנתי מה קרה. הטבע השיג שוב את שלו, ועקב בצד אגודל, בדרכו החמקנית והערמומית, פלש לתחומה של דרך הגישה באצבעות ארוכות, עקשניות.

היער, שמאז ומעולם היה בו איום, ניצח בסופו של דבר. הוא נדחק אל שולי השביל, אפל וחסר מעצורים. האשורים, עם גפיים לבנות ועירומות, נשענו בסמיכות זה על זה, ענפיהם נשזרו אלה באלה בחיבוק מוזר ויצרו קשת מעל ראשי, כמעבר מקומר של כנסייה. והיו גם עצים אחרים שלא זיהיתי, אלונים שפופים ובוקיצות מעוּנות שצמחו פרא והצטופפו לצד האשורים, והגיחו מתוך האדמה הדמומה, יחד עם שיחים וצמחים מפלצתיים, שלא זכרתי אף לא אחד מהם.

דרך הגישה היתה עכשיו מעין סרט, חוט של עצמיותה הקודמת: אבני החצץ נעלמו, והיא חנוקה עתה מעשב ומטחב. העצים הצמיחו ענפים נמוכים והעמידו מכשול בפני המתקדם; השורשים המסוקסים נראו כטפרים של שלדים. פה ושם, בתוך צמחיית הג'ונגל הזאת, זיהיתי שיחים שהיו ציוני דרך בזמננו, ביטויים של תרבות וחן, הוֹרטֶנזיות שראשיהן הכחולים נודעו לשם. שום יד לא בדקה את התקדמותן, והן נעשו עתה כבני המקום, צמחו לגבהים מפלצתיים ללא פריחה, שחורות ומכוערות כמו הטפילים חסרי השם שצמחו לידן.

הלאה והלאה, פעם מזרחה ופעם מערבה, התפתל החוט העלוב שהיה לפנים דרך הגישה שלנו. פה ושם חשבתי שאבד, אך הוא הופיע שוב, אולי מתחת לעץ שנפל, או כשנאבק בצדה האחר של תעלת בוץ שיצרו גשמי החורף. לא חשבתי שהדרך ארוכה כל־כך. היא ודאי התארכה שבעתיים, אמרתי בלבי, כשם שצמחו וגדלו העצים, והמשעול הזה אינו מוליך אלא למבוך, לשממה חנוקה כלשהי, ולא אל הבית כל עיקר.

הבית נגלה לי פתאום; הגישה אליו הוסוותה בצמיחה הלא־טבעית של שיחים ענקיים שהתפשטו לכל עבר, ואני עמדתי, לִבי הולם בחזי, ומדקרת הדמעות המוזרה מאחורי עיני. הנה היא מַנדֶרלי, מנדרלי שלנו, צופנת סוד ודוממת כתמיד. האבן האפורה הבהיקה באור הירח שבחלומי, בחלונות המקומרים השתקפו המדשאות הירוקות והמרפסת. הזמן לא יכול להשחית את הסימטריה המושלמת של הקירות האלה, ולא את המקום עצמו, פנינה בשקערורית כף יד.

המרפסת השתפעה אל המדשאות, והמדשאות גלשו אל הים, וכשפניתי לאחור ראיתי את יריעת הכסף השלווה מתחת לירח, כמו אגם שרוח או סערה לא הדריכו את מנוחתו. שום גל לא בא לפרוע את מי החלום האלה, ושום גוש של עננים, שרוח הדפה ממערב, לא עִרפל את צחות השמים החיוורים האלה. פניתי שוב לכיוון הבית, ואף שעמד שלם וללא פגע, כאילו אנחנו עצמנו עזבנו רק אתמול, ראיתי שהגן ציית לחוק הג'ונגל, כשם שעשה זאת היער.

שיחי הרודודֶנדרון התנשאו לגובה של חמישה־עשר מטרים, מעוּותים ושזורים בשרכים, כמי שנקשרו בקשר של נישואי זרים עם המון שיחים נטולי שם, יצורים עלובים, ממזרים, גידולים שנצמדו אל שורשיהם, כאילו ידעו את מוצאם המפוקפק. לילך השתדך עם אשור, וכדי להצמיד אותם עוד יותר זה לזה, שלח הקיסוס הזדוני, אויבו התמידי של החן, את קנוקנותיו, ליפף אותן סביב בני־הזוג וכמו אסר אותם בשלשלאות. הקיסוס קנה לו מקום של כבוד בגן האבוד הזה, וקווּצותיו הארוכות זחלו על פני המדשאות ואיימו לעוט גם על הבית עצמו.

היה שם עוד צמח, בן תערובת כלשהו מהיער, שזרעו התפזר זה כבר מתחת לעצים ואחר־כך נשכח, ועתה, כשהוא צועד יד ביד עם הקיסוס, נדחף בכיעורו כריבָּס ענקי לעבר העשב הרך שנרקיסים פרחו בו לפנים.

סרפדים היו בכל מקום, חיל החלוץ של הצבא. הם חנקו את המרפסת, הם התפרשו סביב השבילים, הם נשענו, המוניים וקיפחים, על חלונות הבית ממש. הם העמידו זקיפים אדישים, כי במקומות רבים שבר הריבָּס את שורותיהם, והם שכבו עם ראשים מעוכים וגבעולים רצוצים ויצרו דרך לארנבים. התרחקתי מדרך הגישה והמשכתי למרפסת, כי לי, החולמת, הסרפדים לא היוו כל מחסום. הלכתי מוקסמת ודבר לא עצר בעדי.

אור ירח יכול לתעתע בדמיון, גם בדמיונו של חולם. כשעמדתי שם, מחרישה וללא ניע, יכולתי להישבע שהבית אינו קליפה ריקה אלא חי ונושם כשם שחי לפני כן.

אור בקע מהחלונות, הווילונות התנופפו קלות באוויר הלילה, וידעתי ששם, בספרייה, תהיה הדלת פתוחה למחצה כפי שהשארנו אותה, עם הממחטה שלי על השולחן ליד אגרטל של ורדי סתיו. החדר יהיה עֵד לנוכחותנו. הערֵמה הקטנה של ספרי הספרייה שסומנו כמוכנים להחזרה, והעותק המושלך של הטיימס. מאפרות עם בדל סיגריה; כריות, וטביעת ראשינו עליהן, מונחות על הכורסאות; הגחלים המפוחמות באח שלנו עדיין מעשנות לקראת הבוקר. וגַ'ספֶּר, ג'ספּר היקר, עם עיניים מלאות נשמה ולסת גדולה ונפולה, יהיה שרוע על הרצפה ויחבוט בזנבו כשישמע את צעדי אדונו. ענן, שעד כה לא נראה, כיסה את הירח, וריחף מולו לרגע כיד שחורה מול פנים. האשליה נמוגה עמו, האורות בחלונות כבו. הסתכלתי על קליפה שוממה, חסרת נשמה בסופו של דבר, לא רדופה, ושום לחישה מן העבר לא נשמעת בין כתליה הבוהים. הבית היה קבר, הפחד והסבל שידענו טמונים בין ההריסות. לא תהיה שום תחייה.

כשחשבתי על מנדרלי בשעות הערוּת שלי סירבתי להיות מרירה. עלי לחשוב עליה כפי שיכלה להיות, אילו יכולתי לחיות שם בלי פחד. עלי לזכור את גן הוורדים בקיץ, ואת הציפורים ששרו עם שחר. תה בצל עץ הערמון, ומלמול הים שנישא אלינו מהמדשאות שמתחת.

עלי לחשוב על שיחי לילך פורחים, ועל "עמק האושר". דברים אלה היו תמידיים, לא ניתן לפוגג אותם. הם היו זיכרונות שאין בכוחם להכאיב. כל זאת גמרתי אומר בחלומי, שעה שהעננים נחו על פני הירח, שכּן כרוב הישֵנים ידעתי שאני חולמת.

במציאות שכבתי במרחק מאות קילומטרים משם, בארץ נוכרייה, והתעוררתי, קודם שחלפו שניות רבות, בחדר מלון קטן ועירום, המנחם מעצם היותו נעדר אווירה. בתוך כך נאנחתי לרגע, התמתחתי והסתובבתי, וכשפקחתי את עיני התבלבלתי למראה השמש הבוהקת, השמים הקשים, הצחים, השונים כל־כך מאור הירח הרך שבחלומי.

היום ישתרע לפני שנינו, ארוך ללא ספק, ונטול מאורעות, אך טעון בדממה מסוימת, בשלווה יקרה שלא ידענו קודם לכן. לא דיברנו על מנדרלי, לא סיפרתי את חלומי. כי מנדרלי לא היתה עוד שלנו. מנדרלי לא היתה עוד בכלל.

דפני די-מורייה (1989-1907) נולדה בלונדון, והיתה בתו של שחקן נודע, סר ג'ראלד די-מורייה ונכדתו של ג'ורג' די-מורייה, סופר ואמן. כבר בגיל צעיר היתה תולעת ספרים, הוקסמה מעולמות הדמיון ואף יצרה לעצמה "זהות" גברית נוספת. היא התחנכה בבית עם אחיותיה ואחר-כך בפריז, התחילה לכתוב סיפורים קצרים ומאמרים ב-1928, וב-1931 ראה אור הרומן הראשון שלה.

חר-כך חיברה ביוגרפיה של אביה ושלושה רומנים נוספים, אבל רֶבֶּקָה הוא שקנה לה מקום בשורת הסופרים הפופולריים ביותר של תקופתה. ב-1932 נישאה די-מורייה למייג'ור פרדריק בּראוּנינג, ונולדו להם שלושה ילדים.

מלבד רומנים פרסמה די-מורייה סיפורים קצרים, מחזות וביוגרפיות. רבים מהרומנים רבי-המכר שלה היו לסרטים שזכו בפרסים, וב-1969 הוענק לה התואר דֵיים. היא חיה רוב חייה בקוֹרנווֹל, זירת ההתרחשות של רבים מספריה, ואחרי מותה ב-1989, כתבה מרגרט פוֹרסטֶר בשבחה: "שום סופר פופולרי אחר לא קרא תיגר על הניסיון לסווג את יצירתו ואף הצליח בכך…

היא עמדה בכל הקריטריונים המוטלים בספק של סיפורת פופולרית, אך בה-בעת עמדה גם בדרישות המחמירות של "ספרות אמיתית", דבר שמחברי רומנים מעטים מאוד עומדים בו."

 

X