רבה רעת הארץ | לרכישה באינדיבוק
רבה רעת הארץ

רבה רעת הארץ

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 189
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 63

יש משהו לקוי מאוד באופן שאנו חיים כיום. החומרנות, האנוכיות, תאוות הבצע, הפערים הגדלים בין עשירים לעניים, ויותר מכל – הרטוריקה שמלווה אותם: הערצה חסרת ביקורת לשווקים בלתי מרוסנים, סלידה מהמגזר הציבורי ואשליה של צמיחה אינסופית. איבדנו כל תחושה של מטרה משותפת – הדבק של כל חברה אזרחית שטובת הכלל, ולא רק טובת הפרט, ניצבות בראש מעייניה.

ההיסטוריון טוני ג'אדט משרטט כאן את הדרך הפתלתלה והמפוארת שהביאה אותנו לכאן, את הקשיים, המשברים, ההישגים והכישלונות החברתיים הגדולים של המאה העשרים, וקורא לנו לצאת מהבועה הפרטית ולחזור ולקחת אחריות לעולם שבו אנחנו חיים. הוא בוחן את הרעיונות החברתיים הגדולים של המאה העשרים ואת הקשרם ההיסטורי ודוחק בנו לשאול שוב ושוב את השאלות הגדולות והחשובות באמת, ולא להתעלם מלקחי העבר.

'רבה רעת הארץ' הוא קריאה דחופה לסוציאל-דמוקרטיה חדשה, קריאה לבחינה מחודשת של מושגי ההווה והעבר לפני שנאחר את המועד ונאבד לחלוטין את האינסטינקטים החברתיים שלנו בשם סגידה לפרט ולתועלת האישית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “רבה רעת הארץ”

מבוא | מורה נבוכים
"על כורחי אני חושש שבני-האדם יגיעו למצב שבו יראו בכל תיאוריה חדשה סכנה, בכל חידוש – טירחה מעיקה, בכל שיפור חברתי – צעד ראשון במהפכה, ויסרבו לחלוטין לזוז." אלקסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה
יש משהו לקוי מאוד באופן שאנו חיים כיום. שלושים שנה קידשנו את הרדיפה אחרי האינטרס החומרי הפרטי: הרדיפה הזו היא כל מה שנותר לנו, למעשה, מהתחושה של מטרה משותפת. אנחנו יודעים כמה כל דבר עולה, אבל אין לנו מושג כמה הוא שווה.
אנחנו לא שואלים עוד על פסיקה משפטית או על יוזמת חקיקה: האם היא טובה? הוגנת? צודקת? ראויה? האם היא מקרבת אותנו לחברה מתוקנת יותר או לעולם טוב יותר? אלה היו פעם השאלות הפוליטיות בה"א הידיעה, גם כשלא היו עליהן תשובות קלות. אנחנו מוכרחים ללמוד מחדש איך לשאול אותן.
החומרנות והאנוכיות שמאפיינות את החיים בעת הזאת אינן ממהותו של טבע האדם. חלק גדול ממה שמצטייר לנו היום כ"טבעי" נולד בשנות השמונים של המאה הקודמת: הבהלה להון, הפולחן סביב ההפרטה והמגזר הפרטי, הפערים הגדלים בין עשירים לעניים, ויותר מכל – הרטוריקה שמלווה אותם: הערצה חסרת ביקורת לשווקים בלתי מרוסנים, סלידה מהמגזר הציבורי, אשליה של צמיחה אינסופית.
אי אפשר יותר להמשיך ככה. המפולת הקטנה ב-2008 סיפקה לנו תזכורת שקפיטליזם חופשי מרגולציה הוא האויב הגדול ביותר של עצמו: בסופו של דבר הוא נופל קורבן לגרגרנות שלו וחוזר לבקש הצלה מהמדינה. אבל אם נסתפק באיסוף השברים ונמשיך לצעוד באותו מסלול, פורענויות קשות יותר צפויות לנו בשנים הבאות.
אבל נראה שאנו מתקשים לחשוב על אפשרות אחרת. גם זה דבר חדש: עד לא מזמן התנהלה ההוויה הציבורית בחברות הליברליות בצל הוויכוח בין תומכי ה"קפיטליזם" למבקריו, שהיו מזוהים על-פי-רוב עם טיפוס זה או אחר של "סוציאליזם". נכון שלקראת שנות השבעים הוויכוח איבד חלק גדול ממשמעותו בעיני שני הצדדים; אבל עדיין היה להבחנה בין "ימין" ל"שמאל" תפקיד שימושי: היא שימשה למתדיינים מעין קולב לתלות עליו התייחסויות ביקורתיות לעניינים שעל סדר היום.
באגף השמאלי היה המרקסיזם מוקד משיכה לדורות של צעירים, ולוּ מפני שהציע להם דרך לבדל את עצמם מהסטטוס-קוו. דברים דומים אפשר לומר על השמרנות הקלאסית: אלה שמיאנו לוותר על השיגרה הבטוחה מצאו מקלט באותה סלידה מנומקת משינוי מהיר מדי. היום שניהם, השמאל והימין, לא מצליחים להתנחל בלבבות.
בשלושים השנה האחרונות אני שומע מהסטודנטים שלי תלונה קבועה: "לכם היה קל." לדור שלך היו אידיאלים, היו אידיאות, האמנתם במשהו, יכולתם לשנות. "לנו" (ילידי שנות השמונים, שנות התשעים, העשור הראשון של המאה ה-21) אין כלום.
במובנים רבים הם צודקים. באמת היו לנו קל – בה במידה שהיה קל, לפחות במובן הזה, לדורות שקדמו לנו. הפעם האחרונה ששנתון שלם של צעירים ביטא תסכול כזה מהריקנות בחייו ומחוסר התוחלת המדכדך של עולמו הייתה ב-1920. לא במקרה ההיסטוריונים מדברים כאן על "דור אבוד".
אם הצעירים של ימינו מרגישים אבודים, אין זה מפני שחסרות להם מטרות. כל שיחה עם סטודנטים או עם תלמידים תניב רשימה מבהילה של חרדות. האמת היא שהדור החדש מודאג באופן עמוק מהעולם שהוא עומד לרשת. אלא שהפחדים האלה מלוּוים במין תחושה כללית של תסכול: "אנחנו" יודעים שמשהו לא בסדר. הרבה דברים לא נראים לנו. אבל במה אנחנו יכולים להאמין? מה עלינו לעשות?
מתגלה כאן תמונת ראי אירונית של הגישות שאפיינו את העידן הקודם. בימים הטובים של הדוֹגמות הרדיקליות הנחרצות, הדור הצעיר היה רחוק מרחק גדול מאי-ודאות. הנימה האופיינית לשנות השישים הייתה של ביטחון זחוח בצדקת הדרך: אנחנו ידענו בדיוק איך לתקן את העולם. דווקא הנימה הזאת של יוהרה ריקה מסבירה משהו מתגובת הנגד השמרנית שבאה בהמשך; אם השמאל רוצה להחזיר לעצמו את יוקרתו האבודה, קצת ענווה לא תזיק. מכל מקום, כדי לפתור בעיה אדם חייב לדעת לקרוא לה בשמה.
הספר הזה נכתב לצעירים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. קוראים אמריקאים יופתעו אולי מריבוי האזכורים לסוציאל-דמוקרטיה. זה לא דבר שכיח בארצות-הברית. כשעיתונאים ופרשנים מצדדים בהוצאת כספי ציבור למטרות חברתיות, הם נוטים לתאר את עצמם – והמבקרים שלהם נוטים לתאר אותם – כ"ליברלים". אבל יש כאן בלבול: "ליברל" הוא תואר נערץ ומכובד ולכולנו ראוי להתהדר בו; אבל כמו כל חליפה משובחת, הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים.
ליברל הוא מי שמתנגד להתערבות בענייני הזולת, מי שנוהג בסובלנות כלפי עמדות שמחוץ לקונצנזוס והתנהגות לא מקובלת. לאורך השנים העדיפו הליברלים למנוע מאחרים להתעסק בחיינו, ולהשאיר ליחיד כמה שיותר מרחב לחיות ולהתפתח כאוות נפשו. בצורתן הקיצונית העמדות האלה מזוהות היום עם מי שמכנים את עצמם "ליברטריאנים", אבל במידה רבה זהו מונח מיותר. הנטייה להניח לזולת לנפשו מאפיינת עד היום את רוב הליברלים האמיתיים.
הסוציאל-דמוקרטים, לעומת זאת, הם מין שעטנז. הם שותפים לליברלים במחויבות לסובלנות דתית ותרבותית. אבל בתחום המדיניות הציבורית הם מאמינים באפשרותה – ובערכה – של עשייה קולקטיבית למען הטוב המשותף. כמו רוב הליברלים, הסוציאל-דמוקרטים תומכים במיסוי פרוגרסיבי למימון שירותים ציבוריים ושאר טובין חברתיים שהפרט איננו מסוגל לספק בעצמו; אבל אם רבים מהליברלים נוטים להתייחס למיסוי ולשירותים האלה כרע הכרחי, הרי חזון ה"חברה הטובה" של הסוציאל-דמוקרטים מועיד מלכתחילה למדינה ולמגזר הציבורי תפקיד מרכזי יותר.
מטעמים מובנים לא פשוט למכור סוציאל-דמוקרטיה לאמריקאים. אחת המטרות שקיבלתי על עצמי היא לטעון שלממשלה יכול להיות תפקיד גדול יותר בחיינו בלי להעמיד את החירויות שלנו בסכנה; ולטעון עוד כי מאחר שהמדינה לא עומדת להיעלם בעתיד הנראה לעין, כדאי שנחשוב איזה מין מדינה אנחנו רוצים. כך או אחרת, רבים מנכסי צאן הברזל של החקיקה והמדיניות הסוציאלית בארצות-הברית במאה ה-20 – אלה שאנחנו מתבקשים לחסל עכשיו בשם ההתייעלות וה"ממשלה הרזה" – חופפים למעשה את מה שהאירופים כינו "סוציאל-דמוקרטיה". השאלה המסובכת היא לא מה לעשות, אלא איך לדבר על זה.
האירופים מתמודדים עם דילמה שונה במקצת. ברבות ממדינות אירופה נוהגת כבר שנים מדיניות דומה לסוציאל-דמוקרטיה: הן רק שכחו איך להטיף לה. הסוציאל-דמוקרטים של היום נוקטים גישה מתגוננת ומתנצלת. הם נמנעו מלהציב אתגר בפני אלה שהעבירו ביקורת על המודל האירופי שהוא יקר מדי או לא יעיל כלכלית.
אבל בקרב הנהנים ממדינת הרווחה לא חלה שום שחיקה בפופולריות שלה: בשום מדינה באירופה לא נמצא תומכים בחיסול שירותי הבריאות הציבורית, בביטול חינוך חינם או במחיר מסובסד, או בצמצום המימון הציבורי לתחבורה ולשירותים חיוניים אחרים. אני מבקש לערער על הדעה המקובלת משני עברי האוקיינוס. המשימה הזאת ודאי נוחה היום הרבה יותר מבעבר.
בשנים הראשונות של המאה הנוכחית משל בכיפה ה"קונצנזוס של וושינגטון". בכל פינה צץ איזה כלכלן או "מומחה" והרצה לנו על נפלאותיהם של רגולציה מצומצמת, ממשלה קטנה ומיסוי נמוך. לכאורה, כל מה שיכול המגזר הציבורי לעשות – אנשים פרטיים ייטיבו לעשות ממנו.
בכל מקום הריעו לדוקטרינה של וושינגטון להקות של מעודדים אידיאולוגיים: החל בגוזרי הקופונים של ה"נס האירי" (אותו בום כלכלי שנבע מבועת הנדל"ן של ה"נמר הקֶלטי") וכלה בדוקטרינרים האולטרה-קפיטליסטים באירופה הפוסט-קומוניסטית. אפילו ב"אירופה הישנה" נסחפו בזרם. מתווה השוק החופשי של האיחוד האירופי הידוע בשם "תהליך ליסבון", בולמוס תוכניות ההפרטה של ממשלות צרפת וגרמניה – כל אלה היו עדויות למה שמבקריה הצרפתים של הדוקטרינה תיארו כטיפוס חדש של "אחידות מחשבה".
מאז התחוללה התפכחות חלקית. כדי למנוע פשיטות רגל לאומיות והתמוטטות המונית של מוסדות בנקאיים עשו הממשלות וראשי הבנקים המרכזיים שינויים מפליגים במדיניותם. הם חילקו כסף ציבורי ביד רחבה כדי לשקם את היציבות הכלכלית, והעבירו בלי היסוס חברות כושלות לשליטה ממשלתית. עַם רב של כלכלנים חסידי השוק החופשי, המתאבקים בעפר רגליהם של מילטון פרידמן וחבריו משיקגו, עמדו בתור ללבוש שׂק ואפר ולהישבע בשמו של ג'ון מיינרד קיינס.
כל זה יפה מאוד. אבל מהפכה מחשבתית אין כאן. אדרבה, מהתגובה של ממשל אובמה משתמע שהפנייה למדיניות קיינסיאנית היא בסך הכל נסיגה טקטית. דברים דומים אפשר לומר על הניו-לייבור בבריטניה, שעודנו מחויב למגזר הפרטי בכלל ולשווקים הפיננסיים של לונדון בפרט. אמנם אחת ההשפעות של המשבר הייתה לצנן את ההתלהבות של מדינות אירופה הקונטיננטלית מה"דגם האנגלו-אמריקאי", אבל את רוב הפירות קצרו אותן מפלגות מרכז-ימין שקודם לכן היו להוטות לחקות את וושינגטון.
בקיצור, אין היום חולקים על הצורך המעשי במדינות בעלות יכולת ביצוע ובממשלות שמתערבות במשק. אבל אין מי ש"ממציא מחדש" את המדינה. אי-הנכונות לסנגר על המגזר הציבורי בשם האינטרס הקיבוצי או מטעמים עקרוניים עומד בתוקפו. מעניין לראות שבשורה של מערכות בחירות שהתקיימו באירופה אחרי הקריסה הפיננסית השיגו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות תוצאות מאכזבות: למרות ההתמוטטות בשוק הן נכשלו כישלון מהדהד להתעלות לגודל השעה.
כדי שיחזרו להתייחס אליו ברצינות, השמאל יצטרך למצוא לו קול משלו. ולא חסר על מה לכעוס: אי-השוויון הגובר בעושר ובהזדמנויות; העוולות הנובעות מהקאסטות והמעמדות; הניצול הכלכלי בארץ ובחוץ לארץ; הכסף, השחיתות וזכויות-היתר שחוסמים את עורקי הדמוקרטיה. אבל לא די עוד בלהצביע על קלקולי ה"שיטה" ולסגת, רוחצים בניקיון כפינו – ואחרינו המבול. הרטוריקה חסרת האחריות של מוכיח בשער לא עשתה טוב לשמאל בעשורים החולפים.
נכנסנו לעידן של חוסר ביטחון. חוסר ביטחון כלכלי, חוסר ביטחון אישי, חוסר ביטחון פוליטי. אין שום נחמה בעובדה שבמידה רבה אנו עיוורים לתהליך הזה: מתי מעט חזו ב-1914 את ההתמוטטות המוחלטת של העולם הישן ואת האסונות הכלכליים והפוליטיים שבאו בעקבותיה. חוסר ביטחון מוליד פחד. והפחד – פחד משינוי, פחד מהידרדרות, פחד מזרים ופחד מעולם לא מוכר – שוחק את האמון ואת התלות ההדדית שכל חברה אזרחית נסמכת עליהם.
שינוי הוא תמיד גם שיבוש. ראינו איך די ברוח הבלהות של הטרור כדי לזרוע מהומה בדמוקרטיות יציבות. לשינוי האקלים יהיו תוצאות קשות אף יותר. אנשים ונשים ייאלצו לחזור ולהישען על משאבי המדינה. הם יצפו ממנהיגיהם ומנבחריהם להגנה: החברות הפתוחות ייקראו שוב להסתגר בתוך עצמן ולהקריב את החירות על מזבח ה"ביטחון". הבחירה כבר לא תהיה בין המדינה לשוק אלא בין שני טיפוסים של מדינה. לכן שׂומה עלינו לחשוב מחדש על תפקיד הממשלה. אם אנחנו לא נעשה זאת, יעשו זאת אחרים.
את הטיעונים שלהלן הצגתי בראשי פרקים במאמר בניו-יורק ריוויו אוף בוקס בדצמבר 2009. בעקבות הפרסום הגיעו אלי הרבה הערות והצעות מעניינות. אחת מהן הייתה ניתוח רגיש של עמיתה צעירה. "מה שהכי הרשים אותי במה שאתה אומר," היא כתבה, "לא היה התוכן אלא בעיקר הצורה: אתה מדבר על כעס על הפסיביות הפוליטית שלנו; אתה כותב על הצורך להתנגד להרגלי החשיבה שלנו שמוכתבים על-ידי שיקולים כלכליים, כמה דחוף לחזור לשיח ציבורי עם מודעוּת מוסרית. כבר לא מדברים ככה." זה הרקע לכתיבת הספר.

טוני רוברט ג'אט (באנגלית: Tony Robert Judt; ‏2 בינואר 1948 – 6 באוגוסט 2010‏) היה היסטוריון, מסאי ופרופסור שהתמחה בהיסטוריה אירופית. ג'אט עבר לניו יורק ושימש כפרופסור ומופקד הקתדרה על שם אריך מריה רמרק באוניברסיטת ניו יורק וכמנהל מכון אריך מריה רמרק באוניברסיטה. הוא הרבה לכתוב מאמרים בכתב העת The New York Review of Books. ב-1996 נבחר ג'אט כעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים‎ וב-2007 נבחר לחבר מן החוץ באקדמיה הבריטית.

ג'אט היה מרקסיסט ציוני בצעירותו, ונטש את אמונתו בציונות אחרי שהתגורר בישראל בשנות השישים והגיע למסקנה שמדינה יהודית היא רעיון אנכרוניסטי, הוא נטש את המרקסיזם בשנות השבעים והשמונים. באחרית ימיו, הוא תיאר עצמו כ"סוציאל-דמוקרט כלל-עולמי." ‏

עבודתו של ג'אט כוללות את ספרו "אחרי המלחמה", שזכה לתשבחות רבות ומגולל את ההיסטוריה של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא גם ידוע בשל השקפותיו על ישראל שהיו מושא לוויכוח סוער אחרי שהוא דגל בפתרון מדינה אחת לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפי העתונאי דייוויד הרמן כשג'אט ניהל את מכון רמרק, ספרו "אחרי המלחמה" ומאמריו על ישראל הפכו אותו ל"אחד האינטלקטואלים הציבוריים הידועים ביותר באמריקה", בעוד שקודם לכן הוא היה היסטוריון בריטי אלמוני, שהתמחה בהיסטוריה צרפתית מודרנית." ‏

בראיון שהעניק שבועות מספר לפני מותו, אמר ג'אט: "אני רואה את עצמי קודם כל ומעל הכל כמורה להיסטוריה; אחרי-כן ככותב של היסטוריה אירופית; אחר-כך כפרשן לענייני אירופה; אחר-כך כאינטלקטואל ציבורי המשתייך לשמאל האמריקני, ורק לבסוף, לפעמים, משתתף אופורטוניסטי בדיון האמריקני הכואב על העניין היהודי…"‏

 

מקור: ויקיפדיה

X