ראש בעננים | לרכישה באינדיבוק
ראש בעננים

ראש בעננים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 188
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40

בספר "ראש בעננים" מצטיירת לקורא מתוך הסיפורים היפים ודקי ההבחנה שלפניו, דמותו של גד יעקבי כאיש שהיה חצוי בין האידיאולוגיה שבשמה פעל בזירה הפוליטית הישראלית לבין משיכתו אל הספרות והאמנות. רבים מסיפוריו של יעקבי עוסקים בפער האירוני שבין המטרה המוצהרת לבין האינטרסים התת קרקעיים המניעים את הדמויות השונות. נקודת המבט שלו נדירה מכיוון שהוא מכיר את המערכת מבפנים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ראש בעננים”

ביקורות נבחרות

על העיתונאי שרצה להיות סופר ב"הארץ"

סיפורו של יפתח – מגבעת בית העלמין, מעבר לשדרות עצים סבוכים ודרכי עפר סלולות, נשקפו הנחל המתפתל בעמק בדרכו אל הים והחולות שבמורד הגבעות.

הסיפורים שאני זוכר כשאני קורא את המילים שעל המצבות מרתקים אותי בעבותות קסם וגעגועים.

חורשת האורנים הצפופה מבדילה בין החיים למתים, בין הכפר לוותיקיו שעייפו ופרשו לכאן, בין החיים הנמשכים לבין הצעירים שנהרגו בקרב, או לבין אלה שתש כוחם ומתו מידי עצמם.

חשבתי כאן שעל עצמנו אנו חושבים כאשר אנו קוברים את המתים במקומות הגבוהים, שמא כדי לקרב את עצמנו לאלוהים לאחר מותנו. את היפים שבמראות אנו מפקידים בידי המתים והם כבר עיוורים מלראות. ולעצמנו, בעודנו בחיים, אנו מותירים את השפלה והבקעה, מהם לא נשקפים נופים ומרחבים.

כשהגעתי למצבתו של שניאור, זכרתי את סיפור מותו שלא ייאמן. כשראה את כלבו מתגולל בהפרשותיו, מיילל בתחינה ובקובלנה, לא היה יכול לעמוד ברחמים הגדולים שפקדו אותו. הכלב היה כבר כבן שש-עשרה, כלומר כבן מאה ועשרים על פי מניין שנות אדם, והיה חולה. פרוותו היתה דלילי צמר ועיניו כבויות, רגליו חלושות והיה רובץ במקומו כל הימים, ממעט באכילה ומשמיע אנחות חרישיות. אט אט הגיע שניאור למסקנה שיהיה זה מעשה של חסד להמיתו.

וכשיום אחד לא יכול לשאת יותר את בכיו של הכלב, נטל אקדח ואת חפירה, משך את הכלב אחריו בחבל שהיה קשור לקולר שעל צווארו והלך אל הפרדס שמעבר לחלקת תפוחי האדמה שמאחורי ביתו. הוא קשר את הכלב לאחד מעצי התפוזים והחל לחפור את גומת הקבורה שלו. לפתע חש ברע וכוחותיו עזבוהו, שהרי זמן רב לא שלח ידו במלאכה קשה כל כך. הוא התכסה בזיעה קרה והתמוטט ליד הבור. הכלב יילל וקולו היה כבכי אדם. משלא בא איש, הגביר עוד יותר את יללותיו החנוקות, כשהוא מאמץ את שרידי כוחותיו, שאזלו והלכו עד ששניאור הלך לעולמו.

למרות תחושת המבוכה, אינטימיות חמימה מלווה אותי בבית העלמין. משהגעתי אל מצבתו של סוקולובסקי, זכרתי אותו ניצב על בור הזבל שליד הרפת הסמוכה לביתו וקורא: "החוצבים בזבל כחוצבים בזהב! נעופה כציפורים, אל השמים, אל העצים," מניע את ידיו ככנפיים וחוזר לעבודתו, כשהוא ממשיך למלמל פסוקים מן התנ"ך, המשנה והתלמוד או פולט מילים חסרות פשר.

גם מצבתה של נטשה כרם, שירתה בעצמה על קבר אמה, עומדת כאן. בת כארבעים, אישה נאה ואצילית, זקופת קומה וחטובת גוף שנטייתה לרומנטיקה הביאה אותה אל הבריגדה, ההגנה, הפלמ"ח ואל זרועותיו של דן, שומר הכפר, שהיה מטופל באישה חולה ושלושה ילדים. לאחר כמה חודשים של התמכרות הדדית הוא קיפח את תקוותה, בתואנה שהוא רואה את עצמו נושא באחריות למחלת אשתו, השרויה בדיכאון שהביא עמו גם קצרת. הוא אמר לה שאין לו ברירה אלא להקריב את חייו ואושרו למען אשתו, שהקריבה את בריאותה למענו. למחרת מצאו את נטשה ירויה, ללא מכתב, הסבר או התנצלות. יש אומרים שדן מצא מאהבת אחרת, אך איש לא ייחס לו אחריות למותה של נטשה, גם משום שהיה אהוב על כולם, חייכן ויפה, וגם משום שהיא נחשבה ל"אישה קשה" ואשתו ל"אישה סובלת".

זו בצד זו ניצבות כאן גם מצבותיהם של אלישע הדרי, רווק הכפר, והניה מרגוליס, שהולידו בצוותא בת. היה זה כאשר הניה היתה נשואה לזלמן מרגוליס, שגידל את בתם כבתו לכל דבר, לאו דווקא משום נדיבות לבו, אלא מכיוון שהאמין כל חייו כי היא בתו שלו. מלבדו, כל חברי הכפר ידעו את האמת.

מצבתו של סורקין היתה נטויה על צדה בסוף השורה. זכרתי אותו עומד ברחבת המחלבה וזועק אל העולם ולאוזניהם של כמה מחברי הכפר שנקלעו לשם: "שטויות, אני אומר לכם, שטויות. עוד פרות ועוד פרדסים ועוד לולים! כל אחד מאיתנו הוא חלק מן הקוסמוס. אנו פרודה בחלל הגדול. יום אחד הכול יתנפץ ולא יישאר זכר אפילו מהרפת של חיימוביץ, והוא עוד מרים ראש, הגוי גס הרוח הזה!"

ואז השתתק לרגע, עיניו נעצמות ופניו מאפירות. זוקף את ראשו ומתריס אל העולם: "יודעים אתם, חברים? עומדים אנו במקום שבו בעלי תשובה גמורים לא עמדו. מה צריך עוד להתרחש כדי שיבוא המשיח? כמה ימים של מצוקה קורעת לב ולילות של מוסר חודר כליות? כמה עוד נילפת כחיה פצועה, עד שגאולה תבוא? ואם לא תבוא, שיתפוצץ הקוסמוס, חברים! שיהיה כבר סוף!" ולאחר הדברים האלה היה משתתק, מכונס בעצמו, עולה על העגלה ונוסע לביתו.

חשבתי שאנשים אלה העמיסו על עצמם מסע כבד מדי. כה רבים מהם היו תימהונים, מוזרים ואולי מטורפים.

גם כתריאל הר-געש, שהיה בן שמונים כשנפטר, נמצא כאן. רגליו היו נטועות בקרקע כעמודים וכרסו גדולה ומוצקה. הוא כבר לא הבחין מי היא זאת שבאה לבקרו בבוקר, ולאחר לילות ההזיה הכבדים היה שואל את זלדה אשתו, היכן רוזה, שהיתה אשתו הראשונה והיתה עקרה. "את רוזה אני רוצה!" — היה זועק. וזלדה היתה עונה לו: "אני אשתך, לא רוזה, כתריאל. אני אשתך, זלדה." והוא בקול השור הרם שלו השיב: "את זלדה ליוויתי כבר מזמן אל הגבעה. איפה רוזה?" וזלדה היתה מניחה לפניו את צלחת ארוחת הבוקר שלו ויוצאת מן החדר נבוכה ולא מבינה ופונה לענייני המטבח וגינת הירק, כאילו דבר לא קרה.

קלמן, שעמו בילתה זלדה את לילות הבדידות הארוכים שלה כאשר כתריאל הלך לבריגדה, גם הוא היה כבר על הגבעה. היא נותרה לזמן מה בבית הקטן ברחוב המעוקל, במורד הפונה אל המזרח, וחלמה על נעורי רווקותה החופשיים. על לימודיה בסמינר למורות, על פגישתה הסוערת עם כתריאל, שהיה תופס אותה בידיו החזקות, מצמידה אל גופו הגדול ואומר לה ברוסית: "הלילה את שלי." והיא תהתה מדוע בזקנתו הוא זועק: "רוזה שלי!" וחובט בקירות, עד שהבית כמעט התפרק. אולי נודע לו על קלמן, חשבה, אולם טרדות עבודת המשק והבית הסירו הרהורים אלה מלבה במהירות.

כאשר באו לספר לה שהוא נפטר היא השיבה: "הוא נפטר? אני נפטרתי ממנו. הוא מת."

עם בן יעקב, שמצבתו נשקפת אל הנחל, היה אבא רוכש במשותף את כלי העבודה: המחרשות, המגוב, המקצרה והדיסקוס. עתה הם מוטלים במרחבי השדות ומחלידים.

בן יעקב היה מתבל את דבריו בפסוקים מן התנ"ך ומתפלפל בבלשנות. בערבים, בתום יום עבודה מפרך, למד אנגלית בעצמו, ממילונים וספרי דקדוק שקנה בחנויות לספרים משומשים בתל אביב. יום אחד נדונו באספה הכללית של הכפר שיטות ההשקיה הרצויות. בן יעקב קם ואמר: "חברים, למה נרחיק לכת? הנה למשל בקליפורניה…"

כל ערב היה קורא במטבח ושותה תה עד שנרדם. כשהתעורר, דידה לחדר השינה. לילה אחד הוא נפטר מהתקף לב וראשו צנח על ספר ללימוד אנגלית שהיה מונח לפניו על השולחן.

חייהם נראו לי חסרי חרטות ופקפוקים. הרהור וספק נחשבו אז בזבוז של זמן, עניין מכביד ושוחק וחסר תכלית. המציאות נחלקה לשחור ולבן, טוב או רע, תומכינו או מתנגדינו, יריבינו או חברינו.

הם התגאו בפשטותם, שהיתה בה גם מעין התגנדרות: "אני, במוח הפרימיטיבי שלי, לא מבין," נהגו להתיז בבוז סמוי לעברם של משכילים ואינטלקטואלים, הרואים צדדים שונים של כל תופעה. יחד עם זאת הם סגדו להוגי דעות, לסופרים וליודעי דבר. הם הגיבו במורת רוח קשה על ניסיונותינו לערער על השקפות ואמונות שעבר זמנן בעינינו. מילות "האינטרנציונל", המנון תנועת הפועלים הבינלאומית, "קום התנערה עם חלכה/ עם עבדים ומזי רעב/ אש הנקמות הלב ליחכה/ לקראת אויב היכון לקרב", היו לדעתם אסורות לערעור ולדעתנו בלתי שייכות למציאות הממשית. האויבים היו הגרמנים ושלטון ה"מנדט" הבריטי שמנע מאיתנו מדינה משלנו. לא עם מלחמת המעמדות הבינלאומית הזדהינו אז.

הם בזו ל"זיקיות", לאותם המסגלים עצמם לצבעי הסביבה כדי להשיג מעמד ומקובלות. "הישיבה על הגדר", הפרת אמונים לחברים ו"צלופחיות" הוקעו בחריפות.

רק לאחדים מהם היה יושר הלב לומר שלא הכול חייב להתנהל על פי "דין התנועה". "שלא יספרו לי 'באבע מעיישעס'," היה אומר כתריאל הלפרין, "כאילו אדם העושה דברים במשך עשרות שנים רק למען הכלל ולמען החברים אינו נהנה מכך. אם לא טוב לו, הוא לא יוכל להתמיד. ומה ההבדל אם כך בין אדם לאדם? שהאחד מרגיש שמחה כאשר הוא פועל למען הכלל, והאחר לא? זהו מותר האדם הטוב על פני האדם הקטן, ואיני אומר הרע." ואז פנה כתריאל אלי ואמר: "וזה מה שאני רוצה לומר לך: אתה התחלת כאדם טוב והלכת לרעות בשדות זרים. עכשיו הגיע הזמן שתחזור." אבל אני כבר הייתי מעבר לזה, לא התקנאתי בהם ולא רציתי לחזור.

מבין המראות והזיכרונות שעלו כאשר התהלכתי בין המצבות, עלתה בחוזקה התנסותי הראשונה כאן.

יפתח בן ציון היה ילד בן גילי. למדנו בכיתה ד' של בית הספר בכפר ובתינו היו באותו רחוב. גם לאחר שעות הלימודים בבית הספר היינו נפגשים, משחקים ומשוחחים, קוראים ומטיילים בחולות על הגבעות, בין השיחים והפרדסים.

יום אחד הוא הציע שנלך לבית העלמין. "אף פעם לא הייתי שם. זה לא מעניין אותך?" שאל.

אמרתי לו שזה מפחיד אותי. "לשם מביאים את הסבים והסבתות שמתו וגם את מי שהרגו הערבים ונהרג במלחמות" — אמרתי, ובכל זאת הלכתי איתו.

בבית העלמין לא היו אז הרבה מצבות כמו עכשיו, אולי כמה עשרות. עברנו על פניהן והבחנו באחת ועליה השם בתיה בן ציון, שהוא שמה של אמו החיה.

"זה מוזר," אמרתי. "הרי אמך חיה. אם כך מי זאת?" הוא שתק והמשכנו ללכת בין המצבות.

חזרנו אל הכפר ולא שוחחנו יותר על הנושא. לאחר זמן, בהפסקה בין שני שיעורים בבית הספר הוא אמר לי: "זו המצבה של אמא שלי. אבא שלי התחתן מחדש עם אישה ששמה הפרטי כשמה של אמי ומעולם לא סיפר לי שהיא אינה אמי. אני אוהב את אמי שחיה, אבל קראתי עלון ישן של הכפר ובו מודעת אבל ורשימה לזכרה של אישה ששמה כשם אמי עתה, והחשד עלה בי. כשחזרתי הביתה לאחר טיולנו לבית הקברות שאלתי את אבי. הוא נדהם, אך לאחר היסוס הוא סיפר לי עליה, על מחלתה ועל מותה, כשהייתי בן שנתיים."

חיבקתי אותו, וכך עמדנו זמן מה עד שפעמון בית הספר צלצל וחזרנו אל הכיתה.

עתה משבגרתי ובאתי לביקור בכפר, חזרתי אל בית העלמין.

השמש כבר עמדה ברום השמים, האוויר היה צלול וחם, מי הנחל הבהיקו מרחוק והשרשירים, הבולבולים והדרורים קיפצו על העצים בהמולה שקטה.

הלכתי במורד גבעת החול אל הנחל, ליד קני סוף ועצי שיטה, שלבשו את פרחיהם הצהובים. ירדתי אל מחפורות ישנות ואל שיחים סבוכים. אלה היו מרחבי המשחקים של ילדותנו, שדות הקרב המדומים שבנינו בין הבריטים להגנה, בין הערבים ליהודים ובין קבוצות הילדים שבאו מחלקי הכפר השונים. אלה גם היו שבילי המעבר בהם עברו שיירות המעפילים שעלו מן המפרץ הקרוב אל יישובי המקלט שבהם מצאו מחסה מעיניהם של הבריטים ומאימת הגירוש לקפריסין והכליאה במחנות המעצר.

על הגבעה ניצבה החורבה הנשקפת אל עיקולו של הנחל, מול שרידי הכפר הערבי. את אנשיו, פלחים, רועים ודייגים, היינו פוגשים בשדות שגבלו בשלנו, על שפת הנחל ולחופי הים. נלפתּי בגעגועים חריפים, מתובלים בניחוח הנרקיסים הגדלים שם ובריחם החריף של הפרדסים. נראה היה לי שילדות עם צמות שוב מחייכות אלי ופרת משה רבנו עפה לשמים, ושאני שוב על עגלת התלתן, בדרכי מן השדה שליד הנחל הביתה ומביט אל השמים הנעים מעלי לאחור.

גד יעקבי, 1935-2007, היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, ושגריר ישראל באו"ם. בנוסף לפעילותו הציבורית היה משורר פורה, ופרסם ספרי עיון וספרי ילדים.

יעקבי נולד בכפר ויתקין למשפחה בעלת רקע חקלאי. סיים את בית הספר התיכון בכפר ויתקין בשנת 1953. שירת בצה"ל בחיל המודיעין, ולאחר שהשתחרר למד באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1958 סיים את לימודי התואר ראשון במדע המדינה ובשנת 1960 סיים את לימודי המוסמך בכלכלה.

כבר בגיל צעיר החל יעקבי בפעילות ציבורית במסגרת תנועת העבודה. בתחילה היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, ועם סיום לימודיו החל בפעילות מפלגתית שקירבה אותו אל משה דיין ממנהיגי מפא"י. בשנת 1959 שימש כמנהל לשכתו ודובר משרדו של דיין, לאחר שזה נבחר לתפקיד שר החקלאות בכנסת הרביעית. הוא שימש כעוזר שר החקלאות בשנים 1960-1961 וכראש המרכז לתכנון ופיתוח כלכלי במשרד החקלאות בין השנים 1961-1966, בתמיכת פטרונו הפוליטי דיין.

בשנת 1966 פרש אף יעקבי מתפקידיו במשרד ועבר לרפ"י. יעקבי שימש כנציגה של המפלגה החדשה בוועדה המרכזת של ההסתדרות ובהנהלת חברת העובדים. כשהתמזגה רפ"י חזרה לתוך מפלגת העבודה, התמנה לחבר לשכת המפלגה, ובבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 נבחר לראשונה כחבר כנסת. בבחירות אלו זכה יעקבי בן ה-34 במקום השני, המבטיח משרת שר, על פי ההסכמים שבין מפלגות המערך, כשהוא מקדים את שמעון פרס הוותיק. בצעד יוצא דופן הכריז יעקבי כי הוא מוותר על מקום זה לטובת פרס, והחל את הקריירה בכנסת כחבר כנסת מן השורה, בעוד שפרס מונה במקומו לשר.

בשנת 1972 מונה לסגן שר התחבורה, וב-1974 קודם לתפקיד שר התחבורה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. בשנה זו בחר טיים מגזין את "50 מנהיגי העתיד" ממדינות שונות בעולם, וציין את יעקבי ואת שולמית אלוני כמנהיגי העתיד של ישראל. בשנת 1977 הוצג יעקבי על ידי שמעון פרס כמועמד המערך לתפקיד שר האוצר, אולם לאחר המהפך ותבוסת המערך בבחירות נאלץ להסתפק בתפקיד יושב ראש ועדת הכלכלה.

בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984 מונה לתפקיד שר הכלכלה והתכנון. בתקופה זו נטל חלק בעיצוב מדיניותה הכלכלית של ישראל, וביישום תכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שהביאה לישראל יציבות כלכלית. יעקבי ניסה להכניס תוכן כלכלי למשרת שר זו, תוך כדי שהוא מנסה לשמור על מעמדו כאישיות הכלכלית הבכירה במפלגת העבודה גם בתקופה בה שימש שמעון פרס כשר האוצר. ביוני 1987 שימש יעקבי גם כשר התקשורת, משרד בו שירת גם במהלך ממשלת ישראל העשרים ושלוש עד נפילתה. בתקופת כהונתו כשר נראה יעקבי כאיש השמאל-מרכז, והשמיע דעות בעד "שלום תוך ויתור על רוב שטחי יהודה שומרון וחבל עזה המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים". יעקבי ראה עצמו כאיש "דור הביניים" במפלגת העבודה. בשנת 1992 העמיד עצמו יעקבי כמועמד לראשות מפלגת העבודה, בבחירות בהן התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. בצעד מפתיע הודיע כי ויתר על התמודדותו, וביקש מתומכיו לבחור ביצחק רבין. יעקבי נכשל בבחירות המקדימות לתפקיד חבר כנסת במפלגת העבודה, ולא נבחר לכנסת ה-13. רבין מינה אותו לשגריר ישראל באו"ם – תפקיד אותו מילא בין ספטמבר 1992 ליוני 1996, עת נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. מששב לישראל מונה ליו”ר חברת החשמל, תפקיד שמילא עד דצמבר 1998 וליו”ר רשות הנמלים והרכבות מאוקטובר 2000 עד אוקטובר 2003. כיהן כמרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובהנהלת מספר עמותות ציבוריות, בהן מרכז רבין. קיבל את פרס בן-גוריון בשנת 2004. גם לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים המשיך להשמיע דעותיו בענייני השעה.

במהלך כל הקריירה הפוליטית שלו פרסם יעקבי ספרים רבים- ספרי עיון, אוטוביוגרפיות, ספרי ילדים וספרי שירה. שיריו של יעקבי זכו לתשבחות ופורסמו בהוצאות ספרים מכובדות. יעקבי יצא לטורונטו שבקנדה לצורך ניתוח בלבו ונפטר בבית חולים שם בגיל 72. הוא נקבר למחרת בישראל.

 

 

מקור – וויקיפדיה

X