ראי אדמה | לרכישה באינדיבוק
ראי אדמה

ראי אדמה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 347
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 62
- 30

"ארבע שעות על העץ לפני שהכול יתחיל, חישבה לעצמה את הזמן כשנבט הרעיון במוחה בפעם הראשונה… איך היא תחזיק מעמד שם על העץ כל כך הרבה זמן? ומה יקרה אם מישהו יראה אותה? הרעיון כי תתגלה שם פתאום, יושבת על העץ כמו אורחת לא קרואה, מביטה מלמעלה על אירוע שאליו לא הוזמנה… אביטל דחקה את המחשבות אל ירכתי מוחה. אף אחד לא יגלה אותה".

כך, מנקודת מבטה של אביטל ממרומי העץ, מתוודע הקורא לראשונה אל משפחת ברנשטיין, אל נחלתה במושב, אל כרמיה, אהבותיה וכאביה. פרט אחר פרט מתגלים, הן השבר הגדול שאוחז במשפחה והן מערכת הקשרים המורכבת בין חבריה. ראי אדמה הוא סיפור על אהבה לאדמה, על גידול ענבים וייצור יין, על הורים וילדים ומה שביניהם.  במהלכו מגלות הדמויות והקורא באמצעותן את הדרכים הרבות והאינסופיות לספר סיפור ולהקשיב לו. לפעמים ניתנת לדמויות התובנה כמתנה מאוחרת ולפעמים, עבור חלקן, מגיעה ההבנה מאוחר מדי. הרומן בוחן את מקומה של האדמה בחיי גיבוריו ומאיר מחדש את מקומה במציאות הארץ ישראלית של כולנו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ראי אדמה”

בקרוב…

ממקום מושבה על עץ הפיקוס הגבוה שעמד בקצה החצר, יכלה אביטל להשקיף ללא קושי על קבלת הפנים החגיגית. מימין עמד ביתם של הוריה, מטפס עקשן מכסה את הטיח הכבד שעל קירותיו, שולח ענפים ירוקים גם אל תוך החללים הפנימיים. בבוקר בר המצווה של איתן אחיה, הנץ לפתע ענף ירוק מסדק בקיר שמעל המיטה שלו. תוך ימים ספורים צמח השיח וגדל, עד שנפל ונשרך ברווח שבין המיטה והדלת. אמם נלחמה בענף הירוק וקיצצה אותו בסכין בחמת זעם, מתלוננת על הבית ששונא אותה מיום שעברה אליו ככלה צעירה. "מה אכפת לך, אמא?" הפציר בה איתן להשאיר את הענף שלקראת סוף הקיץ כבר הגיע עד לרצפה ועם בוא החורף התייבש ומת. להפתעתם של בני הבית, כעבור שנה בדיוק, חזר הענף הצעיר ומצא את דרכו פנימה לתוך הבית בדיוק באותו המקום אלא שעכשיו כבר התפצל לשניים והיה עבה וירוק יותר. מאז, בכל שנה, היה הבית שולח לאיתן מתנת יום הולדת שהלכה וגדלה ומפעם לפעם נוספו לה עוד ענפים ועוד עלים, עד שביום הולדתו השמונה עשרה, ערב גיוסו לצבא, התלוננה אמם כי החדר כבר נראה כמו חממה ואביטל צחקה ואמרה ש"זו הדרך של אלוהים לשלוח לאיתן פרחים ליום ההולדת".

עכשיו הסבה את מבטה לכיוון חלון חדר השינה שלהם. שלוש שנים עברו מאז דרכה כף רגלה בפעם האחרונה בבית הזה. בשעת בוקר מוקדמת, כשחושך דליל עוד עטף את הגדרות מסביב, התגנבה אל המושב. את מכוניתה החנתה רחוק, ליד מגרש הכדורסל, וצעדה ברגל לכיוון בית הוריה. השער היה פתוח כמו תמיד ובאור הבוקר הראשון חמקה בזריזות מגושמת לעבר העץ הגדול. על כתפה היטלטל תרמיל שהכינה בתחילת הלילה, ובו בקבוק מים לשתייה ושני כריכים. בהודעה במשיבון אמרה רוחה, אחותו של אביה, כי קבלת הפנים תתחיל בתשע בבוקר, "בראנצ' את יודעת, לא משהו פורמאלי. בואי אביטל, זו תהיה הזדמנות לפתוח דף חדש", שמעה את התחינה בקול דודתה. ארבע שעות על העץ לפני שהכול יתחיל, חישבה לעצמה את הזמן כשנבט הרעיון במוחה בפעם הראשונה. ארבע שעות ועוד שלוש של כל קבלת הפנים, איך היא תחזיק מעמד שם על העץ כל כך הרבה זמן? ומה יקרה אם מישהו יראה אותה? הרעיון כי תתגלה שם פתאום, יושבת על העץ כמו אורחת לא קרואה, מביטה מלמעלה על אירוע שאליו לא הוזמנה, המבט בעיניו של איתן, משיכת הכתפיים המתנשאת של סוזן… אביטל דחקה את המחשבות אל ירכתי מוחה. אף אחד לא יגלה אותה.

עץ הפיקוס ששתל סבה במרכז הדשא היה מקום המקלט שלה ושל איתן מיום שלמדו לטפס. בין ענפיו הרחבים לבלבו וקמלו כל תמונות ילדותם. שם היו מכינים את שיעורי הבית שלהם, מתווכחים מי ירד להביא את העיפרון שנפל, עד שאיתן חיבר חצי בקבוק פלסטיק לאחד הענפים ומילא אותו בעפרונות מחודדים. שם ערכו פיקניקים סודיים של ענבים ועוגיות שוקולד שסבתא מרים הייתה מגניבה להם למעלה בלי שאמא שלהם תראה, שם קיצר איתן את שמה מאביטל לבטי ומאז דבק בו ולא הרפה. משם ראו את אבא שלהם מפלס דרכו דרך הכרמים כשחזר מאחד המבצעים של מלחמת ההתשה. "הם ישבו על העץ וחיכו לך כל יום אחר הצהריים במשך חודש" שמעה את אמה מספרת לו בערב, אחרי שההתרגשות שככה והבית התפנה מאורחיו ושניהם הושכבו במיטותיהם לישון. הם היו בכיתה ב' והגאווה שחשו כשהמורה סיפרה איך מדינת ישראל מנצחת שוב ושוב את כל אויביה למרות שאנחנו מעטים כל כך והם רבים, גאתה. "אז למה לאבא לוקח כל כך הרבה זמן לחזור?" שאלה את אמה, וכשהגיע סוף סוף, צועד במדיו המאובקים, כמעט צנחה מהעץ מרוב התרגשות ורצה אליו יחפה אחרי איתן, שהיה מהיר יותר והגיע אליו ראשון.

טל הלילה ליחך כעת את קרסוליה החשופים ודבק בקצות מכנסיה הרחבים. ריח הפריחה מילא את אפה ואביטל החניקה התעטשות. האביב תמיד מצא אותה לא מוכנה ועיניה היו מתכסות מסך חול שהיה עובר רק עם בוא הקיץ. אור קטן דלק בחדר האמבטיה שפנה לכיוון החצר, ואביטל ידעה שאמה שנהגה לקום מוקדם תפתח בקרוב את דלת המטבח ותשחרר את גולדי, כלב הלברדור הזקן החוצה. אותו דווקא הייתי שמחה לראות, חשבה לעצמה, נזכרת איך הגיע אליהם כגור צעיר והפך לחלק מהמשפחה. את לילותיו בילה על הרצפה בין המיטות שלה ושל איתן ובבקרים היה מעיר אותה, לשונו מלקקת את פניה, מבקש שתפתח לו את הדלת. גולדי יזהה אותי מיד, חשבה ומיהרה להושיט את רגלה אל הקרש שהתקין איתן על גזע העץ, בערך בגובה של מטר מעל הדשא, כדי להקל את תנופת הטיפוס.

רק כשהתמקמה למעלה על הענף הרחב, מניחה את תרמיל הגב שלה לצדה, גילתה אביטל כי לבה הולם במהירות. מהתרמיל שלפה בקבוק מים ולגמה לגימה אחת, שומרת את השאר לבוקר שעוד יתנפל עליה בחומו. לפתע התחרטה על הרעיון המטורף הזה, לבוא לכאן ולשבת על העץ כדי להביט מלמעלה בחגיגת הברית של בנו הראשון של אחיה, חגיגה שאליה לא הזמינו אותה, במקום שבו כבר לא הייתה רצויה. אם הם היו רוצים כל כך, עלו שוב דמעות של רחמים עצמיים בגרונה, יכלו איתן או אמא שלה להתקשר בעצמם. מסוזן היא לא מצפה לכלום, אבל מהם דווקא כן. בשביל מה לשלוח אליה את רוחה? חשבה כשנעה באי נוחות על הענף הרחב. אבל הם לא רצו להזמין אותה, הרי זה ברור, המשיכה לטוות את הסיפור שכבר התגלגל במוחה אין ספור פעמים, הרי נוכחותה במקום תזכיר להם את העוול הנורא שעשו לה, את הבחירה האיומה של אמה. אם אביה היה חי, הוא לעולם לא היה נותן לזה לקרות ובעצם, מה זה חשוב, זו הבחירה של אמא שלה. אם בוחנים את זה טוב היא הרי תמיד העדיפה את איתן על פניה. טוב, אולי לא ממש העדיפה אבל ידוע שכל אם אוהבת בסתר לבה, ילד אחד יותר מאחיו.

ממוללת עלה ירקרק בידה נזכרה אביטל במרצה הגבוה בשנה א' בפקולטה לרפואה שדיבר בקורס מבוא לפסיכולוגיה על אהבת הורים לילדיהם. "במחקרים מוכרת התופעה" זכרה את קולו הדק "לפיה אם בתינוק מוטל פגם, אהבת ההורים אליו יורדת. הוכח", הניף את שתי ידיו למעלה, "כי ילדים שנולדו עם פגמים חיצוניים כגון כתמי לידה נראים לעין, אני מדגיש נראים לעין, לבקנים למשל, נדחים לא פעם על ידי הוריהם עד כדי כך שלעתים הם מבקשים להשאיר אותם בבית החולים". אביטל נזכרה כעת בזעזוע שחשה כשסיפר על ילדה בת ארבע בארצות הברית שנכוותה קשות ממים רותחים ולאחר שטופלה ונותחה נותרו צלקות רבות על פניה, ידיה וצווארה. אמה לא יכלה לשאת את מראה בתה וביקשה למסור אותה לאימוץ. "הוא אמר שעם כל הרפואה המודרנית, עדין אי אפשר היום לאתר פגמים אסתטיים בעוברים, וטוב שכך", סיפרה להוריה בזמן ארוחת הערב. "לדעתו", הוסיפה, "הורים רבים היו שוקלים להפיל את העובר אם היו יודעים למשל שיש לו כתמי לידה חריגים על כל הפנים. לא מזעזע?" היא לקחה לעצמה פרוסת לחם נוספת ומשכה אליה את צנצנת הריבה, מתעלמת ממבטי התוכחה של אמה.

"אפשר לקחת את זה עוד צעד אחד הלאה", הניח אביה את כוס הקפה ששמה אמה לפניו על השולחן בחיוך ופנה לחפש את כלי הסוכר, "מה לדעתך היו עושים הורים אם היו יודעים שהילד שלהם הולך להיות טיפש גמור או לא יוצלח?"

"או סתם מעצבן ונודניק שמן", הרים איתן את עיניו מהצלחת, פיו מלא לחם.

"טוב יש גבול לכל דבר", הסיטה אמה את צנצנת הריבה הרחק מאביטל שהתמלאה לפתע זעם, קמה מהשולחן והכריזה שהיא הולכת לחדרה ללמוד לבחינה ולפני שתפגוש את מבטה של אמה הורידה את עיניה לעבר הצלחת שלה ואספה אותה בדרכה למטבח.

לאט לאט החל האוויר בחוץ להתחמם. בין ענפי הדקלים ששתל אביה בקצה הגינה התרוממה להקת פשושים צווחנית ומרחוק נשמעו מכוניות דוהרות על הכביש המהיר. הכלב של השכנים החל עכשיו לנבוח בעצבנות וכמה עלים מהעץ צנחו אל הדשא הקצוץ שמתחתיה. בחזית המרפסת עמדו בערמות כסאות ושולחנות מקופלים וארגזים של כלי הגשה וכלי מטבח, שהונחו כאן כך שיערה, בערב הקודם על ידי חברה המספקת כלים לאירועים. עוד מעט תתחיל תכונה רבה על הדשא שמתחתיה, שולחנות יפתחו, כסאות יונחו סביבם ומפות צבעוניות יונפו באוויר. בזו אחר זו יגיעו כל חברותיה של אמה, כל אחת נושאת קדרה עם תבשיל כזה או אחר, נשיקות על הלחי, מוזיקת רקע ממערכת הגברה שיחבר איתן למרפסת, סוזן תסתובב בין כולם בשמלה שחורה דקת כתפיות, לא נראית לרגע כאילו ילדה רק לפני כמה שבועות. אמא שלה תזיל דמעה כמה פעמים ובכל זאת תקריא ברכה לאיתן וסוזן ותשלב איזה מוטיב תנ"כי, אולי משהו מפרשת השבוע, ומישהו יגיד מילה על אבא שלה וכמה חבל שהוא לא זכה ואיך דווקא הוא היה שמח לראות נכד שימשיך את דרכו. איתן ילך ליקב ויחזור עם בקבוק יין ששמר במיוחד לאירוע ואף אחד לא יעיז לשאול עליה, כדי לא לקלקל את הרגע ולא לעשות לאמא שלה כבד על הנשמה. כשעלתה המחשבה הזו במוחה הבינה אביטל שזו הייתה טעות גדולה לבוא לפה, ומה היא חשבה לעצמה בכלל וכדאי שהיא תתקפל מפה עכשיו ברגע זה לפני שאמא שלה תפתח לגולדי את הדלת ותצא בעצמה לבדוק שהכל בסדר. אביטל כבר שמה את התרמיל על הכתף וביד אחת החלה לדחוף את גופה כלפי מטה כשדלת המטבח נפתחה וגולדי פרץ בדהרה החוצה, רודף אחרי החתול של השכנים שנמנם בין הכסאות המקופלים על המרפסת ובמזל לא הבחין בה כשטיפסה שוב במהירות והתיישבה בחזרה על הענף.

נירית הלבני, ילידת 1964, בת קיבוץ מנרה, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת במושב משגב דב שבמועצה האזורית גדרות. בעלת תואר ראשון בספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עבדה מספר שנים כעוזרת הוראה בחוג לספרות עברית ולימדה ספרות באוניברסיטה הפתוחה. בחמש עשרה השנים האחרונות עוסקת בניהול משאבי אנוש ושימור עובדים — ובכתיבה. נירית פרסמה סיפורים קצרים בבלוג באתר תפוז תחת הכותרת "נירית כותבת סיפורים קצרים". סיפורה "החוצה" הגיע לשלב הגמר ואף יצא לאור במסגרת קובץ סיפורי התחרות "יוצאים לאור" של סטימצקי בשנת 2007. "ראי אדמה" הוא הרומן הראשון שלה.

X