ראיונות קצרים עם גברים נתעבים | לרכישה באינדיבוק
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 296
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 39
- 39

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים הוא קובץ סיפורים נועז.

דיוויד פוסטר וואלאס פורץ בו את  גבולות הסיפור הקצר באמצעות ראיונות, מונולוגים, ודיווחים שונים, ואלה מצטרפים יחדיו ליצירה ספרותית שלמה ויוצאת דופן.
בצורה בוטה, מטרידה, נטולת הגנות ומחסומים, פונה וואלאס אל תחומי החיים האינטימיים ביותר וכותב על הנושא המעסיק אותו לרוב: העמדות הפנים, אחיזת העיניים, הזיוף והמניפולציה הרגשית.
בחדות מבט, בכאב ובהומור, הוא חודר אל אפלת הנפש.

דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) נחשב לאחד מגדולי הספרות האמריקנית של זמננו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים”

ביקורות נבחרות

ליאת אלקיים, הארץ, על משהו כיפי לכאורה וגם קצת על דיוויד פוסטר וואלאס

ראיון קצר #48 אוגוסט ־ 97

אֶפְּלטון, ויסקונסין

 

"זה בפגישה השלישית, שאני מזמין אותן אלי לדירה. חשוב להבין 

שכדי שתהיה בכלל פגישה שלישית צריכה להתקיים איזושהי זיקה 

מוחשית בינינו, משהו שבאמצעותו אני יכול לחוש שהן תשתפנה 

פעולה. אולי תשתפנה פעולה {כפיפת אצבעות זקורות כדי לסמן 

מירכאות בטון הדיבור} היא לא בחירה מוצלחת בניסוח. כלומר, אולי 
{כפיפת אצבעות זקורות כדי לסמן מירכאות בטון הדיבור} תשחקנה

הכוונה לכך שתצטרפנה אלי לחוזה ולפעילות שלאחר מכן."

שאלה.

"וגם איני יכול להסביר כיצד אני חש את הזיקה המסתורית הזאת. 

את התחושה שהסכמה לשיתוף פעולה לא תוצא מכלל חשבון

מישהו סיפר לי פעם על מקצוע אוסטרלי שידוע בשם {כפיפת 

אצבעות זקורות} מיון אפרוחים, ב– "

שאלה

"רק רגע, סבלנות. מיון אפרוחים. היות שהערך המסחרי של 

התרנגולת גבוה הרבה יותר מזה של הזכר, התרנגול, הגבר, מן הסתם 

חיוני לקבוע מה מין האפרוח שבקע זה עתה. כדי לדעת אם כדאי 

או לא כדאי להוציא הון על גידולו, את מבינה. תרנגול, מסתבר

כמעט חסר ערך בשוק הפתוח. אלא שאפיוני המין של אפרוחים 

שבקעו זה עתה הם פנימיים לגמרי, ואי־אפשר לראות בעין בלתי 

מזוינת אם אפרוח נתון הוא תרנגולת או תרנגול. בכל אופן, זה מה 

שאמרו לי. עם זאת, ממיין מקצועי יכול להבחין. בין המינים. הוא 

יכול לעבור על מִדְגָר של אפרוחים טריים מן הביצה, לבחון כל אחד 

מהם באמצעות העין בלבד, ולומר לבעל משק העופות את מי מן 

האפרוחים להשאיר ומי הם התרנגולים. על התרנגולים תיגזר כליה

"תרנגולת, תרנגולת, תרנגול, תרנגול, תרנגולת," וכך הלאה וכך 

הלאה. כך זה באוסטרליה, מסתבר. המקצוע. והם צודקים כמעט 

תמיד. אינם טועים. העופות שהוחלט שהם תרנגולות אכן גדלים 

להיות תרנגולות ומחזירים את השקעתו של בעל משק העופות. אלא 

שמה שממיין העופות לא יכול לעשות זה להסביר כיצד הוא יודע

מהו המין. מסתבר שלעתים קרובות זה מקצוע משתלשל, העובר 

מאב לבן. אוסטרליה, ניו זילנד. תן לו להחזיק ביד אפרוח שזה עתה 

בקע, נגיד תרנגול צעיר, וּשׁ אַ ל אותו מנין לו שזה תרנגול, וממיין 

האפרוחים המקצועי ימשוך מן הסתם בכתפיו ויאמר 'נראה לי כמו 

תרנגול'. בלי ספק בתוספת 'אח שלי', בדומה לדרך שבה את או אני 

היינו מוסיפים 'ידידי', או 'אדוני."

שאלה . . . 

"זו האנלוגיה ההולמת ביותר שאני יכול להעלות לצורך הסבר.

איזשהו חוש שישי מסתורי, אולי. לא שאני צודק במאה אחוזים של 

הזמן. אבל תתפלאי לשמוע. נאמר שאנחנו על הספה, לוגמים משקה

נהנים ממוזיקה, משיחה קלה. זו הפגישה השלישית שלנו, מאוחר 

בערב, אחרי ארוחת ערב ואולי סרט או קצת ריקודים. אני באמת אוהב 

מאוד לרקוד. אנחנו לא יושבים צמודים על הספה. בדרך כלל אני 

יושב בקצה האחד והיא באחר. אף על פי שאורך הספהלא עולה על 

מטר וארבעים. זה לא רהיט נורא ארוך. אבל הנקודה היא שאנחנו לא 

בתנוחה אינטימית במיוחד. אגבית מאוד. מעורבת כאן כמות גדולה 

של שפת גוף מורכבת שהתרחשה לאורך כל הזמן שקודם לכן בילינו 

זה בחברת זו, ולא אלאה אותך בניסיון להיכנס לפרטים. אז ככה

כשאני חש שהגיע הרגע הנכון — על הספה, המכונה העותומאנית,

כשאנו נינוחים, עם משקאות, אולי איזה ליגֶטי במערכת האודיו 

אני אומר, מחוץ לכל הֶקשר ברור ובלי פתיח שאפשר להצביע 

עליו בתור שכזה, 'מה את אומרת על הרעיון שאקשור אותך?' שבע 

המילים האלה. בדיוק כך. אחדות דוחות אותי בו במקום. אבל הן 

אחוז קטן בלבד. קטן מאוד. אולי קטן להחריד. ברגע שאשאל אדע 

אם זה אכן עומד לקרות. כמעט תמיד אני יודע. שוב, אין לי הסבר 

מלא לאיך אני יודע. תמיד יהיה רגע של שתיקה מוחלטת, כבדה

את מודעת כמובן לכך שלשתיקות חברתיות יש מרקמים מגוונים

ושהמרקמים האלה מוסרים הרבה מידע. השתיקה הזאת תתרחש 

בין אם היא תדחה אותי ובין אם לא, בין אם צדקתי באשר {כפיפת 

אצבעות זקורות כדי לסמן מירכאות בטון הדיבור} לתרנגולת ובין 

אם לא. השתיקה שלה, והכבדות של השתיקה — תגובה טבעית 

לגמרי להסטה במרקם של שיחה שעד כה היתה אגבית. וזה מביא 

לנקודת שיא פתאומית את כל המתחים הרומנטיים והרמזים ושפת 

הגוף של שלוש הפגישות הראשונות. פגישות ראשוניות או פגישות 

בשלב מוקדם עשירות להפליא מנקודת מבט פסיכולוגית. את 

מודעת לכך בלי ספק. ריטואל חיזור מכל סוג, משחק שבו כל אחד 

תוהה על קנקנו של האחר, אומד אותו. לאחר מכן תמיד מתקיימת 

אותה שתיקה בת שמונה פעימות. הן חייבות להניח לשאלה {כפיפת 

אצבעות} לחדור פנימה. אגב, זה היה ביטוי של אמי. להניח לזה־

ולזה {כפיפת אצבעות} לחדור פנימה, ובעצם זה מושלם כמעט בתור 

צַיָן של מה שקורה."

שאלה

"חיה ובועטת. היא מתגוררת אצל אחותי ובעלה ושני הילדים 

הקטנים שלהם. ועוד איך חיה. גם לא — תהיי בטוחה שאני לא משלה 

את עצמי שאחוז הדחיות הנמוך נובע מכך שניחנתי במשיכה מי יודע 

מה מהממת. היא לא עובדת כך, פעילות מן הסוג הזה. למעשה

זאת הסיבה שאני מציע את האפשרות בדרך כל־כך בוטה וחסרת חן 

לכאורה. אני נמנע מכל ניסיון להקסים או לרכך. היות שאני יודע

טוב מאוד, שהתגובה שלהן להצעה תלויה בגורמים שבתוך תוכן

כמה מהן תרצינה לשחק. מעטות לא. זה כל הסיפור. הכשרון {כפיפת 

אצבעות} האמיתי היחיד שאני מתיימר להצטיין בו הוא היכולת 

לאמוד אותן, לסנן אותן, כך שעד ש — עד כדי כך שהרוב המכריע 

בפגישה השלישית הן, אם תרצי, {כפיפת אצבעות} תרנגולות ולא 

{כפיפת אצבעות} תרנגולים. אני משתמש בהֶסֵּט הזה מעולם העופות 

כמטפורה, בשום אופן לא כדי לאפיין את הנידונות אלא כדי להדגיש 

את הכשרון — שאינו בר־ניתוח — שלי עצמי לדעת בחוש, כבר בפגישה 

הראשונה, אם הן, אם תרצי, {כפיפת אצבעות} בשלות להצעה."

דיוויד פוסטר וואלאס 1962-2008 היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. 

הרומן פרי עטו “Infinate Jest”, בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים שראו אור בין השנים 1923-2006.

דייוויד פוסטר וולאס נולד באיתקה שבמדינת ניו-יורק. אביו דוקטור לפילוסופיה ואמו מורה לאנגלית. בנערותו היה שחקן טניס ודורג בין המקומות הגבוהים בליגת הנוער האמריקאית.

וולאס למד תואר ראשון באנגלית ובפילוסופיה, והתמחה בלוגיקה ומתמטיקה. על עבודת הגמר שלו בפילוסופיה זכה בפרס ע"ש גייל קנדי. עבודת הגמר שלו באנגלית הפכה מאוחר יותר לרומן הראשון שפרסם  "The Broom  .of  the System"בשנת 1985 סיים את לימודיו בהצטיינות, ובשנת 1987 סיים את התואר השני בכתיבה יוצרת, באוניברסיטת אריזונה.בשנים שלאחר מכן לימד כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בבוסטון, אילינוי ובלוס אנג'לס.

בשנת 1989, כשעבר מאריזונה לבוסטון, שקע בדיכאון ובדחפים אובדניים ובעקבות כך אושפז לטיפול פסיכיאטריוהחל ליטול תרופה נוגדת דיכאון ששמרה על איזונו הנפשי בשנים הבאות. ביוני 2008 ניסה וולאס לשים קץ לחייו. בעקבות כך אושפז שוב בבית חולים פסיכיאטרי וקיבל טיפולים בנזעי חשמל. ב-12 בספטמבר יצאה אשתו מן הבית למספר שעות והשאירה את וולאס לבדו. כשחזרה בלילה גילתה כי התאבד.

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

 

בראיונות עמו ציין וולאס את סרטו של דיוויד לינץ' קטיפה כחולה מ-1986 כסרט מכונן שהשפיע עליו השפעה מכרעת. הוא דיבר על הערצתו לסופר ג'ון בארת ועל השתחררותו מהשפעתו של בארת מאוחר יותר. הוא דיבר בהערכה על הסופר דון דלילו ובחוסר הערכה על  ג'ון אפדייק.

מקור – ויקיפדיה

X