קשר סבתא | לרכישה באינדיבוק
קשר סבתא

קשר סבתא

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 165
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

רומן אוטוביוגרפי סוחף, המתאר את חייה של הכותבת מילדותה ועד בגרות. בזיכרונותיה, מפרקים שונים בחייה, נחשף הקורא לרגע שבו מודיעים לאמה על נפילת הבעל, האב, במלחמה. בהמשך, נחשף הקורא ונכנס לתוך חייה המרתקים, מלווה אותה לאורך התקופות ומגלה סודות נסתרים.

למעגל החיים המרתק הזה נושקים מעגלי חיים נוספים. דמויות שונות נוגעות זו בזו ומצטלבות בעלילה מרתקת, חוצה דורות ויבשות, המגיעה לשיאה במכתב סודי ומפתיע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קשר סבתא”

ביקורות נבחרות

כתבה על קשר סבתא

 

קשר סבתא בעיתון ידיעות אחרונות

 

ארנון לפיד על הספר

קציר

אמא חזרה מפולין. מפולין הירוקה, היישר לשדות העמק המצהיבים.

לפני שנסעה הכול היה ירוק גם פה. לא כמו בפולין, ארץ אלף האגמים, כמו שסבתא שרה קראה לה, אבל היה פה ירוק. ירוק כזה שרק מי שגדל בבקעת בית-שאן יודע להעריך. ירוק שיונק מכל טיפת לחות כדי להיות ירוק, שכאילו מתריס: מִדְבָּר או לא מִדְבָּר, אני חי!

החיים נראים פתאום שבריריים כל כך. דווקא עכשיו, אחרי שאמא חזרה, דווקא עכשיו, כשאפשר כביכול להפסיק לדאוג, כשאפשר אולי לפגוש את העתיד וללחוץ לו יד, כשאפשר אפילו להתחיל להאמין בנסים… דווקא עכשיו החיים נראים לי כמשהו בר-חלוף, לא מובן מאליו, מפחיד כל כך.

אמא יושבת במרכז המדשאה שלה על כיסא נוח, בלב-לבה של הגינה שהיא מטפחת כבר שנים. בפינה אחת מוגבהת ערוגת התבלינים. סביב משתרעים מטפסים פרחוניים. גפן משתרגת על סככת קיץ. עץ תמר, נישא לגובה מטיל צל של תחרה במרכז הדשא.

כמה חודשים לפני הנסיעה, כשכבר היה ברור כובד גזר הדין, שתלה אמא בשארית כוחותיה פקעות ובצלצלים של פרחי אביב וטמנה אותם באדמה המתוחחת, הרטובה. נרקיסים, נוריות, כלניות, פרזיות… אמא עבדה בגינה בלב כבד ובגוף תשוש, במחשבה שאולי לא תחזור לראות אותם פורחים. טמנה אותם כאילו מתוך רצון להשאיר אחריה עקבות. עקבות של צבע וריח, התחלה של חיים חדשים.

הפרזיות בשבילי, אני יודעת. אלו הפרחים שאני הכי אוהבת. שלל הצבעים שלהם, האופן שבו הם פורחים, אחד-אחד ולאט לאט, מצטרפים לשרשרת צבעונית וארוכה של גביעים מפיצי ריח משכר ומטרף. אני לא מסוגלת לעמוד בפניהם. בליל הסדר האחרון, כשאמא לא הייתה פה, כשהיינו מפוזרים בקצווי עולם, הגעתי הנה לבדי, באתי לבקר את הגינה. הם פרחו. כולם פרחו, במין הרמוניה מטורפת. נראה כאילו הפרחים מנסים לפתוח שפתיים ולצעוק, לקרוא לה שתחזור. שתזכה ליהנות מפרחיה ולקצור את פרי עמלה.

עכשיו זמן קציר. מהמדשאה המטופחת אפשר לראות את שדות הקיבוץ שממול. אחרי השדה, לכיוון מערב, מתרוממת גבעה גבוהה וחומה. לאורך הגבעה רואים היטב פס ארוך וישר. זוהי מסילת רכבת העמק המפורסמת. ותיקי המשק מספרים שנסעה לאט כל כך, עד שאפשר היה לרדת ממנה תוך כדי נסיעה, לרוץ ולהגיד שלום לחבר'ה בקיבוץ למטה – ועדיין להשיגה. אותי זה מרגש, ההיסטוריה עוברת פה, על הגבעות שבהן גדלתי. סיפורי ראשית היישוב מקבלים פה צבע, ריח ואפילו קול. דברים רבים קרו פה בעמק – מלחמות, מאבקי הישרדות ובטח גם ימים יפים של צחוק ילדים, כמו שהיה כשאנחנו היינו קטנים. דור נולד, דור גדל, דור עוזב ודור גם מת, אבל יש המשכיות, דבר לא נולד מאין ודבר גם לא הולך לאיבוד. גם אנחנו אבן דרך במסילת ההיסטוריה שעברה כאן, גם אנחנו משאירים אחרינו משהו…

הקציר בעיצומו. הקומביין רועש ומזכיר לכל שומע כי מעגל החיים ממשיך להסתובב. עובדים פה קשה, אני חושבת לעצמי. יש פה חברים שעדיין מקיימים הלכה למעשה את חלום ההתיישבות הציונית, עוסקים בחקלאות. קשה להגיד שהם מתפרנסים מזה כמו שצריך.

אמא כמו קוראת את מחשבותיי ואומרת לי: "תראי, נעמולה, קוצרים בשדה."

"כן, אמא, נפלא לראות אותם כל עונה מחדש. קוצרים, אחר-כך אוספים את השלפים לחבילות חציר, מכינים שוב את השדה לזריעה מחודשת, זורעים, משקים ושוב קוצרים. מעגל החיים…"

שתינו מהורהרות.

"בואי פנימה," אני מאיצה בה, "כבר נורא חם, בואי נשתה משהו קר לפני ששוב יבואו חברים לבקר אותך ושוב תהיה המולה."

אמא כמו סהרורית. מבטה נעוץ במרחקים.

"את יודעת מה זה קציר?" היא שואלת, וממשיכה בלי לחכות לתשובה: "הם קוראים לזה קציר."

"אמא, את עייפה, את חייבת לנוח קצת, שלא יתגברו הכאבים, את זוכרת מה קרה בפעם הקודמת שנתת לעצמך לסבול יותר מדי?"

אמא ממשיכה, כאילו לא שמעה אותי בכלל. "בשביל לקחת איבר מגוף חי צריך לקצור אותו."

"אמא, נו באמת. הדיבורים האלה עושים לי רע," אני אומרת בניסיון לבלום את השיחה המתקרבת, אבל היא בשלה: "את יודעת, קוראים לזה קציר בכל השפות, לא רק בעברית. פעם המילה הזאת הייתה בעיניי כל כך חיובית, ברינה יקצורו…"

שוב אמא מהורהרת ומבטה מתרחק. היא כל כך שברירית עכשיו, מאז שחזרה, עורה לבן וחלק כל כך, כמו של תינוקת. אמא שלי, הסמן הקיצוני שלי והמודל בשבילי לאישה חזקה, עצמאית, דעתנית. פתאום יש לי צורך להגן עליה.

"אמא, מה קורה?" אני מנסה דרך אחרת, מפויסת ורכה יותר. "כבר עברנו את פרעה, זוכרת? הרע מאחורינו. עשינו זאת. את עשית זאת. למה את מתעצבת פתאום?"

אמא מנסה לקום וקשה לה, עדיין סובלת מכאבים עזים. הצלעות המנוסרות עוד לא התאחו, הלב החדש עדיין לא עובד בהרמוניה מושלמת עם הגוף למוד הסבל. הלב דופק מהר מדי, הגוף רגיל לקצב אחר.

"כשאני חושבת עליו," היא אומרת כמתוך הזיה, "אני לא יכולה להימלט מהמחשבה שהיה בסך הכול בן שמונה-עשרה. וההורים שלו? הרי קצרו להם את הילד… הייתי רוצה לדעת איך קוראים לו, איך קראו לו," היא ממשיכה לדבר אל עצמה תוך כדי טיפוס במדרגות המרפסת. "מה היה צבע עיניו, מי היו הוריו, האם היו לו אחים ומשפחה? מה אהב? האם הספיק לדעת אישה?! אני כל-כך רוצה להודות להם, לחבק אותם, לנסות לעודד אותם על האובדן שלהם, להגיד להם שהוא חי דרכי. שהלב שלו פה, דופק כמו מטורף וחי. לגמרי חי."

"אמא," אני מנסה להרגיע, "זה בסדר, אני בטוחה שהם יודעים".

אבל אמא מקבלת פתאום כוחות מחודשים ונואמת לי כאילו חזרה להיות מורה: "הנה, תראי אותי, לא לפני הרבה זמן היו חיי תלויים על חוט השערה. מהדשא למרפסת לא יכולתי לטפס ולעלות." היא שואפת אוויר ומטיחה בי כנועצת נעץ: "חודש לא נתנו לי, ועכשיו… הלב שלו, של הילד הזה, אצלי ולא אצלו."

שקט מעיק שורר בינינו, ואני לא יודעת מה להגיד. איך אני אמורה לרומם את מצב רוחה? "אמא, את נשמעת כאילו את לא שלמה עם התהליך ועם עצמך, את מתחרטת בעצם.", אני אומרת, ובלבי חושבת: זה בדיוק מה שהיא לא הייתה צריכה לשמוע אם אני רוצה לרומם את מצב רוחה.

"לא, נעמולה, אני לא מתחרטת, אבל אני לא בטוחה שיש לנו כבני אדם זכות להתערב בגורל, שיש לנו זכות לשנות את מה שנקבע לנו. כל המאבק הזה, כל המלחמה הזאת נגד הטבע, הרגשתי שזו אני נגד אלוהים ממש. וכן, אני ניצחתי במערכה הזאת, אבל מה יהיה הלאה? כמה אני יכולה להילחם? ובשביל מה?!"

"אמא!" אני מופתעת, "כל החיים לימדת אותי ככה. את זו שאמרת שאין לנו זכות לוותר, היית יושבת על ידי בבית חולים ומספרת לי על אנשים שנולדו בלי כלום וצמחו ועלו בזכות עצמם, בזכות מאמץ, ורצון, והקרבה, והתמדה, ועבודה קשה. אמרת שהכול בחיים זה בחירה. שכל מה שקורה לי בחיים, או לא קורה, זה בגללי או בזכותי. שאסור לבכות על מה שאין, שצריך לשחק עם הקלפים שקיבלנו." הדמעות חונקות אותי ואני לא יודעת אם בגלל זיכרונות הילדות הקשים או סתם מתחושת התסכול.

אמא לא מוותרת לי. "כן, אנחנו בוחרים, אבל לא הכול, ולפעמים נראה לי שמיציתי, שנלחמתי ונאבקתי, ודי! אולי צריך לקבל את מה שיש ולא יותר. לחיות עם מה שיש, למצות את מה שניתן ולא לבקש עוד ועוד."

אני מוזגת לנו מי קרח עם עשבי תבלין מהגינה של אמא ומביאה לה ספר מחדר השינה. "קחי, תירגעי קצת עם ספר."

גם אני שוכבת על הספה עם ספר. הספר פתוח בידי אבל המחשבות לוקחות אותי למקום אחר, רחוק מאוד. אני סתם מקשה, הרי בסך הכול אני כן מבינה על מה היא מדברת. יש כאן פרדוקס, יש כאן דבר והיפוכו: מצד אחד הבחירה בידינו, אך מצד שני אנחנו לעולם לא יודעים איך דבר קשור בדבר. כל דבר שנעשה, או שלא, תהיה לו השפעה על דבר אחר, על מישהו אחר. הרי מישהו מת כדי שמישהו אחר יחיה. אז בעצם האם הבחירה באמת בידינו? האם אנו בוחרים בידיעה שלמה? או אולי הולכים כסומים ומקווים שבחרנו בקלף הנכון? האם מישהו מכוון אותנו, או מכוון את ה"גורל" בשבילנו? ואולי אמא התכוונה להגיד, שבעצם מלחמתה בגורלה ומאבקה להישאר בחיים השפיעה בלי דעת על חייו של מישהו אחר?

כל השאלות הללו מתחדדות יותר, כי שם, בפולין, במקרה, או שלא, התחברו לי קצוות של חוטים אבודים. נגלה לי סוד. לאמא לא סיפרתי עליו, וזה מעיק שבעתיים. הסיפור כולו מטלטל אותי אל העבר הרחוק של ילדותי והרבה מעבר לו. אני מהרהרת ביני לביני: האם מעגלי חיינו נושקים ומתערבים במעגלים אחרים רבים כל כך? של ארצות אחרות, של יבשות, של דורי דורות… האם מקריות חסרת משמעות כביכול, שהתרחשה לפני שנים רבות, הצילה את חייה של אמא? ואם כן, האם הבחירה באמת בידינו?

נעמה מגרי"ל, בת קיבוץ חמדיה שבעמק בית-שאן, בוגרת המכון לחינוך טכנולוגי במגמת עיצוב תעשייתי.

מזה 25 שנה חיה במרכז הארץ, אמא לשני ילדים בוגרים, מנגנת, מציירת, יוצרת וכותבת.

"קשר סבתא", שיצא בשנת 2012, הוא רומן הביכורים שלה, המתאר סיפור סבוך ומורכב של ילדה עם ילדות לא קלה.

הסיפור, מקיף בתאוריו את עמק בית שאן והסביבה בה גדלה, מכניס אותנו לילדות בקיבוץ של פעם, ליד הגבול הירדני, תחת מלחמת התשה, במקלט ובבית הילדים לסרוגין.

יחד עם הטרגדיות וההתמודדות עם שכול, יתמות ומחלות קשות, שזור הומור רב בסיפור, תקווה, כוח רצון ואהבה גדולה.

X