קשר יהלום | לרכישה באינדיבוק
קשר יהלום

קשר יהלום

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 247
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50
- 35
- 35

אלה לא הצליחה להבין איך הפכה לחשודה בשוד היהלומים הגדול ביותר שאירע בשנים האחרונות. חוקרי משטרת ישראל ואנשי הסקוטלנד יארד, לעומת זאת, היו בטוחים שגנבה יהלומים בשווי 40 מיליון לירות שטרלינג, שנעלמו כמעט בלי להשאיר סימן, חוץ ממעטפה קטנה שעליה רשום: אלה כהן.

אם לא די בכך, קדמה למעצרה שורה של אירועים קשים ולא מוסברים: היא נחטפה בלב לונדון, מכוניתה פוצצה דקות אחרי שיצאה ממנה, כספים הוזרמו לחשבונה מבלי שתדע את מקורם ושני בריונים חיכו לה בחניון חשוך בשעת לילה מאוחרת. האם יש לכל אלה קשר לכך שהתאהבה במעסיקה, יהלומן נאה, עשיר ומצליח אך נשוי?

עתה לא נותר אלא למצוא דרך להוכיח את חפותה, גם אם תיאלץ לשם כך לעבור על החוק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קשר יהלום”

בקרוב…

פרק 1

 

עמדתי ברחבה שליד הכניסה והסתכלתי למעלה, אל שני בנייני הענק שניצבו שם.  מעולם לא ראיתי מבנה עצום כל כך. טוב, אני מגזימה קצת. אני גרה בשכונת התקווה, לא במדינת עולם שלישי וכבר ראיתי בחיי בניינים גבוהים מאלו ואף ביקרתי כמה וכמה פעמים בקניון עזריאלי, אבל באמת שארבעת הבניינים של בורסת היהלומים ברמת גן שניצבו מולי נראו גדולים יותר, עמוסים יותר ומלאי עושר ותקווה לעתיד טוב יותר.

הראיון עם דני לרמן, בעל החברה, "לרמן דיאמונדס", נקבע לי על ידי העוזרת הזמנית שלו, שאמורה לעזוב בעוד כשבועיים. קבענו לשעה ארבע. הקדמתי קצת, כי רציתי להספיק לעשן סיגריה לפני שאני עולה אליו ולעשות את תרגיל הנשימות שמרגיע אותי לפני מבחנים חשובים. הסיגריה לא באמת הצליחה להרגיע אותי וגם לא הנשימות, אז החלטתי פשוט לעלות לפגישה בחשיבה חיובית ולגמור עם זה. הלחץ מהראיון הורג אותי מיום שישי והיום כבר יום שלישי. לא נורא, לפי השקילה היומית , אני עושה ממש טקס שלם בכל בוקר אחרי הפיפי ולפני הקפה, ירדתי חצי קילו, אז כבר יצא משהו חיובי מהיום הזה.

אחרי הסיגריה השלישית הגיע הזמן לעלות לפגישה. המשרד נמצא בקומה 15 בבנין "יהלום", אחד מארבעת הבניינים של הבורסה שפרט לראשון, אף אחד לא מבין את פשר שמותיהם: יהלום, מכבי, שמשון ובניין נועם. בכניסה ביקשו לראות את תכולת התיק שלי ועברתי שיקוף לבדוק אם אני נושאת נשק. עניתי בהומור לאיש הביטחון שהפה שלי הוא הנשק שלי, אבל הוא ממש לא הבין את הבדיחה. בכל זאת  התקדמתי לתור לקבלת תג שיאפשר לי כניסה לבניין. הבחורה מהביטחון וידאה במשרד שבאמת מצפים לי וצילמה אותי במצלמה קטנה. התפללתי לאלוהים שלפחות אראה רזה ולא כמו בפוטו רצח מהסוג הזה. תוך חמש דקות ארוכות היא הנפיקה לי תג והסבירה באילו מעליות להשתמש כדי להגיע קומה 15. בהתחלה לא הבנתי למה אני צריכה לקבל הסבר מפורט כל כך על המעליות, אבל כשהעברתי את התג במכשיר המגנטי והגעתי לרחבת הלובי, הבנתי שמשמונה המעליות שהיו שם, רק ארבע מגיעות לקומה 15 ולפי כמות האנשים שחיכו למטה, הנסיעה תארך לפחות רבע שעה. בהיתי בממתינים. רובם נשאו מזוודות שחורות קטנות על גלגלים או תיקים שחורים שנראו כבדים ומלאים. חשבתי על תכולתם ודמיינתי לעצמי שהכול מלא קופסאות קטנות, מלאות יהלומים בכל מיני גדלים, כמו שראיתי פעם בחדשות, כשדיווחו על איזו מלטשה שנשדדה ליד הבורסה.

כשהגעתי לקומה ה – 15, מצאתי את המשרד ולחצתי על הזמזם. למעלה, ליד הדלת, היתה מותקנת מצלמה שצילמה את המסדרון ואת האנשים שנכנסים למשרד. לידי נעמד בחור צעיר, כבן 30, גבוה מאוד, שהחזיק תיק שחור גדול כמו אלו שראיתי קודם. בידו השנייה היתה פחית של דיאט קולה. הוא בחן אותי באופן גלוי, בלי הרבה בושה, וקרא את השם שעל התג שלי. "אלה… את חדשה כאן?" צקצק בלשונו וחייך בהתנשאות.

"כן, באתי לראיון עבודה" עניתי בחיוך מבויש.

-"איזו עבודה בדיוק?"
-"עוזרת אישית למר לרמן"

"טוב, מותק, אם את צריכה שאני אזרוק מילה לדני, רק תגידי", הוא חייך והדלת הכבדה נפתחה לפי פקודה מבפנים.

המשרד היה מרווח למדי וחולק לחדרים קטנים משני צידיו. שטיח חום שכבר ראה זמנים טובים יותר, נמתח בין החדרים והחל להראות סימני קיפול בקצוות שליד הקיר. לא היה לי מושג מי מאייש את כל החדרים מסביב, אבל יצאתי מתוך הנחה שהחדר הראשי שאליו נכנסתי היה שייך לפקידה. במרכזו ניצב שולחן עייף וישן בצבע חום כהה ועליו אגרטל מזכוכית עם פרחים מפלסטיק וצג מחשב גדול. מאחוריו ישבה בחורה צעירה ממושקפת ולצידה המון מעטפות לבנות קטנות. היא פנתה לבחור ושאלה אותו אם מצא "את האבן שדני חיפש", הבחור השיב שיש לו "משהו דומה עם פיקה קטן בצד בעשרים אחורה ושהוא יבדוק עם דני אם היא מעניינת אותו". לא הבנתי מילה. מה זה "פיקה קטן בצד"? ומה זאת אומרת "עשרים אחורה". עשרים אחורה ממה? הם מדברים על כסף? תהיתי לעצמי.

התקרבתי אליה בצעדים מבוישים ושמתי לב שגם היא, כמו הבחור שנכנס אתי,  בוחנת אותי. תהיתי אם יש בי משהו חריג. קוד לבוש שפיספסתי? אולי יש לי כתם על החולצה? דווקא חשבתי שנראיתי לא רע עם הג'ינס הכחולים המשופשפים והחולצה המכופתרת הצמודה, שמחמיאה לגזרה שעבדתי עליה בשנה האחרונה מאז שהשתחררתי מהצבא. "שלום, אני אלה. יש לי פגישה עם דני", הצגתי את עצמי.

הממושקפת אמרה שהיא יודעת מי אני ושהוא מחכה לי, וברגע ששַי ייצא – אוכל להיכנס. כך הבנתי ששמו של הבחור הוא שי ופניתי להתיישב על הספה הקטנה שניצבה בצד החדר.

אחרי חמש דקות בערך שי יצא עם הבעת פנים מאוכזבת מעט. "נו,לא הלך? "שאלה בעלת משקפיים.

"לא, הפיקה גדול בשבילו. הוא רוצה VS2 יפה".

גם את השיחה הזו לא הבנתי ותהיתי אם כדאי כבר עכשיו להתקפל ולרוץ לעבר הדלת, אבל בדיוק כשתיכננתי את מסלול הבריחה, הבחורה הודיעה שדני מחכה לי ושאכנס אליו עכשיו. נעמדתי ולקחתי נשימה עמוקה. בין כל התפקידים שמילאתי בצבא, שירתתי כמעט שנה  כרלשי"ת של תת אלוף, כך, שעמדתי מול כל מיני סוגי אנשים וחיילים ואין טיפוס שאתו לא אסתדר. הכנסתי את הבטן ותירגלתי חשיבה חיובית. דפקתי קלות על הדלת, לפי כל כללי הנימוס, ונכנסתי.

חדרו של המנהל היה גדול מעט מהחדר החיצוני ובאמצעו היה שולחן כבד שחצה את החדר לשני חלקים. בצד הקדמי היו שני כיסאות ושולחן קטן עם כוס קפה שמישהו שתה מזמן, ובצד השני ישב דני, ליד ערימת מעטפות קטנות  מן הסוג שראיתי קודם אצל הפקידה. בידו הימנית החזיק זכוכית מגדלת וביד השנייה – פינצטה גדולה ובה אבן קטנה שבחן. מעולם לא ראיתי יהלום ותהיתי אם זהו יהלום אמיתי. דני הרפה מן הפינצטה והרים את ראשו אליי. גם הוא בחן אותי, אבל אני כבר התרגלתי לכך שבבניין הזה קודם בוחנים אותך ואז מחליטים  אם לדבר איתך או לא.

"נעים מאוד" הוא קם לעברי, "שמי דני לרמן. שבי בבקשה".

הוא לא נראה מאיים ואף היה גבר נאה ביותר. הערכתי שגובהו בערך מטר שמונים וחמישה. היה לו מבנה גוף רחב כמו של ספורטאים ועליו חולצה גברית עם פסים כחול לבן מהודקת לתוך מכנסי ג'ינס כחולות עם חגורה חומה. בשיערו זרקה מעט שיבה, ועיני התכלת הנוצצות שלו ממש בלעו אותי לתוכן. "אז, אלה, נכון? אלה כהן"

הנהנתי.

"יש לך איזה שהוא נסיון ביהלומים? ", שאל.

הסמקתי. הבחורה מחברת כח האדם שהפנתה אותי ציינה מפורשות שלא דרוש נסיון קודם.  "לא ממש, אבל אני יודעת שלא מעניין אותך פיקה קטן בצד ושאתה מחפש VS2 יפה", ציטטתי את השיחה ששמעתי קודם וחייכתי בתקווה שהוא יבין שאני מתבדחת איתו.

אחרי שניה של שתיקה, הוא החל לצחוק. "יש לך אוזן טובה ונראה שאת לומדת מהר…"

עברנו קצת על קורות החיים שלי. בת 23, דירת שיכון של שלושה חדרים בהרחבה של שכונת התקווה, שתי אחיות ואימא שמתקיימת מביטוח לאומי; קצינה בצבא ושחרור בהצטיינות יתרה.  לפי ההבעה על פניו, נראה שהתרשם. "יש עוד משהו שלא כתוב בקורות החיים שלך?" שאל בחיוך.

"רקדתי בלט חמש שנים בצעירותי, זה רלוונטי לעבודה פה?" עניתי גם אני בחצי חיוך.

נראה שהוא אהב את התשובה שלי, משום שמיד החל להסביר  את העבודה. "אני מחפש בחורה צעירה, לחמישה ימים בשבוע מתשע עד חמש, לעבודות פקידות ובאופן כללי לנהל את המשרד ואותי. כשצריך להשאר מעבר לשעות העבודה, אני מצפה להיענות מלאה וכשצריך לעשות שליחויות, אני לא רוצה לשמוע שאת לא יכולה כי העקבים שלך גבוהים מדי", חייך וקרץ לכיוון העקב עשרה סנטימטר שהחלטתי לנעול היום. "העבודה כוללת איסוף צ'קים, ירידה לפיקוח לאיסוף סחורות שמגיעות מחו"ל, בנקים, דואר וניהול מלאי. מכיוון שאין לך נסיון ביהלומים, אני מוכן לשלוח אותך לקורס ונקזז את העלות מהשכר בשנה הקרובה. את השכר עצמו נקבע אחרי שבועיים התלמדות, אבל אני בטוח שתהיי מרוצה. קמצן אני לא… בנוסף, אני עובד הרבה מול ארצות הברית, אז אני מקווה מאוד שאת שולטת באנגלית וכמובן במחשב ובאינטרנט. כשאני נוסע לפגישות בניו יורק וזה קורה כמה פעמים בשנה, אני רוצה לסמוך עלייך בעיניים עצומות ובכלל…"  הוא הציץ בי  בהבעה כמו-קשוחה, "אמון ואמינות זה הדבר הכי חשוב פה. טעות אחת קטנה של חוסר תשומת לב יכולה לעלות לי הרבה כסף, וכסף הוא משהו שאני ממש לא אוהב להפסיד".

למשפט האחרון התלוותה נימה קצת מאיימת, אבל גם בלעדיו הבנתי שאם אחזיק אי פעם יהלום, כדאי מאוד שאשמור עליו כעל בבת עיני.

"אני מחפש מישהי שגם תהיה מוכנה להתחייב לזמן ארוך, כי את האוניברסיטה שאני אעביר אותך, לא תוכלי ללמוד בשום מקום אחר ולא בא לי להשקיע בכל חצי שנה במישהי אחרת." הוא נשען אחורנית על הכסא וחיכה לשמוע מה יש לי לומר. תיאור התפקיד נשמע לי מורכב ועמוס ולא האמנתי שאוכל אי פעם לדבר בשפת היהלומנים הזאת. גייסתי את כל כוחות הנפש שלי ואמרתי לו שאני מוכנה לעבוד קשה וגם לי לא בא לחפש עבודה חדשה כל חצי שנה, כך שבאופן עקרוני יש לנו שאיפות דומות. דני חייך ולקח נשימה ארוכה תוך שהוא בוחן אותי שוב! מה יש לאנשים במקום הזה?. בחדר השתררה שתיקה מביכה ובדיוק כשהבנתי שהוא מתכוון לומר לי בנימוס שאני לא מתאימה ותודה שבאתי, הוא שאל מתי אוכל להתחיל.

התמוטטתי כמעט, אבל כלפי חוץ שמרתי על שלווה ואמרתי שאין לי בעיה להתחיל מחר על הבוקר.

"תשובה טובה, נתראה מחר", הוא לחץ את ידי והוסיף שנראה לו שנסתדר מצוין.

חייכתי ויצאתי מהחדר. למשקפיים, שעדיין ישבה עם המעטפות הקטנות, אמרתי שנתראה מחר והיא בתגובה אפילו לא טרחה להרים עיניים מהמסך. יצאתי מהמשרד ומהבניין וישבתי לעשן סיגריה. הסתכלתי שוב מעלה אל קצה הבניינים ועכשיו הם נראו לי אפילו יותר מאיימים מקודם. כמה אנשים, כמה כסף ויהלומים מסתובבים פה…

 

הבטחתי לעצמי להיות אחראית כמו שאף פעם לא הייתי ורצינית כמו הקרציה ההיא מהבנק שמתקשרת אליי כל שבוע להזכיר לי שאני צריכה להפקיד כסף לחשבון ולכסות את המינוס, כי אם לא, אין לי ספק שבנק הפועלים יהיה בסכנת קריסה…

את המשך היום העברתי בשיטוט חסר משמעות בקניון איילון, תוך מחשבות נוגות על התפקיד החדש ובהייה בחנויות בגדים שעל רובן ככולן נמתח שלט ענק "מכירת סוף העונה" ו"עד 70 אחוז הנחה". היה לי ברור שבמצב הכלכלי של היום, כל החנויות מנסות להיפטר מכמה שיותר סחורה כדי לצמצם הפסדים והשתעשעתי ברעיון לרכוש לעצמי כמה חולצות שאוכל ללבוש לעבודה החדשה. כמו תמיד, התעלמתי לחלוטין ממצבי הכלכלי וממבטי האימה של אימי, כשתראה אותי חוזרת עם שקיות, ורכשתי כמה חולצות שישבו קצת צמוד והבליטו את שדיי ואת קימורי גבי יתר על המידה, אבל במסגרת ההתעלמות הכללית מן המציאות – פסחתי גם על הפרטים הקטנים הללו והעברתי את כרטיס האשראי, לא לפני שהתאמתי לחולצות שני זוגות מכנסיים וצעיף לבן עם רקמה, שהשלים את ההופעה הדרמאטית והעניק לי מראה שאני בטוחה שיהיה קשה להתעלם ממנו.

שמרית הילל, 35, עיתונאית לשעבר ומנחת "זמן מיסטיקה" בהווה. ספרה הראשון "היריון עם פפיון" יצא בשנת 2008 בהוצאת "גוונים". ספרה השני, "קשר יהלום" ב-2103.

כל משפחתה עובדת בבורסת היהלומים, שם גם הכירה את בעלה ושם עבדה חמש שנים והפכה את החוויות שצברה לרומן מתח… זו הספר הראשון שנכתב על הבורסה, מתוך הבורסה והוא מעורר סקרנות רבה אצל העוסקים בתחום…

X