קרקס הליצנים הבוכים | לרכישה באינדיבוק
קרקס הליצנים הבוכים

קרקס הליצנים הבוכים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 193
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40
- 40

הרומן "קרקס הליצנים הבוכים" מספר את סיפורן של משפחות שנמלטו מגיא ההריגה של אירופה ובאו אל כור ההיתוך של מדינת ישראל. אלו חיו לצד עולי ארצות ערב וצפון אפריקה בדו קיום שאיים לעיתים להפוך את עולמן כולו על פיו.

הסיפור מתרחש בשנות ה-60 בעיר אשדוד, עיר שנועדה להיות קולטת עליה. ומכיוון שכך, הפכה לכוורת רוחשת וססגונית של מנהגים, תפישות עולם, מאכלים שונים, אמונות בשלל צבעי הקשת ומריבות עם רצח בעיניים.

כמובן שבעולם מסוג זה כבודן של האהבה והשנאה במקומו מונח. אהבה הנולדת ממחויבויות עבר, ושנאה שמקורה בבורות וחוסר ידע. שתיהן, לצד תמימות מכמירה שאינה מסתיימת לעולם. הרומן מנסה לפרק לגורמים את רגש האהבה, הכל מנקודת מבטם, שלעיתים הייתה כה לא מדויקת, של אנשים תמימים, אנשים החשים רגשות של חוב נצחי כלפי אלמונים שנקרו על דרכם.

ומכיוון שכך, קיים הצורך בחיפוש. החיפוש שאין לו סוף ומטרתו לעיתים רק לא למצוא.

הרומן כתוב בשפה אירונית, תוך הגחכת הפערים העדתיים, משום שלדעת המחבר זו הדרך הנכונה ביותר להציג את העולם המטורף אותו חווינו פעם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קרקס הליצנים הבוכים”

ביקורות נבחרות


"ספר נפלא המשלב קיבוץ גלויות, דעות שונות, סודות ואהבה", אביגייל פולק כהן על הספר, בבלוג סלונה

ראיון עם הסופר על הספר ב-גל הגפן

ערבים טובים

האם יכול זוג שרוולים, רכוס היטב על פרקי יד, למלא ליבו של נער צעיר גאווה ואמונה כי התמזל מזלו מאד בחייו? התשובה היא 'כן,' בהחלט 'כן.' משה שושני זכר היטב את התרוממות הרוח שחש עם הגילוי המרעיש. הוא לא ידע כמה שנים חלפו עד שנתן ליבו לכך כי אימו, מינה שושני לבית רוזנפלד, מתהלכת כל ימיה כששרוולי חולצתה רכוסים. הוא לא ראה אותה מפשילה שרווליה מעולם. היא הייתה מזיעה בחומו הכבד של הקיץ, סובלת בשתיקה מעונה את להטה הנורא של השמש המכה בינות לדיונות החול האינסופיות, אך מילת תלונה לא שמע מפיה.

מכיוון שכך, גם זכר את אותו היום בו פיתו הוא ואביו, שרוח נדירה של השתובבות אחזה בו, את אימו להתלוות אליהם לשפת הים. הוא היה כה נרגש עד שזכר לאחר זמן יום זה כאחד המאושרים בחייו. בעוד שושני ינוקא ואביו משליכים למים חכה שאמורה הייתה ללכוד דגים באמצעות חוט ניילון עלוב המחובר בקצהו האחד למוט במבוק קצר להכעיס, ובאחר לקרס הנושא פיסת קליפה של תפוז מרקיב שמצאו על החוף, כי שכחו לקנות פיתיונות, השתרעה לה הגברת שושני תחת השמש והתרווחה להנאתה.

אין זאת כי חלשה דעתה עליה מפאת השקט והשלווה שסביב. זאת משום שלפתע, ללא כל התראה, קמה והפשילה שרוולי חולצתה. שושני הצעיר עמד למולה ועניין החכה והדיג נשתכח ממנו לחלוטין. על ידה ראה שורת מספרים ארגמנית ומוזרה למראה. הוא אמר לה – "אימא, מצויר לך משהו על היד."

אימו חייכה במבוכה כמי שנתפסה בקלקלתה. "אה… זה כלום." אמרה. "סתם לכלוך קטן שנשאר לי על היד."

סקרנותו נתעוררה והוא ניגש אליה בריצה, ניסה לתפוש את פרק ידה כדי לבחון את המספרים מקרוב. אימו משכה ידה במהירות כאילו נכוותה למגעו.

הוא הביט בה בתימהון והיא חייכה שוב ואמרה – "טוב… זה לא סיפור. האמת היא שבטרנסילבניה הייתי שחקנית כדורגל. לא רציתי לספר לך אף פעם כי ידעתי שתצחק ממני. בנות, שחקניות כדורגל. נכון? אבל הייתי בקבוצה. זה היה המספר שלי. אז עוד היו שמים לשחקנים מספרים על היד."

"למה על היד? צריך לשים מספר על הגב." אמר שושני הצעיר בידענות.

"כן," השיבה אימו. "אבל אז המספרים היו יורדים מהחולצה בכביסה, לכן רשמו על היד. ליתר ביטחון."

"אבל גם מהיד זה יכול לרדת," התווכח. "כשאת עושה מקלחת למשל."

"אה," אמרה האם בחיוך מאיר. "בגלל זה רשמו לנו חזק. עמוק. שלא יירד במקלחת."

"אבל לשחקני כדורגל יש רק סיפרה אחת, או שתיים." פקפק עדיין שושני הצעיר. "לך יש שורה שלמה."

"אז נהגו לרשום כל מספר חדש אבל לא למחוק את הישן, למזכרת." הסבירה אימו בסבלנות מרובה. "כך יצא מספר ארוך בסופו של דבר. אתה יודע שאנחנו היהודים מאד אוהבים מזכרות."

שושני התמלא באחת גאווה עצומה. אימו שחקנית כדורגל. זה היה מעבר לכל דמיון. הוא דהר לעבר אביו שישב מכונס ואומלל למראה על שפת המים כשהחכה הדלה נטועה בידו כחפץ שאבד עליו הכלח. בהתלהבות צרח – "אבא ! אימא הייתה שחקנית כדורגל. ידעת את זה?"

אביו הנהן בכבדות ומלמל משהו שנשמע כאישור. כן, הוא ידע. אימא הייתה באמת משהו מיוחד.

בימים הבאים סיפר לכל מי שאבה לשמוע. "אימא הייתה שחקנית כדורגל. כן. בחוץ לארץ. מה פתאום בארץ? פעם שיחקה אפילו נגד פושקאש, בהונגריה. הייתה חלוץ מרכזי. רצה מהר יותר מן הרוח. תקעה גולים כמו זבל. בלי סוף. כן. אימא שלי. עד היום יש לה את המספר שהיה לה בקבוצה. על היד. לא כמו אצלנו על הגב, שם היו עושים לשחקנים מספר על היד."

בבית הכריח את אימו לספר לו סיפורי תהילה מן הימים בהם הייתה שחקנית כדורגל. היא סיפרה, בקול שנחנק לפעמים. לעיתים מזומנות היה עליו לתקנה בפרטים שנראו לו תמוהים. "אימא, לא אומרים קלעתי גול. אומרים תקעתי גול. לא, אי אפשר לתקוע גול גם עם היד. ההוא בשער קוראים לו שוער. איך קראו לו אצלכם? גם כן שוער? אז איך שוכחים דבר כזה?"

בכל בית הספר ידעו כי אימו הייתה שחקנית כדורגל גדולה בטרנסילבניה. אט אט נתעצם הסיפור ומינה שושני הייתה גם בנבחרת הלאומית ההונגרית, והרומנית. בשתי הנבחרות בו בזמן אפילו, עד כדי כך רצו ביקרה. פעם תקעה אפילו גול מחמישים מטרים, בומבה עצומה שזכורה לטוב עד היום בכל מיני מקומות בעולם. עד שבבוקר אחד קראה לו מחנכת הכיתה והושיבה אותו לפניה. הכיתה הייתה ריקה והיא הביטה בו בעיניים עצובות.

"משה…" אמרה בצער. "המספר הזה של אימא… היא לא הייתה שחקנית כדורגל…"

אט אט נגלה הסיפור לפניו. את הדרך הביתה באותו יום עשה לבדו. הוא העדיף כך. בבית ראתה אימו את פניו ונתחלחלה. הוא שאל אותה והיא לא אמרה מאומה. אחר כך קמה לאיטה ופרשה לקיטון השינה הזעיר. הוא שמע את מיטתה, שבימים כתיקונם הייתה נקראת 'מיטת הבכי,' חורקת. אחר כך באו גם האנחות.

למחרת היום הפשילה מינה שושני את שרוולי חולצתה, וכך נותרה. ובנה היה מביט בה כל העת בחרדה גדולה. הוא בעיקר לא הבין. עד כה פגש את הרוע במפגשים קטנים; מריבה זו או אחרת, מכה שהכאיבה לו. אמירה אומללה של ילד שהביאה אותו לדמעות.

זו לראשונה נגלה לפניו רוע אחר. גדול הרבה יותר. מאיים. מסתורי. נחבא. רוע שלא ניתן היה לראות את קצהו. הוא לא האמין כי יתכן רוע כזה.

אמיר פורת גדל והתחנך באשדוד של שנות ה-60. שירת במערכות ביטחוניות שונות ופנה אחר כך ללימודי תואר שני ושלישי בתחום הגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. עם תום לימודיו עבד כמרצה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב וכחוקר באחת ממעבדותיה.

הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. מתגורר ביבנה ובבעלותו כבל למכסחת דשא.

X