קריאת רשות | לרכישה באינדיבוק
קריאת רשות

קריאת רשות

שנת הוצאה: 2005
מס' עמודים: 175
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 42

ב'קריאת רשות' מזמינה ויסלבה שימבורסקה את הקורא להרפתקת קריאה ססגונית ומלאת חדווה. במסות קצרצרות, בעלות יופי פיוטי, חוכמה ושנינה נדירים, מתייחסת המשוררת הפולנייה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996, לשלל נושאים: יצירות ספרות גדולות, ציירים, אופרות, קומדיות, קולנוע, חיי סופרים, אירועים היסטוריים מהעת העתיקה, פרקים בתולדות המדע ואנקדוטות מחיי היומיום.

כל אחד מן הקטעים היפהפיים הללו מהווה תגובה מבריקה על טקסטים מסוגים שונים כגון ספרי היסטוריה, ביוגרפיות, יומנים, ספרים על טבע ובעלי-חיים אך גם לוחות-שנה, מדריכים למשתמש, ספרי עצות, ספרי בישול ועוד. אלה משמשים לשימבורסקה כנקודת ארכימדס שממנה היא מניפה דיונים ועיונים ערניים ונוקבים על משפחה ואהבה, כישרון וחדשנות אמנותית, מיניות וצביעות, קנאה וקנאות. בכל אחד מהפרקים אנו פוגשים ביכולת התיאור המופלאה של שימבורסקה, שמאירה מחדש את ריבוי פניו של הקיום האנושי על פני כדור-הארץ.

'קריאת רשות' הוא מחרוזת פנינים בפרוזה מאת אחת המשוררות הגדולות של זמננו. הספר תורגם בידי רפי וייכרט, מתרגמה המובהק של שימבורסקה, שתירגם לעברית ארבעה מבחרים משיריה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קריאת רשות”

"ספר שכולו מפגן של הומור משובח המתבונן באירוניה על ספרים, סופרים, מלים וקוראים… הייתי ממשיך לצטט בהנאה מתוך רשימות הומוריסטיות קצרות אלה, שבהן באות לידי ביטוי נימים של רצינות מכוונת לגמרי, אבל חבל לי לקלקל את ההנאה המזומנת למי שיקחו לידם את הספר הזה."
מיכאל הנדלזלץ, הארץ (ספרים) 28/12/05  » לכתבה המלאה

"76 הטקסטים חדי המבט, רבי החן, שופעי התרבות, ההומור והחסד שבספר, כתובים כאילו נאמרו בשיחה אגבית בין ידידים. אבל למיני-מסות השנונות והמשכילות האלה, המשוחררות מכל פוזה פסאודו-אינטלקטואלית, יש איכויות של ספרות יפה ומענגת באמת. "
ראובן מירן, הארץ (גלריה), 22/12/05  » לכתבה המלאה

"גדולתה של שימבורסקה כמסאית טמונה בחשיבתה המרעננת על שאלות הרות-משמעות… היא עושה זאת בחן, בחיוך, כאילו בדרך אגב. מגע הקסם של הכותבת, המוליד מסות חינניות, מעוררות מחשבה ודמיון, הוא בראש ובראשונה פרי של חוכמה וכישרון פיוטי… ראוי שנקוד קידה בפני המתרגם המוכשר, שהשכיל לצקת את המקור לעברית בהירה, גמישה ועשירה."
דויד פישלוב, ידיעות אחרונות (ספרות), 16/12/05

"ויסלבה שימבורסקה… כתבה בחוכמה ובחן רב על ספרים, על ספרות ועל החיים… הנושאים רבים ומגוונים, ואפשר לצטט בלי סוף מדבריה החכמים והמשעשעים על כל מה שעיניה נופלות עליו."
שמעון בוזגלו, מעריב (ספרות וספרים), 16/12/05

"התבוננות שהיא כל כולה ביטוי לכנות, חוצפה, פואטיות, הומור ואנושיות… 'קריאת רשות' מכיל עשרות רשימות שהן פיוט בפרוזה עיתונאית. למעשה, כל תגובה מצד מבקר ספרותי כמוני נראית מולן דהויה ומגומגמת."
יקיר בן-משה, טיים אאוט, 08/12/05

"הפרוזה רבת היופי של שימבורסקה הוא המשך ישיר לשירתה. שוב ושוב קוראים ברשימותיה פסקאות רבות יופי… רפי וייכרט תרגם יפה והוסיף אחרית דבר נבונת טעם."
מנחם בן, NRG 02/12/05

כעבור יומיים אני עולה לקומה הרביעית בבניין האפרורי, שעליו הצביע הנהג. ויסלבה שימבורסקה פותחת לי את הדלת בנזיפה על מלבושי הקל ומציעה לי "בגד חורף ראוי", שלא אקפא. "אין דבר, תחזירי לי בישראל," היא אומרת, "ובינתיים, איזה ויסקי?" היא שואלת בעליצות של נערה. אני מסתפקת בתה, היא לוגמת ויסקי. "זן משובח," היא אומרת בקריצה שובבה.
מירי פז מבקרת אצל שימבורסקה, כתבה וראיון, ידיעות אחרונות ו- YNET
05.12.04
 » לכתבה המלאה

אגדות

לסופר אחד, שניחן בדמיון ערני, הציעו לכתוב דבר-מה לילדים. "מצוין," השיב בשמחה, "יש לי איזה רעיון עם מכשפה." הגברות מההוצאה לאור נופפו בידיהן: "רק לא מכשפות, אסור להפחיד את הילדים!" – "ומה עם הצעצועים בחנויות," שאל הסופר, "הדובונים הפוזלים הללו מקטיפה שעירה?" באשר לי, אני חושבת על זה מזווית אחרת. ילדים אוהבים אגדות מפחידות. יש להם צורך טבעי לחוות התרגשות גדולה. אנדרסן הפחיד ילדים והם לא נטרו לו על כך, גם לא בבגרותם. אגדותיו היפהפיות שופעות יצורים על-טבעיים, בלי להביא בחשבון את בעלי-החיים המדברים ואת הדליים הפטפטניים. לא כל החבורה הזאת נחמדה ובלתי-מזיקה. יותר מכולם מופיע המוות, דמות חסרת-רחם. לפתע פתאום הוא פולש אל לב-ליבה של השמחה ונושא עימו את הטובים ביותר, את האהובים מכל. אנדרסן התייחס לילדים ברצינות. הוא מספר להם לא רק על הצד השמח של החיים אלא גם על מצוקותיהם, דאגותיהם, ומפלותיהם הלא תמיד מוצדקות. אגדותיו, המאוכלסות ביצירי דמיון, ריאליסטיות יותר מטונות של ספרות ילדים בת זמננו, השומרת על סבירות ובורחת מן הפלאי כמו מאש. לאנדרסן היה אומץ לכתוב אגדות עם סוף עצוב. הוא חשב שצריך להיות טוב, לא מפני שזה משתלם (תפיסה המשוּוקת בעקשנות במעשיות-מוסר-השכל בנות זמננו, והרי במציאות זה לא תמיד כך) אלא משום שמקור הרוע במוגבלות חשיבתית ורגשית, וזאת הצורה היחידה של דלות שממנה יש לסלוד. והיא מצחיקה, כמה שהיא מצחיקה! אנדרסן לא היה סופר גדול בלי חוש ההומור שלו, הנוצץ בכל גוני הקשת – מטוּב לב ועד לעג. אבל הוא לא היה מוראליסט גדול אילו היה בעצמו התגלמות טוּב הלב. הו לא, היו לו גחמותיו וחולשותיו, ובחיי היומיום היה בלתי-נסבל. דומה שדיקנס הוא שבירך את היום שבו אנדרסן בא לבקרו והשתכן בחדרון שהתמלא פרחים לכבודו. ואחר-כך בירך את היום שבו יצא האורח אל עבר ערפילי קופנהאגן. אפשר היה להעלות על הדעת שסופרים הדומים זה לזה מבחינות כה רבות היו צריכים להסתכל איש בעיני רעהו עד יום מותם. נו, מה לעשות.

האנס כריסטיאן אנדרסן, 'אגדות', מהדורה חמישית (בבקשה!), תירגמו סטפניה ביילין וירוסלב איוושקביץ', ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

אינסטינקט או ניסיון נרכש

כמה גזעים של בעלי-חיים מגלים, מייד לאחר הלידה, יכולת לחיות בכוחות עצמם אך ורק הודות למנגנון עצבי שקשה לנו לשערו ולתכונות מולדות שאנו, בתחום שהוקצה לנו, עמלים שנים כדי להשיגן! הטבע שלל מאיתנו אלף מאפיינים נפלאים, ובתמורה העניק לנו – מה שנכון נכון – את האינטלקט, אבל הוא שכח לכאורה שזה יהיה האמצעי העיקרי שלנו להסתדר בעולם. אילו זכר היה טורח להעביר לנו הרבה מן הידע הבסיסי בדרך התורשה. מן הראוי היה שניוולד עם ידיעת לוח הכפל, עם שליטה בשפת האם לפחות, עם יכולת לחבר סונטה הגונה ולשאת דברים באקדמיה. היילוד יכול היה להתחיל מייד את דרכו אל מחוזות המחשבה העיונית. בגיל שלוש היה יכול לכתוב, טוב ממני, את קריאת רשות, ובגיל שבע היה נעשה למחברו של הספרון 'אינסטינקט או ניסיון נרכש'. אני יודעת שכתיבת הטרוניות הללו בטורֵי 'חיים ספרותיים' לא תקדם דבר, אבל נעלבתי. דרוֹשֶר כותב באופן ציורי על הישגיה מעוררי ההשתאות של רקמת העצב המאפשרת לבעלי-החיים לראות בלא עיניים, לשמוע דרך העור ולהריח סכנה בלא משב רוח. וכל זה קשור בפולחן הנדיר בעושרו של פעילויות אינסטינקטיביות… כל אינסטינקט כזה מעורר את קינאתי. אבל אחד יותר מכולם: שמו האינסטינקט הבולם מהלומות. בעלי-החיים נלחמים זה בזה, בתוך תחומי הזן, מלחמות שבדרך-כלל מסתיימות ללא שפיכות דמים. ברגע מסוים אחד מן הצדדים נסוג וזהו זה. הכלבים אינם נושכים למוות, הציפורים אינן מנקרות למוות, האנטילופות אינן דוקרות למוות. לא בשל אופיים המתוק אלא פשוט משום עבודת המנגנון המגביל את עוצמת המהלומה או את לחץ המלתעות. האינסטינקט הזה נעלם רק בשבי, והוא איננו מופיע אצל גזעים שנוצרו באמצעות הכלאה. וזה בעצם היינו הך.

'אינסטינקט או ניסיון נרכש', תירגמה מגרמנית כריסטינה קובלסקי, הוצאת ידע כללי, ורשה 1969.

חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה

אנו חולמים, אבל באיזה חוסר-הקפדה, באיזה חוסר-דיוק! "אני רוצה להיות ציפור" אומר אדם זה או אחר. אך לוּ הפך אותו הגורל הצייתן לתרנגול-הודו היה חש עצמו מרומה. לא זה מה שרצה. סכנות גדולות עוד יותר טמונות בציר הזמן. "אני רוצה להיות בוורשה במאה ה-18" היית מפלל בלא דאגה וחושב שדי בכך. שמכל המקומות תנחת בוודאי בסלון של הוד מלכותו סטניסלב פּוֹנייטוֹבסקי שיאחז בידך בחיוך רך ויוביל אותך אל אולם הסעודות לארוחת צהריים של יום חמישי. במקום זה אתה צונח לתוך השלולית הראשונה שנקרית בדרכך. בקושי נחלצת ממנה, מייד נכנסת לסימטה הצרה מרכבה רתומה לשמונה סוסים, מצמידה אותך, המבוהל, אל הקיר ושוב מכסה אותך בבוץ מכף רגל ועד ראש. וחשוך כאן עד שאינך רואה את קצה אפך, אינך יודע לאן לפנות, אתה משתרך בצידם האחורי של אי-אלה ארמונות, בתוהו ובוהו של סימטאות לא-מרוצפות, הררי אשפה ועיי חורבות. עד מהרה יגיחו מן העלטה ביריונים ויתחילו לטלטל אותך בדש מעילך. איני כותבת סיפור, ולכן אינני חייבת להמציא מפלט מצרה זו. די בכך שאתה יושב בפונדק ומגישים לך צלי, אבל בצלחת מלוכלכת. בעקבות הערתך הפונדקאי ישלוף את כנף חולצתו מתוך המכנסיים ויצחצח את הצלחת. כשתתרעם יאמר לך שנראה כי התחנכת בג'ונגל, שהרי אינך יודע שכך בדיוק נהג הנסיך רדז'יוויל ביחס לגבירותיו. בבית-המלון, אחרי שלא הצלחת לקבל מים לרחצה, אתה צונח על המיטה ומייד מסתערים עליך פרעושים. סופסוף לפני עלות השחר אתה נרדם וממהר להקיץ למשמע צעקות – בקומה מתחתיך מישהו הצית אש. בלי להמתין למכבי-האש, שטרם הומצאו, אתה קופץ מהחלון, ורק הודות לערימות הזבל המצחינות שובר רגל ולא את המפרקת. את השבר מאחה, בלי הרדמה, גלב טירון. תהיה בר מזל אם לא יתפתח נמק ואם העצמות תתאחינה כמו שצריך. בצליעה קלה אתה חוזר לתקופתך שלך ורוכש את הספר שממנו צריך היה להתחיל: 'חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה'. הוא יאפשר לך למצוא מחדש את האיזון הראוי בין ארציותם לשמימיותם של הזמנים ההם.

אנה בַּרדֶצקה ואירנה טוּרנאוּ, 'חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה', ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

 

ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996, נולדה בקורניק שבמחוז פוזנן בפולין בשנת 1923, ומילדותה ועד פטירתה ב-2012 התגוררה בקרקוב. את שיריה הראשונים החלה לכתוב עם תום מלחמת העולם השנייה. ספר שיריה הראשון, שבו גיבשה את קולה העצמאי ('הקריאה ליטי') ראה אור בשנת 1957. יצירתה השירית של שימבורסקה קנתה לה מעריצים רבים בפולין ומחוצה לה, ותורגמה לעשרות לשונות. בשנת 1991 זכתה שימבורסקה בפרס גתה, ובשנת 1995 בפרס הרדר.

פרס נובל לספרות הוענק לשימבורסקה על יצירתה השירית רבת-ההשראה, המשלבת מבט מקורי בהוויה הקיומית עם תפיסה הומניסטית, אירוניה עם אמפתיה לברואים באשר הם. שיריה עוסקים בנושאים מגוונים: פוליטיקה, היסטוריה, אהבה, אבולוציה, מקומו של האדם בקוסמוס, המדעים ועוד.

לצד שירתה כתבה במשך ארבעה עשורים טורים מבריקים שפורסמו בעיתונות ובכתבי-עת ספרותיים בפולין. הפרוזה של שימבורסקה – חכמה, משעשעת, נוגעת ללב – כונסה בכמה ספרים, והיא נדבך חשוב ביצירתה. ספרי שירה של שימבורסקה שראו אור בעברית בתרגומו של רפי וייכרט: 'אטלנטיס' (עכשיו 1993), 'סוף והתחלה' (גוונים 1996), 'שלהי המאה' (קשב 1998), 'בשבח החלומות' (קשב 2004), נקודתיים (קשב 2009).

שימבורסקה הלכה לעולמה ב-2012

X