קריאת הירח | לרכישה באינדיבוק
קריאת הירח

קריאת הירח

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38

אנשי זאב יכולים להיות מסוכנים אם אתה עומד בדרכם, אבל הם יניחו לך לנפשך אם תתנהג בזהירות. הם יודעים היטב להסתיר את טבעם האמיתי מפני בני האדם, אבל אני אינני בת אנוש. אני מזהה אותם כשאני פוגשת אותם, וגם הם מזהים אותי.

 

השכן הסקסי של מרסי תומפסון הוא איש זאב. במוסך שלה היא עסוקה בתיקון מיניבוס פולקסוואגן השייך לערפד. אבל גם מרסי תומפסון עצמה היא לא בדיוק אדם רגיל… והקשר שלה לעולם היצורים הדמיוניים, המפחידים והעל-טבעיים מכניס אותה לצרות צרורות.

הספר הראשון בסדרת מרסי תומפסון, שהיה לרב-מכר של הניו-יורק טיימס.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מדהים!!! מומלץ לכל אוהבי הפנטזיה הרומנטית.
    מחכה לספר המשך….

הוסף חוות דעת

"עולם חדש ומסחרר של אנשי זאב, מחליפי צורה, מכשפות וערפדים".
לין ווייל, מחברת הסדרה Darkyn, שהגיעה לראש רשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס

 

 

"עלילה גדושה בתפניות ובהפתעות. הייתי מרותקת מההתחלה התמימה לכאורה ועד לסוף המרתק, בלי שאוכל להניח את הספר מידיי".
קים האריסון, מחברת The Outlaw Demon Wails, שהגיע לראש רשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס.

פרק 1
בהתחלה לא קלטתי שהוא איש זאב. האף שלי אינו במיטבו כשהוא אפוף בריח של שמן צירים ודלק שרוף, ומלבד זאת, הרי זה לא שיותר מדי אנשי זאב משוטטים בסביבה. לכן כשמישהו השמיע קולות מנומסים ליד כפות רגליי כדי להפנות את תשומת לבי אליו, חשבתי שמדובר בלקוח. הייתי תקועה עמוק בתא המנוע של מכונית ג'טה, התקנתי תיבת הילוכים משופצת בביתה החדש. אחד החסרונות בניהול מוסך על ידי אישה אחת היה שבכל פעם שהטלפון צלצל או שלקוח הגיע, היה עליי לעצור את עבודתי ולהתחיל אחר כך מחדש. הדבר גרם לי להיות נרגנת – ואין זו דרך טובה להתנהל עם לקוחות. העוזר הנאמן שלי נסע ללמוד בקולג', ועדיין לא מצאתי מישהו במקומו – קשה למצוא מישהו שיעשה את כל העבודות שאינני רוצה לעשות.
"אתפנה אליך בעוד רגע", אמרתי וניסיתי לא להישמע נרגזת. אני משתדלת מאוד לא להבריח את לקוחותיי.
לעזאזל. אי אפשר להכניס תיבת הילוכים עם ג'ק. הדרך היחידה להכניס תיבת הילוכים לתוך ג'טה ישנה היא בכוח. לפעמים יש יתרון בכך שאני אישה בעבודה מסוג זה – ידיי קטנות יותר, כך שאני יכולה להכניס אותן למקומות שגבר לא יכול. אבל גם הרמת משקולות וקרטה לא יהפכו אותי חזקה כמו גבר חזק. בדרך כלל מנוף יכול לפצות על כך, אבל לפעמים אין תחליף לשרירים, ולי היה בקושי די כוח לבצע את העבודה.
נאנחתי מהמאמץ והחזקתי את תיבת ההילוכים במקומה בעזרת ברכיי ויד אחת. בידי השנייה הכנסתי פנימה את הבורג הראשון וחיזקתי אותו. העבודה עדיין לא הסתיימה, אבל תיבת ההילוכים תישאר במקומה בזמן שאטפל בלקוח שלי.
שאפתי אוויר מלוא ריאותיי וחייכתי פעם אחת במאור פנים כדי להתאמן בטרם התגלגלתי החוצה מתחת למכונית. לקחתי סמרטוט כדי לנגב את השמן מידיי ואמרתי, "במה אני יכולה לעזור לך?" עוד לפני שהבטתי בו מספיק כדי להבחין שלא מדובר בלקוח – אף שהוא בהחלט עורר את ההרגשה שמישהו צריך לעזור לו.
מכנסיו היו קרועים בברכיים ומוכתמים בדם ובלכלוך. מעל לחולצת הטריקו המלוכלכת שלו הוא לבש חולצת פלנל קטנה מדי – לבוש שאינו מתאים לחודש נובמבר במזרח וושינגטון.
הוא נראה כחוש, כאילו עבר זמן מאז בא מזון אל פיו. אפי אמר לי, למרות ריחות הדלק, השמן והחומרים נוגדי ההקפאה שמילאו את מוסך, שעבר זמן רב גם מאז התקלח. ומתחת ללכלוך, לזיעה ולריח הפחד הישן עלה ריחו המובהק של איש זאב.
"רציתי לשאול אם יש לך אולי עבודה בשבילי," הוא אמר בהיסוס. "לא עבודה אמיתית, גברתי. רק עבודה לכמה שעות".
הרחתי את החרדה שלו לפני שנשטפה בפרץ של אדרנלין, שהשתחרר בגופו לאחר שלא סירבתי לו מיד. קצב דיבורו הואץ, עד שמילותיו התנגשו זו בזו. "גם עבודה אמיתית תהיה בסדר, רק שאין לי כרטיס ביטוח לאומי, כך שתצטרכי לשלם לי במזומן, בשחור".
רוב האנשים שמגיעים לכאן ומבקשים לעבוד ולקבל את התשלום במזומן הם עובדים בלתי חוקיים, שמנסים להחזיק מעמד בתקופות שבין עונת הקציר לעונת השתילה. הנער הזה היה אמריקאי לבן רגיל – למעט העובדה שהיה איש זאב – עם שיער ערמוני ועיניים חומות. הוא היה מספיק גבוה כדי להיות בן שמונה-עשרה, אני מניחה, אבל האינסטינקטים שלי, שהם טובים למדי, קבעו שגילו קרוב יותר לחמש-עשרה. כתפיו היו רחבות אך גרומות, וידיו היו גדולות מעט, כאילו הוא צריך לגדול עוד לפני שיצמח להיות הגבר שהוא אמור להיות.
"אני חזק", הוא אמר. "אני לא מבין הרבה בתיקון מכוניות, אבל עזרתי לדוד שלי לתחזק את החיפושית שלו".
האמנתי שהוא אכן חזק: אנשי זאב הם חזקים. ברגע שהבחנתי בניחוח הייחודי של המושק המעורב במנתה, התעורר בי דחף עז לגרש אותו מהטריטוריה שלי. אך מכיוון שאינני אשת זאב, שלטתי באינסטינקטים שלי – אינני מניחה להם לשלוט בי. ומלבד זאת, הנער, שרעד קלות במזג האוויר הלח של חודש נובמבר, עורר בי אינסטינקטים אחרים, חזקים יותר.
יש לי מדיניות לא לעבור על החוק. אני נוהגת במהירות המותרת, מקפידה לעשות ביטוח למכוניות שלי, משלמת לרשויות קצת יותר מס מכפי שאני חייבת. נתתי לא פעם כסף לאנשים שנזקקו לו, אבל מעולם לא העסקתי מישהו באופן לא חוקי. והייתה עוד בעיה – הוא היה איש זאב, ועוד חדש, ככל שיכולתי לשפוט. לצעירים יש פחות שליטה בצורת הזאב שלהם מאשר לאחרים.
הוא לא העיר כמה מוזר לראות אישה מוסכניקית. הוא כנראה צפה בי זמן-מה, די זמן להתרגל לרעיון – אבל בכל זאת, הוא לא אמר דבר על כך, ועל זה הגיעו לו נקודות זכות, אם כי לא מספיק נקודות כדי שאעשה את מה שעמדתי לעשות.
הוא שפשף את ידיו זו בזו ונשף עליהן כדי לחמם את אצבעותיו שהיו אדומות מקור.
"בסדר", אמרתי לאטי. זו לא הייתה תשובה חכמה מצדי, אבל כשראיתי אותו רועד מקור, לא יכולתי לענות תשובה אחרת. "נראה איך זה מסתדר".
"יש חדר כביסה ומקלחת מאחור". הצבעתי אל הדלת בחלק האחורי של המוסך. "העוזר הקודם שלי השאיר כמה סרבלי עבודה ישנים שלו. הם תלויים על ווים בחדר הכביסה. אם תרצה להתקלח וללבוש אחד מהם, תוכל להכניס את הבגדים שאתה לובש למכונת הכביסה. יש מקרר בחדר הכביסה, ובתוכו כריך ירך חזיר ומשקה קל. תאכל ותחזור לכאן כשתהיה מוכן".
הדגשתי מעט את המילה "תאכל". לא התכוונתי לעבוד עם איש זאב רעב, גם אם נותרו עוד יותר משבועיים עד לליל הירח המלא. יש אנשים שאומרים שאנשי זאב יכולים לשנות את צורתם רק בליל ירח מלא, אבל אנשים אומרים גם שלא קיימות רוחות רפאים. הוא שמע את הפקודה והתקשח. עיניו התרוממו כדי לפגוש בעיני.
לאחר רגע הוא מלמל תודה, יצא מבעד לדלת וסגר אותה בעדינות מאחוריו. נשמתי לרווחה. הייתי צריכה לדעת שלא לתת פקודות לאיש זאב – הרי יש להם את רפלקס השליטה וכל זה.
האינסטינקטים של אנשי זאב אינם מקילים את חייהם – לכן הם לא נוטים לחיות חיים ארוכים. האינסטינקטים הללו הם הסיבה לכך שאחיהם הפראיים הפסידו בקרב מול הציוויליזציה, ואילו זאבי הערבות שגשגו אפילו באזורים אורבניים כמו לוס אנג'לס.
זאבי הערבות הם האחים שלי. לא, אינני אשת-זאב-ערבות – אם קיים דבר כזה בכלל. אני ווֹקרית – צועדת.
המונח נגזר מהשם "סקין ווקר – צועדת בעור חיה", שמה של מכשפה מהשבטים האינדיאניים הדרום-מערביים. המכשפה הזאת משתמשת בעור כדי להפוך לזאב ערבות או לכל חיה אחרת, וכך משוטטת וזורעת מחלות ומוות. המתיישבים הלבנים השתמשו בטעות במונח ווקר לכל מחליפי הצורה הילידים, והשם דבק. אנחנו בהחלט לא בעמדה שמאפשרת לנו למחות על כך – וגם לוּ היינו נחשפים בציבור, כפי שעשו הפיי1 הנחותים, הרי נותרו כה מעטים מאיתנו, עד שאין טעם לעשות מזה עניין.
אינני חושבת שהנער ידע מה אני. אילו ידע שגם אני טורפת, לא היה מפנה את גבו אליי ויוצא מן הדלת כדי להתקלח ולהחליף בגדים. לזאבים יש אולי חוש ריח מפותח מאוד, אבל המוסך היה מלא בריחות לא מוכרים, ולא נראה לי שאי-פעם הריח מישהי כמוני.
"שכרת כרגע מחליף לטאד?"
הסתובבתי והבטתי בטוני, שנכנס דרך דלתות המוסך הפתוחות. היה ברור לי שהוא עמד שם בהיחבא וצפה בסצנה שהתחוללה בין הנער וביני. טוני היה טוב בזה – זאת הייתה העבודה שלו.
שערו השחור היה משוך לאחור וקשור בקוקו קצר, וניכר שזה עתה התגלח. שמתי לב שבאוזנו הימנית יש ארבעה חורים, ובהם שלושה חישוקים קטנים ועגיל יהלום. הוא הוסיף שניים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא לבש סווטשרט פתוח עם קפוצ'ון, ומתחתיו חולצת טריקו דקה שהציגה לראווה את תוצאות השעות הרבות שבילה בחדר הכושר, ונראה כמו כרזת גיוס לאחת הכנופיות ההיספאניות המקומיות.
"אנחנו מנהלים על זה משא ומתן", אמרתי. "רק באופן זמני. אתה עובד?"
"לא. נתנו לי יום חופשי כפרס על התנהגות טובה". אמר טוני ושב לדבר על העובד החדש שלי. "ראיתי אותו בסביבה בימים האחרונים. הוא נראה בסדר – אולי הוא ברח מאיזה מקום". "בסדר" פירושו שהוא לא מתעסק בסמים או באלימות, וזה היה מעודד.
כשהתחלתי לעבוד במוסך לפני תשע שנים, טוני ניהל חנות משכּונות קטנה מעבר לפינה. מאחר ששם ניצבה מכונת המשקאות הקרובה ביותר, ראיתי אותו לעתים קרובות למדי. לאחר זמן-מה עברה חנות המשכונות לידיים אחרות. לא חשבתי על זה יותר מדי, עד שהרחתי אותו עומד בפינת הרחוב עם שלט שעליו כתוב – מוכן לעבוד בשביל אוכל.
אני אומרת שהרחתי אותו, משום שהנער עם העיניים השקועות שהחזיק את השלט לא דמה במיוחד לגבר המאופק וטוב המזג בגיל העמידה שניהל את חנות המשכונות. הנער הביט בי כאילו אני משוגעת, אבל בבוקר המחרת חיכה טוני ליד המוסך שלי. אז הוא סיפר לי ממה הוא מתפרנס – לא ידעתי בכלל שבמקום בגודל של הטרַייסיטיז2 היו שוטרים סמויים.
אחר כך הוא החל להגיע אל המוסך מדי פעם. בהתחלה הוא הופיע בכל פעם במראה אחר. טרייסיטיז אינה מקום גדול, והמוסך שלי נמצא בשולי האזור שניתן לכנות אזור מוכה פשע ביחס לקנוויק. ייתכן שהוא הגיע אליי בכל פעם שנתנו לו משימה באזור, אבל מהר מאוד החלטתי שהסיבה האמיתית היא שהוא מוטרד מכך שזיהיתי אותו. ברור שלא יכולתי לומר לו שפשוט הרחתי אותו, נכון?
אמו הייתה איטלקייה ואביו יליד ונצואלה. בזכות התערובת הגנטית הזאת היו לו תווי פנים וגון עור שאפשרו לו להיראות פעם מקסיקני ופעם אפרו-אמריקאי. הוא היה יכול להיראות בן שמונה-עשרה אם רצה, אף שהוא ודאי מבוגר ממני בכמה שנים – בן שלושים ושלוש בערך. הוא דיבר ספרדית שוטפת ותיבל את האנגלית שלו בחצי תריסר מבטאים.
כל המאפיינים האלו סייעו לו בעבודתו כסוכן סמוי, אבל מה שהפך אותו לטוב באמת היה שפת הגוף שלו. הוא היה יכול לצעוד בנענוע האגן האופייני לגברים היספאנים נאים וצעירים או לגרור את רגליו באנרגיה המתוחה המאפיינת מכורים לסמים.
לאחר זמן-מה הוא קיבל את העובדה שיכולתי לראות מבעד לתחפושות שהצליחו לתעתע בבוס שלו וגם באמו, לטענתו, אבל אז כבר היינו חברים. הוא המשיך לבוא מדי פעם, כשהיה בסביבה, לכוס קפה או שוקו חם ולנהל איתי שיחה ידידותית.
"אתה נראה צעיר וגברי מאוד", אמרתי. "העגילים הם חלק מהמראה החדש שלך במשטרת קנוויק? במשטרת פַּסקוֹ עונדים שני עגילים, והשוטרים של קנוויק צריכים לענוד ארבעה?"
החיוך שהפנה אליי גרם לו להיראות מבוגר יותר ותמים יותר בעת ובעונה אחת. "עבדתי בסיאטל בחודשים האחרונים", הוא אמר. "יש לי גם קעקוע חדש. למזלי, הוא נמצא במקום שאימא שלי לעולם לא תראה".
טוני טען שאמו מעוררת בו חרדה. מעולם לא יצא לי לפגוש אותה, אבל הוא הדיף ריח של שמחה ולא של פחד כשדיבר עליה, כך שידעתי שאין סיכוי שהיא כזאת מרשעת כפי שתיאר.
"מה מביא אותך לצל קורתי?" אני שואלת.
"באתי לראות אם תסכימי לבדוק מכונית של חבר שלי", הוא אמר.
"פולקסוואגן?"
"ביואיק".
גבותיי התרוממו בתמיהה. "אוכל להעיף מבט, אבל אני לא מצוידת לטיפול במכוניות אמריקאיות – אין לי את המחשבים המתאימים. הוא צריך לקחת אותה למקום שמטפלים בו בביואיקים".
"היא לקחה אותה לשלושה מכונאים – החליפה את חיישן החמצן, את הפלאג ומי יודע מה עוד. המכונית עדיין לא בסדר. המוסכניק האחרון אמר לה שהיא צריכה מנוע חדש, ושהוא יכול להתקין אותו תמורת מחיר כפול ממחיר המכונית. אין לה יותר מדי כסף, אבל היא צריכה מכונית".
"אני לא אקח ממנה כסף על בדיקה, ואם לא אוכל לתקן אותה, אגיד לה את זה". הכעס ששמעתי בקולו בזמן שדיבר על בעיותיה העלה בי לפתע מחשבה. "זאת הגברת שלך?"
"היא לא הגברת שלי", הוא מחה באופן לא משכנע.
בשלוש השנים האחרונות הוא שם עין על אחת הסדרניות במשטרה, אלמנה מרובת ילדים. הוא מעולם לא עשה דבר בנוגע לזה מפני שאהב את עבודתו – ועבודתו, כך נהג לומר בעגמומיות, אינה מתאימה לדייטים, לנישואים ולילדים.
"תגיד לה להביא את המכונית. אם היא תוכל להשאיר אותה כאן ליום-יומיים, אבדוק אם זי יוכל לבוא ולהציץ בה". זי, הבוס הקודם שלי, פרש לאחר שמכר לי את המקום, אבל מדי פעם הוא קופץ לכאן כדי "להישאר בעניינים". הידע שלו במכוניות ובמנועים גדול יותר מזה של צוות מהנדסים שלם מדטרויט.
"תודה, מרסי, את גדולה". הוא הציץ בשעונו. "אני חייב ללכת".
נופפתי לו לשלום וחזרתי לעבוד על תיבת ההילוכים. המכונית שיתפה פעולה, כפי שקורה רק לעתים רחוקות, כך שהדבר לא ארך זמן רב. כשהעוזר החדש שלי יצא, נקי ולבוש באחד מהסרבלים הישנים של טאד, כבר התחלתי להרכיב את שאר חלקי המכונית. הסרבל לא היה חם מספיק כדי לצאת איתו החוצה, אבל במוסך, עם מפזר החום הגדול שלי, הוא יהיה בסדר.
הוא היה זריז ויעיל; אין ספק שבילה לא מעט מתחת למכסי מנוע של מכוניות. הוא לא עמד והסתכל, אלא הושיט לי חלקים עוד בטרם ביקשתי אותם, ומילא את תפקיד העוזר המיומן כמי שמכיר אותו היטב. ייתכן שהוא עצור מטבעו או שלמד לשתוק, מפני שעבדנו יחד שעתיים בשתיקה מוחלטת. גמרנו לעבוד על המכונית הראשונה והתחלנו לעבוד על אחרת, לפני שהחלטתי לפתות אותו לדבר.
"אני מרסדס", אמרתי בעת ששחררתי בורג באלטרנטור. "איך אתה רוצה שאקרא לך?"
עיניו אורו לרגע. "מרסדס3, מכונאית הפולקסוואגן?" האור שבפניו כבה במהירות, והוא מלמל, "סליחה, את בטח רגילה לשמוע את זה".
חייכתי אליו. הושטתי לו את הבורג שהוצאתי והתחלתי לעבוד על הבא אחריו. "כן. אבל אני עובדת גם על מכוניות מרצדס – כל מכונית מתוצרת גרמניה. פורשה, אאודי, ב-מ-וו ואפילו מכונית אופל מזדמנת. בדרך כלל אני מטפלת במכוניות ישנות, כאלה שכבר אין להן אחריות מהסוחר, אבל יש לי כאן את המחשבים המתאימים גם לרוב המכוניות החדשות יותר שמגיעות לכאן".
הסבתי את ראשי ממנו כדי שאוכל להביט היטב בבורג השני העיקש. "אתה יכול לקרוא לי מרסדס או מרסי, איך שתרצה. איך אתה רוצה שאקרא לך?"
אינני אוהבת לדחוק אנשים לפינה ולגרום להם לשקר. אם הוא בורח ממשהו, הוא ודאי לא יאמר לי את שמו האמיתי, אבל אם אני מתכוונת לעבוד איתו, אני צריכה כינוי טוב יותר מאשר "נער" או "הי, אתה" כשאני פונה אליו.
"תקראי לי מאק", הוא אמר לאחר שתיקה קצרה.
השתיקה הסגירה היטב את העובדה שזה לא שמו. אבל זה יספיק לעת עתה.
"טוב, מאק", אמרתי. "אתה מוכן להתקשר לבעלים של הג'טה ולומר לו שהמכונית שלו מוכנה?" החוויתי בראשי לעבר המכונית הראשונה שסיימנו לעבוד עליה. "יש חשבונית במדפסת. מספר הטלפון שלו נמצא על החשבונית לצד הסכום הסופי לתשלום על החלפת תיבת הילוכים. אחרי שאגמור להחליף את החגורה הזאת, אקח אותך לארוחת צהריים – זה חלק מהשכר שלך".
"או-קיי", הוא אמר ונשמע אבוד מעט. הוא החל ללכת אל הדלת המובילה אל המקלחת, אבל עצרתי אותו. חדר הכביסה והמקלחת היו בחלק האחורי של המוסך, ואילו המשרד היה בצד המוסך, ליד מגרש החנייה שבו חונים הלקוחות.
"המשרד נמצא מאחורי הדלת האפורה", אמרתי לו. "יש סמרטוט ליד הטלפון. תוכל להשתמש בו כדי לאחוז בשפופרת כך שלא תתכסה בשמן".

כשנהגתי הביתה באותו ערב, הרהרתי במאק. שילמתי לו על עבודתו במזומן ואמרתי לו שהוא מוזמן לחזור. הוא הפנה אליי חיוך רפה, תחב את הכסף בכיס אחורי ויצא. הנחתי לו ללכת, אף שידעתי שאין לו מקום ללון בו הלילה, מפני שלא היו לי חלופות טובות יותר.
הייתי מזמינה אותו לביתי, אבל זה היה מסוכן לשנינו. אמנם נדמה שהוא בקושי משתמש באפו, אבל בסופו של דבר הוא היה מגלה מה אני – ולאנשי זאב, אפילו בצורתם האנושית, יש כוח רב, בדיוק כפי שמתואר בסרטים הישנים. אני בכושר טוב ויש לי חגורה סגולה מהדוג'ו – המרכז לאומנויות לחימה – שנמצא מעבר למסילת הרכבת שליד המוסך שלי. אבל אין לי סיכוי מול איש זאב. הנער היה צעיר. כשהחלק החייתי שבו יזהה טורף יריב בטריטוריה שלו, הוא לא יוכל לשלוט בעצמו ויהרוג אותו.
ומלבד זאת, גם השכן שלי היווה בעיה.
אני גרה בפינלי, אזור כפרי השוכן במרחק עשר דקות נסיעה מהמוסך שלי, שנמצא באזור התעשייה הישן ביותר של קנוויק. הבית שלי הוא קרוון שגילו כמעט כגילי, והוא ממוקם במרכז כמה דונמים מוקפים בגדר. בפינלי יש חלקות רבות שגודלן כמה דונמים, שבהן שוכנים קרוונים או מבנים תעשייתיים, אבל לאורך הנהר יש גם בתים מפוארים, כמו זה של השכן שלי.
פניתי אל החנייה שלי, וצליל חצץ נגרס עלה מהגלגלים. החניתי את הפולקסוואגן דיזל ראביט4 הישנה שלי מול ביתי. ברגע שיצאתי מהמכונית, הבחנתי בכלוב החתולים במרפסת שלי.
מדיאה ייללה לעומתי יללה עגמומית, אבל הורדתי את הפתק שהודבק על החלק העליון של הכלוב וקראתי אותו בטרם הנחתי לה ללכת.
גברת תומפסון, היה כתוב באותיות מרובעות מודגשות, תדאגי בבקשה שהחתולה שלך לא תיכנס לשטח שלי. אם אראה אותה שוב, אטרוף אותה.
לא הייתה חתימה על הפתק.
פתחתי את הסוגר, הרמתי את החתולה וחיככתי את פניי בפרוותה הדומה לפרוות ארנבת.
"איש הזאב הרע הכניס את החתלתולה המסכנה לקופסה ועזב אותה?" שאלתי.
ריחו של אדם האוּפטמן, השכן שלי, נדף ממנה, וכך הבנתי שהיא ישבה בחיקו זמן-מה לפני שהביא אותה לכאן. רוב החתולים לא אוהבים אנשי זאב – וגם לא צועדים כמוני. מדיאה, חתולה אומללה שכמותה, אוהבת את כולם, אפילו את שכני הזועף. זאת הסיבה שהיא מוצאת את עצמה בכלוב חתולים במרפסת שלי לעתים קרובות.
אדם האוּפּטמן, שעמו יש לי גדר משותפת מאחור, היה האלפא, מנהיג להקת אנשי הזאב המקומית. קיומה של להקת אנשי זאב במקום קטן כמו טרייסיטיז הוא יוצא דופן, מפני שהלהקות מתמקמות בדרך כלל בערים גדולות, שבהן הן יכולות להסתתר טוב יותר, ולעתים נדירות הן משתכנות במקומות קטנים יותר, שעליהם הן יכולות להשתלט. אבל אנשי זאב מצליחים בצבא ובסוכנויות ביון ממשלתיות שנקראות בראשי תיבות בלבד, ולמתחם הכור הגרעיני הנמצא ליד אתר הַנפוֹרד היו סוכנויות רבות בעלות ראשי תיבות, שהיו מעורבות בנעשה במקום בדרך זו או אחרת.
אני חושדת שמנהיג להקת אנשי הזאב בחר לרכוש חלקת אדמה דווקא לידי הן בשל הדחף של אנשי הזאב לשלוט במי שנראה להם יצור פחות ערך, והן בשל הנוף המרהיב של הנהר.
הוא לא אהב את העובדה שהקרוון הישן הקטן שלי מוריד את ערך ביתו רחב הידיים הבנוי לבני חומר – אף שמדי פעם הזכרתי לו שהקרוון שלי כבר היה כאן כשקנה את השטח שלו ובנה עליו את ביתו. הוא גם הזכיר לי בכל הזדמנות שאני נמצאת כאן רק בזכות סובלנותו, היות שצועדת אינה יריבה אמיתית לאיש זאב.
בתגובה על התלונות הללו הרכנתי את ראשי ודיברתי אליו בנימוס – בדרך כלל – והזזתי את הפולקסוואגן ראביט ההרוסה ששמרתי בשביל חלקים אל החצר האחורית שלי, שבה היה אפשר לראותה בבירור מחלון חדר השינה של אדם.
הייתי די בטוחה שהוא לא יאכל את החתולה שלי, אבל נהגתי להשאיר אותה בבית למשך שבוע כדי שירגיש שהאיום שלו הפחיד אותי. החוכמה עם אנשי זאב היא לעולם לא להתעמת איתם ישירות.
מדיאה ייללה, גרגרה וטלטלה את בדל זנבה כשהורדתי אותה ומילאתי את קערית האוכל שלה. היא הגיעה אליי כחתולת רחוב, ולזמן-מה חשבתי שמישהו התעלל בה וקצץ את זנבה, אבל הווטרינר אמר לי שהיא חתולה מזן מַנקס ושנולדה כך. ליטפתי אותה ליטוף אחרון והלכתי אל המקרר כדי לארגן משהו לארוחת הערב.
"הייתי מביאה את מאק הביתה אילולא חששתי שאדם יציק לו", אמרתי לה. "אבל אנשי זאב לא מחבבים במיוחד זרים. הם מתעקשים לשמור על כל מיני כללים כשזאב חדש מגיע לטריטוריה שלהם, ומשהו אומר לי שמאק לא הגיש בקשה להתקבל ללהקה. איש זאב לא ימות מקור בחוץ, ולא משנה כמה גרוע מזג האוויר. הוא יחזיק מעמד עוד קצת זמן".
"בכל זאת", אמרתי בזמן שהוצאתי שאריות ספגטי לחימום במיקרוגל, "אם מאק בצרות, אדם אולי יעזור לו". עדיף להעלות את הנושא בעדינות לאחר שאדע מה הסיפור של הנער הזה.
אכלתי בעמידה ושטפתי את הצלחת, לפני שהתכרבלתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. מדיאה ייללה וקפצה אל חיקי לפני הפרסומת הראשונה.

מאק לא הגיע למחרת. זה היה יום שבת, וייתכן שהוא לא ידע שאני עובדת כמעט בכל שבת אם יש מכוניות לתיקון. או שהוא המשיך בדרכו.
קיוויתי מאוד שאדם או אחד הזאבים שלו לא ימצאו אותו לפני שתהיה לי הזדמנות לבשר לו בעדינות על קיומו של מאק. מי שהפר את החוקים, שאפשרו לאנשי הזאב לחיות בסתר בין בני האדם במשך מאות שנים, סבל מהשלכות קטלניות.
עבדתי עד הצהריים, ואחר כך התקשרתי לספר לזוג הצעיר והנחמד שאין שום טעם לעבוד על המכונית שלהם. החלפת מנוע תעלה להם יותר משווי המכונית. שיחות טלפון לא נעימות היו החלק הפחות אהוב עליי בעבודה. כשטאד, העוזר הקודם שלי, היה כאן, הכרחתי אותו לעשות את זה. סגרתי את הטלפון וחשתי מדוכאת כמעט כמו הבעלים חסרי האונים של המכונית המבריקה, המושקעת והאהובה, שגורלה נגזר לעבור למגרש הגרוטאות.
קרצפתי את ידיי והוצאתי את רוב השמן והלכלוך שהצטברו מתחת לציפורניי. אחר כך התחלתי בעבודת הניירת האין-סופית, שגם אותה נהגתי להפיל פעם על טאד. שמחתי שהוא קיבל את המלגה לקולג' היוקרתי שבו רצה ללמוד, אבל התגעגעתי אליו מאוד. לאחר עשר דקות החלטתי שאין כאן שום דבר שאי אפשר לדחות ליום שני. אני מקווה שאז יביאו לי עבודת תיקון דחופה, ואוכל לדחות את עבודת הניירת ליום שלישי.
לבשתי בגדים נקיים – מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו – לקחתי את המעיל שלי ויצאתי לאו'לירי לארוחת צהריים. לאחר הארוחה נכנסתי לסופרמרקט וקניתי בספונטניות תרנגול הודו קטן שאותו אחלוק עם מדיאה.
אמי התקשרה לנייד בדיוק כשנכנסתי למכונית, וניסתה לעורר בי רגשי אשם כדי שאבוא לפורטלנד בחג ההודיה או בחג המולד. הצלחתי למצוא תירוצים ולהתחמק משתי ההזמנות – המפגשים המשפחתיים שהתקיימו בשנתיים שגרתי איתה הספיקו לי לכל החיים.
לא שהם גרועים כל כך, ההפך הוא הנכון. קורט, אבי החורג, הוא איש נעים הליכות וענייני – הוא מאזן יפה את אימא שלי. גיליתי שהוא לא ידע על קיומי עד לרגע שבו הופעתי על סף דלתו כשהייתי בת שש-עשרה. ואף על פי כן הוא פתח בפניי את ביתו ללא כל היסוס והתייחס אליי כאילו הייתי בתו.
אמי מרג'י היא טיפוס תוסס שניחן בעליזות הפכפכה. אין שום קושי לדמיין אותה מתחברת לרוכב רודיאו (כמו אבי), ובאותה מידה אפשר לדמיין אותה בורחת כדי להצטרף לקרקס. הרבה יותר מפתיע לדעת שהיא נשיאת ועד ההורים המקומי.
אני מחבבת את אמי ואת אבי החורג. אני אפילו מחבבת את כל אחיי למחצה, שקיבלו בהתלהבות את כניסתי הפתאומית לחייהם. כולם חיים יחד במשפחות מלוכדות כמו אלה שהטלוויזיה אוהבת לתאר כנורמטיביות. אני שמחה מאוד לדעת שקיימים אנשים כאלה – אני פשוט לא שייכת לשם.
אני מבקרת פעמיים בשנה כדי שלא יפלשו אליי הביתה, ואני מקפידה שלא לעשות זאת בחגים. רוב הביקורים שלי קצרים מאוד. אני אוהבת אותם, אבל אני אוהבת אותם מרחוק.
לאחר שסיימתי את השיחה, הרגשתי אשמה ומצוברחת. נסעתי הביתה, הכנסתי את תרנגול ההודו הקפוא למקרר כדי שיפשיר והאכלתי את החתולה. לאחר שניקוי המקרר לא שיפר את מצב רוחי, אף שלא ברור לי למה חשבתי שכך יקרה, נכנסתי שוב למכונית ונסעתי לשמורת הנפורד. אינני הולכת לשם לעתים קרובות. יש מקומות קרובים יותר שבהם אפשר לרוץ, ואם אני רוצה לנסוע ברכב, אני יכולה לנסוע לבלו מאונטנס שנמצאים לא רחוק. אבל לפעמים נפשי רעבה למרחב הצחיח והשומם של השמורה – במיוחד לאחר שיחה עם אמי.
החניתי את המכונית וצעדתי זמן-מה, עד שהייתי די בטוחה שאין נפש חיה בסביבה. הסרתי את בגדיי והנחתי אותם בתיק הקטן שלי. ואז החלפתי צורה.
החלפת צורה אצל אנשי זאב יכולה להימשך אפילו חמש-עשרה דקות – וחשוב לדעת שתהליך זה מכאיב להם. גם כך אנשי זאב אינם יצורים ידידותיים במיוחד, אבל אם הם בדיוק החליפו צורה, כדאי מאוד להניח להם לנפשם לזמן-מה.
החלפת צורה של צועדים – לפחות החלפת הצורה שלי, שכן אינני מכירה צועדים נוספים – היא מהירה ונטולת כאב. רגע אחד אני אדם, ובמשנהו אני זאבת ערבות: קסם טהור. אני פשוט צועדת מצורה אחת לשנייה.
חיככתי את אפי ברגלי הקדמית כדי לסלק את העקצוץ האחרון של החלפת הצורה. אני תמיד נותנת לעצמי קצת זמן להתרגל לתנועה על ארבע רגליים במקום על שתיים. מאחר שבדקתי את הנושא, אני יודעת שלזאבי ערבות יש ראייה שונה מזו של בני האדם, אבל הראייה שלי דומה בשתי הצורות. השמיעה שלי מתחדדת מעט וכך גם חוש הריח שלי, אף שגם בצורתי האנושית חושיי טובים משל רוב האנשים.
הרמתי את תרמיל הגב, שהיה כעת מלא בבגדיי, והשארתי אותו בסבך שיחים. השלתי מעליי את זמניות קיומי האנושי ורצתי אל המדבר.
לאחר שרדפתי אחר שלוש ארנבות והתגריתי בבני זוג ששטו בסירה, כשהנחתי להם לראות אותי בחטף כיצור פרוותי מקסים על גדת הנהר, חשתי הרבה יותר טוב. אינני חשה צורך להחליף צורה עם עלות הירח, אבל אם אני נמצאת זמן רב מדי על שתיים, אני נעשית חסרת מנוחה ועצבנית.
נכנסתי למכונית בתחושת לאות רוויַת אושר, בצורתי האנושית, כשבגדיי שוב עליי, ואמרתי את תפילתי הרגילה בעודי מסובבת את המפתח. הפעם מנוע הדיזל פעל וטרטר. לעולם איני יודעת אם מנוע הדיזל יפעל. אני נוהגת במכונית הזאת משום שהיא זולה, לא משום שהיא טובה. צדק מי שאמר שכל המכוניות הנקראות על שמות בעלי חיים הן פשוט גרועות.

ביום ראשון הלכתי לכנסייה. מאחר שהכנסייה שלי קטנה מאוד, היא חולקת את הכומר שלה עם שלוש כנסיות נוספות. זו אחת מאותן כנסיות שאינן מזוהות עם זרם מסוים, ומקפידות לא לגנות איש, לכן אין לה די כוח למשוך קהילה יציבה של מאמינים. ישנם כמה אנשים שמגיעים בקביעות, ובדרך כלל איננו יוצרים קשר זה עם זה. מכיוון שאני נמצאת בעמדה ייחודית, המסייעת לי להבין כיצד ייראה העולם ללא האל וכנסיותיו, ששומרים שהרוע הנורא מכול לא יפרוץ, אני מגיעה לשם באדיקות.
זה לא בגלל אנשי הזאב. אנשי זאב יכולים להיות מסוכנים אם אתה עומד בדרכם, אבל הם יניחו לך לנפשך אם תתנהג בזהירות. הם לא מרושעים יותר מדוב גריזלי או מכריש לבן גדול.
אבל קיימים גם יצורים אחרים, יצורים המסתתרים בחשכה, והם גרועים פי כמה – הערפדים הם רק קצה קצהו של הקרחון. הם יודעים היטב להסתיר את טיבם מאוכלוסיית בני האדם. אבל אני אינני בת אנוש. אני מזהה אותם כשאני פוגשת אותם, וגם הם מזהים אותי; לכן אני הולכת לכנסייה מדי שבוע.
באותו יום ראשון היה הכומר שלנו חולה, והמחליף שלו בחר לשאת דרשה המבוססת על כתבי הקודש, שמות פרק כ"ב, "מְכַשֵּׁפָה, לֹא תְחַיֶּה". הוא הרחיב את משמעות המילה, כך שתכיל גם את הפיי. הוא הקרין סביבו פחד וזעם שיכולתי לחוש ממקום מושבי. בגלל אנשים כמותו המשיכו שאר חברי הקהילה העל-טבעית להסתתר כשני עשורים לאחר שכפו על הפיי הנחותים להיחשף בציבור.
לפני כשלושים שנה החלו הלורדים לבית גריי, המכשפים רבי-העוצמה שליטי הפיי, לחשוש מפני ההתפתחויות במדע – במיוחד בתחום הרפואה המשפטית. הם חזו שתקופת ההסתתרות תגיע עוד מעט לקִצה, והחליטו למזער נזקים ולדאוג לכך שהמידע על הכישוף הקיים בעולם יגיע לבני האדם בצורה העדינה ביותר האפשרית. הם המתינו להזדמנות המתאימה.
זאת הגיעה כשהמיליארדר הקשיש הארלן קינקייד, איל הון בתחום הנדל"ן, נמצא מת ליד הוורדים שלו, ומזמרה תקועה בצווארו. החשד נפל על הגנן שלו, קירֶן מקברייד, גבר שקט ונעים הליכות שעבד כמה שנים בשביל קינקייד, שהיה בעצמו גנן עטור פרסים.
כמו רוב האמריקאים, ראיתי קטעים מהמשפט. הרצח הסנסציוני של אחד הגברים העשירים ביותר במדינה, שהיה נשוי לשחקנית צעירה ואהובה, הבטיח רייטינג גבוה לרשתות הטלוויזיה.
במשך כמה שבועות העסיק הרצח את ערוצי החדשות. העולם זכה לראות את קארין קינקייד מתארת, כשדמעות זולגות במורד לחייה השזופות כיאה לתושבת קליפורניה, כיצד הגיבה כשראתה את בעלה המת שוכב ליד שיח הוורדים האהוב עליו, שנקרע לגזרים. עדותה הייתה ראויה לאוסקר, אבל מה שקרה אחר כך האפיל על עדותה.
קירן מקברייד זכה להגנה של צוות עורכי דין יקרים, שהיו מוכנים לסייע לו חינם והקפידו להצהיר על כך בפומבי. הם קראו לקירן מקברייד אל דוכן העדים ופיתו בכישרון רב את עורך הדין מטעם התביעה לבקש ממקברייד להחזיק בידו את המזמרה.
הוא ניסה, אבל ידיו החלו מיד להעלות עשן בטרם שמט את הכלי. על פי בקשת עורך הדין שלו, הוא הראה את כפות ידיו המכוסות שלפוחיות למושבעים. הוא לא היה יכול להיות הרוצח, אמר עורך הדין לשופט, למושבעים ולשאר העולם, משום שקירן מקברייד הוא פיי, שדון גינות, והוא אינו יכול להחזיק בברזל קר, גם אם ידיו עטויות כפפות עור עבות.
ברגע דרמתי מאין כמוהו הסיר מקברייד את הכישוף שגרם לו להיראות אנושי. הוא לא היה יפה תואר, ההפך הוא הנכון, אבל כל מי שראה אי-פעם גור כלבים מגזע שארפיי יודע שבסוגים מסוימים של כיעור טמונה כריזמה אדירה. הלורדים לבית גריי בחרו במקברייד, בין השאר, משום ששדוני גינה הם עדינים ונעימים למראה. עיניו החומות, העצובות והגדולות התנוססו על עמודי השער של מגזינים במשך שבועות, ומנגד תמונותיה הלא כל כך מחמיאות של אשתו של קינקייד, שהורשעה ברצח בעלה.
וכך קרה שהפיי הנחותים, החלשים והמושכים הם שחשפו את עצמם בפקודת הלורדים לבית גריי. היצורים הגדולים ומטילי האימה, רבי-העוצמה או המדהימים בכיעורם נותרו במסתור והמתינו לתגובת העולם ליצורים שקל יותר לקבלם. הנה, אמרו מומחי הספינים של הלורדים לבית גריי, שהיו למעשה עורכי הדין של מקברייד, הנה האנשים הנסתרים מהעין: הבראוני5 העדינה, שהייתה גננת משום שאהבה ילדים; הגבר הצעיר, שהיה סֶלקי6, שסיכן את חייו כדי להציל קורבנות של תאונת שיט.
בהתחלה היה נדמה שהאסטרטגיה של הלורדים לבית גריי תשתלם לכל היצורים העל-טבעיים שבינינו, בעלי הכוחות או נטולי הכוחות. היו מסעדות בניו יורק ובלוס אנג'לס, שבהן שדוני יער או מוּריאנים7 הגישו את הארוחות לעשירים ולמפורסמים. אילי הון בהוליווד הפיקו מחדש את הסרט "פיטר פן", שבו שיחק בתפקיד הראשי נער שבאמת ידע לעוף, ואת טינקרבל גילמה פיה אמיתית – הסרט נהיה שובר קופות.
אבל כבר בהתחלה צצו בעיות. מטיף טלוויזיוני ידוע ניצל את הפחד מפני הפיי כדי להדק את אחיזתו במאמיניו ובחשבונות הבנק שלהם. מחוקקים שמרנים החלו לטעון שיש לנקוט מדיניות של רישום הפיי. הסוכנויות הממשלתיות החלו להכין בסתר רשימות של פיי שאולי יזדקקו להן – או שאחרים יוכלו להשתמש בהן נגדם, משום שברחבי אירופה ובאזורים מסוימים באסיה הכריחו הלורדים לבית גריי את הפיי הנחותים לצאת ממחבואם.
לפני חמש או שש שנים, כשהלורדים לבית גריי אמרו לזי, הבוס הקודם שלי, שעליו להיחשף, הוא מיהר למכור לי את המוסך ופרש לכמה חודשים. הוא ראה מה קרה לכמה מהפיי שניסו להמשיך בחייהם כאילו דבר לא קרה.
לא הייתה שום בעיה שפיי יהיה בדרן או אטרקציה תיירותית, אבל הבראוני הוצאה בשקט לפנסיה מוקדמת. איש לא רצה שהמורה, המוסכניק או השכן שלו יהיו פיי.
לפיי שהתגוררו בפרוורים היוקרתיים שברו את חלונות הבתים וציירו עליהם כתובות גרפיטי גסות. אלה שהתגוררו במקומות פחות שומרי חוק נשדדו והוכו. הם לא יכלו להגן על עצמם משום שפחדו מהלורדים לבית גריי. לא משנה מה עשו להם בני האדם, הלורדים לבית גריי יעשו דברים גרועים יותר.
גל האלימות זירז את הקמתן של ארבע שמורות גדולות לאכלוס הפיי. זי סיפר לי שהיה פיי בממשלה, שראה בשמורות דרך למזער נזקים והשתמש הן בדרכים מקובלות והן בדרכים לא חוקיות כדי לשכנע את שאר חברי הקונגרס.
פיי שהסכים לחיות בשמורה קיבל בית קטן וקצבה חודשית. הילדים שלהם (כמו טאד, בנו של זי) קיבלו מלגות לימודים לאוניברסיטאות טובות, שבהן יוכלו להפוך לאנשים מועילים בחברה… אם רק הצליחו למצוא עבודה.
השמורות עוררו מחלוקות רבות משני צדי המתרס. אני חשבתי שהלורדים לבית גריי והממשלה יכלו להקדיש תשומת לב רבה יותר לבעיות הרבות מספור שיש בשמורות האינדיאנים, למשל – אבל זי היה משוכנע שהשמורות הן רק צעד ראשון בתוכניותיהם של הלורדים לבית גריי. ידעתי עליהם מספיק כדי להודות שייתכן שיש צדק בדבריו – אבל בכל זאת היו לי חששות. למרות הצרות שחוללה מערכת השמורות, היא הפחיתה את הבעיות שתפחו בין בני האדם לפיי, לפחות בארצות הברית.
אבל אנשים כמו הכומר המחליף הזה הם ההוכחה לכך שדעות קדומות ושנאה שרירות וקיימות. מישהו מאחוריי מלמל שהוא מקווה כי הכומר חוּליו יחלים עד השבוע הבא, ומלמולי ההסכמה שהגיעו עודדו אותי במקצת.
שמעתי על אנשים שראו מלאכים או חשו בנוכחותם. אינני יודעת אם אני חשה באל או באחד ממלאכיו, אבל ברוב הכנסיות אני מרגישה בקיומה של ישות מסבירת פנים. בזמן שהכומר המשיך בדרשתו המוּנעת מפחד, יכולתי להרגיש בעצב ההולך וגובר של הישות הזאת.
הכומר לחץ את ידי כשיצאתי מהמקום.
אינני פיי, אף שזהו מונח רחב. הכישוף שלי מגיע מצפון אמריקה ולא מאירופה, ואין בי כל קסם שמאפשר לי להשתלב באוכלוסיית בני האדם (וגם אין לי צורך בו). ואף על פי כן, האיש הזה היה שונא אותי אילו ידע מה אני.
חייכתי אליו, הודיתי לו על הטקס ואיחלתי לו כל טוב. אהַב את אויבך, נאמר בכתובים. ואמי המאמצת נהגה תמיד להוסיף, "לפחות תהיי מנומסת כלפיו".

1 הפֵיי הם יצורים בעלי כוחות על-טבעיים. כל ההערות בספר הן הערות המתרגמת.
2 אזור לא גדול במדינת וושינגטון, שכולל שלוש ערים שכנות: קנוויק, פסקו וריצ'לנד.
3  באנגלית Mercedes משמש גם למכוניות מרצדס וגם לשם מרסדס (כמו הזמרת מרסדס סוסה).
4 כך נקראה מכונית הגולף בתחילת דרכה.
5 בראונים הם שדונים טובי לב, שאוהבים לסייע בעבודות הבית.
6 הסֶלקים הם חצי בני אדם וחצי כלבי ים.
7 מוּריאנים הם שדונים שמצטמקים אט-אט עד שהם נעלמים מן העין.

פטרישיה בריגס היא סופרת אמריקאית, מחברת סדרות של סיפורי פנטזיה, שהיו לרבי-מכר.

היא מתגוררת עם בעלה וילדיה במדינת וושינגטון.

 

X