קריאתו של קת'ולהו | לרכישה באינדיבוק
קריאתו של קת'ולהו

קריאתו של קת'ולהו

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 69
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 50
- 20

בעקבות מותו המסתורי של פרופסור ללשונות שמיות בפרובידנס, פותח אחיינו, פרנסיס ת'רסטון, בחקירה המסתעפת בין כתבי-יד מוצפנים וּצְלָמים משונים, אמנים אחוזי-קדחת ומתנקשים אלמונים, מחשבות-שווא וחלומות זוועה, פולחנים וכָּתות-סתר. האמת שהוא עתיד לגלות עתידה לזעזע את עולמו מן היסוד, ולסתור את כל מה שידע על מוצאה של האנושות ועל העתיד הצפון לה.

סיפור זה של לאבקראפט הוא אבן-הפינה של "מיתוס קת'ולהו" – אחד המיתוסים החזקים והפוריים ביותר בתרבות זמננו, שעקבותיו וגלגוליו ניכרים בהגות עכשווית, בזרם מתגבר של יצירות ספרות ואמנות, בקולנוע ובמשחקי מחשב. "קריאתו של קת'ולהו" הוא מונטאז' מחוכם ומרובד של קולות ונקודות-תצפית, הזדמנות להצצה ראשונה לפנתיאון האלים והמפלצות של לאבקראפט, חזון רדוף המתפשט לממדים קוסמיים, ואחד מסיפורי האימה הגדולים של כל הזמנים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קריאתו של קת'ולהו”

בקרוב…

חסד שאין שני לו מנע מן השכל האנושי את היכולת לקשור בין כל הבנותיו. אנו שוכנים באי שאנן של בערות. ים שחור סוגר עלינו מאופק עד אופק, ואנו לא נועדנו להפליג הרחק. המדעים חותרים בנתיביהם הנבדלים, ולפי שעה לא הסבו לנו נזק של ממש; אך יבוא יום וצירופן של פיסות הידע המבודדות יקרע צוהר לנופיה של מציאות כה מבעיתה, ויורה לנו לקח כה נורא על מקומנו במציאות זו, עד שאם לא נוכה בשיגעון לנוכח התגלית, או־אז נברח מסנווריה למבטחו של עידן חושך חדש.

התיאוסופים שיערו בחזונם את גדלותו נוראת־ההוד של יקום, שעולמנו ומיננו ייחשבו לתקרית חולפת במעגליו. הם רמזו על מציאותם של שרידים משונים ממעגלים אלה, במושגים שהיה בהם כדי להקפיא את הדם בעורקים אלמלא חיפתה עליהם אופטימיות חסרת־שחר. אך לא מהם באה לי אותה הצצה יחידה למחזורי עידנים אסורים, הטורפת אותי בערותי ומטריפה אותי בחלומותיי. אותה הצצה, ככל מכות־הברק של האמת, הבליחה אגב צירופם האקראי של דברים נפרדים — במקרה זה היו אלה גזיר עיתון ישן ורשימותיו של פרופסור מנוח. אני מקווה שאיש לא יבוא לידי צירוף זה אחריי; ואם אחיה, חזקה עלי שלא אספק ביודעין חוליה בשרשרת איומה כל כך. אני סבור כי הפרופסור התכוון גם הוא לנצור את לשונו באשר לחלק שהתגלה לו, וכי היה משמיד את רשימותיו אלמלא ירד עליו המוות בחֶתֶף.

הדבר החל להיוודע לי בחורף 1926-27, עם מותו של דודי מדרגה שנייה, ג'ורג' ג'אמֶל אנג'ל, פרופסור אמריטוס ללשונות שמיות באוניברסיטת בראון שבפרובידנס, רוד איילנד. שמו של פרופסור אנג'ל כמומחה לכתובות עתיקות הלך לפניו, ומנהליהם של מוזיאונים חשובים נזקקו תכופות לסמכותו. אפשר לפיכך כי פטירתו בגיל 92 זכורה עדיין לרבים. בסביבתו הקרובה של הפרופסור עוררה הפרשה יתר־עניין, וזאת בעקבות הערפל שאפף את נסיבות המוות. הפרופסור התמוטט בדרכו חזרה ממזח הסירות שבניופורט; עוברי אורח העידו כי נפל ארצה באחת, לאחר שנתקל בכושי, ימאי על פי מראהו, אשר הגיח מאחת מאותן חצרות אפלות הפזורות לאורך המדרון התלול, ששימש למנוח קיצור־דרך מן החוף לביתו שברחוב וויליאם. הרופאים לא מצאו סימנים למחלה כלשהי, ונחלצו ממבוכתם בקביעה כי לקות לב כלשהי, שנגרמה לישיש מחמת הטיפוס המהיר כל כך במעלה גבעה תלולה כל כך, היא שהביאה עליו את קצו. בשעתו לא ראיתי טעם לחלוק על פסיקתם, אך לאחרונה החלו פוקדים אותי ספקות, ולמעלה מזה.

דודי היה אלמן חשוך־ילדים, ובתורת יורשו והאפוטרופוס על נכסיו, היה עליי להטיל סדר בעזבונו. לשם כך העברתי את תיקיו וארגזיו על כל תכולתם למעוני בבוסטון. חלק ניכר מן החומר שאספתי עתיד לצאת לאור על ידי החברה הארכיאולוגית של אמריקה, אך תיבה אחת עוררה בי תימהון מופלג, וחרדתי מאוד לגלותה לעיניים זרות. היא היתה נעולה, ולא מצאתי את המפתח עד שעלה בדעתי לבחון את הצרור שהפרופסור נשא בכיסו. אז עלה בידי לפתוח את התיבה, והנה אני ניצב בפני מכשול נוסף, איתן וחתום מקודמו. כי מה פשרם של תבליט החימר המשונה ובליל השרטוטים והשרבוטים שנגלו לי? כלום אפשר שבשנותיו האחרונות הלך דודי שבי אחר העלובים שבמאחזי־העיניים? גמרתי אומר להתחקות אחר עקבותיו של אותו פסל תמהוני, אשר לא חס על שלוות רוחו של אדם זקן.

התבליט נגזר בצורה מלבנית גסה: עוביו לא עלה על שני סנטימטרים, ומידותיו כ־15 סנטימטרים לאורך ו־12 סנטימטרים לרוחב. ניכר בו שהוא יציר התקופה המודרנית. אך הצורות המגולפות בו שרו באקלים רחוק מכל מודרניות; כי חרף גחמות הפרא הרגילות בקוביזם ובפוטוריזם, סגנונות אלה אינם נוטים לשחזר אותה סדירוּת סתומה האורבת לנו בכתובות פרה־היסטוריות. ואמנם ראיתי בצורות הללו בבירור כתב מסוג כלשהו; אך עיניי, הגם שאך שזפו את מחברותיו של דודי, לא ידעו לזהות מין זה של כתב, ולא הכירו ולו בדמיון משפחתי קלוש בינו לבין אחד ממיני הכתב הידועים.

מעל להירוגליפים הללו התבלטה דמות, אשר ברור היה שכּוּיְרָה בכוונה רבה, אף כי מלאכתו האימפרסיוניסטית של האמן לא הניחה למתבונן לעמוד על טבעה. בעיניי היתה זו מין מפלצת, או סמל המייצג מפלצת, שכמותה יְשָווֶה לו רק המזג החולה. אם אומר שדמיוני המוּעד להפלגות הניב בעת ובעונה אחת תמנון, דרקון וקריקטורה של בן־אנוש לא אחטא לרוח הדבר. על גוף קשקשי ומעוות, שכנפיים מנוונות הכבידו עליו, התנשא ראש עיסָתי שזרועות ציד שלוחות ממנו. אך מִתארו הכללי של היצור הוא שהפך את רישומו למזעזע כל כך. מאחורי הדמות הסתמנו עמומות מבנים בסגנון קיקלופי.

מלבד אגודה של גזרי עיתונים, נתלווה למוזרות זו צרור דפים שלא התקשיתי להכיר בהם את כתב ידו של הפרופסור בעת האחרונה. החיבורים היו חפים מכל יומרה סגנונית. המסמך העיקרי נשא את הכותרת "הכת של קת'ולהו", באותיות שהמחבר טרח להגדילן בכוונה למנוע קריאה משובשת במילה כה לא־נודעת. חיבור זה נחלק לשתי חטיבות, האחת "1925 — חלום ומלאכת חלום של ה. א. ווילקוקס, רחוב תומאס 7, פרובידנס, רוד איילנד," והאחרת "סיפורו של המפקח ג'ון ר. לֶגראס, רחוב בייאנוויל 121, ניו אורלינס, הרובע הצרפתי, לואיזיאנה, בכנס החברה הארכיאולוגית של אמריקה, 1908 — הערות + דו"ח מאת פרופ' ווֶבּ." בשאר המסמכים לא מצאתי אלא רשימות קצרות, קצתן מוקדשות לחלומותיהם המשונים של טיפוסים אלה ואחרים, קצתן מביאות ציטוטים מספרים וכתבי־עת תיאוסופיים (בעיקר מחיבוריו של וו. סקוט־אליוט, "אטלנטיס" ו"לֶמוּריה האבודה"), והשאר נדרשות למיני כתות סתר ואגודות סודיות אשר שרדו במרוצת המאות, וסומכות את ממצאיהן על מקורות מיתולוגיים ואנתרופולוגיים המובאים בספרים כ"חיפושית הזהב" לפרייזר ו"כת המכשפות של אירופה המערבית" למרגרט מאריי. גזרי העיתונים התייחסו לגילויים של מחלות־נפש ולהתפרצויות של שיטיון קיבוצי באביב של שנת 1925.

חלקו הראשון של המסמך העיקרי גולל סיפור מוזר עד מאוד. נראה שבאחד במרץ, 1925, פקד את ביתו של הפרופסור נער כחוש וכהה בעל מזג נוירוטי ומסוער, ובידו תבליט החימר היחיד־במינו ועודו טרי ולח. הנער הזדהה בשם הנרי אנתוני ווילקוקס, ודודי הכיר בו את בן זקוניה של משפחה מצוינת, אשר לא־מכבר החל ללמוד פיסול באקדמיה לאמנות של רוד איילנד, והתגורר לבדו בקרבת המוסד. ווילקוקס היה נער מפותח לגבי גילו, שנודע בכישרונותיו הנדירים ובמנהגיו המוזרים. עוד בילדותו משך תשומת־לב יתרה על שום הסיפורים המשונים והחלומות התמוהים שנהג לספר. הוא ייחס לעצמו "רגישות־יתר של הנפש", אך תושביה המיושבים של עיר המסחר המבוססת פטרו אותו בתואר "תמהוני". הנער שמעולם לא נטה לחברת בני מינו נפרם מעט־מעט מרקמת החיים הפומביים, ולא נודע עוד אלא בקרב חוג צר של אסתטיקונים מערים אחרות. אפילו מועדון האמנות של פרובידנס הכריז על הסטודנט כחסר תקנה, מחשש לסכן את המוניטין השמרניים שיצאו לו.

רשומותיו של הפרופסור מגלות כי הנער ביקש ללא שיהוי את עצת מארחו, הארכיאולוג המומחה, בזיהוי ההירוגליפים החקוקים בתבליט. הוא דיבר בסגנון חולמני ומאולץ, שהיה במלאכותיותו כדי להרתיע; ודודי שבינתו עוד לא הסתתרה כליל השיבו, כי טריותו הגלויה של התבליט מעידה עליו כי בינו לבין ארכיאולוגיה אין דבר וחצי דבר. תשובתו של ווילקוקס הצעיר, שהותירה בדודי רישום עז כדי כך שנחרתה בזיכרונו ובדפיו מילה במילה, היתה ממין הפיוט המודלק שלימים גיליתי כי הוא טיפוסי לכל שיחו של הנער. הוא אמר, "הוא חדש, אמת הדבר, כי צמח מידיי אמש בחלומי על ערים מוזרות; והחלומות עתיקים הם מצוֹר תפוסת־השרעפים, מן הספינקס חתום־הפנים ומִבָּבל אזוּרַת־הגנים גם יחד."

או־אז פתח באותו סיפור מבולבל, אשר שילהב באחת את זיכרונו הדועך של דודי: אמש התחוללה רעידת אדמה — רעש קל, ובכל זאת עז מכל שידעה ניו אינגלנד בשנים האחרונות; ודמיונו של ווילקוקס נרעש עד היסוד. משפרש למיטתו חלם חלום שכמותו לא בא לו בשנתו מעולם, ובחלומו ראה ערים קיקלופיות כבירות ובהן בניינים טיטאניים ומונוליטים שראשם בשמיים, וכולם נוטפים חלאה ירוקה ואימה מבשילה בחביון האבן. והירוגליפים מכסים את הכתלים ואת העמודים, וממעמקים שלא נודעו עולה קול שאינו קול; מין סמרמורת טורפת־חושים שהדמיון לבדו יוכל להקים ממנה קול, ובכל זאת ביקש הנער לצקת אותה בבליל אותיות זה, שאינו בר הגייה כמעט: "קְת'וּלהוּ פְהטָאגְן".

צרור הגאים זה היה המפתח לזיכרון אשר הסעיר את הפרופסור ופרע את שלוותו. הוא חקר את הפסל בדקדקנות מדעית, ולמד בקדחתנות כל תו ותג בתבליט שהנער מצא עצמו עמל עליו, כתונת לילה דקה לעורו והוא רועד מקור, עקור ביקיצת־פתאום מחזונות הלילה. מאוחר יותר סיפר ווילקוקס כי דודי תלה בגילו המופלג את הזמן הרב שנדרש לו כדי לזהות את ההירוגליפים ואת הציורים. רבות משאלותיו היו תמוהות מאוד בעיני האורח, בייחוד אלה שחתרו לקשור את האחרון בכל מיני כתות משונות או אגודות סודיות; לתמהונו הגובר של ווילקוקס, הפרופסור שב ונשבע באוזניו כי ינצור את לשונו בתמורה לחברות באיזה גוף דתי פאגאני רב־אנפין. משהשתכנע מעבר לכל ספק כי הפסל אמנם חף מכל חכמה נסתרת, תבע ממנו הפרופסור במפגיע, כי מכאן ואילך ימסור לו דין־וחשבון על חלומותיו. הסדר זה לא איחר להניב פרי, כי הנה למן אותו יום מתעדות הרשומות את ביקוריו היומיומיים של הנער, שבמהלכם גולל בהבלחים שנשתמרו בזיכרונו את מוראות לילותיו, הכורעים תחת חזונה הנורא של עיר קיקלופית אשר בתיה חשוכים וּמְנַטפים מקצה ועד קצה, וקול או בינה נעלמת מהלכים במעבה האדמה בצעקה חסרת־מבע, מין הרעשת־חושים סתומה, לא־נפסקת, שהמבקש להעלותה על הכתב לא יפיק אלא התנגשות הגאים חסרת־מובן. שני הצלילים החוזרים נמסרים בקירוב באמצעות צירופי האותיות "קת'ולהו" ו"ר'ליה".

לפי הרשומות, ב־23 במרץ ווילקוקס לא הופיע כמנהגו במעונו של הפרופסור; זה העלה בחקירותיו כי הנער לקה בקדחת מזן מסתורי, והועבר לבית משפחתו ברחוב ווטרמן. הוא צעק בשנתו והעיר כמה מן הסטודנטים שהתגוררו בדירות הסמוכות, ומאז התנודד בין אבדן־חושים להזייה. דודי טילפן ללא דיחוי למשפחה, ומאותו רגע ואילך עקב מקרוב אחר מהלך האירועים. הוא התקשר תכופות עם ד"ר טובי מרחוב ת'אייר, אשר הופקד על המקרה. זה ידע לספר כי מוחו המלוהט של הנער נוהה אחר דברים משונים — רעד עבר בקולו של הרופא בשעה שדיבר עליהם. על מה שכבר נודע לפרופסור מחלומותיו הקודמים של הנער נוסף חזונו המזעזע של איזה דבר ענקמוני, מתנשא "לגובה קילומטרים", שמִצְעדו מרעיד את הארץ.

הנער לא מסר תיאור מלא של יישות זו, אך מילים קודחות שעליהן חזר ד"ר טובי שכנעו את הפרופסור כי זוהי אותה תפלצת חסרת־שם שהנער ביקש לגלם בפסל יציר חלומו. הרופא הוסיף כי בכל אימת שנדרש לאותה יישות, ירדה על האיש הצעיר תרדמה מרפת־איברים. באורח מוזר, חום גופו לא עלה בהרבה על המידה הרגילה; אך מכל בחינה אחרת נראה שלקה בקדחת של ממש ולא במחלת נפש.

ב־2 באפריל, בשלוש אחר הצהריים בערך, כל סימני מחלתו של ווילקוקס נמוגו באחת. הוא הזדקף במיטתו, נדהם לגלות שהוא מצוי בבית משפחתו, ומשולל כל מושג באשר למה שהתרחש בחלום או במציאות מאז ליל ה־22 במרץ. הרופא קבע כי מצב בריאותו טוב, וכעבור שלושה ימים חזר הנער לדירתו; אך לפרופסור אנג'ל שוב לא היה בידו לסייע. עם ההחלמה נעלמו עקבותיהם של החלומות המשונים, ומקץ שבוע שבמהלכו תיעד לשווא חלומות שגורים בתכלית, חדל דודי מן המעקב אחר מַראות הלילה של הסטודנט.

כאן תם חלקו הראשון של המסמך, אך כמה מן הרשימות הצדדיות סיפקו לי חומר למחשבה — חומר רב כל כך, עד שרק הספקנות אשר היתה מושרשת בהשקפתי באותה עת יכולה להסביר את חשדנותי הנמשכת ביחס לאמן. הרשימות האמורות תיעדו את חלומותיהם של אנשים שונים לאורך התקופה שבה פקדו את ווילקוקס הצעיר אותם חזיונות תמוהים. נראה היה שדודי הזדרז להקים גוף חקירות מקיף להפליא, שזרועותיו הגיעו כמעט לכל אלה מבין חבריו, אשר אותם יכול לתשאל בלי שהדבר ייחשב לו לחוצפה. אותם ידידים התבקשו לדווח על חלומותיהם מידי לילה, ולציין את התאריכים שבהם הופיעו בחלומותיהם מן העת האחרונה חזיונות חריגים. נראה שהתגובות לבקשה זו היו מעורבות; אך כמות התשובות שקיבל עלתה לבטח על זו שאדם רגיל יכול להתמודד עמה ללא עזרתה של מזכירה. חליפת מכתבים זו לא נשמרה, אך הרשימות מוסרות נאמנה את עיקרה. אנשים מן היישוב — אנשי חברה ועסקים, "מלח הארץ" של ניו אינגלנד — סיפקו תוצאות שליליות ללא יוצא מן הכלל כמעט, אף שדיווחים על רשמי־לילה מטרידים אך לא־מגובשים מסתמנים פה ושם בין ה־23 במרץ וה־2 באפריל — תקופת הזיותיו של ווילקוקס הצעיר. שנתם של אנשי המדע היתה שאננה כמעט באותה מידה, אף שבארבעה מקרים התקבלו תיאורים עמומים של הבלחי־נוף לא־מכאן, ובמקרה אחד נזכרה חרדה מפני דבר־מה שאינו מן העולם הזה.

התשובות הנוגעות לעניין התקבלו מאמנים ומשוררים, וידעתי כי לו ניתן בידיהם להשוות את רשימותיהם היו נתקפים פאניקה. מתוך שמהמכתבים המקוריים לא נמצאו ברשותי, ניעור בי חשד מה כי עורך המחקר חטא בשאלות מנחות, או לחלופין ערך את הרשומות בהתאם לציפיותיו הסמויות. לפיכך הוספתי להאמין כי ווילקוקס, שבקיאותו של דודי בַּקדמונים נודעה לו בדרך כלשהי, גנב את דעתו של המדען־בדימוס. כך או כך, תגובותיהם של האסתטיקונים גוללו סיפור עוכר־שלווה. בתקופה שבין ה־28 בפברואר וה־2 באפריל חלמו רבים מביניהם דברים מוזרים מאוד, וניכר בעליל שעצמתם של החלומות היתה גבוהה לאין ערוך בימים שהפסל שגה בהזיות. למעלה מרבע מכלל המשיבים דיווחו על תמונות וספק־קולות שלא נבדלו הרבה מאלה שתיאר ווילקוקס; וכמה מן החולמים התוודו על פחד נוקב מפני אותו דבר כביר וחסר־שם אשר הסתמן בדמדומי החלום. מקרה אחד, שהרשומות האריכו בו במיוחד, היה עצוב עד מאוד. אדריכל נודע בעל נטיות לתיאוסופיה ולמאגיה נתקף שיגעון ביום שבו לקה ווילקוקס בקדחת, והוציא את נשמתו חודשים ספורים לאחר מכן בעודו משווע בצעקות איומות להיוושע מאיזה יצור שנמלט מן השאול. לו נקב דודי בשמותיהם של מכותביו יכולתי לנסות לאמת את העדויות בחקירה משל עצמי; אך מאחר שקיטלגַם במספרים לא עלה בידי לאתר אלא קומץ. מכל מקום, אלה איששו ללא סייג את האמור ברשומות. תכופות תהיתי אם כל מכותביו של הפרופסור חשו אותה תמיהה, אשר היתה מנת חלקם של הנבדקים שאת עדותם שמעתי. פשר הדברים לא ייוודע להם לעולם, וטוב שכך.

כפי שרמזתי לעיל, גזרי העיתונים נגעו למקרים של פאניקה, מאניה וכל מיני מוזרויות שנרשמו במהלך אותה תקופה. הפרופסור העסיק בוודאי סוללה של עוזרי־מחקר, כי מספר הקטעים היה עצום, והמקורות התפרשו על ארבע כנפות עולם. הנה התאבדות לילית בלונדון — אי־מי קם משנתו הגלמודה וזינק מן החלון בזעקה מזעזעת; והנה מכתב מתלהם לעורך עיתון בדרום אמריקה, שמחברו הקודח מנבא לאנושות עתיד איום בהשראת החזונות התוכפים עליו; והנה ידיעה מקליפורניה אודות מושבה תיאוסופית שבניה מתקדשים בגלימות לבנות לקראת איזו "הגשמה נוראת־הוד" המבוששת להתגשם, בשעה שעיתוני הודו מדווחים בחצי־קול על אי־שקט המחלחל בבני הארץ ב־23-22 לחודש מרץ.

 

 

מערבה של אירלנד פרוץ אף הוא לאגדה ולשמועה, ובתערוכת האביב של פריס מציג צייר ושמו ארדוּאָה־בּוֹנוֹ תמונת חלום מנאצת־שמיים. והתקריות בבתי המשוגעים רבות עד כדי כך, שרק נס יכול לחצוץ בין הרופאים לבין הקבלות מוזרות ומסקנות אפופות־תעלומה. כללו של דבר, אגודה משונה של ידיעות; וכעת אני מתקשה לְשָווֹת ביני לביני אותה שכלתנות אטומה שבה פטרתי אותן. אלא שבאותם ימים הייתי משוכנע כי לווילקוקס הצעיר היתה ידיעה מוקדמת אודות המקרה שאירע לפרופסור לפנים.

האווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) היה סופר אימה, מד"ב ופנטזיה אמריקאי.

 

תרומתו הגדולה של לאבקרפט לספרות היא ספרות האימה ה"קוסמית", הסובבת סביב הרעיון שהחיים אינם מובנים למוח האנושי, היקום בכללותו הוא עוין, וכי אלו המנסים לרדת לחקר היקום ותופעות החיים המופיעות בו, כגיבוריו של לאבקרפט, מהמרים על שפיות דעתם. לאבקרפט פיתח חוג אוהדים קנאי ליצירות "המיתוס של קת'ולהו", סדרה של סיפורים הקשורים זה בזה באופן רופף, המציגים פנתיאון של אלים ענקיים ומרושעים, בראשם  קת'ולהו, שמת וממתין דומם במעמקי הים לקום לתחייה, בעודו משדר הוראות לבני האדם בערוצים רוחניים שונים, כי יבצעו פעולות, לרוב מרושעות ואכזריות, על מנת להשיבו לחיים. כן מציגים סיפורים אלו את ה"נקרונומיקון", ספר קסום, שבין דפיו חבויה האמת הקוסמית על האלים שמתו, ואשר כל אדם שיקרא בו יאבד את שפיותו.

 

יצירותיו של לאבקרפט הן פסימיות וציניות, ויוצאות נגד ערכי הנאורות, הרומנטיקה וההומניזם הנוצרי. גיבוריו של לאבקרפט מנסים לדעת את האמת על היקום, לרדת לחקר הדברים ולהשתמש בשיטות חקירה מדעיות ורציונליות. אך לרוב חקירות אלו מביאות אך להצצה חטופה אל אימה שלא תיאמן, המנוגדת למדע ולשכל הישר.

 

לאבקרפט לא נמנה עם הסופרים המובילים בימי חייו, וחוג קוראיו היה מצומצם. לאחר מותו זכה להכרה לה לא זכה בחייו, כאחד מסופרי האימה המובילים של המאה ה-20 והשפיע על דורות של סופרי אימה שבאו אחריו, תוך שהוא מושווה לסופרים כאדגר אלן פו.

X