קרוס אטלנטיק | לרכישה באינדיבוק
קרוס אטלנטיק

קרוס אטלנטיק

שנת הוצאה: 11/2014
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 50
- 25
ציירתי עד שדיממו לי הידיים. ציירתי עד שלא היה לי יותר מקום בגוף, ואז התחלתי לצייר על הרצפה. כשנגמרה הרצפה עברתי לקירות ולכל מה שמצאתי בדרך. בסוף נרדמתי באפיסת כוחות.
אני לא זוכר כמה זמן ישנתי. אולי שעה. אולי שבוע. אולי שנה.
שקמתי ראיתי שכל הציורים שלי צמחו. הם צמחו ממני והפכו לעצים.
קרוס אטלנטיק הוא ספרו הראשון של עומר ברי. אוסף של כ-40 סיפורים קצרים, תקופות בחיים, מצבי צבירה נפשיים, אבחנות והבחנות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קרוס אטלנטיק”

איתן

 

מעיין עמדה ליד הקיר, לוח השנה תלוי מאחוריה. אחרי כמה רגעים היא הרימה ראשה והפנתה מבטה אליי, מכשיר בדיקת ההיריון בידה. הבטנו אחד  בשנייה לכמה רגעים. "לא?" שאלתי. היא הניעה את ראשה לשלילה, והתיישבה על קצה המיטה.

"בסוף נצליח. "  אמרתי , לאחר דקה של שקט.

היא הפנתה מבטה אליי. "אני כבר לא יודעת."

"אני יודע."

"איך אתה יודע?"

"לא יודע, אבל אני יודע."

 

היא חייכה חיוך עצוב וקמה לחדר האמבטיה.

אחרי יומיים השעון המעורר צילצל בחצות, התעוררנו ונכנסנו למכונית.

 

"זהו, הגענו." החניתי את המכונית בצד הדרך וכיביתי את המנוע. הסתכלתי על השעון במכונית . 1:32

"אתה בטוח?" "כן. הנה השלט",  אמרתי והפניתי את ראשי לעבר שלט גדול מימיני עם תמונה של בחורה מחייכת אוחזת ביוגורט . היא הביטה בו, אז  הפנתה מבטה לעבר השמשה.  נשארנו ישובים שנינו במקומותינו.

אחרי כמה שניות פתחתי את הדלת, ויצאתי החוצה. היה קר בחוץ,  ערפל דק באוויר והכביש היה רטוב. הצמדתי את כפות ידיי אל פניי, נשפתי עליהן וחיככתי אותן זו בזו  להתחמם,   ניגשתי אל הבגאג' ופתחתי אותו.

החבילה שכבה שם. תמימה ושלווה.  הבטתי בה  כמה שניות, הרמתי אותה, הכנסתי אותה לכיס המעיל שלי  והתחלתי ללכת.

אחרי כמה צעדים הגעתי אל מעקה הבטיחות שמפריד בין הכביש לתחילת היער. עצרתי והסתובבתי לעבר מעיין. היא הייתה שעונה לאחור בכיסאה בעיניים עצומות . הסתובבתי חזרה.  נשמתי עמוק, הוצאתי את הפנס מכיסי וטיפסתי מעל למעקה.

"אוקי  בוא נראה.." מלמלתי תוך כדי הליכה, מאיר עם הפנס על העצים העצומים סביבי , שולחים את הענפים הארוכים שלהם ,בו בזמן  מפחידים אותי ומכוונים אותי בדרך.

 

"העץ האדום .." הנה . התקרבתי אל העץ, עצרתי והתבוננתי בו . זיהיתי ישר. אי אפשר לפספס אותו, לא במצב שלנו. התקרבתי אליו, וליטפתי אותו.

התיישבתי על הקרקע והנחתי את החבילה והפנס לצידי. הוצאתי חפיסת סיגריות מכיסי והדלקתי סיגריה.  שתי נקודות זוהרות הופיעו לפתע מהחושך בין העצים. נרתעתי והסתכלתי סביבי מחפש את הפנס בבהלה. הרמתי  וכיוונתי אותו לעבר הנקודות. דביבון קטן. הוא נבהל מהאור וברח חזרה אל החושך. גיחכתי וכיביתי את הסיגריה באדמה.

 

הנחתי את הפנס הדולק לידי. קמתי והוצאתי מכיס מעילי את  החבילה. פתחתי אותה, והוצאתי ממנה את הזרעים.  הסתכלתי עליהם בתוך כף ידי . 3 זרעים קטנים, בצבע ירוק כהה.   הפנתי מבטי לעבר העץ. בתחתיתו , כמה סנטימטרים מהגזע, שורש אדמדם ביצבץ מתוך האדמה.

 

כרעתי על ברכי והנחתי את הזרעים מסביב לשורש. כיסיתי אותם באדמה ונעמדתי.

נשארתי מול העץ. עצמתי את העיניים, נשמתי עמוק והתפללתי. אז הסתובבתי והתחלתי ללכת.

הגעתי למכונית, פתחתי את הדלת ונכנסתי.

""פאק." נשפתי בכפות ידיי וחיככתי אותם זו בזו. "איזה קור."

מעיין פקחה עינייה והסתובבה אלי ."איך היה?"  היא שאלה.

"נראה לי שבסדר."

"מתי צריכים לחזור?"

עוד 3 ימים."

 

 

הגענו לדירה  ונכנסנו למשמע הטלפון המצלצל . הנחתי את המפתחות על השולחן, והיא פנתה לחדר השינה בעקבות הצלצול .

"הלו? היי אמא. כן.   רק עכשיו נכנסנו. לא עוד לא…"

ניגשתי למקרר, פתחתי אותו והסתכלתי בתכולתו. לקחתי פרוסת גבינה צהובה ואכלתי אותה. חייבים לעשות קניות, חשבתי לעצמי.  סגרתי את דלת המקרר והתחלתי ללכת לחדר השינה.

היא ישבה על המיטה עם הטלפון.  "אני יודעת. אני יודעת. לא."

.נשארתי עומד כמה שניות , הורדתי את הבגדים,  ונכנסתי למקלחת . כשיצאתי היא ישנה כבר. נשכבתי במיטה על הגב עם הידיים מאחורי הראש  . מבטי נפל על לוח השנה התלוי מול המיטה שלנו. התהפכתי על צידי ועצמתי עיניי.

 

חלפו שלושה ימים ונסעתי חזרה אל העץ, בלעדיה. עצרתי על יד השלט ויצאתי מהאוטו. הייתה שעת בוקר מוקדמת והאוויר היה קר. נכנסתי אל תוך היער, הגעתי אל העץ ונעמדתי מולו.

הבטתי על ידיי , שהיו מכוסות בכפפות. הורדתי אותן והכנסתי לכיס המעיל שלי. התקרבתי אל העץ והצמדתי את ידי אליו. הקליפה המחוספסת שיפשפה את ידי בעודי מלטף את גזע העץ.

הורדתי מבטי וחיפשתי בעיניי את הנבטים, אך לא ראיתי כלום. נשכבתי על האדמה בלחץ ונשפתי סביב השורש , מעיף עלים מתים מעליו. אז ראיתי אותם  . שלושה נבטים קטנים. גבעולים דקיקים, מגיחים מהאדמה מסביב לשורש האדמדם. נאנחתי בהקלה.

קטפתי אותם לאט והכנסתי אחד אחד אל תוך הפה.

 

 

הגעתי הביתה מאוחר. מתישהו בערב.  הסתובבתי  בעיר ואחר כך סיבובים ברחובות עם המכונית  . לבסוף החניתי את המכונית ברחוב שלנו ונשארתי לשבת. הורדתי את הז'קט והבטתי בזרועותיי. העלים כבר החלו ללבלב.

 

נכנסתי לחדר השינה. מעיין ישנה. טרקתי את הדלת והיא התעוררה בבהלה, התיישבה במהירות ואז קפאה במקומה.

נשארתי עומד ליד הדלת.  העלים ביצבצו מתוך החולצה שלי.

מעיין הביטה בהם עד שהבהלה נשרה מפניה והבטנו זה בזו. היא הביטה בי כמו שהיא הייתה מביטה בי פעם. התקרבתי אליה והעפתי את השמיכה מעליה.

 

 

 

פקחתי את עיניי לאט.  הסתכלתי על המיטה. כולה הייתה מכוסה בעלים.

היא עמדה ליד ארון הבגדים והתלבשה.  "בוקר טוב."

אמרה לי בחיוך.

"אני אוהב אותך. " אני  אוהבת אותך."

אחרי 9 חודשים הוא נולד. איתן קראנו לו.

חשבנו בהתחלה על ברוש, או אלון, אבל גם איתן זה בסדר. העיקר שיש לו את העיניים שלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קוביות

 

אין דבר בעולם שאדוארד אהב יותר מקוביות.

כבר מאז שהיה קטן, כשכל הילדים היו משחקים כדורגל בהפסקה, הוא היה נשאר בכיתה ובונה מגדלים מקוביות עץ קטנות שהיה מביא מהבית.

בעצם, אדוארד לא השתתף בשום פעילות חברתית מכל סוג שהוא. בכל זמן פנוי היה מצייר קוביות, בונה בקוביות, או משחק עם החתול שלו, קובי.

בהתחלה עוד היו מזמנים את ההורים שלו לפגישות.

". ניסינו לשלב אותו בהדרגה בכיתה, בטיולים שנתיים, בהפסקות פעילות, אבל הוא פשוט מסרב לשתף פעולה איתנו או עם שאר הילדים. הוא כמעט ולא מתקשר עם הסביבה שלו,  הוא רק משחק עם הקוביות שלו בכל רגע שיכול.כמובן שזוהי החלטה שלכם בלבד, אבל יכול להיות שכמה פגישות עם פסיכולוג ילדים יועילו מאוד לאדוארד." – כך אמרה המחנכת באחת הפגישות האלה.

 

לקחו את אדוארד לפסיכולוג ילדים, והוא דיבר איתו.

למען האמת, בכל תקופת בית הספר שלו, אדוארד ביקר אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, קוראים בקפה, מגידי עתידות ועובד זבל רגיש אחד.

ניסו וניסו לעזור לו, אבל שום דבר לא עזר. אדוארד פשוט העדיף לשחק עם הקוביות שלו.

 

כשאדוארד היה בן שמונה עשרה   הוא עזב את הבית.

הוא בנה לעצמו בית שלם מקובייה ענקית אחת , ישן במיטה קובייתית, ואכל רק אוכל בקוביות.

אדוארד לא יצא מהבית שלו אף פעם.

"מה אני צריך לצאת, כל הקוביות שאני צריך כבר כאן," היה אומר.

הוא אפילו כתב ספר  שמסביר איך קוביות יכולות להיות תרופה לאיידס.

 

כך אדוארד חי בשלווה בבית הקובייתי שלו, עד שיום אחד נפל לו עיגול על הבית

והוא מת.

עומר ברי, כותב, חולם ומתעורר, מטייל בלילות, יהודי נודד על סקטבורד. כמה מסיפוריו התפרסמו בכתב עת מעין, קורא בספרים, מגזין בגלל, וואלה ועוד. 

X