קרול | לרכישה באינדיבוק
קרול

קרול

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 331
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 35

סיפורה של פטרישיה הייסמית’ על אובססיה רומנטית עשוי להיות אחד הרומנים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים, שעדיין לא זכו להכרה הראויה להם. הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1952 והוכתר בתואר "רומן על אהבה אסורה חברתית",  הפך במהרה לקלאסיקת פולחן.

קרול מבוסס על סיפור אמיתי מחייה של פטרישיה הייסמית’, ומספר את סיפורה המרתק של תרז בליבט, מעצבת במות הלכודה בעבודה זמנית בחנות כלבו, ששגרת יומה מופרת לנצח בידי חיזיון יפהפה – הופעתה של קרול ארד, לקוחה שנכנסת לחנות כדי לקנות לבתה צעצוע לחג המולד. תרז נמשכת אל עקרת הבית המפתה מהפרברים, שלכודה בנישואים משמימים כמו עבודתה של תרז.

הן מתאהבות ויוצאות למסע ברחבי ארצות הברית, כלואות במסגרות החברתיות המקובעות, חשופות למורת רוח מתמדת מצד סביבתן, אך מונעות קדימה בכוח אהבתן.

 

הסיפור קרול כתוב להפליא, עשוי להפתיע את מעריציה של הייסמית’, ועומד לרתק את אלו המגלים לראשונה את כתיבתה.

מהדורה מאושרת זו כוללת גם אחרית דבר מאת פטרישיה הייסמית’.

הרומן פורסם במקור בשם  The Price of Salt.

 

סופרת אמריקנית דגולה… כתיבתה של הייסמית’ מרושעת… היא מטילה עליך כישוף.”

Entertainment Weekly

 

“על החיפוש אחר אהבה ואושר אמיתי בסגנונה המובהק של הייסמית’ – מצמרר, רווי אי שקט וניכר בו כישרונה הייחודי”

The Sunday Times

 

“הספר הזה הוא נקודת ציון מהפכנית בספרות”

ארנה קזין

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קרול”

בקרוב…

1

הייתה זו שעת השיא של ארוחת הצהריים בקפיטריה של העובדים בפרנקנברגז. לא נותר מקום באף אחד מהשולחנות הארוכים, ועוד ועוד עובדים הגיעו והמתינו מאחורי מחסומי העץ של הקופה. אנשים שכבר קיבלו את מגשי האוכל שלהם נדדו בין השולחנות בחיפוש אחר מקום להידחק אליו, או מקום שמישהו עומד לעזוב, אבל לא היה מקום כזה בנמצא. שאגת הכלים, הכיסאות, הקולות, דשדוש הרגליים וקרקוש השערים המסתובבים בחדר החשוף נשמעו כמו המיית מכונה ענקית אחת.
תרז אכלה בעצבנות. חוברת "ברוכים הבאים לפרנקנברגז" הייתה מונחת לפניה, שעונה על צנצנת סוכר. היא קראה את החוברת העבה כבר בשבוע שעבר, ביום הראשון של ההדרכה, אבל לא היה לה שום דבר אחר לקרוא, ובקפיטריה של העובדים היא חשה צורך להתרכז במשהו. אז היא קראה שוב על זכויות חופשה – החופשה בת שלושת השבועות שלה זכאים אנשים שעבדו חמש עשרה שנה בפרנקנברגז – ואכלה את מנת היום – פרוסה אפרפרה של צלי בקר עם כדור פירה מכוסה ברוטב חום, תלולית אפונה וחזרת בכוס נייר זעירה. היא ניסתה לדמיין איך יהיה לעבוד חמש עשרה שנה בחנות הכלבו פרנקנברגז, וגילתה שאינה מסוגלת לעשות זאת. ל"וותיקי העשרים וחמש שנה" מגיעה חופשה בת ארבעה שבועות, כך היה כתוב בחוברת. פרנקנברגז הציע גם מחנה נופש בקיץ ובחורף. הם צריכים גם כנסייה, חשבה, ובית יולדות. החנות הייתה מאורגנת כל כך, כמו כלא, וההבנה שהיא חלק מזה הפחידה אותה מדי פעם בפעם. היא דפדפה במהירות וראתה כתב שחור גדול שנפרש על פני שני עמודים: “האם אתה מתאים לפרנקנברגז?“
היא הביטה מעבר לחדר אל החלונות וניסתה לחשוב על משהו אחר, למשל על הסוודר הנורבגי היפה בצבעי שחור ואדום שראתה בסאקס, ושאולי תקנה לריצ'רד לחג המולד, אם לא תמצא ארנק יפה יותר מאלה שראתה בעשרים דולר; או על האפשרות לנסוע עם הזוג קֶלי ביום ראשון הבא לווֶסט פוינט כדי לראות משחק הוקי. החלון המרובע הגדול בקצה החדר נראה כמו ציור מאת – מי זה היה? מונדריאן. המקטע המרובע הקטן של החלון בפינה נפתח לשמים לבנים ואף ציפור לא עפה פנימה או החוצה. איזה סוג של תפאורה אפשר להכין למחזה שמתרחש בחנות כלבו? היא חזרה שוב לחנות.
"אבל זה שונה כל כך איתך, תרי,“ אמר לה ריצ'רד, “את משוכנעת לחלוטין שלא תהיי שם בעוד כמה שבועות ואחרים לא". ריצ'רד אמר שהיא יכולה להיות בצרפת בקיץ הבא. שהיא תהיה. ריצ'רד רצה שהיא תבוא איתו, ולמען האמת לא הייתה לה שום סיבה לא לעשות זאת. והחבר של ריצ'רד, פיל מקֶלרוי, כתב לו שאולי יוכל להשיג לה עבודה בקבוצת תיאטרון בחודש הבא. תרז עדיין לא פגשה את פיל, אבל כלל לא האמינה שיוכל להשיג לה עבודה. היא סרקה את ניו יורק מאז ספטמבר, ואז חזרה וסרקה אותה עוד כמה פעמים – ולא מצאה כלום. מי ייתן עבודה באמצע החורף לשוליית עיצוב במות בתחילת דרכה? אבל גם לא נראה מציאותי שהיא תהיה באירופה עם ריצ'רד בקיץ הבא, תשב איתו בבתי קפה על המדרכה, תטייל איתו בארל, תמצא את המקומות שצייר ואן גוך, ושיחד יבחרו להם עיירות כדי לצייר בהן. זה נראה עוד פחות מציאותי בימים האחרונים, מאז שהחלה לעבוד בחנות.
היא ידעה מה הפריע לה בחנות. היה זה מסוג הדברים שהיא לא תנסה אפילו לספר לריצ'רד. זאת הייתה העובדה שהחנות העצימה דברים שתמיד הטרידו אותה, מאז שזכרה את עצמה. אלה היו הפעולות חסרות הטעם, החובות חסרות המשמעות שנדמה שמנעו ממנה לעשות מה שרצתה לעשות, או מה שאולי הייתה עושה – וכאן היו אלה הנהלים המסובכים הקשורים לארנקים, לבדיקת מעילים ולשעוני נוכחות, שבגללם אנשים גם לא שירתו את החנות ביעילות המרבית – אותה תחושה שאיש לא מתקשר עם הסובבים אותו ושכל אחד חי במישור אחר לחלוטין, כך שהמשמעות, המסר, האהבה או כל מרכיב אחר של החיים לעולם לא יכלו לבוא לידי ביטוי. זה הזכיר לה שיחות ליד שולחנות, על ספות, עם אנשים שמילותיהם כמו ריחפו מעל דברים מתים, קפואים, שלא נגעו מעולם במיתר שניגן. וכשמישהו ניסה לגעת במיתר חי, הם הסתכלו עליו בפנים עטויות מסכות כתמיד, והעירו הערה בנאלית כל כך שהיה קשה להאמין שהיא משמשת עבורם תואנה כלשהי. את הבדידות העצימה העובדה שאותם פרצופים נראו בחנות מדי יום ביומו, אותם פרצופים אחדים שאולי יכלה לדבר איתם אך מעולם לא עשתה זאת, או לא יכלה לעשות זאת. גם הפנים על אוטובוס החולף נדמה שדיברו – אולם הם נראו פעם אחת ונעלמו לנצח.
כשעמדה בתור לשעון הנוכחות במרתף בכל בוקר, סורקת בעיניה את העובדים באופן בלתי מודע ומבחינה בין הקבועים לזמניים, נהגה לתהות איך בדיוק הגיעה לכאן – היא ענתה על מודעה, כמובן, אבל זה לא הסביר את הגורל, ומה צפוי לה במקום זאת בעבודה בעיצוב במות. חייה היו סדרה של זיגזגים. בגיל תשע עשרה היא הייתה חרדה.
“את חייבת ללמוד לסמוך על אנשים, תרז. תזכרי את זה," אמרה לה הנזירה אלישיה לעתים קרובות. ותרז ניסתה לעתים קרובות, לעתים קרובות מאוד, לעשות זאת.
“הנזירה אלישיה," לחשה תרז בזהירות, והשין השורקת הרגיעה אותה.
תרז שבה והזדקפה והרימה את המזלג שלה, כי מנקה השולחנות התקדם לכיוונה.

היא ראתה לנגד עיניה את פניה של הנזירה אלישיה, שנראו גרמיות ואדמדמות כמו אבן חן ורודה כאשר השמש נחה עליהן, ואת הבליטה הכחולה המעומלנת של חָזָהּ; את דמותה הכחושה הגדולה של הנזירה אלישיה מגיעה מסביב לפינה באולם, בין שולחנות האמייל הלבנים בחדר האוכל; את הנזירה אלישיה באלף מקומות, עיניה הכחולות הקטנות תמיד מוצאות אותה בקרב הבנות האחרות, רואות אותה אחרת, תרז ידעה, מכל הבנות האחרות, אך השפתיים הוורודות הדקות תמיד קבועות באותו קו ישר. היא ראתה בדמיונה את הנזירה אלישיה נותנת לה את הכפפות הירוקות הסרוגות, עטופות בנייר טישיו, לא מחייכת, רק מושיטה אותן אליה ישירות, בלי לומר כמעט מילה, ביום הולדתה השמיני. הנזירה אלישיה אומרת לה באותו פה ישר שאסור לה להיכשל בחשבון. למי עוד היה אכפת אם נכשלה בחשבון? תרז שמרה את הכפפות הירוקות בתחתית ארונית הפח שלה בבית הספר במשך שנים אחרי שהנזירה אלישיה נסעה לקליפורניה. נייר הטישיו הלבן איבד את פריכותו, כמו בד עתיק, והיא עדיין לא עטתה את הכפפות. בסוף הן היו קטנות עליה.
מישהו הזיז את צנצנת הסוכר, והחוברת שנשענה עליה נפלה והשתטחה.
תרז הביטה בזוג הידיים שמעבר לשולחן, ידי אישה שמנמנות, מבוגרות, שערבבו את הקפה שלה, ועתה בצעו לחמנייה, רועדות מציפייה, וטבלו בחמדנות חצי לחמנייה ברוטב החום שבצלחת, שהיה זהה לרוטב של תרז. הידיים היו סדוקות, לכלוך הצטבר בקמטי הפרקים המקבילים, אבל היד הימנית נשאה טבעת כסף שזורה בולטת ומשובצת באבן חן ירוקה צלולה, והיד השמאלית ענדה טבעת נישואין מזהב, והיו שאריות של לק אדום בפינות הציפורניים. תרז צפתה ביד הנושאת מלוא המזלג אפונה כלפי מעלה, ולא הייתה צריכה להתבונן בפנים כדי לדעת כיצד ייראו. הן ייראו כמו פניהן של כל הנשים בנות החמישים שעבדו בפרנקנברגז, ישקפו תשישות אינסופית ואימה. העיניים יהיו מעוותות מאחורי משקפיים שיגדילו אותן או יקטינו אותן, הלחיים יהיו מוכתמות בסומק שלא יבהיר את האפרוריות ששרתה מתחתיו. תרז לא יכלה להסתכל.
“את בחורה חדשה, נכון?“ הקול היה גבוה וצלול בהמולה, כמעט ערב לאוזן.
“כן,“ אמרה תרז והרימה את מבטה. היא זכרה את הפנים. היו אלה הפנים שהתשישות שלהן גרמה לה לראות את כל שאר הפרצופים. זאת הייתה האישה שתרז ראתה משתרכת במורד מדרגות השיש מקומת הביניים בערך בשש וחצי ערב אחד, כאשר החנות הייתה ריקה, מחליקה את ידיה מטה במעקה השיש הרחב כדי להשעין עליו קצת ממשקלה ולהקל על רגליה המיובלות. תרז חשבה: היא לא חולה, היא לא קבצנית, היא פשוט עובדת כאן.
“את מסתדרת?“
והנה האישה הזאת מחייכת לעברה, עם אותם קמטים נוראיים מתחת לעיניה וסביב פיה. עיניה דווקא היו מלאות חיים עכשיו והביעו חיבה.
“את מסתדרת?“ חזרה האישה על דבריה, שכן סביבן הייתה מהומה רבה של קולות וקרקושי כלים.
תרז לחלחה את שפתיה. "כן, תודה לך.“
“נחמד לך כאן?“
תרז הנהנה.
“גמרת?" בחור צעיר בסינר לבן אחז בצלחת של האישה באגודל תובעני.
האישה פטרה אותו ביד רועדת. היא קירבה אליה את צלוחית האפרסקים המשומרים הפרוסים שלה. בכל פעם שהרימה את הכפית גלשו האפרסקים, כמו דגיגונים חלקלקים וכתומים, אל מעבר לקצה הכפית, כולם מלבד אחד שאותו אכלה. “אני בקומה השלישית במחלקת הסוודרים. אם את רוצה לשאול אותי משהו," אמרה האישה במעין אי ודאות עצבנית, כאילו היא מנסה להעביר מסר לפני שינתקו אותן או יפרידו ביניהן, "תעלי למעלה ובואי לדבר איתי מתישהו. קוראים לי גברת רוֹבּיצֶ'ק, גברת רוּבּי רוביצ'ק, חמש ארבעים וארבע.“
“תודה רבה לך,“ אמרה תרז. ולפתע נעלם כיעורה של האישה, כי עיניה החומות־אדמדמות היו עדינות מאחורי המשקפיים, ומתעניינות בה. תרז הרגישה את לבה פועם, כאילו התעורר לחיים. האישה קמה מהשולחן, ותרז צפתה בגזרתה הנמוכה והעבה מתרחקת עד שאבדה בקהל שהמתין מאחורי המחסום.
תרז לא ביקרה את גברת רוביצ'ק, אבל היא חיפשה אותה בכל בוקר כשהעובדים נכנסו לבניין בקילוח דק בסביבות רבע לתשע, וגם במעליות ובקפיטריה. היא מעולם לא ראתה אותה, אבל היה נעים לדעת שיש לה מישהו לחפש בחנות. עבורה זה עשה את כל ההבדל.
כמעט בכל בוקר, כאשר הגיעה לעבוד בקומה השביעית, עצרה תרז לרגע כדי לצפות ברכבת צעצוע מסוימת. הרכבת הונחה לבדה על שולחן ליד המעליות. זאת לא הייתה רכבת גדולה ויפה כמו זאת שנסעה על הרצפה בירכתי מחלקת הצעצועים, אבל הבוכנות הקטנטנות שלה שאבו בזעם שהרכבות הגדולות לא ניחנו בו. החֵמה והתסכול שליוו את נסיעתה על המסלול האליפטי הסגור ריתקו את תרז אליה.
אורר רר רר ררה! אמרה כשהטילה את עצמה בעיוורון אל תוך המנהרה מעיסת הנייר. ואורר רר רר ררה! כשיצאה.
הרכבת הקטנה תמיד פעלה כאשר תרז יצאה מהמעלית בבוקר וכשסיימה את העבודה בשעות הערב. היא הרגישה שהרכבת קיללה את היד שהרימה את המתג שלה מדי יום. בטלטול חוטמה סביב העקומות, בהסתערות הפראית שלה על הקטעים הישרים של המסלול, היא ראתה מרדף מטורף ועקר של אומן עריץ. הרכבת משכה שלוש מכוניות פולמן שמבעד לחלונותיהן נראו פרופילים נוקשים של דמויות אדם זעירות. מאחוריהן נסע קרון מטען פתוח ובו חתיכות מיניאטוריות של עץ אמיתי, אחריו קרון מטען פחם, שלא היה אמיתי, וקרון צוות שנקש בסיבובים ונצמד אל הרכבת הממהרת כמו ילד שנצמד לחצאית של אמו. זה היה כמו משהו שהשתגע בכלאו, משהו שכבר מת ולעולם לא יוכל להישחק, כמו השועלים העדינים והקופצניים בגן החיות בסנטרל פארק, שפעולת הרגליים המורכבת שלהם חזרה על עצמה שוב ושוב כשהקיפו את כלוביהם.
הבוקר פנתה תרז במהירות מהרכבת והלכה לכיוון מחלקת הבובות, שם עבדה.
בתשע וחמישה הייתה מחלקת הצעצועים הגדולה והמרובעת מתעוררת לחיים. בד ירוק היה נאסף מהשולחנות הארוכים. צעצועים מכניים החלו לזרוק כדורים באוויר ולתפוס אותם, מטווחי קליעה קפצו ומטרותיהם הסתובבו. שולחן חיות המשק צייץ, קרקר ונער. מאחורי תרז החל להישמע ראט־טאט־טאט־טאט עייף, הלמות התוף של חייל הפח הענק שעמד מול המעליות בלוחמנות ותופף כל היום. שולחן האמנות ומלאכת היד הדיף ריח של חימר טרי, והעלה בה זיכרונות מחדר האמנות בבית הספר כשהייתה קטנה מאוד, וגם מבור מכוסה שהיה בשטח בית הספר – קבר אמיתי של מישהו, על פי השמועה – שנהגה לתקוע את אפה לתוכו דרך סורגי ברזל.
גברת הנדריקסון, מנהלת מחלקת הבובות, סחבה בובות ממדפי המחסן והושיבה אותן, ברגליים פשוקות, על דלפקי הזכוכית.
תרז אמרה שלום למיס מרטוצ'י. היא עמדה ליד הדלפק וספרה את השטרות ואת המטבעות מתיק הכסף שלה בריכוז כזה, שאפשר לה להעניק לתרז רק הנהון אחד עמוק יותר של ראשה, שהנהן בקצב קבוע. תרז ספרה 28.5 מתיק הכסף שלה, רשמה זאת על פיסת נייר לבן בשביל מעטפת קבלות המכירה והכניסה את הכסף לפי הערך לתוך המגירה שלה בקופה.
כעת החלו הלקוחות הראשונים להגיח מהמעליות. הם השתהו לרגע בהבעת פנים מבולבלת, קצת מופתעת, שאנשים תמיד עטו על פניהם כשמצאו עצמם במחלקת הצעצועים, ואז החלו לנוע בכיוונים שונים.
“יש לך את הבובות שעושות פיפי?“ שאלה אותה אישה אחת.
“אני רוצה את הבובה הזאת, אבל עם שמלה צהובה,“ אמרה אישה אחרת ודחפה כלפיה בובה, ותרז הלכה והוציאה את הבובה שרצתה ממדף במחסן.
לאישה היו פה ולחיים כמו של אמא שלה, שמה לב, ולחיים מצולקות קמעה תחת סומק ורוד כהה, מופרדות על ידי פה אדום ודק מלא קווים אנכיים.
“כל הבובות ששותות ומרטיבות הן בגודל הזה?“
לא היה שום צורך למכור. אנשים רצו בובה, כל בובה שהיא, לתת כמתנה בחג המולד. העבודה הייתה יותר עניין של התכופפות, שליפת ארגזים בחיפוש אחר בובה עם עיניים חומות במקום כחולות, קריאה לגברת הנדריקסון כדי שתפתח חלון ראווה עם המפתח שלה – מה שעשתה באי רצון אם הייתה משוכנעת שהבובה המסוימת הזאת לא במלאי – והחלקה במעבר שמאחורי הדלפק כדי להניח בובה שנרכשה על הר הקופסאות שעל דלפק העטיפה. ההר תמיד גדל, תמיד איים ליפול, לא משנה כמה פעמים באו נערי המשלוחים כדי לאסוף את החבילות. ילדים כמעט לא באו אל הדלפק. סנטה קלאוס היה אמור להביא את הבובות, סנטה קלאוס שיוצג בפנים הקדחתניות ובידיים החוטפות. אבל חייב להיות רצון טוב כלשהו בכל אחד מהם, חשבה תרז, אפילו מאחורי הפרצופים הקרירים המכוסים פודרה של הנשים בפרוות מינק וצובל. אלה היו בדרך כלל השחצניות ביותר, וקנו בחיפזון את הבובות הגדולות והיקרות ביותר, שלהן שיער אמיתי ובגדים להחלפה. אין ספק שהייתה אהבה בקרב האנשים העניים שחיכו לתורם ושאלו בשקט מה מחירה של בובה מסוימת, ואז הנידו את ראשם בצער ופנו ללכת. שלושה עשר דולר וחמישים סנט עבור בובה שגובהה עשרים וחמישה סנטימטרים בלבד.
“קחו אותה,“ רצתה תרז להגיד להם, “זה באמת יקר מדי, אבל אני אתן לכם אותה. פרנקנברגז לא יחוש בחסרונה.“
אבל אותן נשים במעילים מהבד זול ואותם גברים ביישנים מכורבלים בסוודרים מרופטים היו עוזבים, ובדרכם למעליות מציצים בכמיהה בדלפקים אחרים. אם הגיעו אנשים בשביל בובה, הם לא רצו שום דבר אחר. בובה הייתה מתנת חג מולד מיוחדת, כמעט מתנה חיה, הדבר הכי קרוב לתינוק.
כמעט אף פעם לא היו ילדים, אבל מדי פעם בפעם היו מופיעים ילדים, בדרך כלל ילדה קטנה, לעתים רחוקות מאוד ילד קטן. כשהייתה מגיעה ילדה, ידה אחוזה בחוזקה על ידי הורה, נהגה תרז להראות לה את הבובות שחשבה שתאהב. היא הייתה ממתינה בסבלנות, עד שלבסוף בובה אחת מסוימת הייתה גורמת לשינוי בפניה של הילדה, אותה תגובה למשהו דמיוני שהיה הרי המטרה של כל זה, ובדרך כלל זאת הייתה הבובה שהילדה לקחה הביתה.
ואז ערב אחד אחרי העבודה ראתה תרז את גברת רוביצ'ק בחנות הקפה והדונאטס שמעבר לרחוב. תרז נכנסה לעתים קרובות לחנות הדונאטס כדי לשתות קפה לפני שהלכה הביתה. גברת רוביצ'ק ישבה בירכתי החנות, בסוף הדלפק הארוך והמתעקל, וטבלה דונאט בספל הקפה שלה.
תרז דחפה ופילסה את דרכה אליה דרך המולת הבנות, ספלי הקפה והדונאטס. כשהגיעה למרפקה של גברת רוביצ'ק היא התנשמה, “שלום,“ ופנתה אל הדלפק, כאילו כוס קפה הייתה המטרה היחידה שלה.
“שלום,“ אמרה גברת רוביצ'ק באדישות כזו שאכזבה את תרז קשות.
תרז לא העזה להסתכל שוב על גברת רוביצ'ק, אבל הכתפיים שלהן היו למעשה צמודות זו לזו. תרז הייתה כבר באמצע הקפה שלה כשלפתע אמרה גברת רוביצ'ק באיטיות, “אני לוקחת את הרכבת התחתית העצמאית. אני תוהה אם נצליח לצאת מפה אי פעם.“ קולה היה קודר, לא כמו שהיה באותו יום בקפיטריה. עכשיו היא הייתה כמו האישה הזקנה השפופה שתרז ראתה משתרכת לאטה במורד המדרגות.
“נצא מפה,“ אמרה תרז בנימה מרגיעה.
תרז חצבה לשתיהן נתיב עד הדלת. גם היא נסעה ברכבתהתחתית העצמאית. היא וגברת רוביצ'ק נדחקו לתוך ההמון המזדחל בכניסה לרכבת התחתית, ונשאבו בהדרגה וללא שליטה במורד המדרגות, כמו פיסות פסולת שצפות במורד צינור הביוב. הן גילו ששתיהן יורדות בתחנת שדרת לקסינגטון, אם כי גברת רוביצ'ק גרה ברחוב חמישים וחמש, ממש מזרחית לשדרה השלישית. תרז התלוותה לגברת רוביצ'ק, שנכנסה למעדנייה כדי לקנות משהו לארוחת הערב שלה. גם תרז הייתה אולי קונה משהו לארוחת הערב שלה, אבל משום מה לא יכלה לעשות זאת בנוכחותה של גברת רוביצ'ק.
“יש לך אוכל בבית?“
“לא, אני אלך לקנות לי משהו מאוחר יותר.“
“למה שלא תבואי לאכול איתי? אני לגמרי לבד. בואי.“ גברת רוביצ'ק סיימה במשיכת כתף, כאילו זה פחות מאמץ מחיוך.
הַמְחָאָה המנומסת של תרז נמשכה רק רגע. “תודה. אני אשמח לבוא.“ ואז ראתה עוגה עטופה בצלופן על הדלפק, עוגת פירות, כמו לבֵנָה חומה גדולה שמעליה דובדבנים אדומים, וקנתה אותה בשביל גברת רוביצ'ק.
הבית היה דומה לבית שתרז גרה בו, רק בראונסטון והרבה יותר כהה וקודר. במסדרונות לא היו אורות כלל, וכאשר גברת רוביצ'ק הדליקה את האור במסדרון הקומה השלישית, ראתה תרז שהבית לא נקי במיוחד. גם החדר של גברת רוביצ'ק לא היה נקי במיוחד, והמיטה לא הייתה מוצעת. האם היא קמה עייפה כמו שהייתה כשהלכה לישון? תרז תהתה. היא נשארה לעמוד באמצע החדר וגברת רוביצ'ק המשיכה בגרירת רגליים לכיוון המטבחון, אוחזת בשקית המצרכים שלקחה מידיה של תרז. תרז הרגישה שכעת, משהייתה בביתה, שבו אף אחד לא יכול לראות אותה, היא הרשתה לעצמה להיראות עייפה כפי שהייתה באמת.
תרז מעולם לא הצליחה להיזכר איך זה התחיל. היא לא הצליחה לזכור את השיחה שהייתה ממש קודם לכן, והשיחה לא הייתה חשובה, כמובן. מה שקרה היה שגברת רוביצ'ק התרחקה ממנה, באופן מוזר, כאילו הייתה בטראנס. היא התחילה פתאום למלמל במקום לדבר, ונשכבה על גבה על המיטה הלא מוצעת. בגלל המלמול שלא נפסק, החיוך הקלוש המתנצל, הכיעור הנורא של הגוף הנמוך והכבד שבטן בלטה ממנו, והראש שנטה בהתנצלות ועדיין הביט בה כל כך בנימוס – היא לא הצליחה להביא את עצמה להקשיב.
“הייתה לי חנות שמלות משלי בקווינס. לא סתם, חנות גדולה ואיכותית,“ אמרה גברת רוביצ'ק. תרז קלטה את נימת ההתפארות והחלה להקשיב בכל זאת, ושנאה את זה. “את יודעת, השמלות עם ה־V במותניים, והכפתורים הקטנים שעולים עד למעלה. את יודעת, לפני שלוש, חמש שנים — “ גברת רוביצ'ק כרכה את ידיה הנוקשות סביב המותניים שלה. הידיים הקצרות לא הצליחו להקיף אפילו את החלק הקדמי שלה. היא נראתה זקנה מאוד באור המנורה העמום, שהשחיר את הצללים מתחת לעיניה. “קראו להן שמלות קתרינה. זוכרת? אני עיצבתי אותן. הן באו מהחנות שלי בקווינס. והן ממש מפורסמות!“
גברת רוביצ'ק התרחקה מהשולחן וניגשה לתיבה קטנה שנשענה על הקיר. בעוד היא מדברת פתחה את התיבה, החלה לשלוף ממנה שמלות מבד כהה שנראה כבד והניחה להן ליפול על הרצפה. גברת רוביצ'ק הרימה שמלת קטיפה בגוון אדום עז עם צווארון לבן וכפתורים לבנים זעירים שהגיעו עד ל־V נמוך בחזית המחוך הצר.
“את רואה, יש לי הרבה כאלה. אני הכנתי אותן. חנויות אחרות העתיקו ממני.“ ראשה המכוער של גברת רוביצ'ק היה מוטה בצורה מגוחכת מעל הצווארון הלבן של השמלה שאחזה בסנטרה. “זה מוצא חן בעינייך? אני אתן לך אחת. בואי הנה. בואי נו, תמדדי אחת.“
תרז נגעלה מהמחשבה למדוד שמלה אחת. היא קיוותה שגברת רוביצ'ק תשכב שוב לנוח, אבל לבסוף קמה בצייתנות, כאילו אין לה כוח רצון משלה, והתקרבה אליה.
גברת רוביצ'ק הצמידה לתרז שמלת קטיפה שחורה בידיים רועדות ותובעניות, ותרז הבינה פתאום איך היא משרתת אנשים בחנות, דוחפת לגופם סוודרים בפזיזות, כי לא ידעה לעשות זאת בדרך אחרת. תרז נזכרה שגברת רוביצ'ק אמרה שעבדה בפרנקנברגז במשך ארבע שנים.
“הירוקה יותר מוצאת חן בעינייך? תמדדי אותה.“ תרז היססה לרגע וגברת רוביצ'ק מיד הפילה את השמלה והרימה אחרת, זו שצבעה אדום כהה. "מכרתי חמש שמלות לבּנות בחנות, אבל לך אני אתן אחת במתנה. הן שאריות, אבל עדיין באופנה. זאת יותר מוצאת חן בעינייך?“
האדומה מצאה חן יותר בעיני תרז. היא אהבה אדום, במיוחד אדום עז, והיא אהבה במיוחד קטיפה אדומה. גברת רוביצ'ק הובילה אותה לעבר פינה שבה יכלה להסיר את בגדיה ולהניח אותם על כורסה. אבל היא לא רצתה את השמלה, לא רצתה שתיתן לה אותה. זה הזכיר לה איך נתנו לה בגדים בפנימייה, בגדים שהיו שייכים בעבר לילדות אחרות. היא נחשבה בעצם לאחת הילדות היתומות, שהיוו מחצית ילדי בית הספר, ושמעולם לא קיבלו חבילות מבחוץ. תרז הורידה את הסוודר שלה והרגישה עירומה לחלוטין. היא אחזה בזרועותיה מעל המרפק, ובשרה שם היה קר וחסר תחושה.

“אני תפרתי,“ דיברה לעצמה גברת רוביצ'ק בהתרגשות, “כמה שאני תפרתי, מהבוקר עד הלילה! ניהלתי ארבע בנות. אבל העיניים שלי התקלקלו. אחת ממש עיוורת, זאת. תלבשי את השמלה.“ היא סיפרה לתרז על הניתוח שעברה בעין. היא לא הייתה עיוורת, רק חלקית. אבל העין כאבה לה מאוד. גלאוקומה. היא עדיין כאבה לה. העין הזאת והגב שלה. וכפות הרגליים שלה. יבלות.
תרז הבינה שהיא משתפת אותה בכל צרותיה ובמזל הרע שלה כדי שהיא, תרז, תבין למה שקעה נמוך כל כך עד כדי עבודה בחנות כלבו.
“זה טוב עלייך?“ שאלה גברת רוביצ'ק בביטחון.
תרז הסתכלה במראה בדלת ארון הבגדים. היא ראתה בה דמות דקה וארוכה עם ראש צר למדי, שנראתה עולה באש בקווי המתאר שלה, אש צהובה בוהקת שהמשיכה עד לפס האדום השזור שעל כל כתף. השמלה נתלתה בקפלים ישרים רפויים עד למטה, כמעט עד הקרסוליים שלה. זו הייתה שמלה של מלכות באגדות, בגוון אדום עמוק מדם. היא פסעה לאחור, משכה את הבד הרופף של השמלה מאחוריה כך שנצמדה לצלעותיה ולמותניה, והביטה בחזרה אל עיני האגוז הכהות שלה במראה. פוגשת את עצמה. זו הייתה היא, לא הנערה בחצאית המשובצת המשעממת והסוודר הבז', לא הנערה שעבדה במחלקת הבובות של פרנקנברגז.
“היא מוצאת חן בעינייך?“ שאלה גברת רוביצ'ק.
תרז בחנה את פיה השלֵו להפתיע, שיכלה לראות בבירור את צורתו על אף השפתון הדהוי, כאילו מישהו נישק אותה. היא הצטערה שהיא לא יכולה לנשק את האישה שבמראה ולגרום לה להתעורר לחיים, ועמדה ללא ניע, כמו דיוקן מצויר.
“אם היא מוצאת חן בעינייך, קחי אותה." גברת רוביצ'ק דחקה בה בקוצר רוח, צפתה ממרחק, אורבת מחוץ לארון כמו שנשות המכירות ארבו לנשים שמדדו מעילים ושמלות מול מראות בחנויות כלבו.
אבל זה יתפוגג, תרז ידעה. היא תזוז וזה ייעלם. גם אם היא תיקח את השמלה, זה ייעלם, כי זה היה עניין של דקה, הדקה הזאת. היא לא רצתה את השמלה. היא ניסתה לדמיין את השמלה בארון שלה בבית, בין בגדיה אחרים, ולא הצליחה. היא החלה לפרום את הכפתורים ולהתיר את הצווארון.
“מוצא חן בעינייך, כן?“ שאלה גברת רוביצ'ק בביטחון, כרגיל.
“כן,“ אמרה תרזה בתקיפות, והודתה בכך.
היא לא הצליחה להגיע לקרס ולעין מאחורי הצווארון ולהתיר אותם. גברת רוביצ'ק נאלצה לעזור לה, והיא בקושי החזיקה מעמד. היא הרגישה שחונקים אותה. מה היא עשתה כאן? איך היא התגלגלה ללבישת שמלה כזאת? גברת רוביצ'ק והדירה שלה נהיו בבת אחת כמו חלום נוראי. גברת רוביצ'ק הייתה השומר הגיבן בפתח הצינוק, והיא הובאה לכאן כדי להיות מתוסכלת מתקוות שווא.
“מה קרה? נדקרת מסיכּה?“
השפתיים של תרז נפתחו כדי לדבר, אך מוחה היה רחוק מדי. מוחה היה בנקודה מרוחקת, במערבולת שנפתחה מעליהן בחדר המואר באור העמום, המפחיד, שבו עמדו כמו בקרב נואש. ובמערבולת שמוחה היה בה, היא ידעה שחוסר האונים הוא שהבהיל אותה ולא שום דבר אחר. היה זה חוסר האונים של הגוף החולה של גברת רוביצ'ק, של עבודתה בחנות, של ערימת השמלות בתיבה שלה, של הכיעור שלה. היה זה חוסר האונים שממנו הורכב כל סוף חייה. וחוסר האונים שלה עצמה, חוסר היכולת להיות האדם שרצתה להיות ולעשות את הדברים שהאדם הזה היה עושה. האם כל חייה לא היו אלא חלום, וזה כן היה אמיתי? האימה שעורר בה חוסר האונים הזה היא שגרמה לה לרצות לפשוט את השמלה ולברוח לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהשלשלאות ייפלו סביבה ויינעלו.
ייתכן שכבר מאוחר מדי. תרז עמדה בחדר, כמו באמצע סיוט, בתחתונית הלבנה שלה, רועדת, לא מסוגלת לזוז.
“מה קרה? קר לך? חם פה.“
באמת היה חם. הרדיאטור לִחשֵש. החדר הדיף ריח של שום, עיפוש של זיקנה, של תרופות, ואת הריח המתכתי המשונה והייחודי של גברת רוביצ'ק. תרז רצתה להתמוטט על הכיסא שהחצאית והסוודר שלה נחו עליו. אולי אם תשכב על בגדים משלה, חשבה, לא תחוש בכל זה. אבל היא לא צריכה לשכב בכלל. אם תשכב, היא אבודה. השלשלאות יינעלו, והיא תגמור את חייה כמו הגיבנת.
תרז רעדה בפראות. היא איבדה שליטה פתאום. זאת הייתה צמרמורת, לא רק פחד או עייפות.
“שבי,“ אמר קולה של גברת רוביצ'ק ממרחק, והיו בו אדישות ושעמום מזעזעים, כאילו היא די רגילה לכך שבנות מרגישות חולשה בחדר שלה. אצבעותיה היבשות, המחוספסות בקצותיהן, לחצו ממרחק על זרועותיה של תרז.
תרז נאבקה בכיסא בידיעה שהיא עומדת להיכנע לו, ואפילו ידעה שהיא נמשכת אליו מסיבה זו. היא צנחה לתוך הכיסא וחשה שגברת רוביצ'ק מנסה למשוך את חצאיתה מתחתיה, אך לא הצליחה להניע את עצמה. היא הייתה צלולה עדיין, עם חופש מחשבה, אף על פי שזרועותיו הכהות של הכיסא סגרו עליה.
גברת רוביצ'ק אמרה, “את עומדת יותר מדי זמן בחנות. זה קשה חגי המולד האלה. עברתי כבר ארבעה. את חייבת ללמוד לשמור על עצמך קצת.“
להשתרך במדרגות ולהיצמד למעקה. להציל את עצמה על ידי אכילת ארוחת צהריים בקפיטריה. להוריד את הנעליים מהרגליים המיובלות כמו שורת הנשים שישבו על הרדיאטור בחדר העובדים, נלחמות על פיסה מהרדיאטור כדי לשים עליו עיתון ולשבת במשך חמש דקות.
מוחה של תרז פעל בצורה צלולה מאוד. מדהים כמה צלול הכול נראה, אף על פי שהיא ידעה שהיא פשוט בוהה בחלל שמולה, ושלא הייתה מסוגלת לזוז גם אם הייתה רוצה.
“את סתם עייפה, מותק,“ אמרה גברת רוביצ'ק, וכיסתה את כתפיה בשמיכת צמר, “את צריכה לנוח, את עומדת כל היום, והנה עמדת גם כל הערב.“
שורה של אליוט מריצ'רד1 עלתה במוחה של תרז. לא לזה התכוונתי כלל. זה לא זה בכלל. היא רצתה לומר את זה, אבל לא הצליחה להזיז את שפתיה. פיה היה מלא במשהו מתוק וצורב. גברת רוביצ'ק עמדה מולה, שפכה משהו מבקבוק לכף ודחפה את הכף אל בין שפתיה. תרז בלעה בצייתנות, לא היה אכפת לה אם זה רעל. עתה יכלה להזיז את שפתיה ולקום מהכיסא, אבל לא רצתה לזוז. לבסוף נשענה לאחור בכיסא, נתנה לגברת רוביצ'ק לכסות אותה בשמיכה והעמידה פנים שהיא הולכת לישון. אבל היא צפתה כל הזמן בדמות הגיבנת שהסתובבה בחדרה, פינתה את הדברים מהשולחן והתפשטה לשינה. היא צפתה בגברת רוביצ'ק מסירה מחוך שרוכים גדול, ולאחר מכן התקן רצועות שנכרך סביב כתפיה וחלקית במורד גבה. תרז עצמה את עיניה באימה וסגרה אותן בחוזקה, עד שחריקת קפיץ ואנחה ארוכה העידו על כך שגברת רוביצ'ק הלכה לישון. אבל זה לא היה הכול. גברת רוביצ'ק הושיטה יד לשעון המעורר וכיוונה אותו, בלי להרים את ראשה מהכרית, ואז גיששה עם השעון וחיפשה את הכיסא ישר המשענת ליד המיטה. בחשכה, תרז בקושי הצליחה לראות את היד שלה עולה ויורדת ארבע פעמים לפני שהשעון מצא את הכיסא.
אחכה כרבע שעה עד שהיא תירדם ואז אלך, חשבה תרז.

ומפני שהייתה עייפה, התכוננה, דרוכה, לעווית, להתקף הפתאומי שהיה כמו נפילה, שהגיע כל לילה הרבה לפני השינה, ובכל זאת בישר על שינה. הוא לא הגיע. אחרי שהרגישה שעברה רבע שעה, התלבשה תרז ויצאה חרש מהדלת. זה היה קל, אחרי ככלות הכול, פשוט לפתוח את הדלת ולברוח. זה היה קל, חשבה, כי היא לא ממש ברחה בכלל.

1. שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק, תרגום: אורי ברנשטיין/ הוצאת הקיבוץ המאוחד.

פטרישיה הייסמית' נודעה במותחני הפשע שכתבה, רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע (הכישרון של מר ריפלי, זרים ברכבת). היא פרסמה את קרול, ספרה השני, (שמו המקורי: The Price of Salt) תחת השם הבדוי קלייר מורגן, כי דאגה שהספר יחבל בקריירה שלה. הייסמית' מעולם לא כתבה ספר נוסף כמו זה; למעשה, ספריה נודעו במיזנתרופיה המופגנת בהם. בארבעת העשורים הבאים היא התנערה בפומבי מכל קשר לספר. ב-1990 הסכימה הייסמית' לפרסום מהדורה חדשה, לא בשם בדוי, בליווי אחרית דבר. הייסמית' זכתה בפרס על שם או הנרי, בפרס על שם אדגר אלן פו,  ב-Le Grand Prix de Littérature Policière ובפרס איגוד כותבי המתח בבריטניה. היא נולדה בטקסס בשנת 1921, ובילתה את רוב חייה הבוגרים בשווייץ ובצרפת. הייסמית' הלכה לעולמה בשווייץ ב-4 בפברואר 1995.

 

X