קרוב רחוק | לרכישה באינדיבוק
קרוב רחוק

קרוב רחוק

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 248
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

לאחר קיץ לוהט בפלורידה עם רָאש, בנו החורג של אביה מנישואיו השניים, צעיר עשיר, רודף שמלות ויהיר – בלייר שבה לעיירת הולדתה באלבמה.

כל מה שהיא רוצה זה למצוא מחדש את השלווה בחייה: לשכוח את רָאש ואת סערת הנפש והגוף שעורר בה, לחזור לחיים פשוטים ואולי אף למצוא אהבה חדשה.

אך חדשות בלתי צפויות משבשות את תוכניותיה ומאלצות אותה לשוב לעיירת הנופש רוזמרי ביץ’ ולעמוד שוב מול הגבר שמערער את שלוותה. רָאש אמנם נחוש להחזיר את בלייר לזרועותיו ולהוכיח כי הוא ראוי לאמונה, אך היא נקרעת בין המשיכה והאהבה כלפיו לבין חששותיה הכבדים ששוב יפגע בה וימשיך להעדיף את משפחתו על פניה.

כשהקיץ מתקרב אל סופו ובלייר צריכה להחליט היכן היא בונה את עתידה, היא מגלה כי העבותות הקושרים אותה אל ראש לא יינתקו בקלות. ככל ששניהם חושפים עוד ועוד את רגשותיהם ותשוקותיהם, הם מעזים לחלום על עתיד משותף. אולם יד הגורל ואמיתות מן העבר טורפות את כל הקלפים, ומאלצות אותם להיאבק ולמצוא את דרכם בסבך של קשיים וסודות, ולבחון שוב את נאמנותם זה לזו.

קרוב רחוק, רומן ההמשך לרב־המכר 'קרוב מדי', מרגש מיליוני קוראים בארצות־הברית וברחבי העולם.

 

“בכל פעם שאני קוראת ספר מספריה של אבי גליינס, אני מצהירה שזה הספר האהוב עלי ביותר. ו’קרוב רחוק’ אינו יוצא מכלל זה: כעת הוא הספר האהוב עלי ביותר.” ניו־יורק טיימס

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מושלם ,קראתי ביום אחד והתמוגגתי !!!!!

  2. (בעלים מאומתים):

    פעם ראשונה שקראתי ספר כל כך מהר!! פשוט נפלא!!

הוסף חוות דעת

בלייר

עשרים וחמישה קילומטרים מחוץ לעיר זה מספיק רחוק. אף אחד לא מתרחק מסאמיט עד כדי כך בשביל בית־מרקחת. אלא אם כן, כמובן, את בת תשע־עשרה וצריכה משהו שאת לא רוצה שיידעו בעיר שקנית. כל העיירה הקטנה שבאלבמה תשמע תוך שעה מה נקנה בבית־המרקחת המקומי. במיוחד כשמישהי לא נשואה קונה קונדומים… או בדיקת היריון.
הנחתי את בדיקות ההיריון על הדלפק ונמנעתי מלהסתכל על המוכרת. לא הייתי מסוגלת. לא רציתי לחלוק את הפחד והאשמה שמילאו אותי עם זר מזדמן. אפילו לקיין לא סיפרתי על זה. מאז שסילקתי את רָאש מחיי שלושה שבועות קודם לכן חזרתי בהדרגה לבלות כל הזמן עם קיין. זה היה פשוט. הוא לא לחץ עלי לדבר, אבל כשרציתי לדבר הוא הקשיב.
"שישה־עשר דולר וחמישה־עשר סנט," אמרה הגברת מצידו השני של הדלפק. שמעתי בקולה דאגה. לא מפתיע. זו בדיוק הקנייה המבישה שכל הנערות חוששות מפניה. נתתי לה שטר של עשרים בלי לשאת מבט מהשקית הקטנה שהניחה מולי. החזקתי בידי את התשובה שחיפשתי וזה הפחיד אותי למוות. יותר קל להתעלם מכך שהמחזור שלי מאחר בשבועיים ולהעמיד פנים שזה לא קורה, אבל אני חייבת לדעת.
"שלושה דולר ושמונים וחמישה סנט עודף," אמרה, ואני לקחתי את הכסף מידה המושטת.
"אני מקווה שהכול יסתדר," אמרה האישה בקול נעים. כשנשאתי מבט נתקלתי בזוג עיניים חומות ואוהדות. זו אישה זרה שלא אראה יותר בחיים, אבל באותו רגע עזר לי שעוד מישהו יודע. הרגשתי פחות לבד.
"גם אני," עניתי ופניתי אל הדלת, החוצה אל שמש הקיץ היוקדת.
בקושי הספקתי לעשות שני צעדים כשראיתי מישהו ליד הטנדר שלי. קיין נשען על דלת הנהג בזרועות שלובות על החזה. הוא חבש כובע מצחייה אפור עם האות A של אוניברסיטת אלבמה שהסתיר את עיניו.
עצרתי ובהיתי בו. אין טעם לשקר. הוא ידע שלא באתי לכאן לקנות קונדומים. והיתה רק עוד אפשרות אחת. אפילו בלי לראות את המבט בעיניו ידעתי… שהוא יודע.
בלעתי גוש בגרון שהציק לי מאז שנכנסתי בבוקר לרכב כדי לנסוע מחוץ לעיר. עכשיו כבר לא רק אני והזרה מאחורי הדלפק יודעות. גם החבר הכי טוב שלי יודע.
הכרחתי את עצמי להתקדם צעד אחרי צעד. הוא ישאל שאלות ואני אהיה חייבת לענות. מגיע לו לקבל תשובה אחרי השבועות האחרונים. מגיע לו לשמוע את האמת. אבל איך אני אסביר את זה?
נעצרתי מולו, שמחה שהכובע מסתיר את פניו. יהיה לי קל יותר להסביר בלי לראות לו בעיניים את המחשבות שעוברות בראשו.
עמדנו בשתיקה. רציתי שהוא ידבר ראשון, אבל אחרי כמה דקות שבהן הוא לא אמר כלום, הבנתי שהוא רוצה שאני אתחיל לדבר.
"איך ידעת איפה אני?" שאלתי לבסוף.
"את גרה אצל סבתא שלי. ברגע שיצאת והתנהגת מוזר היא התקשרה אלי. דאגתי לך," הוא השיב.
דמעות צרבו בעיניי. אני לא אבכה בגלל זה. בכיתי מספיק. לפַתּי חזק את השקית עם בדיקת ההיריון וזקפתי כתפיים. "עקבת אחרי," אמרתי. זו לא היתה שאלה.
"ברור שעקבתי אחרייך," השיב, ואז ניענע בראשו והסיט את מבטו ממני למקום אחר. "התכוונת בכלל לספר לי, בלייר?"
האם התכוונתי לספר לו? אני לא יודעת. לא חשבתי כל כך קדימה. "אני עוד לא יודעת אם בכלל יש מה לספר," השבתי בכנות.
קיין ניענע בראשו ופלט צחקוק מריר וחרישי, לא משועשע כלל. "לא בטוחה, הא? באת עד לכאן בגלל שאת לא בטוחה?"
הוא כועס. או אולי פגוע? אין לו סיבה להיות לא זה ולא זה. "עד שאעשה את הבדיקה לא אוכל לדעת. מאחר לי. זה הכול. אין לי שום סיבה לספר לך על זה. זה לא עניינך."
קיין סובב אט־אט את ראשו עד שמבטו חזר אלי. הוא הרים יד להטות את כובעו אחורה. הצל הסתלק מעיניו וראיתי בהן תימהון וכאב. לא רציתי לראות את זה. זה אולי אפילו יותר גרוע ממבט שיפוטי. במובן מסוים מבט שיפוטי כבר עדיף.
"באמת? ככה את מרגישה? אחרי כל מה שעברנו, ככה את באמת מרגישה?"
מה שעברנו היה בעבר. הוא שייך לעבר שלי. עברתי הרבה בלעדיו. בזמן שהוא בילה בתיכון אני נלחמתי שהחיים שלי לא יתפרקו. מה בדיוק הוא חושב שהוא סבל? הרגשתי איך אני מתחילה להתרגז ונעצתי מבט היישר בעיניו.
"כן, קיין. ככה אני מרגישה. אני לא בטוחה מה בדיוק אתה חושב שעברנו ביחד. היינו חברים טובים, ואז הפכנו לזוג, ואז אמא שלי חלתה ואתה רצית שימצצו לך את הזין אז בגדת בי. אני טיפלתי באמא החולה שלי לבד. לא היה לי על מי להישען. ואז היא מתה ואני עברתי למקום אחר. ואז נשבר לי הלב והעולם שלי התרסק וחזרתי הביתה. תמכת בי. לא ביקשתי ממך, אבל תמכת. ואני מודה לך על זה, אבל זה לא מעלים את כל הדברים האחרים. זה לא מכפר על כך שנטשת אותי כשהייתי צריכה אותך יותר מתמיד. אז תסלח לי אם כשהעולם שלי עוד פעם הולך להתהפך אתה לא הראשון שאני פונה אליו. עדיין לא הרווחת את הזכות הזאת."
התנשמתי מהר והדמעות שלא רציתי להגיר זלגו במורד פניי. לא רציתי לבכות, לעזאזל. התקרבתי אליו ודחפתי אותו הצידה בכוח כדי לתפוס את הידית ולפתוח את הדלת. הייתי חייבת להסתלק משם. להסתלק ממנו.
"זוז," צעקתי, מתאמצת לפתוח את הדלת בזמן שהוא עדיין נשען עליה.
ציפיתי שהוא יתווכח איתי, והופתעתי כשעשה מה שביקשתי. התיישבתי מול ההגה וזרקתי את שקית הפלסטיק הקטנה למושב שלצידי, התנעתי את הטנדר ויצאתי מהחניה ברוורס. ראיתי אותו ממשיך לעמוד שם. הוא כמעט לא זז. רק מספיק כדי לתת לי להיכנס לרכב. הוא לא הסתכל עלי. הוא בהה בקרקע כאילו שם יימצאו לו תשובות. לא יכולתי לחשוב עליו באותו רגע. הייתי חייבת להסתלק.
אולי לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי. אולי הייתי צריכה לשמור את הדברים בפנים כמו שקברתי אותם כל השנים האלה. אבל כבר מאוחר מדי. הוא התגרה בי ברגע הלא־נכון. לא הייתי מוכנה להרגיש אשמה בעניין.
וגם לא יכולתי לחזור לבית של סבתא שלו. היא עלתה עלי. הוא בטח יתקשר לספר לה. אם לא את האמת, לפחות משהו קרוב. אין לי ברירה. איאלץ לעשות את בדיקת ההיריון בשירותים בתחנת דלק. מה יכול להיות יותר גרוע מזה?

 

 

רָאש
פעם רחש הגלים המתנפצים על החוף היה מרגיע אותי. נהגתי לשבת כאן על המרפסת ולצפות בים מאז שהייתי ילד. זה תמיד עזר לי לראות את הדברים בפרופורציות הנכונות. אבל זה כבר לא עובד.
הבית ריק. אמא ו… האיש שרציתי שיישרף בגיהינום לעולמי עד עזבו מייד אחרי שחזרתי מאלבמה לפני שלושה שבועות. הייתי זועם, שבור ופראי. אחרי שאיימתי על חייו של האיש שהתחתן עם אמא שלי, דרשתי שיעזבו. לא רציתי לראות לא אותה ולא אותו. הייתי צריך להתקשר לאמא שלי לדבר איתה, אבל עדיין לא הייתי מסוגל.
לסלוח לאמא שלי היה פשוט יותר להלכה מאשר למעשה. נאן, אחותי, קפצה לבקר כמה פעמים והתחננה בפניי שאדבר איתה. זה לא באשמתה של נאן, אבל גם איתה לא הייתי מסוגל לדבר על זה. היא הזכירה לי את מה שאיבדתי. מה שכמעט היה לי. מה שאף פעם לא האמנתי שאמצא.
דפיקות רמות שנשמעו מתוך הבית קטעו את מחשבותיי. כשהסתובבתי להסתכל הבנתי שיש מישהו בדלת, והוא מצלצל בפעמון ואז שוב דופק חזק על הדלת. מי זה לעזאזל? מאז שבלייר עזבה אף אחד לא בא לבקר חוץ מאחותי וגרנט.
הנחתי את הבירה על השולחן לידי וקמתי. חסר למי שזה לא יהיה שאין לו סיבה ממש טובה לבוא לפה בלי הזמנה. עברתי דרך הבית שנותר נקי מאז הביקור האחרון של הנרייטה, המנקה. בלי מסיבות ובלי חיי חברה הרבה יותר פשוט לשמור שדברים לא ייהרסו. גיליתי שהרבה יותר נעים לי ככה.
הדפיקות התחדשו כשהגעתי לדלת, ואני פתחתי אותה לרווחה בכוונה להגיד למי שזה לא יהיה שילך להזדיין, אבל מרוב הפתעה נעתקו המילים מפי. עמד שם מישהו שלא ציפיתי לראות יותר בחיים. פגשתי את הבחור רק פעם אחת וישר לא סבלתי אותו. ועכשיו הוא עמד מולי, והתחשק לי לתפוס לו בכתפיים ולנער אותו עד שיספר לי מה שלומה. אם היא בסדר. איפה היא גרה? התפללתי לאלוהים שהיא לא גרה איתו. מה אם הוא… לא, לא, לא, זה לא קרה. היא לא תעשה כזה דבר. לא בלייר שלי.
כפות ידיי נקפצו לאגרופים מעצמן.
"אני חייב לדעת דבר אחד," אמר קיין, החבר לשעבר של בלייר, בזמן שבהיתי בו המום ומבולבל. "אתה," הוא השתתק ובלע רוק. "אתה… שיט—" הוא הוריד את כובע המצחייה שלו והעביר יד בשערו. ראיתי שיש עיגולים שחורים מתחת לעיניו, ופניו נראו עייפות ומותשות.
הלב שלי קפא. תפסתי בזרועו וניערתי אותו. "איפה בלייר? היא בסדר?"
"היא בסדר… כאילו, לא קרה לה כלום. תעזוב אותי לפני שאתה שובר לי את היד המחורבנת," התפרץ קיין, ומשך את היד שלו חזרה. "בלייר חיה ובריאה בסאמיט. לא בגלל זה באתי לכאן."
אז למה הוא בא? יש לנו רק דבר משותף אחד. בלייר.
"כשהיא עזבה את סאמיט היא היתה תמימה. תמימה מאוד. אני הייתי החבר היחיד שלה, אז אני יודע כמה היא היתה תמימה. היינו חברים טובים כבר מילדות. היא חזרה מאוד שונה מאיך שעזבה. היא לא מדברת על זה. היא לא מוכנה לדבר על זה. אני רק חייב לדעת אם אתה והיא… אם אתם… אני פשוט אגיד את זה, זיינת אותה?"
הראייה שלי התערפלה ופעלתי מתוך מחשבה אחת, להרוג אותו. הוא עבר את הגבול. אסור לו לדבר ככה על בלייר. אסור לו לשאול כאלה שאלות או להטיל ספק בתמימות שלה. בלייר תמימה, ושילך להזדיין. אין לו שום זכות.
"אלוהים ישמור! רָאש, אחי, תוריד אותו!" קרא גרנט. שמעתי אותו, אבל הקול נשמע רחוק וכאילו בוקע מתוך מנהרה. הייתי מרוכז בבחור שמולי ובאגרוף שלי שהתנגש לו בפרצוף ובדם שניתז מאפו. ירד לו דם. רציתי לראות אותו מדמם. רציתי לראות מישהו מדמם.
שתי זרועות חיבקו אותי מאחור ומשכו אותי מקיין, שכשל קדימה, מחזיק את האף שלו בשתי ידיים עם מבט מבועת בעיניים. טוב, בעין אחת. השנייה כבר התחילה להתנפח ולהיעצם.
"מה לעזאזל אמרת לו?" שאל גרנט מאחורי. הוא זה שתפס אותי בלפיתה מרסנת.
"שלא תעז להגיד!" שאגתי כשקיין פצה פה לענות. לא הייתי מוכן שהוא ידבר עליה ככה. מה שעשינו היה הרבה מעבר לאיזה זיון מלוכלך ועלוב. הוא התנהג כאילו השחַתּי אותה. בלייר תמימה. כל כך תמימה שזה לא ייאמן. מה שעשינו לא שינה את זה.
גרנט הצמיד אותי אליו חזק יותר. "אתה צריך ללכת. יש גבול כמה זמן אני יכול להחזיק אותו. יש לו יתרון של איזה עשרה קילו שרירים עלי וזה לא קל כמו שזה נראה. כדאי לך לברוח, חבוב. ולא לחזור. יש לך מזל גדול שהגעתי."
קיין הינהן ודידה חזרה לטנדר שלו. הדם הפסיק לרתוח לי בוורידים, אבל עדיין הרגשתי זעם. התחשק לי להמשיך להרביץ לו. לסלק לו מהראש את כל המחשבות על זה שאולי בלייר לא מושלמת כמו שהיתה כשעזבה את אלבמה. אין לו מושג מה עבר עליה. איזה גיהינום המשפחה שלי העבירה אותה. איך הוא יכול לטפל בה? היא צריכה אותי.
"אם אני אעזוב אותך אתה מתכוון לרדוף אחרי הרכב שלו או שאנחנו בסדר?" שאל גרנט, מרפה ממני בהדרגה.
"אני בסדר," הרגעתי אותו, השתחררתי מאחיזתו וניגשתי למעקה לנשום עמוק. הכאב חזר במלוא העוצמה. הצלחתי לקבור אותו כך שהוא רק הציק קצת, אבל הפרצוף של האידיוט הפחדן הזה הציף הכול מחדש. הלילה ההוא. הלילה שבחיים לא אתאושש ממנו. הלילה שהותיר בי חותם לנצח.
"אני יכול לשאול אותך מה לעזאזל הסיפור בלי שתכסח גם אותי?" שאל גרנט, מקפיד לשמור ממני מרחק.
מכל בחינה מעשית הוא כמו אח שלי. כשהיינו ילדים ההורים שלנו היו נשואים די זמן, כך שנוצר בינינו קשר. אף שאמא שלי הספיקה לעבור מאז כמה בעלים, גרנט נשאר בן משפחה בשבילי. הוא ידע מספיק כדי להבין שזה קשור לבלייר.
"החבר לשעבר של בלייר," עניתי בלי להסתכל עליו.
גרנט כיחכח בגרונו. "אז, אה, הוא בא לפה לשמוח לאיד? או שסתם עשית ממנו בשר קצוץ כי פעם הוא נגע בה?"
גם וגם. לא זה ולא זה. הנדתי בראשי לשלילה. "לא. הוא בא לשאול כל מיני שאלות עלי ועל בלייר. דברים שלא מעניינו. הוא שאל משהו לא במקום."
"אה, אני מבין. נשמע הגיוני. טוב, הוא שילם את המחיר. הבחור בטח קיבל אף שבור שיתאים לעין המנופחת שלו."
סוף־סוף הרמתי את הראש והסתכלתי על גרנט. "תודה שהורדת אותי ממנו. איבדתי שליטה."
גרנט הינהן ופתח את הדלת. "בוא ניכנס. נשים משחק בטלוויזיה ונשתה איזה בירה."

אבי גלינס גרה עם משפחתה באלבמה, ארה”ב.
את ספרה הראשון Breath היא הוציאה במאי 2011. כמו שאר הספרים שהיא הוציאה בסדרת Sea Breeze, הוא הגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. כותבת בעיקר ספרות רומנטית לנוער ולמבוגרים. ספרה הקודם, "קרוב מדי" כבש את לבבות הקוראות גם בישראל…

X