קצב התמוססות הקרחונים | לרכישה באינדיבוק
קצב התמוססות הקרחונים

קצב התמוססות הקרחונים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

דניאל, איש ביטוח שפוטר מעבודתו בנסיבות שערורייתיות, מודאג כל הזמן. הוא מודאג בגלל התחממות כדור הארץ. הוא מודאג בגלל התרחקותה של אשתו ממנו ומהתקרבותה אל הבוס שלה. הוא מודאג מכתמי החלודה שמופיעים יום אחד על המקרר ללא הסבר, ויותר מכל הוא מודאג כי ילדו בן התשע הולך ונעלם לתוך המציאות הווירטואלית של משחק המחשב שהתמכר לו. בצעד של ייאוש הוא שוכר את שירותיה של מתבגרת מוזרה, שתשמש לו מורת דרך בעולם הממוחשב ותוביל אותו לפגוש שם את ילדו האבוד.

יזהר הר-לב לוקח את גיבורו ואת קוראיו למסע עוצר נשימה בין דירות תל אביביות לארצות דמיוניות ומרהיבות. בסוף המסע יגלה דניאל שאיש – אפילו לא בנו, אפילו לא הוא עצמו – אינו מי שחשב.
קצב התמוססות הקרחונים הוא רומן שכתוב בכישרון יוצא דופן, ובמרכזו סיפור רגיש ומעורר הזדהות על הורות באלף השלישי, על החרדות שבקיום המודרני ועל המרחק האינסופי שנפער בין בני משפחה המתגוררים תחת אותה קורת גג.
זהו ספרו השלישי של יזהר הר-לב, סופר ותסריטאי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קצב התמוססות הקרחונים”

מאז שפוטרתי הבקרים נעשו נעימים. קצת אחרי שנפיחותיה הפרהיסטוריות של משאית האשפה מתחלפות בצלילי השכמה עדינים יותר (טפטוף מרזב, ציוץ של ציפור, צפצוף דיגיטלי מרוחק של שעון מעורר) אני קם ויוצא למרפסת. אוויר הבוקר עוטף אותי כמו ציפוי קריר של כספית. בפה שלי עומד טעם המנטה של משחת השיניים ושלפוחית השתן שלי צפה באזור החלציים, כאילו החליף גז הליום את הנוזל שרוקנתי לאסלה.

מאחורֵי הבית – חשוך, דומם, פועם חרש בגלי הדלתא המופקים ממעמקי השינה של נ.נ – נוגה ונוֹמי. הם חולמים עכשיו זה מול זה, בשני חדרים המופרדים במסדרון לא ארוך. אני מדמיין את גלי המוח שלהם צוללים ומטפסים בתיאום סטריאופוני, מנגינה חסרת צלילים בבוקר השקט.

מתחשק לי לצאת בריקוד תזזיתי לקצב התדר (4-1 הרץ) של חלומותיהם הבלתי נשמעים, לחגוג את הבוקר הזה, להסתחרר ולכרכר ולהעיף גוויות פרחים לכל עבר כמו כוכב סרטים הודי בהפקת ענק של בוליווד, אבל כמו תמיד אני מסתפק במחווה מפוארת פחות: אני מתמתח.

חזה קדימה, בטן פנימה, גב מתוח עד כאב לאחור, שאגת פיהוק.

אני סימבה על הצוק והשמש זורחת על מישורי האספלט והמתכת. העולם כולו מתעורר לרגלי. יום אחד בני, כל שאתה רואה יהיה שלך. כן-כן, המגבות התלויות על חבל במרפסת ממול, צלחות הלוויין, תיבות המזגנים, האנטנות הסלולריות שממיתות אותנו לאט ובאין רואים, העציצים הריקים, אופני הילדים, החתול על מכסה מנוע מכוניתו של השכן, השכן עצמו. הכול, אמרתי. היקום.

ועכשיו: להרתיח מים לקפה. להוציא מארון המטבח את הלחמניות ואת הברנפלקס – פתיתי סובין וחיטה מלאה, עשיר בחומצה פולית, מקור מצוין לסיבים תזונתיים. אבל עוד לפני שאני פותח בהכנות החיוניות האלה, אני צולל פנימה לתוך מעמקי הבית כדי לגנוב הצצה.

נומי שוכב על גבו כאילו נפל על המזרן מגובה רב. ידיו פשוטות לצדדים, עיניו עצומות בכוח. העיניים שלו עגולות ובולטות מעט, כמו העיניים של אמו. אפו הוא העתק מיניאטורי וחינני של האף שלי. ההבעה על פניו היא ההפך משלווה; ריכוז מאומץ, לסתות חשוקות, כאילו השינה היא עבודה קשה שהוא משתדל לבצע לפי הכללים.

על השטיח – נעלי התעמלות, גרביים, ערבוביה של ספרי לימוד ומחברות.

על השולחן, כובע המצחייה שלו.

דגמים גיאומטריים מופשטים משרטטים עצמם לדעת על מסך המחשב.

אני מתיישב על הכיסא שלפני השולחן.

כעבור כמה דקות אני קם, פותח בזהירות את הדלת, חוצה את המסדרון.

"מה השעה?"

"רבע לשמונה."

"אל תנשק אותי."

"למה?"

"הפה שלי מסריח."

"…"

"יש לי עוד טעם של שום מהפסטה."

"שום זה בריא."

"דניאל…"

"שום מונע הסתיידות עורקים ומוריד לחץ דם."

"דניאל. "

אני מניח יד על מצחה של אשתי ומסתכל עמוק לתוך עיניה. בחשכה היחסית ששוררת בחדר הן נראות שחורות, אבל אני יודע כמובן שצבען האמיתי הוא כחול קרחוני עמוק.

"שום מסוגל להמיס אבנים בכליות. הוא מכיל מרכיבים נוגדי חמצון שנלחמים ברדיקלים חופשיים בגוף -"

נוגה נאנחת.

"… והכי חשוב – הוא מקטין את ההסתברות למחלות סרטן על ידי מניעה והשמדת תאים סרטניים."

"לך מכאן."

אני קם. בדרכי החוצה מחדר השינה אני אומר, "עוד עובדה קצת פחות ידועה היא שאוכלי שום נוטים להיעקץ פחות מיתושים."

בארוחת הבוקר כולנו שקטים משום מה.

נומי בוחש בחלב הברנפלקס, צופה בעניין מדעי בפתיתים המסתחררים.

"יש לך עיגולים שחורים סביב העיניים."

"אין לי," הוא עונה, מבוהל מההתקפה הפתאומית.

"אתה נראה כמו החיות האלה, בסרטי טבע…"

"איזה חיות?"

"שאוכלות במבוק, נו –"

"דובי פנדה," אני אומר.

"כן."

"לפי ההערכות נשארו היום פחות מ-1,600 דובי פנדה בכל דרום סין."

נוגה מתעלמת ממני. "עד מתי נשארת ער אתמול?"

נומי שותק.

"יום אחד אני אעיף את המחשב המחורבן הזה מהחלון, נשבעת לך שזה מה שאני אעשה."

נומי מסובב את כובע המצחייה שלו לאחור.

שתיקה. מהרחוב נשמעת אזעקת רכב, שני צלילים גבוהים וממושכים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, סימפוניה מרוחקת של שיגעון אובססיבי.

נוגה מניחה לפניה את כוס הקפה. היא נראית כמו שדון מוטרד בתספורת החדשה שלה, קסדה של שיער שחור מסביב לתווי פנים חדים. אצבעות דקות, מוכתמות בצבעי אקריליק, מתופפות לקצב אזעקת הרכב על השולחן. "שעתיים וחצי ביום, זה היה ההסכם."

"אני יודע, אבל…"

"שעתיים וחצי ביום לימודים, שלוש שעות בשישי, ארבע בשבת. אני ממציאה את המספרים האלה?"

נומי פותח את פיו, חושב רגע, סוגר אותו.

"תענה לי."

נומי ממלמל משהו לתוך הקערית שלפניו.

"לא שמעתי."

"זה לא מספיק."

"אם זה היה תלוי בך, גם עשרים וארבע שעות לא היו מספיקות. אם זה היה תלוי בך היית חי, מזדקן ומת מול המחשב הזה."

"אני צריך עוד קצת זמן." נומי לא מתחנן, הוא יודע שתחנונים לא יועילו. הוא מנסה, בקול שקול ומדוד, לפנות להגיונה של אמו. "רק עד שאני אעבור שלב."

"תשכח מזה."

נומי מסתכל לכיווני. אני מושך כתפיים ומרים גבות, מחווה שמצד אחד חותרת למסֵד איזו ברית גברית בינינו כנגד אמו, ומצד שני רומזת על חוסר אפשרותי להתערב לטובתו במאזן הכוחות הנוכחי. הוא מפנה ממני את מבטו.

"מה אתה, שוויצריה?" עכשיו הזעם שלה מופנה כלפי. "אין לך עמדה בנושא?"

אני מנסה שיעול קטן, מנומס. "הסכמים צריך לכבד."

"מאוד ממלכתי מצדך, יורגן."

הגיע תורי לשתוק.

נוגה שותה מהקפה ומסתכלת בשעון הקיר. שנינו מסתכלים איתה, כמו בניגוד לרצוננו.

השעון מעוצב כפרצוף חתול מחייך, המחוגים שערות שפם. חפץ מכוער להחריד, עשוי פלסטיק כתום. אני מנסה להיזכר מתי קנינו אותו, איפה, למה.

"טוב, אני עפה."

"החלון פתוח," אני אומר.

"חה."

"איפה את היום?"

"בסנטר."

"קל"ב."

"כן."

נוגה קמה, מנשקת את נון על קצה הקודקוד. אני מלווה אותה לדלת בלי שום סיבה מוצדקת. לפני מתלה המעילים היא עוצרת ופונה אלי.

"דניאל…"

מתחשק לי לחבק אותה, אבל הגוף שלה נוקשה, מחודד כתפיים, מכוון כמו טורפדו אל החוץ. בעוד רגע היא תחמוק ממני ותצלול החוצה דרך הדלת, אין שום דרך לעצור אותה עכשיו.

"מה."

"אל תיתן לו לאחר."

"טוב."

היא מהססת, יש עוד משהו שהיא רוצה להגיד.

"שום תשובה בינתיים," אני מקדים אותה.

נוגה מהדקת שפתיים – קו מתוח של אמפתיה עם שמץ של צער בזוויות – ולוחצת פעמיים על הזרוע שלי קצת מעל המרפק. "מודאג?"

"לא."

אני מחייך אליה. היא לא מחייכת בחזרה. היא מורידה את התיק מהמתלה. אנחנו מתנשקים, ואז היא יוצאת מהבית.

נטוש באפלולית המבוא, אני מרחרח כמו ארנב שאריות ניחוח בושם. מגע האצבעות שלה עדיין מוחשי. אני מניח את אצבעותי בדיוק במקום שבו נשמר זכר המגע – ארבע גומות בצִדה החיצוני של הזרוע, אחת בצד הפנימי. בפעם המי יודע כמה אני שואל את עצמי איך הייתה נוגה מגיבה אם הייתה יודעת שהסיבה שקורות החיים שלי נענו בהתעלמות מוחלטת כזו, היא שהם מעולם לא נשלחו.

@

נומי הולך לאורך רחוב אבן גבירול. כובע המצחייה שלו ותיק בית הספר שהוא מושך אחריו על עגלת טרולי משווים לו חזות של תייר זעיר, אבוד.

הוא חולף מתחת לישבן דוגמנית שמכסה בניין שלם, ממשיך דרך פיצרייה מקסיקנית שעל שולחנותיה מתנוססים עציצי קקטוס גמדי, מספרת כלבים, חנות משקפי שמש, פיצוצייה שמוכרת בין השאר סרטים פורנוגרפיים וקפסולות נוחות לבליעה של תחליפי סמים.

קצת לפני הכספומט הוא עוצר לרגע. השמים כמעט שחורים. עומד לרדת גשם. אני מתבונן בדמותו של נומי המשורטטת בחדות על רקע פס הניאון האדום של לוגו בנק הפועלים. הוא מעביר את הטרולי מיד ימין ליד שמאל וממשיך לגרור אותה הלאה בעקשנות נטולת חדווה.

לנוגה ולי היה ויכוח בנוגע לעגלת הטרולי. היא הייתה נגד. הדאגה שלי, כרגיל, נראתה לה מוגזמת. אף אחד עוד לא מת מסחיבת תיק בית ספר על הגב.

"וחוץ מזה, העגלה הזאת אידיוטית."

הסכמתי איתה שהעגלה אינה פתרון מושלם, אך מצד שני אסור להתעלם מכל אותם מחקרים שדנים בנזק הנגרם לעמוד השדרה של ילדים בטווח הגילאים שש עד שתים עשרה כתוצאה מנשיאת תיק בית הספר בדרך המקובלת, דהיינו באמצעות רצועות כתף. בשלב מסוים, כדי להוכיח את הטיעון, שקלתי את תיק בית הספר במאזניים הדיגיטליים שלה, ואת התוצאה שהתקבלה שקללתי עם גובהו, גילו ומשקלו של נומי בהתאם למשוואה שהופיעה באחד המחקרים.

נוגה אמרה, "הדרך הקבועה שלך לנצח בוויכוח היא לשעמם אותי למוות."

ואני אמרתי, " עם עובדות אי אפשר להתווכח."

נומי עוצר מול מעבר החצייה. הוא מביט ימינה, שמאלה ושוב ימינה. ילד טוב. כשאני מביט בו עכשיו אני לא יכול שלא לתהות אם התמיכה העקשנית שלי בטרולי הייתה מוצדקת. כי נומי מתקשה בבירור בתמרון העגלה. אולי אם נחליף את גלגלי הפלסטיק הפשוטים בגלגלי מתכת בעלי מסב כדורי –

אוטובוס דו-מפרקי דורס למוות את ההרהור הזה. כשהמפלצת חולפת נומי כבר הספיק להתרחק ואני צריך למהר כדי לשמור אתו על קשר עין.

האיקו סלולרי:

גשם דק יורד

מנפץ בתוך שלולית

איש רמזור אדום

נומי צובר תאוצה. לא, אין שום בעיה עם הגלגלים.

אז איפה הבעיה?

טוב –

אם פוסלים את הגורם המכאני, נשאר הגורם האנושי, כלומר נומי.

בתור האדם שליווה בכל בוקר את נומי לגן (ומאוחר יותר לבית הספר) אני יכול להעיד שעד לא מזמן כל דבר שבעולם,כל דבר, היה מסוגל להניע את נומי לסטות מהנתיב המתוכנן. עטיפה מוזהבת של מטבע שוקולד. חור בגדר. גווייה של חיפושית. בקבוק וודקה שבור. ומאוחר יותר, כשלמד לקרוא – שלטי חנויות, כתובות גרפיטי, מודעה על כלב שהלך לאיבוד, הזמנה לחוג מדיטציה, פרסומת לשיטת הרזיה מהפכנית; מסרים שלא רק ריתקו והקסימו את נומי, אלא גם שימשו לשנינו פתח לדיונים מטאפיזיים.

במילים אחרות, המסלול של נומי אל נקודת היעד שנראה פעם כך :

_ ___שברי זכוכית

___ חיפושית מתה___ _______ איש עם מכשיר שמיעה _____

מסטיק נמס ___

—– רקסי הלך לאיבוד ______ ___ חוג מדיטציה

_שלולית שמן________

_די לכיבוש____

_ הרזה מיד שאל אותי כיצד__ __________שיניים תותבות?

_____מכונית ספורט___________________

נראה כיום כך:

________________________________ החלף ידיים. המשך ________

ואני שואל את עצמי מתי בדיוק הפך נומי לטיפוס כל כך תכליתי? או נכון יותר, מתי בדיוק החל להתייחס אל העולם שסביבו כאל מישור גיאומטרי שומם שצריך לחצות אותו כדי להגיע לנקודת היעד?

כי האמת צריכה להיאמר: בחודשיים וחצי שחלפו מאז שפוטרתי הייתה רק פעם אחת ויחידה שבה ראיתי את נומי עוצר ובוחן משהו במידה של עניין.

בהתחלה היה נדמה לי שהאובייקט שלכד את תשומת לבו היה מתקן עיתונים; המחשבה שנומי עוצר כדי להתבונן בבחורות עירומות למחצה על שערי מגזינים לא הביכה אותי בכלל, כל עדות להרחבת תחומי ההתעניינות שלו התקבלה אצלי בברכה.

אלא שמשהו לא התאים כאן. כשחזרתי ושִחזרתי בדייקנות את נתיבו של נומי על המדרכה, את התנוחה שבה נעצר ואת זווית הראייה שלו, הבנתי שלא הסתכל על מתקן העיתונים אלא על חלון הראווה של חנות ריקה שנאטם בנייר אלומיניום. הנייר שאטם את פנים החנות שיקף את החוץ כמו מראה.

כלומר –

מה שנומי בחן בעניין והפתעה גדולים כל כך היה אותו עצמו, כלומר את השתקפותו במראה.

לא ידעתי מה לחשוב על זה.

עכשיו אני המראה שלו, גזיר שטוח של נייר אלומיניום בצורת אדם. אני הולך במקביל לבני בצדו השני של הרחוב, בלי לחשוש מחשיפה, יודע ש"קדימה" ו"למטה" הם הכיוונים היחידים שנומי מתמגנט אליהם. כובע המצחייה האדום הזה מפלח את הגשם כמו חרטום של ספינה.

אני משתמש בתנועות שלו כדי לנסות להבין אותו. עגלה דמיונית נסחבת מאחורי, עיני מושפלות אל קצות הנעליים, מתרוממות רק כדי להימנע מהתנגשות.

ובינתיים, בית הספר מתקרב באופק.

איך זה להיות בן תשע, רזה ונמוך מכפי גילי, בעל אף מחודד, ללא חברים בשר ודם מכל סוג שהוא. איך זה להגיע בכל בוקר למבנה הזה, המרובע, המגודר רשת מעוינים, גורר אחרי תיק עמוס בשגיאות כתיב מכווצות לב.

איך זה להיות נון.

הוא עוצר רגע סמוך לפח אשפה. גם אני עוצר, בצדו השני של הרחוב. הוא ממשיך הלאה. גם אני. דרך מעויני הגדר אני רואה את גבו מתרחק. הפעילות בחצר בית הספר לא מספקת לו כנראה שום סיבה להתעכב. נומי מתמרן סביב הילדים שמתגודדים שם כאילו היו שייכים למין זר, להקת פינגווינים מזן זהובי הציצית שמתגודדת על משטח קרח.

הוא מושך את עגלת הטרולי במעלה המדרגות, נעלם בפתח בית הספר.

אני חוצה את הכביש ומגלה בתוך הפח את שתי הלחמניות שארזתי לו לצהריים (חיטה מלאה, גבינה לבנה 5%, עגבנייה אורגנית של "חבל הבשור"), מונחות זו בצד זו בקפדנות נומית אופיינית.

@

בשעה זו של הבוקר התנועה בדיזנגוף סנטר דלילה. ליד פיל צעצוע ורוד בעל חדק שצורתו סימן שאלה יושבות שתי נשים זקנות – גרביים אלסטיים בנעלי עקב, חליפות אלגנטיות, שמץ בושם – ומדברות צרפתית. ניגון השפה הזרה מלווה בתרועת אורגן מלודית שנשמעת בכל פעם שמישהו משלשל מטבע לתיבה המוצמדת לצדו של הפיל.

אם הייתי עוצם את העיניים הייתי יכול לדמיין שאני במקום אחר, במרכז פומפידו נניח, חולק עם הזקנות הצרפתיות שלידי בוקר אירופי שלֵו. אלא שהזיה כזאת היא לא רק דמיונית אלא גם מטופשת, בהתחשב בעובדה שגם באירופה הבקרים לא ימשיכו להיות שלווים עוד זמן רב, בהתחשב באוכלוסיית מהגרים של יותר מעשרים מיליון מוסלמים (כשישה מיליון מהם בצרפת בלבד) וסימנים ראשונים לקריסה כלכלית כוללת.

אבל לפי שעה הכול (לפחות כאן בקניון) נראה תקין; הקרום הדק של קליפת כדור הארץ עדיין מחזיק מעמד. למשל, המדרגות הנעות ששוקעות תחתי ומתייצבות לכדי מישור שַיש מוצק. מכאן ניתן להגיע בקלות אל נקודת התצפית שלי הממוקמת מצִדה האחר של תהום הקניון. מחסה עמודי בטון, קו ראייה ישיר ומרחק בטוח מחלון הראווה של זארה – מושלם.

cherche mon amour. Je

למרות יכולת ההגדלה הלא מרשימה של משקפת התיאטרון (מזכרת מטיול של יום הנישואים בפריס, איך הכול מתחבר), נוגה נגלית לעיני כמעט מיד. היא עומדת על סולם מצִדה השני של זגוגית חלון הראווה, תולה ענני צמר פלדה על חוטי ניילון.

נקודת התצפית רחוקה מכדי לקבוע במדויק את המבע שעל פניה, אבל אני מתאר לעצמי שהן מכווצות בריכוז מושלם. ידיה, לבנות ודקות, פשוטות כלפי מעלה, טובלות עמוק בתוך האור.

תמיד מוזר לי לראות את נוגה בין בובות חלון הראווה, יצור נושם וחי יחיד בתוך אקווריום חסר תנועה של חיקויי אנוש. היא האלוהים של יפהפיות הפלסטיק. מלבישה ומפשיטה, מתקנת תנוחות ידיים וזוויות צוואר, גוררת אותן בברוטליות מצד לצד ללא שמץ חמלה. היא זו שקובעת מי תתפוס איזה תפקיד בחיזיון הקפוא, מי תעלה לגדולה ומי תוגלה למחסן ותישכח מלב. עבור הבובות נוגה היא הגורל העיוור עצמו, היא המוות והיא החיים.

אני מחכה שתרד מהסולם כדי לשלוח לה אס-אם-אס.

האיקו סלולרי:

סופרמרקט ריק

מול מדפי שמפו

ריח שערך

אי שם במרחק, נוגה עוצרת. היא שולפת מאחד מאין ספור כיסיה את הנייד ומתבוננת בו. אני מתבונן בה מתבוננת בו.

התשובה מגיעה:

תקנה קפה שחור.

סירובה העקשני של נוגה לראות בניסיונותי הפואטיים משהו שהוא יותר מדיווחי אס-אם-אס סטנדרטיים כבר מזמן הפסיק לאכזב אותי. גבולות הסטאטוס קוו הוגדרו לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר:

אני אוהב אותה.

אני אקנה קפה שחור.

נוגה מזיזה את הסולם כמטר וחצי קדימה. בזמן שהיא מטפסת, דמות חדשה נכנסת לבמה. משקפת התיאטרון שלי נעה הצידה כדי להתמקד בו. הג’וקר.

אני קורא לו הג’וקר אם כי שמו האמיתי (?) הוא דיוויד ביטון. הוא בעל עסק עיצוב חלונות הראווה שבו התקדמה אשתי בפחות משלושה חודשים לדרגת שותפה זוטרה. חיוך כמעט קבוע נסוך על פניו של הג’וקר (ומכאן הכינוי) וזרועות הקוף השעירות שלו משתלשלות הרבה יותר מדי נמוך. גם התנוחה שלו היא בדרך כלל קופית – רגליים מכופפות מעט, כרס קטנה בולטת. את שערותיו הוא מסרק לאחור. עדשות משקפיו הבי-פוקאליות מגדילות את עיניו לכדי אגמי חלבון מלאי רגש.

הג’וקר טיפוס אופנתי.

בארוחות הערב המשותפות (והיו שתים כאלה מאז התחילה נוגה עם עסקי הבובות) הוא עישן בשרשרת, שתה הרבה יותר מדי והתעקש להקיש בטבעותיו המרובות על חפצי הזכוכית שמולו (כוס היין שלו, המאפרה) כדי להדגיש נקודה חשובה – טינג! – סוף משפט – טינג! – פאנץ’ ליין של בדיחה – טינג טינג!

כעת הוא צופה בנוגה מהצד. לא נראה שהיא מבחינה בנוכחותו, כך שעכשיו אנחנו שניים שצופים בה בלי ידיעתה. נוצר כאן מעין משולש אופטי שונה צלעות, שבקצהו האחד אני ומשקפת התיאטרון שלי, ובקצהו האחר הג’וקר ועדשות משקפיו.

צורתו הגיאומטרית של המשולש מתעוותת כשהג’וקר מחליט לצעוד קדימה ולחשוף את עצמו לעיני אשתי. הוא מבצע לפניה מה שנראה לי, מנקודת התצפית המרוחקת שבה אני נמצא, כמין ריקוד מגוחך. זרועותיו עולות ויורדות, ברכיו מתכופפות והוא מקיש באצבעותיו. כן, זה ריקוד. או יותר נכון, ניסיון מאומץ להצחיק. בשלב מסוים הוא אוחז את אחת מבובות חלון הראווה ומסחרר אותה סביב.

אשתי מביטה בג’וקר ממרומי הסולם. אני מעריץ ממרחק את הדרך שבה היא מסתירה

את הגועל שהיא חשה בוודאי למול המחזה. נוגה לא רק פרקטית, היא גם דיפלומטית, ובמצבו הנוכחי של חשבון הבנק שלנו שתי התכונות האלו בהחלט מועילות.

הג’וקר ממשיך בטנגו הראוותני, שבשיאו הוא משכיב את הבובה כמעט עד הרצפה. נוגה משתהה עוד רגע לשם נימוס, ואז מפנה את גבה אל הג’וקר וחוזרת לתלות את העננים שלה. למרות שלא קרה דבר שיצדיק זאת – האירוע שהתרחש לא סקרן אותי במיוחד – אני נוטש את נקודת התצפית ומתקרב אל חלון הראווה.

אני צועד כמו נומי, בתכליתיות, במבט מושפל. סביר להניח שאני נראה חשוד. לפני כשבוע, במרכז קניות אחר, עקבתי במשך יותר מחצי שעה אחרי אדם שהתנהג בדיוק כמוני, עד שהשתכנעתי סופית שלא מדובר במחבל מתאבד.

סמוך לחנות מכשירי חשמל ולפני דוכן גלידות היוגורט, איש כלוא בתוך שלט פרסומת דמוי סד מושיט לי דף נייר. מוסתר מאחורי קיפולי העלון המסחרי, כמו פרודיה על מרגל, אני בודק את חלון הראווה של זארה. אני רואה סולם, עננים, בובות, אבל אני לא רואה אותה.

קומבו ילדים נקניקיית ג’מבו בלחמנייה + צ’יפס + קולה 23 ש”ח בלבד!!!!

 

רגע לפני שאני מוותר מכוון אותי נצנוץ זהוב לפינה מרוחקת של חלון הראווה. נוגה והג’וקר עומדים שם זה מול זה, חבויים למחצה מאחורי זוג בובות שמחקה את תנוחתם כמעט במדויק. הג’וקר נוגע קלות בכתפה של נוגה. על פרק ידו המורמת מנצנץ צמיד. גם מסגרת המשקפיים שלו מנצנצת. הוא מדבר במהירות, מבזיק אליה מדי פעם את חיוכו המפורסם. היא שותקת, מאזינה בדממה למופע האורות המסנוור הזה בסגנון ז’אן מישל ז’אר.

מהמקום שבו אני נמצא כעת אני יכול לראות בבירור את ההבעה שעל פניה.

הלוואי שהייתי נשאר בצדו השני של הקניון.

 

 

הסופר יזהר הר-לב נולד בתל אביב וגדל בחיפה. עבד כעיתונאי וקופירייטר במשרדי פרסום. ספרו הראשון, "פובידיליה" (2002) נחשב פורץ דרך בעיסוקו בקשר שבין טכנולוגיה ובין מצבו הקיומי של האדם וזכה לשבחים רבים. כעבור שלוש שנים ראה אור ספרו "מיקסי גריל". "קצב התמוססות הקרחונים" זכה במועמדות לפרס ספיר 2013. 

X