קנדיד או האופטימיות | לרכישה באינדיבוק
קנדיד או האופטימיות

קנדיד או האופטימיות

שנת הוצאה: 2006
מס' עמודים: 167
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70

קנדיד של וולטר היא אחת הסאטירות הטובות ביותר שנכתבו מאז ומעולם. היא תוקפת את הטענה כי הרע הוא חלק מהקיום האנושי, שעלינו לקבל את גורלנו מתוך אמונה שלכל מה שקורה יש סיבה מוצדקת ושאנו חיים "בעולם הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים". וולטר רואה בגישה זו תגובה אומללה לסבל האנושי.

העלילה הקלילה והקצרה עוקבת אחר קורותיו האבסורדיים של קנדיד שנכפה עליו להצטרף לצבא, שטובע בספינה, שנבגד, שנשדד, שמופרד מאהובתו ושמעונה על-ידי האינקוויזיציה. קנדיד המתמודד עם אסון אחר אסון מתחיל לגלות שלא כל מה שקורה הוא תמיד לטובה.

עם הרבה שנינות, חוכמה והומור שחור, היצירה תוקפת ללא רחמים את השחיתות והצביעות שבדת, בשלטון, בפילוסופיה, במדע ואפילו באהבה הרומנטית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קנדיד או האופטימיות”

כיצד גדל קנדיד בארמון נהדר, וכיצד גורש ממנו

בנסיכות וֶסטפליה, בארמונו של הברון תוּנְדֶר-טֶן-טְרוֹנְקְךְ, חי פעם נער שהטבע חננוֹ במזג ענוג מאין כמוהו. מראה פניו העיד נאמנה על המתחולל בנפשו. השכל הישר שבקודקודו חָבַר לרוח פשוטה בתכלית הפשטות. לכן, כמדומני, קראו לו בשם "קנדיד". ותיקי המשרתים בארמון חשדו שהוא למעשה בנם של אחותו של הברון ושל אציל ישר וטוב-לב, שהתגורר לא הרחק מהארמון – אציל שהעלמה לא ניאותה להינשא לו מכיוון שהתייחס על לא יותר משבעים ואחד בתי אצולה מוּכחים, ויתר ענפיו של עץ המשפחה העתיק שלו אבדו זה כבר בשל פגעי הזמן ותלאותיו.

הברון היה אחד האדירים שבאצילי וֶסטפליה, ותעיד על כך העובדה שבארמונו היו גם שער וגם חלונות. הגדול באולמות הארמון אף היה מרופד בשטיחי קיר. כל כלבי חצרו יכלו לשמש כלבי ציד בעת הצורך, וסייסיו היו ציידים לעת מצוא. שַמש הכנסייה מהכפר השכן כיהן ככומר החצר: הכול קראו לו "הוד קדושתו" וצחקו בכל פה לשמע הלצותיו.

הברונית, שמשקלה היה כמאה ושישים קילוגרמים, זכתה עקב כך להערכה רבה ומילאה את חובות הבית בהדרת כבוד שהביאה לה הוקרה רבה אף יותר בקרב הבריות. קוּניגוּנְדֶה, בתה בת השבע עשרה, היתה נערה סמוקת לחיים, רעננה, שמנמנה ומעוררת תיאבון. בנו של הברון היה צאצא ראוי לאביו מכל בחינה שהיא. החונך פַּנְגְלוֹס(2) היה האורַקל של הבית, וקנדיד הצעיר גמע את שיעוריו בצמא, כַּיָּאֶה לגילו ולמִזגו.

פַּנגלוֹס לימד קוֹסְמוֹלוֹנִיגולוגיה(3) תיאולוגית-מטפיסית. הוא הוכיח באורח שאין להרהר אחריו כי אין סיבה בלא מסובב, וכי בטוב שבעולמות האפשריים ארמונו של הברון הוא היפה שבארמונות האפשריים, ורעייתו הברונית היא הטובה שבברוניות האפשריות.

"עובדה מוּכחת בעליל היא," נהג תמיד לומר, "שהדברים אינם יכולים להיות שונים מכפי שהם: שהרי הכול נוצָר לשם תכלית מסוימת, ולכן נוצָר הכול בהכרח לשם התכלית הטובה ביותר. למשל, האפים נועדו לשאת משקפיים: ולכן יש לנו משקפיים. הרגליים נוצרו בעליל לגרביים: ואכן אנו גורבים גרביים. האבנים נעשו כדי שיסַתתו אותן ויבנו בהן ארמונות: והנה, להוד מעלתו יש ארמון נהדר. שהרי הברון האדיר ביותר בפלך מוכרח להתגורר במפואר שבארמונות. החזירים נועדו להיאכל, ולכן אנחנו אוכלים חזירים כל ימות השנה. ומכאן שטעות בפיהם של אלה הטוענים שהכול לטוֹבה: אדרבה, עלינו לומר שהכול מושלם(4)."

קנדיד כרה אוזן לדבריו והאמין בהם בתום לב: שהרי העלמה קוּניגוּנְדֶה היתה יפה להפליא בעיניו, אף שמעולם לא העז לומר לה זאת. הוא הסיק שאִם האושר הגדול ביותר הוא להיות הברון לבית תוּנְדֶר-טֶן-טְרוֹנְקְךְ, הרי האושר השני במעלה הוא להיות העלמה קוּניגוּנְדֶה, האושר השלישי במעלה הוא האפשרות לראותהּ מדי יום, והאושר הרביעי במעלה הוא הזכות להקשיב ללקחו של החכם פַּנגלוֹס – הפילוסוף החשוב ביותר בפלך, ועל כן גם החשוב בעולם כולו.

יום אחד טיילה קוּניגוּנְדֶה בסביבות הארמון, בחורשה הקטנה שהכול קראו לה "גן הארמון", וראתה במעבה השיחים איך דוקטור פַּנגלוֹס מעניק לחדרנית של אמהּ – נערה זעירה ושחרחורת, יפה מאוד וצייתנית מאוד – שיעור בפיסיקה מעשית. והואיל ולִבה של קוּניגוּנְדֶה נטה אחר המדעים, היא נעמדה והביטה, בלא שהעזה לנשום, בניסוייהם החוזרים ונשנים של השניים: היא הבחינה היטב בטעמו ונימוקו המספיקים בתכלית של הדוקטור, ראתה הן את הסיבה והן את המסובב – ולבסוף שָבה על עקבותיה נסערת, מהורהרת, נכספת כולה להיות מלומדת. בֵּינה לבין עצמה השתעשעה ברעיון שתהיה טעם ונימוק מספיקים בתכלית לקנדיד הצעיר, שאף הוא ודאי יהיה לה לטעם ולנימוק מספיקים בתכלית.

כשחזרה לארמון נתקלה בקנדיד. היא הסמיקה והוא הסמיק. היא בירכה אותו לשלום בקול סדוק, והוא ענה לה בלי לדעת מה הוא אומר. למחרת, אחרי שהכול פרשו משולחן ארוחת הערב, מצאו עצמם קוּניגוּנְדֶה וקנדיד יחד מאחורי אחד הפרגודים. קוּניגוּנְדֶה הניחה לממחטתה ליפול, וקנדיד הזדרז להרימהּ. העלמה הצעירה אחזה בתמימות בידו. הוא נָשק בתמימות לכף-ידה, ונשיקתו היתה נלהבת, נרגשת ואפופת חסד יחיד ומיוחד. או-אז נצמדו פיותיהם, עיניהם ניצתו, ברכיהם רעדו וידיהם תעו. באותו רגע עבר הברון לבית תוּנְדֶר-טֶן-טְרוֹנְקְךְ ליד הפרגוד, וכשראה את הסיבה ואת המסובב, גירש את קנדיד מהארמון בבעיטות הגונות באחוריו. קוּניגוּנְדֶה התעלפה, וכאשר שבה אליה רוחה, ספגה סטירת לחי מצלצלת מִיָּדהּ של הברונית. והכול היה עגום בנעים וביפה שבארמונות האפשריים.

וולטר (1778-1694), מעמודי התווך של תקופת הנאורות וממבשרי המהפכה הצרפתית, היה ידוע בזמנו כמשורר, מחזאי, הוגה ופולמוסן. כיום אנו קוראים בעיקר את הפרוזה הפילוסופית שלו.

X