קללת דרעי | לרכישה באינדיבוק
קללת דרעי

קללת דרעי

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 456
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75.20

צלצול טלפון העיר אותי משנתי. "מוטי," אמר קול בלתי מזוהה, "אתה בבעיה. אריה דרעי מרושת היטב בעיתונך. הוא יודע עם מי אתה מדבר, על מה אתה מדבר, עם מי אתה נפגש. בכל מקום יש לו אנשים. אפילו בשירות הביטחון הכללי." האלמוני ידע על מה הוא מדבר. כך גם האחרים שפנו אלי בדרכים שונות. "הגרון העמוק" הראשון בפרשת דרעי העביר אלי חומרים על אי־סדרים כספיים חמורים שביצע שר הפנים; רבנים מכובדים מסרו מידע תחת שמות קוד; חרדי מבני ברק הגיע לפגישה לילית חפוזה עם מסמכים על טובות ההנאה שקיבל דרעי; אדם יודע סוד, שהתחזה לעוזר היועץ המשפטי לממשלה, התריע מפני נסיונות מגבוה לטרפד את הגשת כתב האישום. קללת דרעי הוא ספר מטריד על פרשת דרעי, שנמשכה 13 שנים וגרמה לצונמי פוליטי בישראל. אחורי הקלעים של הפרשה, הנחשפים כאן במלואם, נקראים כמותחן עוצר נשימה. במרכזם העיתונאי הוותיק מרדכי גילת, החודר למוקד הכוח של אחד האנשים החזקים במדינה, נחשף לאיומים וללחצים ומגלה את מלוא כיעורו ואכזריותו של שר מושחת, מוקף במעריצים, שהשאיר אחריו שורה ארוכה של קורבנות מדממים. מסלול ההתנגשות בין השניים משובץ בגלריה של אישים, בהם יצחק רבין, טדי קולק, יעקב נאמן, דורית בייניש, רוני בר-און וחיים רמון, בעוד העלילה מסתעפת והולכת. היא חושפת אינטרסים אפלים, תככים פוליטיים וגם אנשים אמיצים ומצפוניים – ונראית אקטואלית מתמיד. קללת דרעי מאפשר לקורא לעקוב אחר התחקיר העיתונאי רחב היריעה, היסודי והאמיץ, שהכין גילת עם מלי קמפנר. הוא קורע חלון אל התנור החם של העיתונות החוקרת במיטבה. עיתונות עם שליחות, שאיפשרה למשטרה ולפרקליטות להפוך את התחקיר לכתב האישום החמור ביותר שהוגש אז נגד חבר בממשלה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קללת דרעי”

חפרפרת ב"ידיעות אחרונות"

 

התמונה הזאת של חדר קטן ב"ידיעות אחרונות", שבו כל הזמן מצלצל הטלפון, ערימת מכתבים וניירות פקסימיליה מכסה את שולחני, ושלושה אנשים (מזכירתי דאז, תמי שנקמן, עסקה גם היא בקליטת התלונות) מנסים מדי שבוע להשתלט על זרם הפונים – מלווה אותי שנים. זה היה ניסיון חסר סיכוי כמעט לקלוט את כל המידע והסיפורים שאנשים החזיקו בבטנם חודשים ואף שנים עד שהיו מוכנים לדבר. הפחד לחשוף החל להיסדק כאמור רק אחרי פרסום הכתבות הראשונות.

זה קרה לאט, בזהירות, בהדרגתיות. לעתים זה לקח שעות, לעתים ימים, לעתים שבועות. היה צריך סבלנות וכושר שכנוע כדי לגרום לחלק מהפונים לרדת לפרטים הקטנים, לתאר מה ראו ומה שמעו, לשכנע אותם לדבר גם על דברים שהם בעצמם היו שותפים להם. ככל שהמטלפנים היו קרובים יותר לדרעי, המלאכה היתה קשה יותר. הם היו הססניים. ככל שהם הגיעו אלינו ממעגלים רחוקים, ממקומות שלא משאירים סימנים וטביעת אצבע, קל היה להם יותר להיפתח. קל היה לנו יותר לדובב אותם.

הפחד של חלק מהפונים, אלה שהסכימו להיפגש איתנו, נשקף מעיניהם כבר בפגישה הראשונה. המשפטים "תבטיחו לי ששמי לא יתפרסם", "אל תרמזו אפילו מאין המידע", "תשמיטו פרטים שעלולים לזהות אותי" – חזרו על עצמם שוב ושוב. היו רגעים שמצאתי את עצמי על תקן של כדור הרגעה, פסיכולוג בגרוש, רבע פסיכיאטר; היו מקרים שהתבקשתי לחתום על נייר, שבו אני מתחייב לא להזכיר לעולם את האנשים שפנו אלי; היו אנשים שמסרו למלי קמפנר חומרים חשובים, אבל כבר למחרת התחרטו. הם נבהלו מעצמם, התחילו להתפתל, ביקשו מאיתנו לשכוח מה שסיפרו. התחננו ממש.

הפונים ל"ידיעות אחרונות" שירטטו תמונה של חבורה חסרת גינונים שאוספת שלל, מחלקת לעצמה שלל, ובין לבין זורקת כמה עצמות וכיבודים ל"חיילים" הקטנים. מנסה לקנות אותם בכסף קטן. למוסרי המידע היתה תחושת סיפוק שהם תרמו במשהו לכך שבן התפנוקים של התקשורת כבר אינו בחזקת פרה קדושה.

היתה לי בכל זאת בעיה: היכן לשמור את החומרים הסודיים שקיבלנו ואת הניירות ה"חמים" וה"בוערים" שנלקחו כאילו ישר מתנורי מקבלי ההחלטות? כיצד להגן עליהם אחרי הניסיון המר שהיה לי עם החוקרים הפרטיים? קינן בי אז החשש מפני פריצה למערכת, גניבת מסמכים והטמנת מכשירי ההאזנה בחדרי. החשש הזה גדל כשאלמוני חדר לבניין בעורמה, הסתובב ליד חדרי בשעת צהריים מאוחרת, וכאשר נשאל למעשיו – נשא את רגליו ונמלט. בתוך שניות הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

הפתרון שנמצא בסוף: המסמכים, הקבלות, החשבונות והתמלילים שנאספו, צולמו במספר עותקים ופוזרו במקומות מסתור שונים. ה"ניירת החמה", לעומת זאת, שהובילה לפריצות דרך רבות, נשמרה בחדרי במערכת. מדובר בחדר פשוט, צפוף משהו, הצופה אל דרך מנחם בגין – הכביש הסואן הנושק למערכת העיתון. מן החדר הזה, שעל השולחנות שלו היו שני מחשבים, ארבעה מכשירי טלפון, וקלסר תורן של מכתבי תלונה, התנהלה המלחמה.

החדר הזה היה ממוקם בקצה המסדרון של הקומה השלישית, שהיא קומת חדרי המנהלה, ועקרתי אליו מחדרי המקורי שהיה בקומה השנייה. החדר הקודם לא היה מאובטח, לא היתה בו כספת, לא היו בו ארונות נעולים ואפילו את דלת הכניסה השארתי פתוחה. כללי המשחק היו אז אחרים – כמו בקיבוץ של פעם: לא נועלים שום דבר. יש אמון באנשים.

עכשיו, כשהתפוצצה פרשת דרעי, נזקקתי לאמצעי הגנה על תכולת החדר החדש. הדבר נבע מהחשש שגורמים המבקשים את טובת דרעי ינסו לפרוץ לחדרי, ומהעובדה שחוקרים פרטיים נראו תכופות מסביב וליד הכניסות לבניין. הם היו צמודים בדרך כלל לקטנועים.

התעוררה בעיה נוספת: החברה שאיבטחה את בית "ידיעות אחרונות" נחשדה בעבר בביצוע האזנות סתר מטעם הנהלת אגד לחברי האופוזיציה בקואופרטיב. בדקתי אז היטב את המידע על אותה חברה, עיינתי במסמכים שונים, לרבות עדויות מתיק חקירת המשטרה, וביקשתי מסמנכ"ל העיתון, חיים רוזנברג, להיפרד מהחברה הנגועה (שהוא קיבל בירושה עם כניסתו לתפקיד ב־1989). ביקשתי לחפש מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. "זה לא משחק ילדים", אמרתי לו, "אנחנו עוסקים כאן בדיני נפשות".

רוזנברג היה מודאג ממה ששמע. הוא הבין, כמו המו"ל נוני מוזס, שיש בעיה ושצריך לפתור אותה בהקדם. באישור מוזס הוא הפסיק את עבודת החשודים בפלילים ושכר חברת שמירה בבעלות מרדכי רחמים. במקביל הפקיד העיתון את האבטחה על דירתי ומשרדי בידי חברת תשבץ, שבבעלות אביב פישביין, ונקט אמצעי זהירות מתבקשים: סמוך לחדרי החדש הוצבו מצלמות סמויות, קווי הטלפון בדירתי ובמערכת נבדקו ונסרקו בתדירות גבוהה, וגם – לראשונה מאז הצטרפתי ל"ידיעות אחרונות" הכנסתי לביתי ולמשרדי מגרסה קטנה. איבדתי את שארית התמימות שהיתה לי.

הייתי נתון אז לאיומים עלי ועל משפחתי; אלמונים חיטטו בפחי הזבל של הבית המשותף בו התגוררתי, בתקווה למצוא שם מסמכים חשובים; חוקרים פרטיים תיצפתו על דירתי ממכולת סמוכה – בלי לדעת שמישהו ברחוב, אזרח חד עין, מדווח לי בסתר על תנועתם. חוקרים אחרים עקבו אחר מכוניתי ואחרי מכוניות של מי שנחשדו בשיתוף פעולה איתי. בעל כורחי מצאתי את עצמי משחק בשוטרים וגנבים. תענוג מפוקפק, צריך להודות.

הרכב המשפחתי נבדק מדי לילה ומדי בוקר. אנשי ביטחון בילו לילות ארוכים בחצר הבית ובתוך מכוניתי. פגישות עם מקורות נעשו רק אחרי עריכת "מסלולים", כדי לחמוק ממעקבים. קיבלתי מכתבי איום, ואלה שנראו רציניים הועברו לטיפול המשטרה. היתה תקופה שבה נאלצתי לשאת אקדח על גופי.

המשחקים האלה נמשכו לסירוגין מספר חודשים, כשהמאיימים אינם פוסחים גם על מלי קמפנר. גם היא היתה נתונה להטרדות רבות, רכבה חובל במזיד, פחי הזבל בביתה נסרקו בידי אלמונים, וחוט הטלפון של דירתה נקרע. חיים רוזנברג הורה להציב שמירה עליה ועל דירתה.

הדרמה הזאת טיפסה מדרגה כשהתעורר חשד שגורמים המבקשים לדעת מי מגיע לפגישות איתנו בעיתון ואיזה מידע מוסתר בחדר עבודתי הצליחו לחדור ל"ידיעות אחרונות". על-פי אותו חשד, אחד המופקדים על הניקיון בבניין גויס בעצמו למשימה החשובה. הוא שאל, התעניין, התנהג בצורה מעוררת חשד. באחד המקרים, אחרי שהמנעול בחדרי הוחלף כחלק מאמצעי ההגנה על המסמכים ולא היה בידו מפתח חדש, ניסה אותו עובד להיכנס לחדר בשעה שלא הייתי אמור להימצא בו. הוא הופתע מנוכחותי, מילמל מלה או שתיים, והסתלק.

זמן מה לאחר מכן התחיל אחד מעובדי הניקיון, בחור צנום בעל שיער שחור מקורזל, להתנהג בצורה מוזרה: בכל פעם שהגיעו אלי אורחים, הוא הגיח משום מקום עם מטאטא ומגב, נצמד אל המשטח שמאחורי דלת חדרי, והתחיל לנקות ולשטוף אותו. 20 דקות, לפעמים חצי שעה, לפעמים הלך וחזר. מדהים.

מה בדיוק הוא חיפש שם? מי שלח אותו, אם שלח אותו?

השאלות המטרידות האלה התחדדו כאשר בוקר אחד פגש החשוד את מזכירתי דאז, תמי שנקמן, ושאל מדוע אני מתייחס אליו בחשדנות. מה הוא חושב, אמר לה, שאזרוק לו ג'וק בחדר. מה יש לו נגדי? מה הוא רוצה ממני?

שנקמן, כיום שותפה במשרד גדול לייעוץ תקשורת, לא הבינה על איזה ג'וק הוא מדבר. אני הבנתי: ג'וק הוא כינוי למכשיר סמוי להאזנת נפח שמטמינים אותו בחדר, ברכב, או בדירה כלשהי ושבעזרתו שומעים ברגע האמת את השיחות המתנהלות בפנים. הבקיאות של איש הניקיון בג'וקים אלקטרוניים – כלומר, במשדרים זעירים שרק למשטרה ולאנשי שירות הביטחון מותר לעשות בהם שימוש בצו של שופט – היתה מפתיעה. היא העלתה שוב את השאלה במלוא חריפותה: האם מישהו שבידיו מפתחות של חדרים קשור עם גורמים עוינים לעיתון?

מעבר לתחושה רעה לא יכולתי להשיב על כך בצורה חד-משמעית. אבל החשד המשיך לכרסם בי ובחיים רוזנברג והוא התחזק כשהתרבו המקרים בהם אלמונים חדרו לתיבת המכתבים שלי, הוציאו משם עשרות מכתבים, צילמו על-פי החשד את התלונות שנשלחו אלי והחזירו אותן לתיבת הדואר בתוך מעטפה חומה פתוחה.

כשזה קרה פעם אחת, ניחא. כשזה קרה שלוש פעמים – עדיין לא היה סוף העולם. גם אחרי הפעם הרביעית קשה היה לשלול את האפשרות שמישהו פתח בטעות את המכתבים והחזירם לתיבת הדואר. אבל כשזה קרה בעשרה מקרים נוספים – הוסר הספק.

המסקנה שאליה הגענו: אלמונים, דורשי טובתו של דרעי, מנסים להניח יד על המידע שזורם אלי מדי יום בפרשת שר הפנים. מידע כזה מבחינתם שווה זהב. הוא מאפשר לחשודים להקדים רפואה למכה: בניית גרסה, השמדת ראיות, הכנת ניירת סותרת, וחשיפת זהות מוסרי המידע. מדוע החליטו האלמונים להשאיר את המכתבים הפתוחים בתיבת הדואר אחרי צילומם? מדוע לא גנבו הכול והסתלקו? הנה תשובה אפשרית: הם חששו שהמתלוננים יתקשרו אלי, ישאלו האם המכתב הגיע, יבקשו לדעת מה עשו או עושים איתו ואם יש לי שאלות. היה ברור להם שאחרי מספר שיחות טלפון כאלה ייפול לנו בסוף האסימון. הם יילכדו.

הסיפור הזה החזיר אותי באחת אל האזנות הסתר בדירתי, שתכליתן היתה דומה: לשבש את החקירה העיתונאית. לחשוף את ברזי המידע ולחסום אותם בעוד מועד. לדעת ממי וממה צריך להיזהר. הוא הזכיר לי את הנזקים שגרמו לי יעקב אשל וחבריו ממשרד החקירות: מידע שהועבר אלי הביתה בטלפון "נשרף". מידע שהגיע אלי בדרכים אחרות – במכתבים למערכת, בשיחות בארבע עיניים, או באמצעות שליחים מסתוריים – הוביל אותי רחוק. המצותתים ושולחיהם לא היו בתמונה.

עכשיו ניסו האלמונים לחסום גם את נתיב הדואר, והנושא חייב בירור עם חברת הניקיון. התקיימה פגישה, הבעיה הוצגה והתשובה שניתנה לרוזנברג היתה הכחשה מוחלטת. עובד הניקיון שלנו נפגע מהחשדתו בסיפור הזה, אמרו לו בעלי החברה, אתם גורמים לו עוול. הוא לא קשור עם שום גורם חיצוני.

אם כך, אמר להם רוזנברג, אני מציע שהעובד ייבדק בפוליגרף. תגובת חברת הניקיון: "בבקשה, הוא מסכים". נקבע מועד קרוב, העובד יצא בשעת בוקר למכון הפוליגרף ברמת-גן, וכאשר התקבלו התוצאות, לא נותרה לעיתון ברירה: להרחיקו במהירות. תעבירו אותו למקום אחר, הציע רוזנברג למעסיקו, אחרת ניאלץ להיפרד ממנו ומכם. הם סירבו והרומן הסתיים. הסוסים הוחלפו, הגיעו עובדים חדשים ומעתה ניקו את חדרי רק בנוכחותי. נקבע נוהל חדש לשמירה על מכתבים המיועדים אלי. שתי הפרצות האלה נסגרו.

לכאורה, התפוגג מעט המתח, אבל אז הגיע לביתי נצ"מ אבי דותן, שפקודיו המשיכו לחקור את החשדות בתיק הציתותים לדירתי, ואגב שיחה על החקירה ועל החשדות נגד דרעי, אמר לאשתי: "תשמרי על בעלך. הם מחפשים אותו".

אשתי ביקשה להבין אם יש לו מידע פרטני כלשהו, או שמדובר בהערה סתמית ברוח האקלים והאווירה ששררו אז, אבל דותן סתם ולא פירש. הוא דיבר בקווים כללים ומיהר להסתלק.

מרדכי גילת, יליד 1947, מבכירי העיתונאים בישראל וחתן פרס סוקולוב לעיתונות, כתב שנים "בידיעות אחרונות" ומאז 2008 כותב ב"ישראל היום". הוא חתום לבד ועם אחרים על רבים מהתחקירים שהסעירו את המדינה בעשורים האחרונים. הבולטים שבהם: פרשת דרעי, "הפגישה הלילית", פרשת המפכ"ל רפי פלד; פרשת הפסיכולוג אלי פלח, "האי היווני", חלק מפרשיות אהוד אולמרט, איציק מרדכי ודודי אפל. ספרו התיעודי הראשון, "הר הצופים",ראה אור בהוצאת מסדה בשנת 1969 .

X