קליפסו רמלה | לרכישה באינדיבוק
קליפסו רמלה

קליפסו רמלה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 198
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 62
- 30

"פסקול זה המוסיקה שמלווה סרטים, אבל את החיים לא מלוות מנגינות ובגלל זה החיים בכלל לא כמו סרט…" הסביר עמוס לאחותו שלומית. אך איזה פסקול היה מלווה את חייה של שלומית לו היו סרט? את חייה של שלומית, שגדלה והתבגרה בעיר רמלה של שנות השישים, ליוו קולותיהם השרוטים של הביטלס שבקעו מההטרנזיסטור הישן במטבח של דירת השיכון הקטנה, צעקות מריבותיהם של השכנים שחדרו בנקל דרך הקירות הדקים, צלילי הדיסקו שנשאה הרוח דרך שדות הסביונים מדיסקוטק "קליפסו" האגדי, ומנטרות המאמינים בהודו, אליה נסעה למצוא תרופה לסיוטי טראומת ילדות שנשאה בתחתית בטנה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קליפסו רמלה”

בקרוב…

שלומית ידעה איך עמירה התאבדה. הרי היא עצמה אמרה לה: “כדאי לך ככה, זה המוות הכי מהיר – בוורידים של הידיים.” כי עכשיו הבן שלה, יאיר, במוסד ואברם בעלה כבר התרסק לחתיכות בתוך הקרון של הרכבת: “אז את צריכה למות, כמו הדוד שלי בנימין שבבית תמיד מדברים עליו,” כך אמרה לה שלומית, “אבל אני לא הכרתי אותו, כי הוא מת, בדיוק ככה, לפני שאני נולדתי, אולי בכלל עוד לפני שעלו לארץ.” אמא שלה וכל הדודות נזכרות בו כשהן נפגשות ומספרות שוב ושוב איך הדם של בנימין נסחט לו מהגוף כמו מיץ מעגבנייה ובגלל זה הוא מת מיד. “אז בוורידים עמירה, הכי טוב בוורידים,” חזרה ואמרה לה, ועמירה, אפילו שלא אהבה אותה ולא את הדיבורים שלה על המוות, המשיכה להקשיב לה מסקרנות כי תמיד רצתה לדעת על מה מדברים אצל שלומית בבית, אבל גם משנאה, שאם שונאים מישהו צריך לשמוע את הדיבורים שלו כדי לדעת מה קורה אצלו בלב, ואת הלב של שלומית עמירה תיעבה עוד מאז שהאמא שלה, אסתר, הביאה אותה לפני שלוש עשרה שנה לשיכון מבית היולדות והציגה את שלומית לפניה כאילו היא יהלום.

אבל בסוף נמאס לה והיא אמרה לשלומית שהיא טיפשה ומרשעת: “ותדעי לך שהמוות,” אמרה לה, “זה כמו מחלה מידבקת, הוא יגיע לפה, יעלה קומה אחת ויופיע גם בחלון שלכם.” ככה עמירה אמרה ומיהרה להיכנס לדירה שלה.

וזאת הייתה הפעם האחרונה ששלומית ראתה אותה בחיים. אחר כך ראתה את הדם שלה זורם במדרגות ואחרי זה את הגוף שלה מת על האלונקה של חברה קדישא. בכל זאת היא לא נבהלה מהקללה של עמירה. שלוש עשרה שנים היא שמעה את כל הקללות שלה ועובדה, אף קללה לא התגשמה.

מאז שעמירה שלחה את הבן שלה למוסד, שלומית רצתה לנקום: קודם כל בדויד, השמש הצולע של בית הכנסת, ואחריו ־ בעמירה. לפעמים הסדר התחלף לה בראש וקודם רצתה לעשות רע לעמירה. ואם לא תצליח לפגוע בשמש, לפחות תהרוג אותו בגוף שלה, שהוא נגע בו, מבפנים, ומאז שורף לה. היא לא סיפרה לאף אחד. בהתחלה רצתה לספר לרחל, החברה החדשה שלה, הבת של העולים הקוצ‘ינים שהגיעו לשיכון, אבל איך שהתחילה לספר ־ כל הבפנים כאב לה והיא הפסיקה, רחל חיכתה שתמשיך לספר, כי העיניים של שלומית הראו לה שהיא מסתירה משהו. וככה נתקעו לה הסוד בגוף והנקמה בלב.

ביום שעמירה שלחה את יאיר למוסד, היא העבירה אותה למקום הראשון ואת דויד השמש הצליחה לדחוס למרתף שנפתח לה בבטן.

אותו בוקר, כשהדם של עמירה זרם למדרגות מחריץ הדלת שלה, שלומית עמדה ברגליים מפוסקות מעל שלולית הדם והביטה בנוזל שזלג מדרגה אחר מדרגה, מהקומה השנייה עד לכניסה הצרה ומשם אל השביל המרוצף, ואל האדמה היבשה של השכונה ונספג מהר, כי ברמלה אין משהו צמא יותר מהאדמה. אבל יותר מכול שלומית התפלאה על צבע הדם: כשעמירה הייתה צורחת בלילות על אברם וביום צועקת על יאיר עד שהיה בורח ממנה למחבוא שלהם מתחת לשיכון, אמא שלה הייתה אומרת שעמירה צועקת כי הדם שלה ירוק משנאה, בעיקר לאברם בעלה. כולם היו שומעים ושומעים עד שחדלו לשמוע, זה נהיה כמו קולות הרחוב. עמוס, האח הגדול של שלומית, אמר לה שזה הפסקול של השכונה: “פסקול זה המוסיקה שמלווה סרטים, אבל את החיים לא מלוות מנגינות ובגלל זה החיים בכלל לא כמו סרט,” כך אמר לה. ואפילו שהיא לא הבינה למה אח שלה מתכוון, זה נשמע לה חכם.

עמוס היה הילד הכי חכם ברחוב, אולי בכל השכונה. הוא גם ידע אנגלית ולקרוא מפות, והיחיד שידע באיזה חלק בכדור הארץ יורד עכשיו גשם ואיפה העולם עכשיו הולך ומתייבש. הוא הכיר את כל העולם אפילו שכמעט לא זז מהשכונה. יום אחד לקח אותה ואת יאיר לים בתל אביב, ובפעם השנייה שכבר היה להם אומץ, הם לקחו אתם גם את רחל הקוצ‘ינית שתאמין להם שגם כאן יש ים ולא רק בקוצ‘ין. מאז התחיל עמוס להתעניין בהודו ורחל לימדה אותו כל מה שידעה. הקוצ‘ינים הגיעו לרמלה ולמשפחה של רחל נתנו דירה בשיכון וזה שימח את עמוס, כי כל מיני עדות הגיעו אליהם, רק הודים היו חסרים לו. הם היו כל כך שקטים שאף אחד לא ידע מה קורה אצלם בבית. מהבית של הקוצ‘ינים לא נשמע מעולם קול, עד שחשבו שהם כל הזמן ישנים.

הצעקות הכי מפחידות היו פורצות מחדר השינה של עמירה ואברם ומחדר השינה של יוסף ואסתר, ההורים של שלומית שגרו מעליהם, כמו מיטות קומותיים, דירה על דירה, מרפסת על מרפסת, תריס כחול זהה וקירות שסוידו שכבות על גבי שכבות, שנה אחר שנה, ובכל זאת הסיד תמיד מתקלף ונושר כמו המילים הקשות שנוחתות על הראש, כמו אבנים. כששלומית שאלה את אמה למה עמירה צועקת כל הזמן, אסתר משכה בכתפיה ואמרה שזה השיגעון שלה, אבל יוסף, אבא שלה, כיבה את הרדיו וצעק מהחדר: “היא משקרת לך. זה בגללה. כשאמא שלך צוחקת כל הרחוב שומע, אבל רק אברם, הבעל של עמירה, יודע למה היא צוחקת, למה הפה שלה נפתח כמו וילון והשיניים שלה יוצאות משם כמו מחפיסה פתוחה של סוכריות לבנות.” היא לא הבינה מה רע בצחוק של אמא שלה, ומה אברם יודע. היא אהבה את הצחוק הצלול שלה שנשמע לה כמו צהלות של משחק. וכשהייתה קטנה אמרה לה השכנה ממול שיש לה פה כמו של אמא שלה וגם אותן שפתיים, וכשיתחלפו לה כל שיני החלב, אמרה השכנה, בטח יצמחו גם לה שיניים לבנות כמו שלג, שלומית הייתה מרוצה מהמחמאה אפילו שהיא אף פעם לא ראתה שלג. היא לא הבינה למה הצחוק של אמא שלה מוציא מעמירה צעקות כאלה ולמה אבא שלה קורא לה לפעמים זונה, בעיקר כשהיא צוחקת.

בפעם הראשונה שמעה את המילה הזאת מדויד, השמש של בית הכנסת שנגע לה מתחת לתחתונים ומאז שורף לה כמו ששורף בגרון אחרי אוכל חריף. אבל היא לא סיפרה לאף אחד כי הוא שמש בית כנסת ויש לו כיפה וחוץ מזה אף אחד לא יאמין לה. אז אם אסתר זונה, כמו שאבא שלה אומר אחרי שהוא מרביץ לה קצת, אז בטח גם לה כל הזמן שורף בפיפי. אבל באמת עמירה צעקה על אברם בגלל שהוא מסתכל על אסתר שעושה לו עיניים עוד מאז שגרו במעברה, עד שיוסף הגיע לשם ולקח אותה לעצמו. מאז יוסף מרביץ לה. בגלל שהיא יפה, בגלל שיש לה שיניים סוכריות וצחוק שאפשר לשמוע עד למחבוא שלה מתחת לשיכון, עמוק–עמוק איפה שהיא חפרה בור ביחד עם עמוס ויאיר, להסתיר את האוצרות שאספו מהשדה ומהפיגומים.

היא אהבה את הצחוק של אמא שלה, אבל בגלל שזה הרגיז את אבא שלה גם היא התחילה לשנוא אותו וכשיצא לה צחוק כזה הייתה מכסה על הפה בכף היד ועושה את עצמה משתעלת, אבל אז היו יוצאות לה מן נחירות מוזרות ועמוס אמר שכבר כדאי לה לצחוק וזהו. הוא יודע הכול. הוא גם אמר לה פעם: “יום אחד אתם תשמעו שאנשים כבר הולכים על הירח.” “עמוס שלי ילד חכם,” הייתה אסתר אומרת. היא הרגישה את עמוס חזק, עוד מהיום שנולד, אפילו שהוא יותר הילד של יוסף. ועמירה, שכל דבר מעורר בה קנאה, התקנאה גם בבכור שנולד לאסתר, שיש לה כבר ילד ולה, לעמירה, לא היה אז כלום, כי כולם נפלו לה בשלישי וברביעי, ובכל שבת בבוקר הייתה אומרת לאברם, “תראה אותה, לקחה את הכול, גם את המזל שלי וגם את הלב שלך.” ועוד המשיכה להגיד: “אברם, ת‘שמע את המשוגעת, תשמע, הוא מרביץ והיא צוחקת. היא תמשיך לצחוק עד שאתה תשמע אותה ותרוץ אליה, כמו שרצת אליה פעם, אבל היא צחקה עליך וזרקה אותך כשיוסף הגיע למעברה וככה הלכה אתו.”

שלומית דומה לאמה, ככה אומרים, “יפה כמו אמא שלה.” יש לה שיער שחור ועבה כמו שלה, שנשפך ומתפזר על כל הגב והוא מתפתל עליו ומתגלגל כשהיא מתנועעת. שלומית אוהבת שיש להן אותו שיער וגם העיניים של שתיהן ירוקות ונוצצות והשיניים של שתיהן סוכריות. את הצחוק של שלומית לא שמעו: מאז שנכנסה בפעם האחרונה לבית הכנסת ויצאה משם, הפסיקה לצחוק, וגם בגלל שפחדה שייקחו את יאיר למוסד והיא תישאר לבדה עם הצחוק של אמא שלה והזעם של אבא שלה, ששורף לאמה בכל פעם עוד שמלה. ואיך שהוא הולך למטבח להביא את הגפרורים שלומית מתחמקת למחבוא שלה מתחת לשיכון, שלא יוציא גם עליה את הקנאה שלו.

יאיר סיפר לה שבכל פעם שאבא שלה היה מבעיר לאמא שלה שמלה, היה אברם, אביו, נכנס למחסן ובוכה בשקט.

רק במשמרות שלו, כנהג בקרון הקטר של הרכבת מרמלה לירושלים ובחזרה, הרשה לעצמו לחשוב על אסתר ולהתגעגע אליה. רק אז עמירה לא הפריעה לו ולא אמרה שהיא יודעת על מי הוא חושב עכשיו. תמיד התגעגע לאסתר, הכי יפה בכל המעברה, הכי יפה ברחוב, הכי יפה ברמלה, הכי יפה מכל הנשים שראה בתחנות הרכבת כולן. אבל גם במחסן היה שומע את הצחוק שלה ואחר כך גם את הבכי השקט שלה, אחרי השריפות והשבירות והמכות, אברם שמע הכול והמשיך לשבת במחסן, מתבייש שהוא לא יכול לעזור לאסתר, ובחדר עמירה תופרת כפתור בחולצה ישנה ומחייכת, ושלומית ויאיר אוטמים אוזניים במחבוא שלהם ומחכים שהכול ייגמר. ורק עמוס לא היה שם. תמיד היה משוטט במרכז המסחרי, בודק פעם ועוד פעם את הגלובוס המואר בחלון הראווה של החנות למכשירי כתיבה, מתפלל שיום אחד הגלובוס הזה יהיה שלו.

ואז גם אברם התחיל לברוח, והיה מסיע את הרכבת הלוך וחזור גם במשמרות של נהגים אחרים, וכשגם זה לא עזר, ועמירה הציקה לו עוד יותר, התחיל לעבוד ביום ובלילה. ברכבת ישראל אמרו שהוא העובד הכי חרוץ שהיה להם. אחרי התאונה אמרו שזה בגלל שהוא עבד קשה כל כך שלילה אחד כבר לא ראה כלום וככה התהפך עם כל הקרונות ונהרג עם עוד הרבה נוסעים ומלא פצועים מרמלה, ובגלל זה בכל העיר שונאים את עמירה ומקללים את יאיר.

כעבור איזה זמן מהתאונה, אמא שלה חזרה לצחוק, אבל רק לפעמים ובשקט. יוסף לא הבין איך זה שהיא עוד צוחקת, אפילו שאברם כבר עמוק באדמה. אז הוא הרביץ לה שתבכה, אבל היא המשיכה לצחוק ובצחוק השקט הזה הוא התחיל לשמוע מהגרון שלה קצת בוז. והוא חשב לעצמו איך זה שהוא לא הרגיש בשנאה שלה עד עכשיו. פעם שלומית שמעה את אבא שלה אומר לאמא שלה שלפעמים הוא חושב שאברם הוא האבא האמיתי שלה ושמאחורי הגב של עמירה היא בכלל עשתה לו עיניים ונתנה לו את הגוף שלה. כששמע את שלומית קוראת יאיר יאיר בזמן שישנה, אמר ־ איך זה שהבת שלי, קוראת בבית שלי, לילד של אברם! ואסתר אמרה לו: “ראית יוסף? איך הילדה כל הזמן מתגעגעת לילד הזה, נהיו כמעט כמו זוג, כמו בעל ואישה,” והוא התחיל לפחד ומהר מהר מחק את המחשבות האלה וקרא לה, כמו שאמא תמיד קוראת לה: “שלומיתי.”

האמת שלפעמים לא ידעה מי האבא שלה. תמיד היה יוסף אומר שהיא נולדה מהבגידות של אסתר ואף פעם לא אמר “שלומית, הבת שלי.” ודווקא אברם ליטף לה פעם את הראש וקרא לה בחיבה כזאת שלא הכירה קודם “שלומיתי‘לה,” וחילק ממתקים שווה בשווה לה וליאיר כאילו היו אחים, אבל זה עדיין לא אומר ־ הייתה חושבת בחרדה. כי היא ויאיר תמיד אומרים זה לזה במחבוא מתחת לשיכון, כשנגדל נתחתן ונבנה בית כל כך רחוק מכאן, קרוב קרוב לים, כי הים אף פעם לא יגיע לרמלה והיא תישאר עצובה, כמו החרציות הזקנות של הקיץ שצומחות בין השיכונים. והיא פוחדת שאולי אבא שלה צודק ואולי היא באמת הבת של אברם, עד שהיא שומעת את אמא שלה מתחננת שיפסיק, נשבעת לו בכל הצדיקים והרבנים ובכל מי שביקש, ששני הילדים שלה הם גם שלו: “מה, אתה לא רואה כמה היא דומה לך?” היא שומעת את אמא שלה מתחננת ובוכה, אבל גם יכולה להרגיש את הצחוק מתחבא לה בין הקפלים השחורים של הבכי ואז שלומית רוצה ששוב תצחק את הצחוק שלה, אפילו שזה ירגיז אותו והוא ישבור עוד משהו ואפילו שישרוף לה גם את השמלה של השמחות.

אחר כך הייתה מטפסת על כיסא גבוה במקלחת ומביטה במראה המתקלפת שמקלפת קצת גם את הבבואה שלה ומחפשת סימנים: “האף שלה ממש של יוסף,” אומרות השכנות, “תראו את הנחיריים הצרים והגבות של אסתר. אין מה להגיד, מצוירות כאילו עברו ריטוש אצל צלם.” היא לא מוצאת בפניה שום דמיון ליאיר ולא לאברם ומרוצה היא יורדת מהכיסא, יוצאת מהמקלחת וטורקת את הדלת חזק שישמעו, שישתקו וילכו לישון. אולי הם יעשו הלילה עוד ילד שיהיה דומה רק ליוסף, כמו עמוס. “אפילו ההליכה שלו, של יוסף,” אומרות הדודות שלה, “ואפילו הציפורניים, אי אפשר לטעות. ואילו שלומית מזכירה את יוסף בארומה שלו,” הן אומרות והיא לא מבינה למה הן מתכוונות. עמוס אומר שארומה היא מילה שאומרים על משהו שיש לו ריח וטעם אקזוטי, אפילו שזה לא תבלין. שלומית לא תמיד מבינה את כל המילים החדשות של עמוס, אבל לא אכפת לה, העיקר שהפנים של אסתר יושבות אצלה בדיוק, אפילו שהשן הקדמית קצת עקומה. שלומית אוהבת את הסימנים הקטנים האלה שכולם רואים חוץ מיוסף, שלא שוכח לאסתר את ימי המעברה. “הכול שטויות,” היא שומעת את אמא שלה אומרת לו פעם ועוד פעם, “הכול בראש שלך.”

כן, הכול בראש שלו, שלומית ממלמלת לעצמה, אבל באותו היום כשהצליחה לבסוף לברוח מהידיים של השמש של בית הכנסת, כשביקשה לבדוק עוד פעם אם גם שם, כמו במקדשים בהודו שעליהם סיפרה לה רחל הקוצ‘ינית, יש לאלוהים פנים וגוף, ואולי היא תשמע גם איזה קול מארון הספר הגדול ־ אותו יום שהיא ברחה משם, וגם קיצרה את הדרך בשדה החרציות והקוצים ששרטו לה את הרגליים, נדמה לה משם שהיא שומעת קולות שיוצאים מהשורשים של הקוצים והפרחים היבשים של אמצע הקיץ, והלחישות הפכו למילים שהיא נשבעה לשכוח עוד באותו הרגע, ביום ההוא ששמש הקיץ שרפה את הסביונים, איש ואישה היו שם, והקולות היו ברורים והמילים חמות כאלה וגסות וביניהן צחוק שהיא מזהה, הצחוק של אמא שלה ועל הקול שלה רוכב הקול המשתעל של אברם. שלומית לא ראתה אותם אבל היא שמעה אותם ואת הנשימות של אברם ואת הצחוק המתוק של אמא שלה, שכבר בכלל לא היה מתוק, כי היא כבר לא רצתה לשמוע אותו עוד.

שתים עשרה שנים חלפו מאז, שלומית כבר לא בטוחה אם שמעה משם את אמא שלה ואת אברם או שדמיונותיו של יוסף תעתעו גם בה. אבל היא זוכרת שהיה שם צחוק, ונשיפות חמות שהעיפו את סביוני הקיץ הלבנים כשהיא רצה בשדה, צהובה מפחד, ושמש בית הכנסת עוד נאנק באוזנה, אולי גם רץ בעקבותיה והכול כאב ושרף לה מבפנים והתחתונים שלה היו רטובים, נטפו, היא לא הבינה למה, הרי התאפקה כל כך, אפילו כשצעקה לתוך כף יד עם ריח של טבק חריף והתחננה וקראה לאמא שלה, ובכתה בין פרוכת הקטיפה לספר הגדול, בין הפעמונים האילמים לספסלי העץ הריקים, והעולם נעלם למקום אחר, והיא נשבעה שיכלה להרגיש את הראש שלה עוזב את הגוף, מתרחק ממנה ובורח מבית הכנסת.

אבל בדרך הביתה, כששמעה צחוק מוכר עולה מתוך שדה הסביונים, היא רצתה למות.

קליפסו רמלה הוא רומן ראשון של הסופרת והמשוררת ציפי שחרור, זוכת פרס אקו"ם, כלת פרס ראש הממשלה בשנים 1994 ו-2003 ועוד. ציפי שחרור פרסמה ספרי שירה, קבצי סיפורים וספרים לילדים ונוער, עורכת מאזנים – כתב עת לספרות, ומנהלת אמנותית באתר פואמה.

X