קלואיד | לרכישה באינדיבוק
קלואיד

קלואיד

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 350
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 36

עוד כמה רגעים והחושך יבלע את השמש. בלעיסות קצובות הוא יעכל אותה לאט, וצואתו תהא לירח.

 

קלואיד נמסר ברצף תודעה חצי ריאליסטי, אפוף עשן סיגריות ורווי אדי אלכוהול, שבו הכאוס הופך לשורות, והדמויות מתערטלות תחת צחנת הירח.

השמש קופחת. החושך נפלא. הקיבה זועפת, שרה ומזייפת. חתכים. דם. צלקות. מין. הקיבה מתופפת. על הרצפה רסיסים מנופצים של מראה. רסיסים של קלישאה.

סיפור מסע של יוצר הנאבק ביצירתו. עולם אקצנטרי וביזארי הבא לידי ביטוי בגיבור המחפש ובוחן את גבולות היצר האנושי. המספר שואף עשן ונושף עלינו את מילותיו. הוא כותב ומוחק ומדליק סיגריה ומכבה.

הכול מחיק. לכן אני מוחק, לכם אני מוחק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קלואיד”

בקרוב…

כל מה שחלמתי להיות לא נהייתי וגם כך אני לא זוכר חלומות. ואם דבר שרציתי עדיין זכור לי, אז העצלות הקיומית הכריעה אותו מזמן. עצם היותי כותב שורות אלה, דומה למישהו שבאופן פתאומי לוקח אבן וזורק על מראה. המראה מנופצת. על הרצפה רסיסים של קלישאה.
הכול רע. טוב הוא אידיאל אנושי ואידיאלים גורמים למיצי הקיבה שלי לנגן ולצרום, לצרום ולזייף. הם חבריי ללהקה, מיצי הקיבה. אני שונא אותם אבל אנחנו צריכים להמשיך ולהופיע. שנאה היא מילה קלה ומעשה טבעי. אהבה היא מילה קשה, נתעבת, כי לחסרי הדמיון היא גורמת לאושר עילאי ואושר עילאי הוא שקר, שאנושיים משקרים לעצמם.
אני אנושי. ישוב בפינה קטנה, ספון בין קירות, שמכסים עלי וגורמים למסך המחשב להיראות כמו שיא הטכנולוגיה. המאפרה מלאה בבדלי סיגריות ובשולחן מאחוריי ישנה כוס ערק צלולה. בלי קרח, בלי מים. רק ערק. הערק שלי. הוא מרגיע את חבריי העצבניים, הוא מעצבן אותם ואז שוב מלטף.
אנושיות היא מתנה. כך רובכם חושבים. ניתן להשתמש בהקשר שלכם במילה 'חושבים'? בטוח. הרי אתם משתמשים במילה כמעט בכל משפט. הזניתם אותה, הזניתם את השורש שלה. ההוויה האנושית מזנה בעצם היותה. הדם אדום. הדם אדום, זוכרים?
הדם שלי מוקז כשאני עושה בה שימוש, כל פעם ממקום אחר ולא נשארו לי מקומות, אז אני לא. זה כמו להיות בשירותים עם כמות מועטת של נייר טואלט. כשיש הרבה לא חוסכים, כשאין עושים חשבון מורכב.
נולדתי בעיר עם בתים, מכוניות ואנושיים עם חלומות, יצאתי מתוך פתח בגוף של נקבה. נבטתי. אני כאן.
בינקותי נהגתי לבכות ללא הפסק. הייתי עסוק בכך רוב היממה, מסתבר שמצאתי בכך הנאה, אחרת לא הייתי בוכה. כן, הנאה, אנושיים שבוכים הרבה שואבים מכך הנאה, היא נסתרת, היא זקוקה למעשה של חפירה מתוך התחושות הפנימיות, אבל זאת הנאה וזה לא משתנה כשגדלים.
כשקצת גדלתי, הפסקתי לבכות והפכתי למופנם. השתעממתי ועשיתי שינוי תדמית.
בגן לא תקשרתי עם הסביבה וחלמתי המון בהקיץ. לא זוכר מה חלמתי וכבר אמרתי שאני לא זוכר חלומות.
בשנותי הראשונות בבית הספר מצאתי עמק שווה. מינון המופנמות ירד ולמדתי לשחק בלהיות נחמד. נהייתי איש קטן חדש, הסתובבתי בחצר עם חיות דומות, וכשמולידה של אחת החיות שוחחה עם המולידה שלי, היא אמרה שבנה רכש חבר. כן, יש לי חבר שרכש אותי.
הייתי תלמיד מצוין. הלימודים היו קלים וטיפשיים. השתעממתי במידה כזו שהפסקתי להכין שיעורים והייתי מעתיק אותם בהפסקה מתלמידים, שהצדיקו את שם תוארם והיו צריכים עוד ללמוד והרבה.
בשנה הרביעית כתבתי חיבור על זבובים, שזכה בתחרות הארצית לחיבורים. המורה שלחה, זכיתי ומאותו הרגע הוגדרתי ככותב, ואני רק רציתי לרבוץ על הספה ולצפות בנפלאות הטלוויזיה.
היה ילד בכתה וו. ילד… נפיל עם חדק. מין איש מתיילד שהטיל חשש על כל מה שקטן ממנו. הוא הכה, קילל, רמס, כיאה לחיה הגדולה בחצר. לבנבן, שמנמן וריח הזיעה שנדף ממנו קרא תיגר על סבלותיהן של חיות, שלא חנן אותן הטבע. באותם ימים נהגו בחצר לרבוץ בחול ולשחק בגולות או גולים או איך שאומרים את זה. לי לא היה חלק בדבר. לא מצאתי טעם בלהחזיר זכוכית צבעונית אל החול שממנו היא נוצרה, או שסתם חלמתי בהקיץ. סביבי סחרו בהן, יצרו מיני עסקים קטנים ונוצרו שם גם ברונים גדולים.
הנפיל היה מפזר את עסקיהם, מרביץ, מאיים, גונב ומראה לברונים, שיש חוקים חדשים במחנה שבחצר.
צפיתי בחוקי הטבע מתנהלים. יום אחד ראיתי חיה שבעה שאוכלת בשביל להקיא. לא יכול לשאת ריח של קיא. המיצים טיפסו מעלה. הייתי צנום, לא מפותח, אך הייתי חיה בחצר. הייתי חיה בחצר. תקפתי במהירות, באדיקות, במפתיע, גם התגובה שמנגד היתה מפתיעה. הוא קרס, מקופל, מחזיק את בטנו, אף שבור ומדמם, אולי גם מהעין, לא זוכר. לא זוכר אם בימין או בשמאל, את הדם כן. הדם אדום. כן.
שבועות התייסרתי, המצפון. המצפון היה חלק מחינוך קלוקל וספרות ילדים גרועה ואין טעם להסביר מהו חינוך קלוקל אם עשיתי שימוש במילה מצפון. בחצר הסדר חזר לקדמותו רק בלי הנפיל. עסקים קטנים, עסקים גדולים וברונים. הכדורים הקטנים זהרו בחול המזוהם ואני חזרתי לחלום בהקיץ, רק שכעת, החיות בחצר רצו את חברת רודף הצדק, שבחר לפעול בהקיץ. באותה שנה קלוקלת נעשיתי כותב ורודף צדק. מיצי הקיבה עולים בנוקשות מתחשבת בזמן שאני מהרהר בכך.
לוגם, מדליק סיגריה, כותב שורות לא מובנות. נראה שצריך מומחים למקרא של מפות או מומחים שיכורים. אני לא מלומד, הרי העתקתי שיעורים. השורות מנודנדות וזועפות בחן שרק אני רואה. אדי הערק יסמנו לקוראים שהרכבת מגיעה. מרוח על הכיסא, ירדתי לרציף. הרכבת הגיעה. אנושיים עלו, נסעו שוב, ירדו בכדי לעלות. כן, יש לכם יעדים. אף אחד מכם לא יתייחס למפה. לא חייבים, אפשר להמשיך לרדת ולעלות. מפת שורות שאנושיים מתעלמים מקיומה, אפילו שלא במודע. המפה סטרילית ושיכורה. היא מפה של הרים והיא משורטטת ברוע מתחכם של שתיינים, שמתי שהם מתפכחים הם עדיין מתחכמים.
התעוררתי על הכיסא, חסר כל זיעה. מזל שהמאוורר פועל באופן תמידי. התעוררתי בגלל צליל מסוים, הוא מגיע מן הרחוב. שתי אנושיות מזייפות שיר שאני לא מצליח לזהות. שירה צורמת, הקול שלה הוא קול משרוקית הכלבים. היא חדה, היא לא מתפשרת. זאת שירת האספסוף שנע בחופשיות ברחובות עיר, קול ההמון שזועק את שמחתו המזויפת. עכשיו טקסטואלית אני צריך לנבוח, אבל יש לי העדפה ליללה חרישית. הנימוס שוב הכריע.
קמתי באיטיות, אבל הרהרתי קימה מהירה. החלקתי לכיוון המרפסת. הן כבר לא היו שם ורק שריקות רחוקות גרמו לאף שלי להירטב.
כמה שנים אחר כך. בשיחת סלון שמתנהלת בפרבר מאותגר, שאמור להיות מצוחצח, תספר אחת מהאנושיות שהיו שיכורות ושרו ברחובות, על בליינותה וחייה הקודמים. בעלה יושב לצידה וילד מכוער סוף סוף נרדם בחדר הסמוך. היא לא ביקרה בבר כבר שנים, אין צורך, היא כבר מצאה חתן. היא תשב מדושנת והשכל ייזל לה בטפטופים מן הרקה וכל יושבי הסלון יחזיקו כפית כדי לאסוף קצת, להזדהות ולגמוע. פונדו.

בקרוב…

X