קיץ אנגלי | לרכישה באינדיבוק
קיץ אנגלי

קיץ אנגלי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 191
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40

ברומן הקצר והדחוס שלו מעלה אורי רום בעוצמה בלתי מצויה את נופה, מראותיה, צבעיה וריחותיה של ארץ ישראל מנדטורית-כפרית, בעשורים שבין מלחמת העולם הראשונה להקמת המדינה. על רקע המושבות הוותיקות של הגליל התחתון וחופֵי הכינרת הוא רוקם דרמה משפחתית עזה ונפתלת, בעלת איכות כמעט-פוֹקְנֶרִית.

בירכתי הבמה של דרמה זו מופיעות דמויות של קצינים בריטיים, כפריים ערבים, דייגי כינרת, ניצולי שואה וכן דמויות משולי החברה היהודית. בקדמת הבמה – משפחה, שכל בניה סבוכים ומפרפרים ברשת של יצרים, קינאה, תשוקה, רְצון יצירה, מחסומים פיזיים ונפשיים השמים לאל כל ניסיון להיחלץ מן הסבך. איש מהם אינו מגיע לפיוס עם עצמו ועם סביבתו: האֵם, אמנית שנקלעה אל בין עובדי אדמה, מעודדת קירבה מסוכנת בינה לבין שני קצינים בריטיים, המביאים אליה את רוחותיו של "העולם הגדול", וממיטה אסון עליהם ועל משפחתה; האב, איכר כבֵד וקשה, שבוי באהבתו לאשה שאינה מתאימה לו, מתייסר בגין הריחוק בינו לבינה; הבן האחד, הפחות אהוב, והוא ה"קין" של הסיפור, נעשה לבעל אלים ולאב אדיש ובה-בעת גם נקמני. הוא מתנתק ממשפחתו ומן הארץ ומגלה את עצמו לאלכסנדריה שבמצרים; הבן האחר, האהוב והאוהֵב, לכאורה בן דמותו של "הבל", הוא הגיבור הראשי של הסיפור. אלא שדווקא הבל זה, הרך והרגיש, הוא הנוטל על עצמו את תפקיד הרוצח, וכך מיטשטש הגבול בין קין להבל.

הרומן מציג דימוי עז של ארץ ישראל הציונית הישנה, שהורחק ממנו כל שמץ של נוסטלגיה ומתיקות. זוהי ארץ אפופת מתחים וניגודים בלתי פתירים, הנושאת בתוכה סוד אלים וקטלני. המתחים שבהם עוסק הסיפור מוצאים את ביטויים בלשון מטאפורית מקורית ומפתיעה. בדריכותה וברעננותה היא גם מאפשרת קריאה רהוטה בסיפור זה הנקרא "קיץ אנגלי", ולמעשה הוא סיפור ארץ-ישראלי מובהק.

                                                                                                                                                  דן מירון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קיץ אנגלי”

בקרוב…

 

גמלים־גמלים מקצבים־מקצבים רקומים על מעילה החום של רֶלְיָה, הולכים אל מקום אשר ממנו לא ישובו עוד וחוזרים מעברו האחר. ואני בוהה בהם, צועדים בבדידות, סגורים בתוך עצמם, יודעים בבהירות את מקומם על פני האדמה. את פניי אני טומן בו, עמוק, ושואף את ריחה של רֶלְיָה אשר נכמן בבטנתו, ריח חמים של עלוות אורן וקליפות אגוז ולימון, שואף עד סחרור ראשי, נותר שם בחלומות שאין בהם דמות, אלא רק היותה של רֶלְיָה בעולם. וכמיהתי אליה, שאין בי כוח לדחותה, מחלישה את רגליי.

בחוץ נובח כלב ותן משיב לו ביילל ארוך, רעם מתגלגל במרחבי השמים ואחריו שבה הדממה כשהיתה.

ואני ממשיך לעמוד שם, טמון בתוך מעילה, פניי בתוכה, על בטנה שמעולם לא נגעה בי, על שדיה שמעולם לא נח ראשי עליהם, וכמו מקיץ מחלום נפתחות עיניי אל אפלולית הבית, ואני פושט את מעילי, תולה אותו לצד מעילה של רֶלְיָה ונכנס אל הסלון.

זוג עיניים חלולות, חיוורות, ננעצות בי מהקיר שמעל הספה, במקום שבו תלויים היו האנגלים. ואימה חדה ניצתת בי, כמו התערערו יסודות העולם, נמשכת כהרף עין ונעלמת.

האנגלים.

שניהם מונחים לצד הספה, אחד אל פני האחר, שעוּנים אל הקיר, מסגרות הזהב המסולסלות שלהם חבוקות זו בזו בתוך שקט אפור, כמו ביום שבו הלכו מכאן.

זמן ארוך אני עומד שם, בוהה במלבנים הבהירים שנותרו על הקיר, ריק ממחשבות. אחר כך מתיישב על אחת הכורסאות ומדליק סיגריה. ואבא.

הוא פותח את דלת חדר השינה ובא אליי. גופו שנותר חסון עטוף בחלוקו החום, עיניו הטרוטות מביטות בי בדאגה.

אתה בסדר, שמשון?

כן, אבא.

אז למה אתה לא ישן?

הייתי בחוץ. נשמתי קצת.

בגשם?

ישבתי במרפסת.

חשבת, מה?

כן.

על אמא?

גם עליה.

בחוץ מצליף הגשם ורעם מרוחק נוהם, מתגלגל אל גוויעתו ונאסף. ואני מביט בכפות ידיו הגדולות, רואה כיצד הן מעכלות זו את זו, אינן מוצאות להן מנוח.

לא הלך לי לישון, הוא אומר ומקנח ריר שנקרש בזווית פיו. לא מצליח. כל הזמן המחשבות.

שקט עכור משתרע בין שנינו כמו עמק חשוך, ואורות מבליחים בו, וצער על דברים שלא נאמרו. הברז במטבח דולף כמטרונום, וכל אחד מתקתוקיו מחסיר מעט את זמנו, כמו השתהה אל עולם אחר, מדאיג את הלב כבשורה רעה העומדת להתגשם.

תן לי סיגריה, שמשון.

אבל אתה לא מעשן, אבא.

תן לי בכל זאת, פתאום מתחשק לי.

הוא מתיישב בכורסה ואני נותן לו סיגריה ומדליק אותה, והוא שואף את העשן ומיד נשנק ומשתעל.

לעזאזל, הוא אומר ומועך את הסיגריה אל מאפרת העץ. זה מהסיגריות של עתניאל?

לא.

מתחשק לי למות, הוא אומר פתאום.

תפסיק לדבר שטויות, אבא.

את הסטודיו הראשון שלה בניתי עוד לפני שבנינו כאן את הבית, קולו מצטרד. עוד כשגרנו באוהל בכניסה למושבה.

אני יודע, אבא. כבר סיפרת את זה אלף פעמים.

ידו הכבדה נפרשת אל האוויר בתנועת ביטול. אתה לא תבין את זה, שמשון. בן אדם אחר לא יכול להבין את זה.

אני יכול רק לנסות, אבא.

אני מדליק סיגריה חדשה ופניו הכתומים בתוך אישו של הגפרור, והברז הדולף במטבח וגשם בחוץ, מכה ומוטח אל האדמה. ופתאום נשמעת יבבה חדה מהחדר שבו ישנים רֶלְיָה ועתניאל, ואחריה רחש דיבורים קצר וצליפת חבטה ויבבת בכי נקרעת אל שקט. ושקט.

מה זה היה? הוא נחרד.

לא יודע.

תיגש תבדוק. זה לא מוצא חן בעיניי.

תעזוב, אבא.

זה נשמע כאילו מישהו נפל שם מהמיטה.

אולי, אני אומר ומושך בכתפיי.

אז אולי תיגש בכל זאת. תבדוק. תקשיב מחוץ לדלת.

על מעיי המתהפכים בי אני מצווה שיירגעו, אבל הם מתכווצים בחלחול של זעם, יודעים בדיוק את אשר התרחש מעבר לדלת.

ושקט.

אבא ממשיך להביט אל הפרוזדור והשקט הבא משם מרגיעו.

אחרי שאני אלך אתה ועתניאל תחלקו ביניכם את כל התמונות שלה. היא לא ביקשה את זה במפורש, אבל אני יודע שזה מה שהיא היתה רוצה. את כל המחסן עם התמונות שלה שתחלקו ביניכם. אתה שומע? שום דבר ממה שהיא עשתה שלא ילך לאיבוד.

כן, אבל עתניאל –

אתה שומע, שמשון? לא אכפת לי עתניאל. הוא ייקח גם אם הוא לא ירצה.

זה לא פשוט, אבא.

אני יודע. אבל הוא ייקח. למרות כל מה שהיה. עכשיו, אחרי שאמא הלכה, זה חייב להשתנות.

יהיו עם זה בעיות, אבא.

גופו הגדול מקשיח. לא אכפת לי. לא תהיה לו ברירה. תעשה מה שאמרתי לך. חוץ מהתמונות של האנגלים. אותן אתה תיקח למשטרה שלהם בחיפה ישר אחרי שנגמור פה עם השבעה. תגיד שהיא ביקשה שאחרי מותה הם יגיעו למשפחות שלהם. אצלם הרי רשום הכול.

היא באמת ביקשה את זה, אבא?

האמת שלא. הוא אומר ומושך בכתפיו. מצדה הם היו יכולים להיות תלויים כאן לנצח. אבל אתה תעשה את זה, שמשון. אם לא אני פשוט אשרוף אותם. שלוש־עשרה שנים כאן עם שניהם על הקיר מול העיניים זה מספיק זמן, אני חושב.

אני מביט באנגלים החבוקים לצד הספה ולרגע משתעשעת בי מחשבה שאומר לו שאיני רוצה. שמוטב שישרוף אותן. אבל אני יודע שלא אוכל להוציא את המילים הללו מפי.

אתה מבטיח לי, שמשון? הוא מאיץ בי.

כן.

קולו יורד אל לחישה צרודה. אחרי מה שקרה איתם ניסיתי לשכנע אותה שתעביר אותם למחסן, אבל היא התעקשה שהם יישארו תלויים כאן על הקיר.

היא הרי לא ידעה שום דבר. הוא מוסיף אחרי רגע ומבטו הנבוך הולך אל התקרה.

לבי מאיץ כמו משוגע. מה היא לא ידעה, אבא?

לא משנה. הוא אומר ונותן את מבטו אל הפרוזדור. תן לי קודם לעבור את השבעה הזאת. אולי פעם נמצא זמן לדבר על זה.

הוא נכנס אל המטבח ולוגם שם מים כהרגלו הישן מכף ידו המונחת תחת הברז וחוזר אל חדר השינה.

ואני מרגיש איך שב אליי זעמי הישן, אותו מגדלור אכזב שלאורו המתעתע תעיתי במשך שנים. ושוב מתרוצצות בי השאלות אם ידעו והסתירו, אם לא ידעו. ועתניאל. האם ידע והצליח להסתיר ממני כל השנים. ורֶלְיָה.

את ידיעתי השלמה, הברורה, שעתניאל הכה אותה קודם אני מנסה להרחיק ממני, אבל היא מתקרבת, מתהדקת סביבי, מעוררת בי שוב את הרצון לברוח מכאן, לשוב למטה אל הכינרת שנתנה לי את שלוותי, אל הדיִג שהחזיר לי את שפיותי, אל שגרת
חיי.

ואני קם ומכבה את האור ונשכב על הספה, בבגדיי, בנעליי, ומתעטף בשמיכה. ואת אמא אני רואה שם, בתוך מלבני הסיד הבהירים במקום שהיו תלויים בו האנגלים.

ידי הולכת לשם בחושך, ממששת את האוויר שנגע בגופה, את ברכיה הענוגות, הסמוקות, שנגלו מתחת לשולי חצאיתה המתרוממת.

אבא בונה סוכה בחצר, והיא מתחת לעץ התותים, ישובה על שרפרף כחול מול הכן שלה, חצאיתה מופשלת עד ברכיה על רגליה הפשוקות, פניה מבהיקים מזיעה, שערה החום אסוף על קודקודה, מציירת את התולעת המתה שהבאתי לה, תולעת שהניחה על בסיסו של כד חמר הפוך שנשלף מאדמת החצר, מהפינה, ליד החלקה של העגבניות.

למה אתה עצוב, שמשון? לך, ילד שלי. תעזור לאבא לבנות את הסוכה.

אני מושך בכתפיי ואיני עונה לה.

אז תמשיך להסתכל, היא אומרת. אבל אל תדבר.

אמא, מה את מציירת?

את המוות, שמשון. את המוות אני מציירת. וכשאני מציירת אותו הוא עוזב אותי לנפשי, נותן לי קצת מנוחה. אתה מספיק גדול בשביל להבין את זה, שמשון?

בטח, אמא. אני יכול להרוג את המוות בשבילך לתמיד. שהוא ימות.

שיניה היפות ממלאות את צחוקה בצחורוּת, ואת ידה הפורעת בשערי אני מרגיש עד עכשיו, בשוכבי על הספה, מכורבל בשמיכת הצמר, גופי מרעיד מקור.

לך, שמשון. לך, חמוד שלי, תעזור לאבא עם הסוכה, היא אומרת בקולה שנצרד מסיגריות.

אני ועתניאל ישנים אז בסלון, במיטה הנפתחת מתוך המזנון שכבר איננו כאן. לעתים נשמעים קולות של ריב מהחדר של אבא ואמא, ואני נדחק לצד של עתניאל ומנסה לדבוק בו, אבל הוא מפנה לי את גבו ובקולו תוססות דמעות שאינו מצליח להסתיר.

מגיע לה, שתבכה. הוא לוחש בזעם.

אני אחנוק אותך אם עוד פעם אתה תגיד את זה.

אני אגיד את זה אלף פעמים. הוא לוחש ובולע את דמעותיו. אני אגיד את זה כמה פעמים שאני ארצה. מגיע לה. בגלל שהיא רעה. בגלל שהיא לא –

גם אותך היא אוהבת. תפסיק.

היא לא.

היא כן.

הוא מתרכז להקשיב לקולות העמומים שבאים מעבר לדלת של אבא ואמא.

אבא כועס עליה, הוא לוחש בסיפוק. מגיע לה. אתה רואה? מגיע לה. אפילו רליה אמרה את זה.

מה רליה אמרה?

שאמא שלה אמרה שהיא משוגעת. שהיא לא אוהבת אף אחד, רק את הציורים שלה היא אוהבת.

זה לא נכון.

זה כן נכון. אתה טיפש אחד. היא רק מסבירה לך על הציורים שלה, אבל היא לא אוהבת אותך על באמת.

היא כן.

היא לא. והיא בכלל לא רצתה אותי.

איך אתה יודע?

שמעתי.

ממי?

פעם, היא אמרה את זה לאבא במטבח. כשהם רבו.

היא כן רצתה אותך. היא כן.

היא לא. היא רצתה שיהיה לה רק ילד אחד. שיהיה לה אותך.

רגליו הודפות אותי בזעם מיואש אל הצד שלי ואני מנסה לחבק אותו ונצמד אל גופו הבוער, אבל הוא מתפתל ומרחיק אותי מעליו, ואת הרטט של בכיו אני יודע אז בתוך גופי והפחד נוזל בי לאט. את עתניאל היא לא אוהבת. אבל אבא אוהב אותו, מעדיף את אופיו הפראי על אופיי הרך.

וכשאנחנו קמים בבוקר אבא כבר בשדה ואמא מסתירה מאיתנו את עיניה שהאדימו, ושנינו אוכלים לחם עם ריבה וחלב רתוח, ואני מרגיש את צערו של עתניאל כמו הייתי הוא עצמו, אבל הוא שותק ומבטו הנעלב מתריס, ופתאום הוא חוטף את ילקוטו ובורח החוצה ואני דולק אחריו בדרך האפורה שמוליכה למעלה, אל הרחוב הראשי של המושבה, בועט כמוהו בחמת זעם בפרחים הצהובים שלצד הדרך, מרסק אותם, הורג אותם בשבילו, ואחר כך ממהר בעקבותיו אל בית הספר.

אבא אומר, אתה הגדול. ובכל זאת כל היום אתה מסתובב לאמא בין הרגליים. לך, שחק קצת עם הילדים כמו עתניאל.

ואני מציית והולך לשחק עם הילדים, אבל המשחקים שלהם על מלחמה והם מרגיזים אותי ואני חוזר הביתה וקורא לרֶלְיָה אברמסון, הבת של השכנים. 

רליה היא שחומה. רליה היא פראית. עורה חם כמו משי. שערותיה שחורות, מדיפות ריח של עשן. פעם היא מושכת אותי אל המחסן שלהם, ליד הרפת, מראה לי את המקום הזה שלה בין הרגליים, ואני שם אצבע אל תוך הרטיבות החלקה ואחר כך מריח אותה כל הערב. מריח את הריח שנקבע במסמרות אל תוך היש שנקרא שמשון.

ויום אחד היא כועסת עליי על ריב של ילדים, ומושכת את עתניאל אל המחסן, וכמו סכין, כמו שברייה בדווית מלוטשת, חולפת בי ההבנה שגם אותו היא אוהבת. וכשהם יוצאים משם אני דוחף אותה בכוח ומפיל אותה אל החול ומיד אחריה גם את עתניאל המופתע, ושנינו נאבקים ואני מושך את אצבעותיו אל אפי להריח מהן אם נגע בה שם, אצבע אצבע, אם דבק בהן הריח שלה, וכשאני נוכח שלא נגע בה שם אני מרפה ממנו ושנינו נותרים לשכב על החול. ורליה.

היא מביטה בנו, על פניה בת שחוק ערמומית של אישה שנולדה בזה הרגע.

את שניכם אני שונאת! היא צווחת והולכת משם בסנטר זקור.

שתלך לעזאזל, אומר עתניאל. אנחנו לא צריכים אותה.

היא זונה, אני אומר לו.

כן, זונה אחת, הוא אומר ומביט אחריה בעיניים כלות.

ופתאום הוא חובט בי אגרוף והדם המתפרץ מנחיריי מלכלך גם את גופייתו. ואני מניף את אגרופי להשיבו אחת אפיים אבל ידי נעצרת, והייאוש והאהבה והתשוקה מתבקעים בתוכי לשניים. אליו ואליה. ועיניי מוצפות דמעות ובשמש הארורה אנחנו יושבים ואני יודע שהוא לא יוותר עליה. שגם הוא רוצה את הסוד הזה שנקרא רליה. כי את הסוד שנקרא רליה רוצים כמו את החיים עצמם. עוד ועוד. כמו עיוורים שמפנים את פניהם החיוורים אל השמש ולא יודעים שכבר הלכה משם. שרק הזיכרון שלה נשאר תלוי בשמים, רק ההבטחה.

קיץ היה אז. השמש שרפה את הכול. רליה בשמלה פרחונית ותחתוניה לבנים, עם כתם צהבהב מלפנים, במקום שבו היא נותנת לי לגעת. עיניה בירוק העמוק ביותר האפשרי: צבעה של התמימות בהרף העין שבו היא הופכת לפיתוי. ניצני שדיה, התעגלות מותניה, הכובד שפתאום יש בגופה. היא אלילת היש. ומשהו במאבקי הנואש עליה מרשים את לבה הפעוט. וכעבור זמן היא משלימה איתי, וגם עם עתניאל, אבל עם עתניאל אינה משחקת עוד. דוחה בתקיפות של אישה את חיזוריו המגושמים שאינם שונים בהרבה מאלו שלי. ובקיץ ההוא אני האביר שלה ועתניאל משביעני מרורים עד שמגיע הסתיו.

ואמא.

על פריז מתגעגעות שפתיה. פריז ופריז ושוב פעם פריז. שם האור הנכון וכאן האור שהורג. והיא שונאת. שונאת את האור שכאן ומציירת בשביל לא למות. לא למות עד הסוף. רק קצת. כל יום קצת. אתה מבין, שמשון?

דברים מפחידים אותה. ואני, שמשון הקטן, גידם בלהושיע אותה. אילם בלהושיע אותה.

בחורף היא יוצאת אל החצר עם הכן שלה ומציירת את ההר העגול ואת העננים שמעליו ואת הבית הגדול שהולך ונבנה על פסגתו.

תראה, שמשון, היא אומרת, תראה איך הוא גדל משנה לשנה. כנסייה קוראים לו. ותמונות יהיו שם. ויום אחד אולי ניסע לשם לטייל.

היא מספרת לי על איש גדול מאיטליה שבונה את הבית ההוא על הר תבור ועיניה נוצצות. אחר כך יושבת בסטודיו ומביטה בתמונה שציירה ועיניה דומעות. ובקיץ.

בקיץ מצחה נלפת בין כפות ידיה.

לך, שמשון, תביא לי מגבות ואת הקערה שלי. ותשים לי מים, חמוד, מים קרים.

היא מציירת בלילות, כשאבא ועתניאל ואני ישנים, ובימים שוכבת מעונה בחדר המוחשך עם המגבות הרטובות על המצח, על הפנים, על העיניים.

לך, שמשון, תביא לי עוד מים, אלה התחממו כבר. אני משתגעת. משתגעת.

על הספה אני מתגולל בשנתי הטרופה, ואשמורת אל אשמורת נושקת וגופי רועד אל החלומות.

וקרחת יער אפלולית נגלית לי, רפודה עשבים ריחניים, מקיצה מחלום, נושאת עליה את כובד גופי הפוחד, שכבר איננו שם, ואת כובדו של גוף אישה אשר איני מכיר, ועיניה הפעורות של רליה מביטות בי משם בחלון ביתם, והד השדות היורדים אל העמק רודף אחריי ורודף, עד הגיעו אל גופה של רליה, אל בטנה וירכיה, אל הרעד העובר בי מתחת לשמיכה וחולף.

ובאוזניי נקרעות פתאום יפחותיה של רליה ששמעתי קודם, כשהכה אותה.

ועתניאל.

 

הייתי הורג אותו. ואוהב אותו והורג אותו ולוקח את רליה ודורך על גווייתו וחוזר איתה לקחת אותו אחרת. שיהיה אחרת. שייסוב הזמן לאחור והכול יתחיל מבראשית.

אורי רום הוא רופא, פסל וסופר.

זהו ספרו הרביעי.

קדמו לו הרומאנים 'שמש שחורה' (הוצאת שוקן),  'אני ארתור' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), וספר הילדים 'ילד ציפור ואופק' (הוצאת שוקן).

 

 

X